ושוב אני כמהה לזהות וירטואלית שתוכל לכתוב במקומי את כל העומס שליבי רוצה להשיל מעצמו, למה לעזאזל אני לא יכולה פשוט לכתוב את הכל? למה תמיד לעצור ולחשוב מה מותר ומה אסור? למה כשאני כל כך נפגעת והמילים הן סוג של מזור, אני מפחדת שהמילים שלי ימשיכו את מעגל הקסמים של הפגיעה ולכן את עצמי אני עוצרת? אולי צריך להוציא את הכל ולקוות שמתוך ההרס המוחלט יתחיל לצמוח משהו טוב? זה לא עובד ככה, אני מסבירה לעצמי בפעם המיליון.
אם לא אכתוב את הפגיעה אחטא לעצמי. לכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד, אני כותבת. אין לי שיקולים אחרים מלבד עצמי, זה בלוג אישי. כשאני כותבת על פוליטיקה אני מעצבנת רבים, כשאני כותבת על חינוך ביתי אני מעניינת, כשאני כותבת על האישי אני פורקת אבל בעיני המשפחה שלי, אולי בעיקר בעיני אמי, אני מכבסת את הכביסה ברבים וכמובן רק מחזקת את מעמדי ככבשה השחורה של העדר. כבשה שחורה היא לא רעה, היא רק לא בהכרח עושה את מה שהעדר מצפה ממנה, לכן אני אוהבת את הכבשה השחורה ומקשיבה לה ברוב קשב, לפעמים היא הולכת עם העדר, לפעמים עוצרת ולפעמים פונה לכיוון אחר. זה לגמרי בסדר.
אולי הבלוג שלי הוא מקום טוב להתחיל. תמיד כתבתי, מילים הן הדרך שלי להביע, לראות ולחקור, אני אוהבת מילים ואוהבת לכתוב. הבחירה בחינוך ביתי שאבה אותי כליל, הייתי בעיקר אמא, מזל שאמא היא כל כך הרבה פונקציות שלא היה לי זמן להרהר בנושא. אדם לא יכול להיות רק דבר אחד, הוא אלפי דברים נוספים, מודה - לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך כל מהומת החינוך הביתי - בין לידות להנקות, ספרים ומפגשים בין עשרות הפעילויות, הדבר היחיד שהצלחתי עוד קצת להיות זה בת זוג וגם שם, אני מניחה, תפקודי היה קצת צולע. כשכתבתי זה היה לילדים, את עצמי הכנתי בשלל אופנים והכל היה מיועד לקהל יעד מצומצם יחסית - שלושה ילדים ובנזוג. זה לקח זמן למצוא את עצמי מחדש, קטינא היה צריך קצת לגדול ולפנות לי מקום לביטוי העצמי הפרטי. לקח המון זמן עד שהחברה מסביב ישרה עימי קו וגם אם היא עדיין רואה בבחירה שלי טעות, היא לפחות מקבלת אותה, מסתבר שלא כולם. לומדים להעביר את זה הלאה, לא כולם מוכרחים להסכים.
לא ראיתי צורך לשכנע את העולם בצדקתי, זה מוציא המון אנרגיה וגם ככה יש לי המון עיסוקים. מציאת הזמן לעצמי התחילה עם החזרה לכושר בתוך חלון הזדמנויות קצר שנוצר כשבנהזוג היה בין עבודות. אחרי חודשיים של פעילות גופנית, חזרה מעצמה גם הפעילות המוחית העצמאית, המנותקת מהורות ועיסוקי היומיום - חזרתי לכתוב. הרעיון היה למצוא לעצמי מחדש את פרקטיקת הכתיבה. למרבה המזל זה הצליח וכבר שמונה חודשים שאני כותבת כל יום. עכשיו הגעתי לנקודה - קיוויתי שבתוך הסביבה האינטימית שלי, הכתיבה תיצור פירגון. ניצנץ בי הבהוב של תקווה שהמשפחה שלי, שראתה (וחלק עדיין) בעין עקומה את הבחירה שלי בחינוך ביתי וקיטלגה אותה תחת הכותרת המקטינה של "ביזבוז", תדע לפרגן ולראות בעין יפה את הניסיון שלי לחזור ולפתח את עצמי בתוך מה שהם מכנים "ביטול העצמי". טעיתי. שמונה חודשים של כתיבה ואפילו לא פעם אחת של פירגון, של גאווה. ניסיתי להעביר את זה הלאה, אבל פגיעה היא פגיעה גם כשמנסים להתעלם ממנה. זה כנראה פגם אנושי יסודי להמשיך ולבקש את הקבלה מאחרים.
