חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות חמלה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חמלה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 17 בפברואר 2024

על מדינה דמוקרטית להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון. ישראל איננה כזאת, מעולם לא היתה ובצער ככל הנראה לעולם לא תהיה

כבר ארבעה חודשים ויותר ואני עדיין לא מצליחה לדמיין את סוף המלחמה. לא כי אי אפשר לדמיין אותו, אלא כי הממשלה עושה הכל כדי שנפסיק לדמיין. אם המלחמה תיגמר, עוד חלילה נצטרך להתמודד עם המציאות, עם האמת המרה של ההפקרה הבלתי נתפסת של ביטחון האזרחים, עם עשרות אלפי מפונים, עשרות אלפי פצועים, עסקים שנפגעו וכל שאר הרעות החולות - אי היציבות הפוליטית, המהפכה המשפטית, אי השוויון האזרחי, מערכות הבריאות, החינוך והתחבורה המקרטעות, הפערים החברתיים שהתרחבו, העוני שגדל, האירועים האלימים בחברה הערבית, התפיסה הדמוקרטית החסרה, בעיות התקציב וכמובן הכיבוש, כי גם הוא לא נעלם בינתיים. כל אלה אינם מחכים לסיום המלחמה, הם ממשיכים בשלהם, בין אם יש סיקור ובין אם אין. המלחמה עבור הממשלה הזאת היא שקט, כל עוד היא נמשכת חבריה יכולים להמשיך בשלהם ולהתעלם מאחריותם למצב. 

בראשות המדינה עומדת חבורת אנשים נעדרת חשיבה ראציונלית ובעלת סט ערכים מפוקפק שנדמה שמנסה לדרדר את האזור כולו למלחמה. העובדה שבידיהם מופקדים ביטחון המדינה, מציאותה ועתידה והם אלה שנמצאים בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות מפחידה. אבל גם אם תחליף אותם ממשלה אחרת, יהיה רק קצת יותר טוב וגם זה רק ליהודים. הידיעה שמרבית הציבור ממשיך להתגייס למלחמה הזו, להאמין בנחיצותה ולהילחם למען הממשלה הזו, מטרידה אף יותר. הניצול הציני של הטראומה הלאומית יודע שיאי טירוף חדשים, ביום שאחרי המלחמה, אם יגיע או כשיגיע - לא יהיה מנוס מלהתמודד עם התוצאה ובצער גם היא ידועה מראש, נשאר בהכחשה.

השבעה באוקטובר הביא עימו זוועות שיושבות לחברה הישראלית על צלקות עבר. מעבר לטריגר הברור מאליו נוכח הטבח, התחושה שהממשלה וכוחות הביטחון הפקירו את בטחון האזרחים ערערה בכולם את תחושת הביטחון והאמון וחשפה את כולנו לטראומה. הטראומה הזו נותבה בידי מסיתים חסרי אחריות לתדלוק נקמה. במצב טראומטי בו יצרים השרדותיים גוברים על הרציונל, זה לא כל כך קשה ועכשיו, אחרי ארבעה חודשים אנחנו עדיין בשוונג. חוסר האונים שנוצר בעת אירוע טראומטי, מבקש תיקון באמצעות החזרת שליטה, אצלנו השליטה על הפלסטינים היא כמו חפץ מעבר - אנחנו לא מוותרים עליה.

אבל על חמלה אנחנו מוותרים, מספרים לעצמנו שיש הצדקה להעדרה, שהעזתים אחראיים על הבחירות שלהם. אבל כשאנחנו בוחרים לוותר על חמלה, האחריות על זה גם היא הפלא ופלא של העזתים. ההרס של עזה בפצצות ובולדוזורים ישראליים הוא על העזתים, כמוהם הרעב, המחלות, העדר מים וחשמל וזה לא משנה אם המפתחות כל הזמן בידיים של ישראל, אלה הפלסטינים ש"מכריחים" את ישראל להיות כזאת וכל מי שחורג מהשורה הוא אנטישמי ואם הוא במקרה יהודי - אז אוטואנטישמי וגם זה לא באחריות ישראל.

אז אם, או כשישראל תתקוף ברפיח, העיר שעד לא מזמן הכילה כ-200 אלף תושבים והיום חיים בה כ-1.4 פליטים, לא יהיה לזה צידוק וזה לא יהיה באחריות העזתים, הם בסך הכל מנסים לשרוד ואנחנו התגלמות כל הסיוטים שלהם. המוות שהשתנו על עזה מקביל למותם של כ-150,000 ישראלים -  זה היחס והוא בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת, על אף זכותה של ישראל להגן על עצמה. רחובותיה ההרוסים של עזה הם לא "קצת נחת לפני שבת" (ושלום לעקיבא נוביק), הם מה שהפכנו להיות, חברה פשיסטית, שטופת נקמה ורצון לנצח את מה שאי אפשר לנצח בכוח הפצצה, אלא רק בכוח המוסר. 

הפשיזם מתחזק בישראל בגלים כבר 75 שנים, ה-7.10 היה הגל הגדול מכולם, אבל בסופו של דבר הכתובת היתה על הקיר - כל המפלגות היהודיות נמצאות על ספקטרום פשיסטי, אפילו מרצ מצאה עצמה מגנה בגופה על חוק "האזרחות". בסופו של דבר, כל המפלגות היהודיות בסדר עם שליטה על הפלסטינים והעדר שוויון אזרחי בתוך מדינת ישראל, כלומר עם עליונות יהודית. הסבלנות לכל מי שחושב אחרת הולכת ואוזלת, על פלורליזם אין מה לדבר כי "ביחד ננצח" ועם ישראל חי".

