חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות הומור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הומור. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 29 ביולי 2014

דוד רבא שלי - שנה למותך

לפני שנה, לפני 12 חודשים, לפני 365 ימים, לפני 8,760 שעות, לפני 525,600 שניות, קיבלתי את ההודעה. זה לא שזה לא היה צפוי, מרוב שזה היה צפוי כבר לא רצית שאבוא לבקר וכפית עלינו פרידה ללא פרידה. זה לא שלא היית מבוגר וחיית חיים שלמים ומלאים. זה לא שלא היית חולה וגופך היה מקור של כאבים שייסר את נשמתך והכרתך. הכל נכון. אבל הכאב על הפרידה שלנו מלווה אותי כל יום, שם, שקט, לא דורש תשומת לב, רק חלק מההכרה היומיומית של מה שאתה תהיה בשבילי לנצח.

ייתכן שאם הייתי יודעת לאהוב יותר הייתי צריכה לחוש הקלה שאינך כואב יותר, אבל האהבה שלי אליך היא מעט אגואיסטית, כי רציתי עוד שנים איתך ומה שהיה פשוט לא הספיק. משתדלת לא לייסר את עצמי שלא באתי יותר, משתדלת לזכור רק כמה יופי וצחוק הכנסת לחיי, כמה נפלאות השעות ששוחחנו, כמה טוב היה לראות אותך מתענג על עוגות שהכנתי ובסוף מדייק בביקורת בלי לחסוך. כמה ההומור שלך היה במקום הנכון. כמה כוח היה בידיך וכמה חוזק משולב ברוך אינסופי היה בנשמתך. כמה היית אדם, קצת סדוק כמו כולנו, אבל קודם כל אדם. 

כבר שנה של געגועים והכאב שם, עמום אבל בלתי פוסק. החיים נמשכים ואתה חלק מהם בתוכי. לנצח יהיה לך חלק בעולם, גם אם אינך פה כרגע. אני יודעת כי אתה איתי כל יום, יודעת כי אתה גם נמצא עם ילדיי שזוכרים אותך באהבה ומזכירים אותך לרוב. זכינו בך וכל דקה היא חלק ממי שאנחנו.

כששואלים אותי אני מסבירה עד כמה היינו קרובים, היית הסבא שלא היה לי כבר מגיל 8, היית הקשר שלי לעולם שהיה בגרמניה של לפני המלחמה. היית האחרון לדור נפילי שבט ורטהיים, האח הקטן מבין ארבעת האחים. זה מצא חן בעיני ההקבלות הקטנות שביננו - פער הגילאים בינך לבין האחים והפער ביני לבין אחיותיי, סוג ההומור, הדימיון בתחושות, העקשנות, הנחרצות וההליכה שלך בדרך שלך, עם האמונות שלך והכבוד הבסיסי שלך לכל אדם באשר הוא אדם. 

היה לסבא שלי אח צעיר, היה לאמא שלי דוד, היה לי דוד רבא שהיה כל מה שיפה ואנושי באדם. יש לי עכשיו זכרונות ובהם אצטרך להסתפק והכאב אינו רק בחסרונך, הוא גם בכל המילים שעוד לא נאמרו, בכל השאלות שעוד לא נשאלו, בכל התשובות החלקיות ובכל האהבה אליך שנותרה ואין על מי להרעיפה. מוצאת את עצמי רוצה להתקשר אליך כל כך הרבה פעמים, לשמוע את החוסן שלך שבוקע מהאפרכסת, מחזק ועוטף. ובעל זאת אתה נוכח עדיין.

מנסה לזכור אותך חזק ואיתן תמיד, להמשיך להרגיש את הכאב בקמיצה של יד שמאל שמעכת מתוך התרגשות אחרי שהודעתי לך שאני מתחתנת. לזכור את המילים שאמרת, תמיד בפנים, אף פעם לא מאחורי הגב של אף אחד כי כבוד זה כבוד. מנסה להחיות את הזכרונות המעטים שטיפטפת במשורה, אני רציתי לדבר על העבר ואתה רצית לדבר על העתיד. משתדלת כל יום לחיות כאילו אתה בוחן אותי גם אם בחיים לא בחנת ולא שפטת. תמיד רואה בחסדם של אחרים, תמיד נכון לעזור ותמיד מובך כמו ילד עם כל גילוי אהבה.