כך או אחרת, אני כותבת. ועכשיו סוגרת מעגל כי אני חוזרת לנקודה ההתחלתית של פוסט זה - "אני צריכה לכתוב ולא יודעת איך לעשות את זה". אני אכתוב כאן דברים שאולי יפגעו באנשים אחרים, אבל כשהם לא מסוגלים לשמוע, לפעמים הם מסוגלים לקרוא. ואני שמתבטאת מצוין בעל פה מעדיפה תמיד לכתוב. אני כותבת בלוג, הדברים פומביים, זה מותר, זו החלטה שלי. אני בטח לא רוצה לפגוע וכל המשך מכאן יהיה לא טוב. אני אצנזר את עצמי, לא אכתוב את הכל. זה גם לא ממש יכול לצאת כמו שצריך עכשיו, צריך לתת זמן לעכל, צריך לדעת לתת למילים למצוא את דרכן ולזרום. כנראה שגם זה יהיה רק פוסט ראשון.
הקושי במערכות יחסים עם אנשים שלא בחרת הוא גדול, משולבים בהם רגשות וגם הטיות חברתיות של מה צריך, או לא, לעשות בחיים (כבר כתבתי על זה, הנה כאן), שלא לדבר על מערכת ציפיות שלעיתים, גם אם היא מדודה ומוגבלת, עדיין יוצרת מסכת שלמה של אכזבות שאין להן פתרון גם כשהן ידועות מראש. יש אנשים שצימצמתי את הציפיות מהם למינימום ובכל זאת האכזבה מהם ניגרת במרירות לחיי ואין לי יכולת לעצור את הטפטוף. אתמול היה כזה. הרגשתי שאולי אני יכולה רגע לשתף בכאב ולמצוא נקודת מפנה, מקום שממנו ניתן יהיה לצמוח. טעיתי.
זה התחיל בדיווחים ממקורות שונים על עניינים שמתרחשים מאחורי גבי וקשורים אלי בלעדית. שונאת את התכונה האנושית הזאת של לרכל ולדבר מאחורי הגב. באקט אידיוטי החלטתי להפסיק לקבל את הדין, הרמתי טלפון. צעדתי על קצות האצבעות, ביצים או קרח דק זה לא משנה, הייתי זהירה וקלילה ככל שיכולתי. הדבר הנכון במקרה כזה זה להגיד טעיתי, יש אנשים שלא יודעים להכיר בטעות, בָּמקום שבו ציפיתי להקשבה חטפתי מטחי אש בפנים. נדחקתי לפינה, ניסיתי בכל כוחותיי להביא את השיחה שוב למקום ראוי, כל הצלחה לא נרשמה. זה היה המקום להפסיק. להפסיק כי בלאו הכי לא נותר דבר להפיק. אבל גופת מערכת היחסים הזו כבר מרקיבה המון זמן ולמרות כמויות הבושם שפיזרנו עליה כבר דבר לא יעזור. הפיצוץ היה בלתי נמנע. זה עניין של כימיה פשוטה. למשול בעצמי כבר מזמן לא עוזר. הוצאתי את הכאב. משפט אחד והשיחה נגמרה. ניתן היה לחשוב שכל מה שישאר אחרי שהטלפון יעזוב את היד יהיה רק כאב. במקום זה נשארתי בשוק שהוצאתי את זה. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההקלה. אולי מכאן יצמח משהו טוב שמתבסס על קבלה עקרונית של מה שכל אחד מסוגל להכיל. זה לא נכון, כבר ניסינו את זה מיליון פעמים, זה פשוט לא עובד. ועדיין - אולי? תקווה היא דבר משונה להחריד.
אני לא יודעת מה אני אעשה עם כל זה, אני יודעת שפגעתי, זה בטח לא עושה לי טוב. אבל זה כן. כבר כמה שנים אני מרגישה כמו נאנסת, משתדלת כמיטב יכולתי בכל פעם לספוג ולשתוק. לצמצמם ציפיות כדי למנוע מכות, לצמצם אינטראקציה, לוותר ושוב לנסות. אני שמנסה להכניס לחיי רק את מה שעושה לי טוב, אוכלת את החרא בשקט ומנסה למכור לעצמי אשליות. הדרך שבחרתי היא בטח לא נכונה, כל פסיכולוג בגרוש יכול להרצות לי על זה שעות, אבל לפעמים הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא טיפול בשוק. לפעמים הדבר היחיד להגיד זה לא עוד, יהא המחיר אשר יהא. זה כואב עוד יותר כשיש אהבה. אבל אהבה בלבד זה ממש לא מספיק. אהבה זה דבר נפלא, אבל לפעמים משמעותה לשחרר, אהבה היא תיבול נהדר אבל כדי לתבל צריך שיהיה בסיס. צריך לומר את זה בצורה פשוטה רק לאהוב זה פשוט לא מספיק, לאהוב זה בהמון אופנים, בטח לא רק במילים, כי אהבה זה הקשבה והכלה, אי הסכמה, פירגון, קשיים, זו בניה משותפת. אהבה זה להעצים. שום משפט של אהבה לא יכול להתאים כשאת מושא האהבה אנחנו מקטינים. אהבה זה לא משהו שמדי פעם מוציאים מהכיס ובוחנים. זו אני, ככה, אני משתנה, אני משתדלת, אני מקבלת, אני תמיד אוהבת. רק לאהוב לא מאפשר סוף טוב. והנה זה לא נגמר טוב.