ביום שאחרי המלחמה, עזה תהיה במצב גרוע הרבה יותר, אבל גם ישראל. השפל המוסרי אליו הגענו לא עתיד להפתר, גם אנשי המחאה רוצים לחזור למדינה ה"דמוקרטית" שהיתה כאן לפני המהפכה המשפטית - אתם יודעים הדמוקרטית ליהודים והיהודית לערבים. 

כדי שמדינה תהיה דמוקרטית היא צריכה להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון, ישראל לא השכילה להבטיח את זה מעולם, היא לא היתה כזו, היא איננה כזו ולא נראה שתהיה כזו. למעשה כמעט כולם פה בסדר עם לקרוא למדינה דמוקרטית ולהתפלץ ממשפט כמו "כל אזרחיה". רק שאם לא נהיה מדינת כל אזרחיה, לא נהיה דמוקרטיה והמציאות מוכיחה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים, אדוות העליונות היהודית מאיימות להטביע את כולנו, בשביל זה אפילו לא צריך ים.

כשהמלחמה בעזה תסתיים, נגלה שהכיסים שלנו לא מספיק עמוקים כדי לשלם את החשבון ושהמוסר שלנו כבר מזמן פשט את הרגל ואין לי מושג איך נצא מזה.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

הנצחת השואה - בין קלף לחטא היבריס. מס השפתיים של לזכור ולא לשכוח

התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.

זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן. 

בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר

כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.

אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה  ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3. 

הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.

מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי. 

אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה. 

כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.



סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.

יום שבת, 28 בפברואר 2015

לא טיפשעשרה ולא נעליים

שרשרת פוליאתילן להמחשה בלבד
יש המון דברים שחשוב שהורה יתן לילדיו, בני אדם איכשהו נוטים להגיד "הדבר הכי חשוב שהורה יכול לתת לילדיו הוא...", אבל תכל'ס זה מכלול שלם. זה היופי בחיים, וכמובן שזה הקושי. לרוב הדברים אין ביטוי אחד והם גם לא מגיעים באריזה בודדת, זה תמיד מכלול שלם של דברים בתוך פעולת שרשרת, שגם היא למעשה רק חלק ממכלול, כמו פרודה אחת בשרשרת פוליאתילן. 

כי חשוב לתת להם אהבה, וביטחון עצמי ולא לקצץ להם כנפיים וחשוב לתת להם דוגמא אישית, לטעת בהם חמלה וצדק, ללמד אותם לחשוב ולפקפק, להיות מנומסים, להעניק להם מכלול שיעזור להם לפתח את הבוגר שהם יכולים להיות. זה לא קל, זה תובעני וזה מציף. זה גם דורש מאיתנו להיות יותר טובים, אפשר לראוץ אץ זה חיובי - שאנחנו נשכרים לפחות פעמיים - גם השיפור העצמי וגם לראות בעצמנו את הנס הזה בו הילדים הקטנים שלנו הופכים לבוגרים, אם כי תוך כדי קשה להתבונן מהצד. כל המעשה הזה הוא חמקמק ולא פשוט ולעיתים אף מתסכל ויש רגעים שכל גמול עתידי נראה בטל בשישים מול העכשיו הבלתי אפשרי. ואז פתאום מגיעים רגעים נהדרים של סיפוק ואי אפשר להגיד שהם כמו קרן אור המפלחת לפתע שמיים אפורים (גם כי זה לגמרי פוליאנה סטייל), כי ההורות רחוקה מלהיות אפורה ובכל זאת זהו רגע התבהרות משמח שיש לנצור ולזכור, אם אפשר ברגעים הפחות בהירים של החיים.

Image result for road untaken
שמים בהירים, ראות נפלאה
ושביל מסומן (אז הפוך)
הבכור מתבגר, מרגישים זאת ביומיום, זאת אומרת רואים את זה על כל הילדים, אבל כל עוד הם בטווח הילדות יש בזה המשכיות, כשהם מתחילים את מסע ההתבגרות, זה כבר מסע קצת אחר. השינויים האלה שהופכים אותם לבוגרים הם אתגר להתמודדות הורית. אני לא יודעת איך זה ימשיך מפה, למרות שרבים עברו את המסע הזה לפני, אין שום שביל מסומן למסע הפרטי שלנו, זוהי טרה נולה וכל פסיעה שלנו יוצרת נתיב חדש. נתיב הזה בוודאי יעזור לנו עם הבאים, אך כמראה מקום  בלבד. אף אין אין דין ילד אחד כדין ילד שני, ושלישי וגו'.

הדרך שלנו לחנך אותם פתוחה ומשתפת, מאז ומעולם נתנו להם הסברים לא מתיילדים לנושאים שהם העלו. הבכור, שקריאה זו אהבת חייו, קורא ספרי נוער (ולא תמיד בהתאמה לגילו, אבל זה נושא לפוסט אחר), התחיל לשאול ולהתעניין בנושא ההתבגרות. השאלה שהכי הצחיקה אותי ותפסה אותי לא מוכנה היתה "אמא, למה קוראים לגיל הזה 'טיפשעשרה'?" התשובה המיידית היתה אני לא קוראת לזה ככה, אבל יש אנשים שכן. מכאן יצאנו להסבר על התבגרות, שינויים, הורמונים וכולי. אני לא מתכוונת לקרוא לזה 'טיפשעשרה', כי זה לא. לבד מהעובדה שזו מינימליזציה ותיוג שנראים לי די מיותרים, אני גם זוכרת מצוין כמה השם הכולל הזה היה נראה לי מתנשא ומעצבן. גם לא חליתי בטפשת היריון מעולם, בעיקר בגלל שאין ממש דבר כזה (בלי להכעיס את אחיותיי הנשים, למעט בעיות זיכרון שאכן מתרחשות). סליחה שאני אומרת אבל טיפשות היא לא משהו שטועים בו, טיפש הוא טיפש ולצערי זה לא עניין תקופתי זה מצב מתמשך וחשוך מרפא.

