פוסט על בית ועל סידורים

רשימת מטלות ועט של פרוייקט מעוכר
(צילום אילוסטרציה)

לפני כשלוש שנים עברנו לרחובות. אני יכולה להסביר רציונאלית למה עברנו. אני יכולה גם להיות כנה עם עצמי ולהסכים שרחובות לגמרי בסדר ואפילו לתת דוגמאות לדברים טובים שהביא עימו המעבר, אם כי אני לא חושבת שהם תלויים ברחובות אלא רק תלויי התקופה שבמקרה, או שלא, התרחשה ברחובות. אני גם יודעת שזמננו ברחובות צריך לבוא על סיומו ושאוטוטו אני אביא את עצמי לפרסם את הדירה ולהתחיל סופסוף בפרוייקט הבא שלנו - למכור את הדירה ברחובות ולמצוא משהו בתל אביב או קרוב אליה. במאמר מוסגר כי לא על זה רציתי לדבר, זה די מדהים שאני, הששה אלי אתגר אוחזת בעט ורשימת מטלות, מצליחה לדחות כל כך פרוייקט שאני דווקא רוצה.


כשעברנו לדירה הזו היה לנו ברור שהיא זמנית. קנינו אותה כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא הצלחנו למצוא ממש את מה שרצינו, אולי חסר היה לנו הדיוק של מה בדיוק אנחנו רוצים ולכן כל התהליך לא היה מסונכרן כראוי. ידענו שאנחנו רוצים לעבור לאזור רחובות/נס-ציונה גם בגלל שיקולים כלכליים ושיקולי גודל דירה וגם בגלל שהיתה כאן קהילת חינוך ביתי ענפה (במאמר מוסגר חודש אחרי שעברנו כבר יותר מחצי קהילה עברה לבית הספר הפתוח). בסוף, וכן זה סיפור ארוך, קנינו את הדירה הזו.

ככה זה נראה: רווי, רווי, רווי

מלכתחילה לא ממש אהבנו את האזור החדש הזה, הבנוי בנייה רוויה ונראה כמו כוורת אנושית גדולה. הידיעה שכל בניין מאוכלס כמו מושב קטן לא ממש עשתה לנו טוב. אבל בכל זאת קנינו מכל מיני סיבות, ביניהן העובדה שהדירה ענקית ומעוצבת נכון והמעבר אליה נתן לכל אחד את מרחב המחיה שהוא היה זקוק לו. גם אם בפועל אנחנו לרוב באותו חדר, זה הפוטנציאל של המרחב שיש לכל אחד וגם הגודל היחסי של כל חדר בדירה הזו שמאפשר את זה. אבל אנחנו כאן כבר שלוש שנים ואם אנחנו רוצים שזה יהיה זמני זה הזמן להזיז את הנושא.


זה בטוח הזמן לעבור כי ההחלטה שהדירה הזו זמנית גרמה לנו להחליט לא להשקיע יותר מדי בדברים הקטנים האלה שאתה משקיע מדי יום בבית שהוא שלך. לא עניינים של סדר וניקיון, אלא כל העניינים העיצוביים הקטנים האלה שהיום נדחים בעיקר כי אין טעם. הבעיה היא שאני מרגישה שהדברים הקטנים האלה רוצים לצאת. רק שזה מרגיש די דבילי להתחיל לעשות לדירה הזו, מה גם שהיא לגמרי מרגישה נעים כמו שהיא עכשיו בהנחה שנעזוב בקרוב מתישהו, מצד שני האנרגיה הזו מוכרחה איכשהו לצאת. באקט בוגר החלטתי לנתב את האנרגיה המתפרצת למשהו שיהיה יעיל בין אם נעבור בקרוב ובין אם לא. מוכנים? פרוייקט העפת כל הדברים המיותרים מהבית. ההחלטה היא לעבור על כל חדר בית ביסודיות ולהעיף כל דבר שאין בו צורך. 

