שתיקה רועמת

פורסם לראשונה במעריב 7.2.2016

אחרי הסערה שעורר תחקיר 'עובדה', קשה שלא לתהות כיצד תחקיר 'המקור'  התקבל בשקט כמעט מוחלט ולמה כולם מתנהגים כאילו מדובר בניסוי מעבדה

כמה מסקנות לא מרעישות: עזרא נאווי אינו זמביש. אל ווטאן אינו תעאיוש. הימין אינו השמאל. רביב דרוקר אינו אילנה דיין. 15 מיליון ש"ח אינם פלסטיני שכנראה מת מוות טבעי. שימוש בפלסטינים למניעת מכירת קרקעות ליהודים אינו שקול לשימוש בפלסטינים לזיוף מסמכים כדי לקנות במרמה קרקעות עבור יהודים. רדיפה אחרי פעילי שמאל בודדים איננה כהתעלמות מחשדות חמורים כלפי קבוצת מתנחלים בכירים. חשדות נגד פעילי שמאל מייצרות תגובות שונות מאשר חשדות נגד פעילי ימין. רשימה חלקית.

רביעי ברשימה: מוטי יוגב

ההד הציבורי שיצר תחקיר 'עובדה' עוד אפילו לפני שידור התוכנית, שלא לדבר על אחריה בולט עוד יותר על רקע השקט הכמעט מוחלט בו התקבל תחקיר 'המקור'. אמנם נכון, יום למחרת היה דיון על מתווה הגז וגם פיגוע קשה נוסף, ובכל זאת קשה לא לתהות איך פרשה בסדר גודל כזה חומקת מעיניהם של מחפשי הגינויים, ממחזרי ההשתקה ואוהבי ההשוואה בפוליטיקה הישראלית.

דרוקר פוצץ פרשה שכל הזמן הלכו סביבה, אך הציבור מתנהג כאילו זה היה ניסוי מעבדה מבוקר בארץ להד"מ. מכירת קרקעות תוך שימוש במסמכים מזוייפים בשטחי יהודה ושומרון אינה דבר חדש, היא עולה תדיר בבתי המשפט. החידוש בתחקיר 'המקור', מלבד שידורו, הוא שהטיעון הקבוע שהזיופים נעשו בצד הפלסטיני ולכן המתנחלים לא ידעו מוטל בספק ויש יסוד סביר להניח שהוא שקרי. היינו מנגנון שלם, שבראשו האדם שמזוהה אבסולוטית עם הממסד המתנחלי, לא רק שידע על הזיוף, גם השתמש בו לטובתו. מנגנון שלם שעסוק ביודעין במרמה וזיוף. מסתבר שחשדות כאלה אינם נתפסים חשובים בציבוריות הישראלית לאור הדממה הציבורית בה התקבלו, למעט מכתב ליועמ"ש מחה"כ סבטלובה (המחנ"צ) שמבקש לפתוח בחקירה.

אגב, אם באיתור הזדמנויות עסקינן, מומלץ לעורכי הדין מתחום הנדל"ן שבינינו, לפנות לציבור המתנחלים שמסתבר שהולך שולל אחרי תצהירים פלסטיניים שקריים ומפסיד מיליונים בעסקאות נדל"ן לא מפוקחות. ולענייננו, אם תחקיר 'המקור' אינו נכון, ואל-וואטן [אגב, חה"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) צוין בעבר כדירקטור בה] לא מתנהלת כך, הרי שפעולות העוקץ הנדל"ניות על גב המתנחלים היו כבר מזמן צריכות לעורר חשש, אולם בפועל העיסקאות נמשכות.

השקט הציבורי מטריד במיוחד על רקע ההרעשה שיצר תחקיר 'עובדה', כאשר ההבדלים בין התחקירים אדירים. תחקיר 'עובדה' הוא שולי גם בשמאל, בעוד תחקיר 'המקור' יש בו עניין ציבורי רחב. תחקיר 'המקור' הוא תחקיר עיתונאי עצמאי בן מספר חודשים המתבסס גם על תוצאות חקירת משטרה, בעוד תחקיר 'עובדה' נשען על תחקיר בן שנים של ארגון ('עד כאן'), שתרומותיו לא מדווחות, שעורר חשדות אפשריים על פעילים בודדים וגם זה בספק, לראייה המשטרה לא מצליחה לשכנע את בהמ"ש. לאור כל זאת ייתכן שהתחקיר של 'המקור' מעניין לא בגלל הממצאים שלו אלא כי הוא מהווה הוכחה ניצחת שלא הפוליטיקה ולא התקשורת שמאלנים.

במסגרת כניסתו של היועץ המשפטי החדש לתפקידו ואחרי מכתבו הרשמי הראשון, בו ציין כי "שלטון החוק הוא הערובה לכך שכולם יהיו שווים בפני החוק" והבטיח "מלחמה בלתי מתפשרת בשחיתות", אולי כדאי שדווקא יתפנה להתייחס לתחקיר 'המקור'. זה יכול לסייע ביצירת הרושם הראשוני ליועץ משפטי שמינויו גרר ביקורת, שעל שולחנו מונח תיק מעונות ראש הממשלה ושיצא מפרשת הרפז נקי אך לא בשל העדר אשמה. הנה הזדמנות מצויינת להוכיח שאינו משרת אף אחד מלבד האינטרסים של מדינת ישראל. 

הורות לכל ילד

כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה. 

דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו  ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב. 

כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר. 

מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.

תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה. 

כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.

אני שמה לב שכבר נסחפתי ואני צריכה לתת לכם לנוח - אז קחו עוד 5 דקות זמן וצפו בקליפ הזה - על האינדיבידואליות של הילדים שלנו וזה תקף בתוך המערכת וגם בבית. המשך כמובן עוד יבוא :) 

סוף שבוע נעים