מה שיצא מכל הסיפור של ההסברים האלה זה שיש לנו בכור בבית שמסביר עכשיו דברים בשם "הורמונים" עלומים וזה מאוד משעשע והפך לבדיחת הבית החדשה. וזה מצחיק כי אני לא חושבת שהמילה הורמונים נאמרה בבית שלנו יותר מדי, אני לא זוכרת את עצמי מתרצת אי פעם ב"הורמונים". אז בבית המלא "הורמונים" שלנו, יש ילד מתבגר והדבר שאני מזכירה לעצמי יותר מכל הוא שתפקידי הוא לא רק להכיל, אני יכולה להדריך אותו בדרך הזאת שנקראת התבגרות, hell את זה דווקא עשיתי ולמרות שזה היה מזמן, זה מרגיש כאילו זה היה אתמול.

אני זוכרת את עצמי כאמא לתינוק מתפעלת מחדש מהעולם בניסיון לראות אותו בפעם הראשונה מעיני התינוק שלי. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שלי אבל זה היה הכי קרוב. ולמה אני פתאום מכניסה משפט כזה ואיך הוא קשור? כי את מה שידענו ליישם עם תינוקות, אנחנו שוכחים לפעמים ליישם עם הילדים שלנו כשהם גדלים. אני לא אכנס עכשיו לשינויים שאנחנו עוברים כהורים עם ההתבגרות של הילדים, אך יש בי תחושה שהחמלה שהרעפנו עליהם כתינוקות מתחלפת באיזה היגיון כמעט ספרטני שדורש מהם אחריות, עצמאות והתנהלות עם כל שנה שחולפת. יש בזה הגיון אנו רוצים לחשל אותם, אנחנו רוצים לראות אותם מצליחים, אבל האם אי אפשר לעשות את זה בדרך אחרת?

כמה מהר אנחנו שוכחים את הטינה והכעס שחשנו כלפי ההורים שלנו כשהיינו בגיל ההתבגרות. רובנו משתדלים לעשות דברים מסוימים אחרת, אבל האם, ואני רק שואלת, זו לא אותה הגברת בשינוי אדרת? כלומר, המילים אולי אחרות, המקום שאנחנו נמצאים בו אחר, אבל העימות נשאר אותו עימות. אנחנו בסה"כ הכל משכתבים ומשנים קצת, אך הולכים כמו סוסים סכי עיניים באותו המסלול?

אני מנסה להתמודד עם ההורות שלי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לכן אני נוטה לפקפק ולחשוב פעמיים ביני לבין עצמי לפני שאני עוטה על פני את הבעת המפקדת הנחושה הצועקת "אחרי". גיל ההתבגרות הזה מהווה אתגר רציני עבורי, אני מאמינה בלהכיל את הילדים וכמו שאני מנסה להרחיב את גבולות ההכלה, כך אני גם מתחמת בצורה ברורה את גבולות ההתנהגות שאני דורשת (כן, כך במקור) מילדיי. זה יחס הפוך - אני מתווה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, מכילה את הכעסים שלה כמה שאני יכולה ומציירת את גבול ההתנהגות. הוא צרח? אני מחכה רגע ובמשפט אני מסבירה איך זה היה צריך להיות. אחר כך אני מנסה לתת זמן למחשבה לשקוע ולתת לילד לחזור אליי. זה עובד מצוין (לרוב). 

גם כשאני הכי כועסת, אני מזכירה (בקול) שלא משנה כמה אני כועסת אני תמיד אוהבת, אני חושבת שיש בזה איזה מסר מרגיע. הוא רוצה לבדוק את גבולות האהבה? הוא יגלה שאין גבולות אך כדי להנות מהאהבה חסרת הגבולות ולא ללכת לאיבוד, כדאי שילך בדרך נכונה. זה עובד לאט, זה מצריך סבלנות. כשהוא היה רק תינוק היתה לי את כל הסבלנות ללמד אותו על העולם שסביבו. גם היום כשהוא גדול כזה, הוא צריך אותי לא פחות ללמד אותו על העולם שסביבו, כי ממש כמו תינוק גם העולם הזה חדש לו לחלוטין.

הוא לא טיפשעשרה, הוא ילד מתבגר, זה לא רק הורמונים, זה, שוב כמו כל דבר בחיים, מסובך ומלא רבדים. אני לא אוהבת את כל ספרי ההדרכה של איך להתנהג, אני מאמינה במודעות ואינטואיציה. אני בנויה ביולוגית להיות הורה, יש לי את כל הכלים. הייתי הורה מצוין לתינוק בלי לזכור איך זה להיות תינוק, לשלב הזה בחיים אני נכנסת כשאני זוכרת מצוין איך הייתי בגילו, דווקא עכשיו ההורות שלי צריכה להיות הרבה פחות מסובכת, הייתי שם, אני יודעת. אני בדיוק המדריכה שהוא צריך כדי לזכור את הגיל הזה, על כל האינטנסיביות שלו, הטלטולים והמופרעות האינהרנטית, בחיוך. אבל לא בלי דרמה, אני מניחה. בכל מקרה כרגיל, אני אעדכן תוך כדי תנועה.