אז עזבו את זה שזה רעיון שתמיד טוב, השנים גילו לי דבר מוזר על עצמי, כל כמה שאני אוהבת בתים מעוצבים, מה שאני הכי אוהבת זה בית שיש בו קו נקי, עם כמה שפחות חפצים פזורים, בעיקר אלה המכונים חפצי נוי. מה שתכלס אני הכי רוצה בית שבעיקר מזמין אותך להצטייד במטבח וללכת לסלון, לשלוף איזה ספר, לשים מוזיקה ולא לרצות לצאת מהבית יותר לעולם. בלי הרבה דברים שמושכים את העין, בעיקר בית שמרגיע את העין ומשקיט את הרעש ועושה נעים לכל החושים. עכשיו אם רק אפשר שהבית הזה גם יהיה בתל אביב ואני כבר לגמרי שם. בינתיים הולכת להפשיל שרוולים ולסדר עוד איזה חדר בבית.

כשנדמה לי הופך למציאות - מחשבה חצי אפויה

רגע להירהור פילוסופי: יש דברים שאתה כל כך רוצה שאתה יכול ממש לדעת איך הם מרגישים עוד כשאין לך אותם. אתה מרגיש אותם בחושים שלך - מגע, טעם, ריח, ראייה, כנראה שלא שמיעה אבל בהחלט כל השאר. בעצם, אולי גם שמיעה, למה אני חייבת לפסול לעזאזל? בקיצור כל החושים כולם.  

ואיך הגעתי לזה? הו, מחשבתי הפתלתלה. ובכן, מכירים את זה שיש חוויה שרק ילד אחד שלך עבר אבל זה סיפור שכולם מכירים כל כך טוב שלאורך זמן ארוך הילדים האחרים ממש מרגישים שזו הייתה חוויה שלהם? מתעקשים שגם הם יודעים או מספרים את זה כחוויה של עצמם? נגיד סיפור של נפילה רצינית או נסיעה לחו"ל, או כל חוויה משמעותית אחרת. הסיפור המשפחתי כל כך הופך ל"שלי" שכשהילדים עוד קטנים הם מרגישים כאילו הם היו שם לא פחות ממי שהיה באמת. עכשיו זה מוכר יותר? כך או אחרת אני מכירה עוד משפחות שגם אצלן זה כך ולכן אניח שכולם הבינו למה התכוונתי. 

כל המנגנון הזה מרתק וכמו הרבה דברים בחיים אנחנו לא נותנים עליו את הדעת ביומיום. אנחנו פוסחים על המון דברים מבלי משים ואז כשרגע נותנים על זה את הדעת מגלים עולם שלם. חוויות מכוננות שכאלה במשפחה זה נחמד, אבל בעצם חברות ואומות מושתות על אותו מנגנון עצמו הסיפור המכונן שלמרות שלא היית במעמדו, אתה בעצם חלק ממנו. למשל החלטת החלוקה של האו"ם - בקלות אני חלק מהמשפחות בבית שמקשיבות לרדיו ואז יורדות בספונטנית לחגוג בחוץ עם כולם ולפזז בהורה סוערת. כאלה אנחנו, מנכסים לעצמנו כל מיני חוויות והופכים אותן לחלק מהסיפור האישי. 

ואז חשבתי על כמה הדימיון משלים אצלנו את המציאות וכמו שסיפור שלא היית בו הופך לשלך, גם סיפור שהיית בו רק בדימיון האישי שלך הופך לפעמים לחלק מהחיים. לפעמים זו הכמיהה למשהו, למשל לקפה של הבית שאתה ממש בדרך כבר יכול לטעום אותו וממש להרגיש אותו. כמו הבחור הזה שכל כך רצית שידעת איך הוא מרגיש כשאת מנשקת אותו, לא רק השפתיים, כל הגוף, מה הצליל של האנחה שלו, איך מרגישה היד שלו ולצערך גם חשבת שאת יודעת מה הוא מרגיש, אבל פה נכנסה המציאות וגילית שאת לא. חזרה לעניינו - הדימיון שלנו והרצונות שלנו לחלוטין יכולים לשנות לנו את המציאות.

משם חשבתי על העובדה שהאדם שאנחנו הכי משקרים לו זה אנחנו כי אולי קצת כיף לנו לעגל פה ושם פינות. ואז הבנתי שנסחפתי ושאני צריכה להשאיר מחשבות גם לפוסטים הבאים. אז הפסקתי. ואז לתוך כל זה חזרו החיים האמיתיים ונזכרתי שאני צריכה גם לצאת, מחר יש חג ויש לי טונות סידורים. לגמרי סיפור אמיתי.