היום לפני שנה ליווינו אותך למנוחת עולמים. התקופה שלפני מותך היתה קשה במיוחד. לפני שחלית אמרת לפעמים שממרום זקנתך כבר קצת קשה לך והיית רוצה לסיים עם זה כבר. אחרי שחלית נלחמת כמו אריה, מנסה למצות כל שניה ולא לוותר למוות האכזרי הזה שהוא אכזרי בכל גיל, כן גם בגיל 89. תמיד כל כך מודע לעצמך עד שלא רצית לראות איש כשהרגשת שהכל כבר מתדרדר, עד שכבר לא היה טעם. לא הבנת שבעינינו כל רגע איתך מלא טעם. מנסה לשכוח את התקופה האחרונה, את הימים בהם זעקת מכאב, אבל אני אוהבת אותם למרות הכל כי הם היו חלק ממך. חשבת שאתה שבור אבל מעולם לא היית שבר.

בלוויה שלך הייתי, אבל לא הייתי לגמרי, כי אחרת הייתי נשברת. שמעתי אנשים שמספרים אותך נכון, שמעתי אנשים שמספרים אותך אחרת, הלב שלי נאנק כשרציתי לזעוק את כל מה שהיה לי אבל לא יכולתי. מולי היו דפים, דפים מלאים במילים שכתבתי, מילים יפות שניסו לתאר אותך בלי לעשות לך חסד, פשוט כי כל המילים התייצבו בשורה לזכותך. והשורות הטשטשו בעיני ולכן רק דיברתי מלב, אמרתי מילים שכבר לא יכולת לשמוע וכל שקיויתי זה שהצלחתי להעביר לך אותן בכל יום שחיית.

היום לפני שנה הלומת צער כתבתי לך וכתבתי עוד והנה אני כותבת שוב ודומה ששום דבר שאכתוב לא יצייר את דמותך כראוי. גודלו של אדם הוא הוא כגודל חסרונו בחיי אחרים. גודלו של אדם הוא כחוסר המילים שלא יוכלו לתארו לעולם.


יום שלישי, 28 בינואר 2014

איל גולן בפסטיבל נשי ובנט בפסטיבל משיחי - היום שעכשיו

פעמים רבות לאורך חיי עניתי תשובות ששיעשעו אותי אך יצרו מבוכה קשה בקרב השואל כך שלאורך השנים פיתחתי עמידות לעובדה שההומור שלי לא ממש מתקבל טוב בכל מקום, ברור שזה לא מנע ממני מעולם להפסיק, מה גם שזה כלי מצוין לסינון אנשים. רוצים הוכחה? הנה סיפור - כשנזם הבריאה, היינו בכורי, היה קטן בילינו פעמיים בשבוע בחוג התפתחות לפיצפונים, נו אתם יודעים כזה שמצליחים למכור לכם כשאתם הורים בפעם הראשונה ואתם עוד חורקים שיניים ונרשמים בשביל הילד השני אבל רק לשנה אחת ואילו כשהשלישי מגיע, נו טוב אתם יודעים... על פניו היתה לנו קבוצה די הומוגנית של אימהות וילדים ורובנו גם היינו נפגשות בגינה בבקרים. יום אחד אחת האימהות סיפרה בשמחה שהיא בהיריון והוסיפה שזו עוד בת וכמה זה נפלא. אני כמובן חושבת שכל ילד זה נפלא ולא נותנת טיפת חשיבות למגדר, לכן לא התייחסתי אבל האמא הזו לא הפסיקה לדבר על זה. שוב ושוב מילמלה עד כמה היא מאושרת שזו שוב בת עד שנדמה היה שהיא נכנסה למעין טראנס שכנוע עצמי שהביא אותי לחשוב שכנראה היא בעצם רצתה בן, אז לא התערבתי. באיזשהו שלב היא התחילה למנות נימוקים דביליים, באמת ששתקתי עד שהיא אמרה שבעצם הדבר הכי נפלא בבנות הוא החתן הנפלא שהן תכנסנה הביתה (עזבו שזו מחשבה די דפוקה כי אין מצב שהדבר הכי טוב בילד שלך הוא מישהו אחר, אבל מדובר בילדה בת 18 חודשים ו עוברית - כן?) ו"חתן זה הבן שהכי כיפי" (נו, בטח, לא נראה לי שצריך סקר כדי להוכיח את הטעות הזו) - אז עזבו את זה שמסתבר שהיא כן רוצה בן, אני כמובן לא יכולתי לשתוק יותר ואמרתי: "חתן? גם הבן שלי עשוי להביא חתן...." לו רק היו בידי מילים מדויקות כדי לתאר את הזעזוע שחל בנפשה ושפניה לא יכלו להסתיר. שוב קיבלתי הוכחה שמה שמצחיק אותי הוא גם כלי נפלא לסינון והרי לכם שתי ציפורים במכה אחת, אפילו שלוש אם מביאים בחשבון שאולי הסיפור הזה הצחיק גם אתכם. 