יום שני, 24 בנובמבר 2014

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

שונא "יהיה בסדר" יחיה

אם יש משפט שעושה לי רע זה "יהיה בסדר", בעיקר כי לרוב הוא נשמע מפי אנשים שתכל'ס הכל אצלם בסדר, הם רק לא ממש רואים את זה. אני יודעת שאני "פוליאנה" שכזו, שתמיד רואה את הצד החיובי עד שזה די מעצבן את הסובבים אותי, אבל המשפט "יהיה בסדר" נתקע לי בגרון. ברור שיכול להיות טוב יותר, אבל למה לא לשמוח במה שיש עכשיו? למה תמיד להבנות סביבך מציאות של "יהיה בסדר" - כי הרי אם זה המשפט השגור על לשונך, "יהיה בסדר" הוא אף פעם לא עכשיו הוא תמיד בעתיד ולכן כנראה אף פעם לא יהיה בסדר עכשיו. אני אוהבת לראות את הבסדר של עכשיו כדי שמחר אפילו יהיה יותר בסדר ולמען האמת, ברוב המקרים, זה בידיים שלי. 

המילים שאנחנו משתמשים בהן מבנות במידה רבה את המציאות, לכן הבסדר הזה הוא בסדר שצריך להיות כאן ועכשיו ולא באיזה מחר עלום שאין לדעת את טיבו. בכלל אני שונאת את כל המחר הזה, למה מחר אם אפשר כבר עכשיו? כשהייתי קטנה, רוצפה הילדות שלי בהמון משפטי שפר גרמניים שתמיד נאמרו בשתי השפות כדי שיהיה לי ברור גם בגרמנית וגם בעברית. אחד מהם היה "מחר, מחר, רק לא היום, אומרת כל חבורת העצלנים". ברור שבמקרה הגרמני הזה אין הכוונה ל- state of mind אלא בעיקר ליעילות של עשייה. נוסח אל תדחה למחר דברים שאתה יכול לעשות היום, אבל זה לא תופס רק לזה, זה תופס להווייה האנושית.


תכל'ס אף פעם אין לנו ביטחון שיהיה מחר, בקושי יש ביטחון בהיום. ויש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתנות. אבל את הרגע זה בדיוק מה שיש לנו. את הרגע הזה אנחנו יכולים לחוות כלא משהו אבל מתישהו יהיה יותר טוב או זה מה שיש כרגע ולכן זה טוב. בהינתן שתי האפשרויות, אני בוחרת את האפשרות השניה. תמיד.


מה שתמיד מדהים אותי הוא שדווקא אנשים במצבים בהם "יהיה בסדר" הוא הכי לגיטימי, הם דווקא האנשים הכי אופטימיים והכי חזקים ולא יגידו לך את המשפט הזה. באיזשהו מקום, המין האנושי הוא כל כך מוזר שדווקא כשאתה נלחם, באמת נלחם על משהו, אתה מסוגל למצוא את היופי ואת האופטימיות ויותר מכל את הכוח. אני בעד למצוא את הכוחות גם בלי להילחם, רק מתוך עשייה וניסיון לחיות את החיים. המחר הוא תקווה, זה יפה ונחמד אבל המחר הזה יהיה כמו היום אם לא תעשה דבר. ובתכל'ס מי בכלל מבטיח שיהיה מחר? אני בטח לא אדם ניו אייג'י או אדם של אמונה בדברים אמורפיים, אבל אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה להאמין בעצמי. אני חושבת שזה מקור לא רע לאופטימיות.

אני אדם ציני, צוחקת מהומור שחור, אני מאוד מודעת למצבי תמיד ועדיין בתוך תוכי אני תמיד אהיה פוליאנה. כי אם יש רק את היום, מוטב שאנצל את זה להיות שמחה, אחרת זה עוד יום שבוזבז. את ה"יהיה בסדר" אני משאירה לאחרים. ככה אני חיה את חיי, זה מה שאני מנסה להעביר לילדים. הכוח נמצא אצל כל אחד מאיתנו. היום הוא העכשיו. העכשיו הוא ההווה ותכלס הוא גם העתיד, כמו שאמרה שימבורסקה "כשאני הוגה את המילה עתיד, ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר". הכל עניין יחסי. גם המצב שלנו עכשיו. אפשר לקבל אותו כמו שהוא ובידיים נרפות לקוות למחר אחר ואפשר להביא את המחר ולקבל את הווה כמו שהוא, בחמלה, באהבה ומתוך אופטימיות במה שיש. כאן ועכשיו.

יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

האתגר - התסכול והמאבק

יו נואו - באותו עמוד
סליחה שלא כתבתי, אני מניחה שזה לא הטריד אתכם (ובצדק), אבל אותי זה כן. למרות שאני מתחילה להבין שהאתגר הזה לכתוב כל יום הוא לא בהכרח הגיוני ויותר מזה, הוא בעיקר ציפיה שלי מעצמי. אלא שלא רק שזו דרישה כמעט בלתי אפשרית עם אורח החיים שלי, זה גם לא תמיד נכון. כלומר, זה נכון לנסות לפנות זמן בכל יום לכתיבה, אגב זו פרקטיקה ממכרת, אך לא מחוייב המציאות שכל כתיבה תהיה לשם פירסום בבלוג. אז ראו בזאת תיאום ציפיות, ואם אין בזה משום תיאום ציפיות אתכם, הרי שלפחות עם עצמי וזה כבר טוב. לפעמים להעלות את הדברים על הכתב זה כל מה שנחוץ.


ימי שלישי בבית

שיחת העידוד הקצרצרה הזו, שביננו היתה יותר מונולוג, מובילה אותי לנושא שרציתי לכתוב עליו היום והוא מלווה אותי תמיד מאז שאני אמא. כרגיל, אני אכתוב קצת לפני שאגיע ממש לנושא, כזאת אני - מסתובבת סחור-סחור בניסיון ליצור אווירה. יום שלישי, באופן עקרוני, הוא היום היחיד בשבוע שפנוי לנו. פעילויות הבוקר שלנו בשלישי אינן קבועות, לעיתים יש לנו סיורים ולרוב לא ואת אחר הצהריים נלחמתי (כן, ממש כך - הדרמה) להשאיר נטול פעילויות מחייבות מכל סוג שהוא. הואיל וכל אחר הצהריים אחר לכל ילד יש מינימום חוג אחד והבקרים שלנו עמוסים תמיד, יום החופש הזה באמצע השבוע הוא חיוני. יום שלישי הוא יום בית, היום היחיד שבו החינוך הביתי הוא באמת מה שהוא נשמע - יום בבית של כיף, עשיה, לימודים והנאה. 


מדהים כמה תמונות של ילדים מול ספרי לימוד
אפשר למצוא תחת הערך "תסכול"
אז אתמול, יום שלישי, הראשון אחרי החזרה לשגרה, היו לי הרבה ציפיות. התחלנו עם בוקר רגוע, התיישבנו ליד השולחן עם העוגיות שזה עתה יצאו מהתנור ורשמנו את המטלות שכל אחד מאיתנו רצה להספיק במשך היום. הכל עבד נפלא עד שהבכור ניגש למשימה הראשונה שהוא לקח על עצמו (שיעורי בית של קבוצת הלימוד שלו) והתחיל להילחץ. המוטו שלי במקרים כאלה הוא להתייצב לצידו לפרק את המשימה למספר משימות קטנות יותר. זה בדרך כלל מסייע לתחושת הביטחון באשר ליכולת להתמודד עם הסוגיה. הפעם זה לא כל כך עזר, אני חושבת שאין הורה שלא מכיר את הפעם הזו שזה לא עוזר. הרגעים האלה שכל נורת אזהרה הורית נדלקת באדום משתק ומהבהבת כאילו סוף העולם מתקרב. ראיתי את התסכול ולא היתה שום דרך להתמודד איתו רציונלית ולא שלא ניסיתי. אחרי יותר משעה שלא התקדמה לכלום חוץ מהתגברות (ברמת הטור ההנדסי) התחושה הסובייקטיבית של הילד שהוא את המשימה הזו לא יצלח, הוחלט שהכי טוב יהיה לנוח.


בור
צילום אילוסטרציה ואפילו לא שלי
אני זוכרת את עצמי כילדה במצב הזה, אני יודעת שמרבית הילדים שאני מכירה עוברים/עברו את זה בשלב כזה או אחר ועם זאת, כהורה, אין הרבה דברים יותר מתסכלים מזה. ההתייחסת שלך למצבים כאלה היא אף פעם לא נטו אובייקטיבית, כי הקושי של הילד גם באיזשהו אופן פסיכולוגי מקרין עליך. הרי אתה יודע שהילד יכול, אתה תמיד נמצא שם כדי לתמוך, שניכם יודעים שזה יגמר בזה שהוא יצליח וירגיש טוב עם עצמו ולמרות כל נתוני הפתיחה המוצלחים עדיין נופלים לבור המיותר הזה של חוסר ביטחון ולחץ. הדבר שמדהים אותי יותר מכל זה שגם אם אני מצליחה שלא ליפול לשום בור לא להילחץ, לעזור ולהיות שם, הוא בכל זאת יפול לבור הזה עם הראש למטה. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שמפעם לפעם זה יהיה קצר יותר עד שבסוף זה ייגמר. 


לחץ צריך לדעת לשחרר
אין לי מתכון פלא לסיפור הזה, אבל ברור לי שבין הרכיבים צריכים להיות סבלנות וחמלה, אלה מרכיבים די טובים למרבית הסיטואציות האנושיות, אז אני לא באמת מחדשת שום דבר. אני כן יודעת שבאופן טבעי השלב הזה יעבור והם יפתחו ביטחון גם בזה ושההתעקשות להאמין בו ולתמוך מזרזת את התהליך. בעיני, אלה בדיוק הרגעים בהם יש צורך דווקא לעזוב הכל ולהתפנות לילד. לשוחח שיחת עידוד קטנה ואז להיות ענייני - לפרק את הנושא לחלקים יחד עם הילד, לתת לו איזו דחיפה ראשונית, ולהעביר אליו את המושכות תוך כדי עידוד (הספקטרום רחב לבחירתכם). המעורבות שלנו היא קריטית. אם נעזור להם ונלמד אותם איך להתמודד עם זה, איך מפרקים את זה, איך מתמודדים עם כל חלק, ואיך מחלקים נכון את הזמן ולא מגיעים לזה בלחץ של הדקה ה- 90, כל התהליך יכול לקבל תפנית חיובית יותר.