אז גיליתי שאפשר לסנן ואז באה הרשת החברתית והפכה את מאמצי לנואלים, לא משנה כמה אני מנסה לסנן זה מגיע מכל מקום. אז באופן עקרוני בחיי אני מסננת, אבל מסתבר שמסביבי הכל חורים ברשת. כן, אני חיה בבועה, לא רק בגלל הבחירה שלי בחינוך ביתי, אלא בעיקר בגלל האנשים שסביבי (הזדמנות לומר תודה ושלוח ד"שים מהבית?). מרבית האנשים סביבי הם אנשים נאורים שניתן לדון עימם על כל דבר מבלי צורך כזה או אחר להגביל את השיח ביננו, גם אם אין ביננו הסכמה על נושאים ואין זה משנה אם זה בנושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים, הוריים או כל נושא אחר שבעולם. כי אני יכולה להיות צינית כאוות נפשי וזה יתקבל מצוין ואני יכולה באין מפרע לטעון את טעוני מחד ולהקשיב לצד השני מאידך.

אבל זה ממש לא כך בחוץ, ובעידן הרשת החברתית הבחוץ הוא בבית, צורת הדיבור הפכה גסה ומתבהמת ועימה צורת החשיבה. דיונים מהותיים לנושא מדיני מתחלפים חיש קל לסדרת קללות ונאצות שגורמות לך לתהות איך מלדבר על התנחלויות מצאת את עצמך פתאום מגורש לסוריה כדי למצוא את מותך כקורבן מעשה סדום שמסתיים בקרשנדו של הפצצה כימית, אפרופו בוגד שמדבר סרה על התנחלויות מבודדות שמשום מה נמצא להן תקציב בזמן שאת חינוך ילדיך מפקירים באין תקציב. וזה עובר גם הלאה לחיים שבחוץ ולחוסר הסבלנות שאנו שרויים בו. אבל יותר מזה, שניה אחרי זה כבר אפשר להסתחבק כי איזה שחיין ישראלי זכה במדלית ארד באיזה טורניר בינלאומי שאפילו לא ידעת על קיומו עד לפני דקה. הכל חולף כל כך מהר, רוצים דוגמא? בפסטיבל הנשים באילת לשנת 2014 (מסתבר שזו השנה ה- 11 דרך אגב) יככב אייל גולן. אני מניחה שהוא העדיף את פסטיבל הפרגיות, אבל הסתפק במה שיש. כן, כן, אני לא צוחקת - איל גולן הוא המופע המרכזי של פסטיבל נשים באילת, מעניין אם הוא יבוא עם אבא שלו? אולי כדאי יהיה לחדש באותה הזדמנות רק לשבוע הפסטיבל לחדש את הקמפיין "שמרי על הכוס שלך"? או אולי אפשר לעשות פסטיבל העצמה למסתננים ולהציע למירי רגב להיות המופע המרכזי במתקן חולות?