יכולה להוות מכשול אבל גם להפוך למקפצה
ברור לי שאני מגיעה ממקום של פריבילגיה בנושא הזה, בעיקר משום שאני נמצאת עם הילדים כל הזמן ואני מעורבת בחיי הילדים יותר מהורה רגיל מתוקף הבחירה שלנו בחינוך ביתי. ברור לי שכאשר המטלה היא חלק מחומר הלימודים שאני מלמדת יש לי יותר יכולת להשפיע, להתאים ולעזור, אבל גם אצלנו יש לימודים שנעשים על ידי מורים מבחוץ וגם באלה אני מעורבת. ככל שאני נמצאת יותר עם הילדים, ככל שאני רואה יותר ילדים אחרים, אני מבינה שיש דברים שכל ילד יעבור בכל מסגרת שהיא ולא ניתן למנוע אותם, אבל ניתן לרכך אותם. אורח החיים המודרני שלנו שיש בו אילוצי זמן מרובים לא ממש מאפשר את הריכוך, להפך הוא לרוב מחדד סיטואציות ולכן אין ברירה אלא להיות יותר מודע לזה, לשים פחות דגש על כל המסביב, להתרכז בילדים בזמן המשותף יחד. לוותר על המסכים השונים, קצת לעגל פינות במטלות כמו ניקיון ואוכל ולהקדיש יותר זמן נטו להם. הדרך ללוות לילדים במסע שלהם לעבר הבגרות חייבת להיות על ידי היכרות טובה יותר ובילוי של כמה שיותר זמן איכות יחד. היכולת האמיתית לעזור לילד שלך היא דרך הקשבה והכוונה ואת זה קשה מאוד לעשות תחת מסך הלחצים והאילוצים היומיומי. 

קרקע לא יציבה בעליל
לפעמים זה בלתי צפוי ולפעמים
כרוניקה ידועה מראש
אני יכולה לדבר רק על עצמי, ההורות שלי משתנה בכל יום ואני יודעת שהיא מאוד טוטאלית. אני משתדלת בכל כוחי ללמוד כל יום מהטעויות שאני עושה, ואני עושה. עוברת כל לילה, לפני השינה (בקצרה - לא חופרת), על היום שעבר ומנסה לראות איפה פעלתי נכון, איפה עשיתי טעויות ואיך אפשר היה למנוע אותן. אני גם מדברת על הטעויות שלי עם הילדים והם רואים את השינוי (שלשום הבכור אפילו ציין בפניי את זה בדיוק). אני לפעמים נופלת למקומות שלא מוצאים חן בעיניי ואז עושה כל מאמץ לא ליפול אליהם יותר. גיליתי שהדרך הכי נכונה לדבר עם הילדים היא להראות להם דרך אחרת. כשהם שוגים, אני מחפשת את החלק הכי בוגר וסבלני שלי, את זה שמנסה לדבר בתמציתיות ואני מחפשת את המילים שיתנו להם את הסולם לעלות מאיפה שהם נמצאים. כשאני לא עומדת על קרקע יציבה, אני לפעמים מוצאת את עצמי נופלת לבור שלהם. זה לא קל, זה אפילו הכי קשה. ואז אני מתאוששת ונזכרת שזה בדיוק המקום להראות להם גם איך מטפסים מכאן למעלה בשיתוף פעולה. אולי מה שאני רוצה להגיד זה שדווקא ברגעים האלה אני נזכרת שזה אולי ניו אייג'י ומעצבן, אבל הרבה יותר יעיל לאהוב.

אני עדיין נופלת, נוזפת, לעיתים אפילו קצת מזלזלת, לפעמים (אבל באמת לעיתים רחוקות) צועקת ואני מתייחסת אל עצמי בסלחנות, אבל לא מוותרת ונלחמת בזה. לא רוצה לזכות בתואר האמא הכי טובה בעולם, אבל אני יודעת שהילדים שלי צריכים שאעשה את המקסימום במסגרת התפקיד שלי ושהוא בא עם אחריות והאחריות הזו היא לא רק כלכלית או מוסרית, היא אנושית. כשאני רואה את זה ככה, איכשהו זה מצליח להוציא ממני צדדים טובים, כאילו שאם בתוך הסיטואציה הזו שאני נמצאת בה אם אתנהג נכון זה יהיה איזשהו סימן טוב, כאילו הקהל הבלתי נראה יהנהן בראשו בשביעות רצון. במידה רבה הכלים שהם צוברים בדיוק מסיטואציות כאלה, הם חלק מהכלים שאני הרגשתי שהיו חסרים לי ונאלצתי ללמוד כבוגרת (ולא שלא ישתמע מזה שהם לא יצטרכו פסיכולוג - אני מניחה שאין דבר כזה). ברגעים שהכי קשה לי, אני יודעת מה אני רוצה שהם לא ילמדו ממני ומחשבת את ההתנהגות שלי מחדש. גם די עוזר לי לזכור שתכל'ס הסיטואציה הזו היא לא באמת אתגר, כשאני נזכרת בזה, גם הילד שלי מתחיל להיזכר. 


תמיד צריך להרגיש קצת כמו כוכב
הרחקתי מאוד מהסיטואציה שתיארתי ולכן לפני סיום אחזור אליה - בפעם השניה שהבכור ניסה אתמול להתמודד עם המטלה, הוא בא בתחושה אחרת והצליח להתגבר עליה - בדק, חקר, סיכם וכתב. מיד כשהוא סיים הוא נסע לחבר. כשחזר הוא סיפר לי בגאווה שהאמא של החבר מאוד התרשמה מכל מה שהוא הספיק לעשות עד לשיעור של יום שישי. איכשהו היתה לי תחושה שזה היה בדיוק האקסטרה אגו בוסט שהוא היה צריך. אני לא יודעת איך תיראה הפעם הבאה, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה יותר טובה מזו של השבוע. חוצמזה אני תמיד מעודדת את עצמי שלגיל הזה של ההורמונים עוד לא ממש הגענו, זה תמיד מכניס אותי לפרופורציות. אולי באמת את הפוסט הבא אקדיש למחשבות האלה שיש לי לגבי גיל ההתבגרות הזה שאנחנו ממש לפיתחו. זהו, סיימתי - הייתם מאמינים?

יום שלישי, 29 ביולי 2014

עם הספר? עם בלי ספר (ועם מנהיגים שלא יודעים לצטט)

"אין בעזה לימודים כי לא נשארו שם ילדים" - זה חלק מהרפרטואר הלא ממש מגוון ששרו בהפגנה בשבת אנשי הימין הקיצוני. אתם יכולים לפתור את זה כקיצוניות לשמה, בי זה עדיין מהדהד, זה לא יכול שלא. אי אפשר לעבור לסדר היום אחרי שראית פרצופים זחוחים שרים בלהט ובשמחה על ילדים מתים. אלה לא היו השירים היחידים כמובן והם לקוחים מתוך רפרטואר ידוע ומוכר לעייפה ממגרשי הכדורגל (אם תרצו לקרוא יותר הנה טורו של חיים הר-זהב במקום הכי חם בגיהנום) ואם זאת הם עברו אדפטציה למצב הנוכחי ועדכון בנוסח שיר חדש על 1,000 ההרוגים בעזה. 70% מההרוגים הללו הם אזרחים חפים מפשע, אבל זה כמובן סמנטיקה במדינה בה
"ערבי טוב הוא ערבי מת". 


עטופים בדגל ישראל, אותו הם ניכסו לעצמם, בטוחים בצדקת אמונתם הגזענית, פיהם שוצף שנאה וקללות וליבם? ליבם יהודי כמובן. הם מגדירים את עצמם בראש ובראשונה כיהודים. כידוע, ההגדרה "יהודיה" היא לא בין הראשונות במדרג ההגדרות שלי, עד שאני מגיעה ליהדות, זה מבחינתי שיוך אתני הקושר אותי עם דורות ארוכים של בני משפחה ששמרו לאורך כל השנים על יהדותם. אני לא מאמינה באלוהים ואני גם רואה בדת משהו פרטי מאוד, בטח לא לאומי, משהו שכל אדם זכאי לבחור לעצמו בחייו הפרטיים. מאז ומתמיד הדת ומסחורה ברחבי העולם גרמו לי להסתייג ולו רק בגלל ההפרדה הברורה שדת יוצרת בין בני אדם, ביננו לבינם. הקבוצה הימנית שצרחה את שנאתה ברבים היא ההוכחה האולטימטיבית מבחינתי, אבל אתם תגידו שזה מיעוט.

העניין הוא שזה לא מיעוט, כמה הרבה ישראלים יהודים מביעים שמחה על מותם של ערבים, של פלסטינים, של עזתים? ידיעה על ערבי שמת? צהלולים ותחינות לעוד הרוגים ערבים. ידיעה על פציעה של ערבי כמעט עד מוות? תלונות על למה הוא לא מת. עדיין שוליים? מה עם שר חוץ שקורא לחרם על מגזר שלם? מה עם המסעדות ששינו את שמות המנות שלהן? לא עוד סלט תורכי, אמור מהיום "סלט אמא של ארדואן זונה בת זונה" (אמיתי לגמרי), ממש הגירסא הישראלית ל"טוגני חופש". עוד מעט יאסרו לשימוש מילים כמו "סלט ערבי", "חציל בלאדי", סבבה, וואלה ואפילו הקללה האהובה "סעמק", מחשש שנטמא את שפת אימנו האהובה במילים בעלות מרקם של בוגד. נשמע לכם מופרך? בעיני מופרך שלמדנו לשנוא כל כך שאין בנו אפילו חמלה ואם מישהו מוצא בליבו אותה הוא מוקע כבוגד וראוי לחרם. נעשנו אטומים עד שסבל ומוות של אחרים לא רק שלא מעניין אותנו, הוא אפילו נראה לנו מבורך. גילויים כאלה פוגעים בהגדרה הכי בסיסית וראשונית שלי - אני האדם. אמנם אני לא יהודיה דתית אבל אני כן יודעת שזה מנוגד לחלוטין לתפיסה הדתית היהודית המקורית. כך שכל המתהדרים ביהדותם היו אמורים לחמול, גם אם הם כולם מסכימים למבצע ומוצאים אותו ראוי. מס השפתיים "זה נזק היקפי" או "זה באשמת החמאס" זה בסה"כ ניעור רסיסי האשמה שבכל זאת יושבים לנו על הלב כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה לא בסדר, זה לא יכול להיות בסדר. לא יכול להיות שילד מת ושזה יהיה בעיננו חסר ערך. אי אפשר להתהדר בערך החיים כשלחיים יש ערך רק כשהם בצד שלנו. חיים הם לא דבר יחסי.

תמיד שמעתי את תראו אותנו ותראו אותם. אבל אני מוכרחה לומר שלאט לאט מה שצוין כהבדל הולך ומטשטש. מסתכלים עליהם ולא רואים את עצמנו. אלה רקדו על הגגות במלחמת המפרץ עם כל סקאד? אז באו אלה שיושבים ומסתכלים על ההפצצות בעזה וצוהלים עם כל בום. סוג של דרייב-אין סנאף. ורק הכאב שלנו סוחט דמעות ורק הלוויות שלנו הן הכי עצובות כי אצלם הלוויות נעדו להתסיס את הקהל, ורק אצלם המתים הם שאהידים. ואצלם כל הנוער הוא שבאב ואצלנו כולם ילדים טובים ירושלים חוץ מכמה עשבים שוטים. כי אצלם יש נקמת דם, ומה אצלנו? לנו יש ראש ממשלה שמאיים ש"נקמת ילד קטן לא ברא השטן", מתחייב לנקום ושוכח את הרישא - "ארור האומר נקום". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני משתדלת להפסיק להשוות כדי לא לראות עד כמה לאט-לאט אנחנו נעשים דומים יותר ויותר. כל מה שנראה רע בעיננו בצד השני, מתקבל אחרת כשזה בצד שלנו. וזה קיים בצד שלנו, יותר משנרצה לראות. רק שהעיוורון הפנימי הזה לוקח אותנו למקומות נוראיים. עוד לא הגענו, אבל אנחנו בדרך ושום תוכנת GPS לא מחשבת מסלול מחדש. כי גם תוכנה כזו זקוקה למישהו שיגדיר אותה, לנו אין כזה כרגע.