כן, אני יודעת שאני עוד חייבת בנושא בנט-נתניהו. ובכן, אין לי הרבה מה לחדש. נתניהו היה צריך להראות כבר מזמן את הדרך החוצה לבנט וכבר כתבתי על זה רבות (למשל בפוסט מאוקטובר 2013) כל דקה שבנט נשאר בממשלה היא עוד נקודות זכות לבנט ועוד נעיצת פגיון קטלנית בעקבו של נתניהו ולא ברור לי איך הוא ויועציו עוד לא עלו על זה, אבל אולי זה בגלל שהם בעיקר עולים על מטוסים. אבל עכשיו בנט עושה הכל כדי שנתניהו יעיף אותו ודווקא עכשיו צריך נתניהו לתת לבנט למצוא את הדרך בעצמו, אלא אם כן לא מעניין את נתניהו איזו ירושה הוא משאיר לליכוד ביום שאחרי נתניהו. בנט יעשה כל דבר עכשיו כדי להוכיח שכל הסכם שלום יהיה בגדר בגידה ברעיון הלאומי הזה שהוא נושא, אם נתניהו יפטר אותו עכשיו בנט שוב יצא נשכר. לכן, על נתניהו להבליג ולתת לבנט להיכנס עצמאית לדרך ללא מוצא הזו, שיסלול לעצמו את הדרך החוצה וללא עזרה, בינתיים נתניהו יכול ללחוץ על הברזים, אתם יודעים איפה שלבנט כואב באמת (למרות שהדברים נראים אחרת אחרי אושוויץ, הם כנראה לא ממש). ובעודי כותבת שורות אלה, אני מגלה (כן, מתבשרת זה יותר דרמטי אבל לא ממש נכון) שבנט נואם ברגעים אלה והפלא ופלא שוב עולים מדבריו ניחוחות של בגידה, כי מי שבעד הסכם שלום שכולל מסירת שטחים הוא בוגד. טוב, לפני רגע בנושא איל גולן אמרתי שהזיכרון הציבורי שלנו קצר, זה ברמה של שבועות, מי זוכר מה היה פה ב- 1995, דחילק 18 שנים?

ושוב בנט אומר שמה שאנו צריכים זה אמונה וצבא חזק, לא לפני שרגעים לפני הנאום העלה תמונות מהלינץ' ברמאללה ב- 2000 עם הכיתוב "למה לא צריך לתת לפלסטינים לשלוט על ישראלים? כי הם יהרגו אותם". גם אני מפחדת, אבל אני בעיקר מפחדת מהאקלים הזה שהוא מנסה לייצר, של דה-לגיטימציה של כל מה שדמוקרטי והעלאת האפשרות של מדינה יהודית-משיחית בה לקול השפוי הישראלי כבר לא יהיה מקום, אפילו לא כקוריוז ולא, אני לא מדברת על דעות של שמאל, אני מדברת בדיוק על המרכז, השמאל הוא כבר מזמן בוגד, אוטואנטישמי שמחבק ערבים, כבר עדיף בן שיביא חתן הביתה...



יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

מורשת ריבלין הפרטית שלי

שבוע שעבר, נשארנו עם בקבוק 0.5 ליטר מים מינרלים אחד, אחרון. לא נשמע לכם דרמטי.
הבכור שלי שותה רק מבקבוקים כאלה. עדיין לא דרמטי.
לכל מרכול שהלכנו אליו היו מים מינרלים כמו שהוא שותה רק עם תמונות מהפסטיגל והילד בשום פנים ואופן לא הסכים שנקנה אותם. "לא, אני לא מוכן ללכת עם פרסומת של הפסטיגל". אמר ולא יסף. ומכיון שאת עקשנותו ירש ממני, ידעתי שאין טעם להוציא אנרגיה על זה, הנושא סגור (כן, גם את הביקורתיות לנושא הפסטיגל הוא ירש ממני, תפסיקו כבר לבוא איתי חשבון על כל דבר). בסוף הירקן בגבעתיים (כן אני ממשיכה לקנות ירקות ופירות אצלו בכל הזדמנות, אין כמוהם בכל רחובות) בשקט בשקט הלך לקיוסק הקרוב החליף שישיית מים פסטיגל באחת ישנה ונטולת פרסומות (והנה לכם עוד סיבה להמשיך ולקנות אצלו) ומכר לנו אותה והילד היה מאושר. עד עכשיו הסיפור הזה לא ממש נראה לי חשוב עד אתמול כשספי ריבלין נפטר. ברור שאינכם מבינים את הקשר ומכיון שזהו איננו מבחן פיז"ה (לא חשבתם שלא אגיד דבר בנושא, נכון?!) אני גם אקשור בשבילכם את הקצוות. במשפט אחד - אמא שלי לא אהבה את ספי ריבלין. 

סוג ההומור שלו לא דיבר אליה מעולם ונוכחותו על המסך גרמה לה לסלידה לא רצונית קלה. הפילטר הזה של אמא שלא מסמפטת אותו כנראה יצר אצלי איזשהו ניכור נגדו שמתוכו הוא תמיד נבחן אצלי. אז כשהייתי צעירה יותר, ועל המסך היה רק ערוץ אחד גם אני לא יכולתי להימנע מלגדול על ברכיו של ספי ריבלין (במשמעות של המושג הזה פעם, לא פוסט פרשת גולן). והוא היה חלק מכל כך הרבה קלאסיקות - רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, סולו, זהו זה והפינה הלשונית ומוקש. הוא הצחיק אותי אבל היתה בי התנגדות כלשהיא שאפילו לא שמתי לב אליה. כשהייתי בת עשר וכבר קינן בי החיידק הפוליטי, הופיע ריבלין שוב בתשדירי הבחירות, לי זו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לצפות בתשדירים. בביתי המערכניקי, ההשתלחות בפרס היתה גדולה מנשוא (אל דאגה, לא שכחתי שהגשש כיכב בתשדירי המערך). אז ככה ניהלתי עם ספי ריבלין מערכת חד כיוונית, הוא על המסך מצחיק כהרגלו ואני בביתי צוחקת ולא מתלהבת וזה עבד. שנים הפניתי לו כתף קרירה. מתישהו, כבר הייתי אחרי צבא, הוא התראיין, אני אפילו לא זוכרת איפה ונשארתי לצפות, ומתוך הקומיקאי התזזיתי שלא סימפטתי ראיתי פתאום אדם נורא מצחיק, חכם, אחד שמקרין המון טוב לב, נחישות ושמחת חיים. אחר כך התחלתי לראות את הפרקים של ניקוי ראש ומניותיו עלו פלאים. עם השנים גם גיליתי את איכויותיו כשחקן ופיתחתי סימפטיה לספי ריבלין. מאבקו בסרטן עורר בי השתאות והערכה. אכן, איש מוכשר. זו היתה אולי התעוררות מאוחרת, אך היא מכילה מתיקות מרוכזת.

וחזרה לתחילתו של הפוסט היום, ההשפעה שלנו כהורים על הילדים שלנו היא אדירה. יש חשיבות למסרים שאנו שולחים להם מעל פני השטח וגם מתחת. ההתנגדות למסחריות הגורפת של הפסטיגל שניעורה בבני הבכור, וכמובן שימחה אותי, המחישה לי את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. היחס שלי כאדם לספי ריבלין הדגים לי את זה ושני הדברים נפגשו זה עם זה בסמיכות מיקרית ולא נותר לי אלא להרהר בקשר שביניהן ולהבין שכהורה אני צריכה לבחון את עצמי כל הזמן ולזכור שבאופן אוטומטית אני עצמי נבחנת תחת זכוכית מגדלת. אם יש משהו שאני אקח דווקא ממותו של ספי ריבלין זה לא לשכוח שכאדם, ובטח כהורה, אני צריכה לשאוף בכל יום למקסימום מעצמי וכלי מצוין לעשות זאת הוא הומור. לא נראה לי שזה מה שספי ריבלין היה מצהיר כמורשת רישמית, אבל ביננו לא נראה לי שהוא היה מתנגד.