אבל חזרה לעניין היהודי, ואני חוזרת אליו בגלל שאנשי הימין (הקיצוני כמובן) מתהדרים ביהדותם כמו ארי המתהדר בתורת הגזע, אוי שוב נכשלתי בדיבר "אסור להשוות". אם היהדות נסמכת בראש ובראשונה על ספר התנ"ך, הרי שכבר בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם, נאמר "בצלם אלוהים ברא אותם" - זכר ונקבה בצלמו, בלי שיוך לדת, מגדר או לאום. זאת אומרת שבתרגום לשפתנו היום, בריאת האדם בצלם האלוהים ועליונותו על שאר הברואים זה הבסיס לעקרון כבוד האדם, באשר הוא אדם, גם בראיה תנ"כית וללא התייחסות למושג כבוד, אלא למשתמע ממנה וכמובן ללא התייחסות דתית ספציפית אלא לעצם קיומו של האדם. 

עקבו אחרי - כולנו הערכנו את ההודעה של דודו של נפתלי פרנקל ז"ל אחרי רצח מוחמד אבו ח'דיר שאמר שאין מפרידים בין דם לדם. יומיים אחרי זה כבר הבדלנו, ומאז אנחנו רק ממשיכים להבדיל ולבדל באלף אלפי הבדלות. רק שאין להבדיל כי דם חפים מפשע הוא דם חפים מפשע וזה לא משנה אם הם עזתים או לא, וזה גם לא משנה אם החמאס שם אותם שם. עזבו אחריות, עזבו אשמה, רק חמלה, רק צער אנושי. רוצים נקודת מבט יהודית? לא חלילה שלי, אלא של סופרי התנ"ך -  כי ממש בתחילת ספר התנ"ך כבר יש התייחסות בדיוק לזה. בבראשית ט, פסוק ו כתוב: "דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - אין זו התייחסות הזאת לישראל בלבד כי אם לכלל האדם. ואת זה פירשו חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין) - לא נפש אחת מישראל, אלא כל אדם. מעניין כי אצלנו מתייחסים לרוב ליהודי, או כמו שאנחנו אוהבים להסביר "עניי עירך". זאת אומרת שהתורה שאנחנו נסמכים עליה מדברת על אוניברסליזם ואילו הפירוש שאנחנו אוהבים לתת הוא פירוש מצמצם ברוח "העם הנבחר". עזבו את זה כל תיאור השתלשלות האנושות בתנ"ך הוא אוניברסלי - כולנו צאצאיהם של אותו זוג אנשים, כך שאם אתם באמת רוצים אפשר לאמץ את הז'רגון הבנטי ולומר שבתכל'ס כולנו אחים. 

עזבו לרגע את עזה ושימו לב ליחס שלנו אל הגרים הגרים בתוכנו - אל הערבים החיים בישראל, הדרוזים, הבדואים, הפליטים, העובדים הזרים. עשרות פעמים המקרא דורש להתייחס אל הגר בשוויון, יותר מכך הוא מצווה לאהוב אותו. כשעליתי לתורה בתנועה הרפורמית בגיל 12 וחצי (בין בת מצווה לבר מצווה) קראתי את פרשת משפטים-שקלים. אלוהים מוסר בפרשה זו רשימה ארוכה של מצוות בין היתר גם היחס לגר. פעמיים יש שם הסבר ליחס השוויוני לגר - "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בספר ויקרא (י"ט, פסוק י"ח) מצוין "כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" . היינו יש קריאה ברורה לשוויון במקרא. לא ברור לי איך כשהציווי התנ"כי כל כך ברור - הרעיון של להרבות שלום וכבוד בין בני האדם, דווקא המתהדרים ביהדותם וישראליותם הם הראשונים לבזות את קדושת החיים וכבוד האדם. עאלק "עם הספר" - מה זה עוזר כשיש ספר אם לא זוכרים את מה שכתוב בספר?

בתוך הסולידריות המלחמתית שפושה בנו כרגע, אנחנו לא מצליחים למצוא את הנקודה הזו. דווקא מי שמאמין בהיות ישראל העם הנבחר היה אמור לחרוט את דברי התורה האלה על ליבו, להאמין כי כל אדם בצלם אלוהים נברא וכל אדם הוא עולם מלואו וכל אדם צריך להתיחס אל העולם כאילו לו הוא נברא ודווקא פה אנחנו כושלים. פה כשלה הדת, פה כושלת המדינה ופה כושל מי שמתהדר בשלל הגדרות לפני שהוא מגדיר את עצמו כאדם. העולם העתיק שהיה עסוק פחות מאיתנו במתן הגדרות היה לפעמים ברור הרבה יותר מאיתנו במושג כבוד האדם גם בלי שקרא לו בשמו. אני מוצאת נחמה בזה שבזמן שאתם קוראים לי עוכרת ישראל, אני יכולה להעמיד לצידי לא רק עקרונות אוניברסליים שדומה שחלקכם בזים להם, אלא אפילו עקרונות מתוך מסורת דתית שזנחתי מזמן.