בגידה היא מילה שאני שונאת במיוחד

ברלין - דווקא ב- 63'
זה היה להיט

בחיי שהתכוונתי לכתוב היום על דברים אחרים, וזה לא שלא שקרו דברים. כי הייתה כאן את מחאת המילקי, שנישאה על גלי מחאת הקוטג' אבל נתקעה בברלין ולא התרוממה. שזה יפה שכולם דיברו עליה - מחיר המילקי הוא באמת קריטי, כי למשל מחיר החיים הוא כל כך זול אצלנו ועל זה לא נשמעת כמעט מחאה, ואם נשמעת מחאה היא מוקעת כי אלה רק בוגדים, שאגב אפשר כמובן לשלוח לברלין. כי מה- 28 באוגוסט, יום חתימת הסכם האש, אפשר לומר שאצלנו יש חזרה לשגרה (הל, נתניהו מדבר על בחירות ב- 2016), ואני יודעת שזה לא פופולארי אבל בעזה החזרה לשגרה היא דווקא מהדברים שפחות. רק שזה לא ממש מזיז לנו כשלא יורים עלינו מה קורה שם, או בעוטף עזה, דרך אגב, כי גם מהם פחות אכפת לנו כחלק מהשגרה. אגב, גם בגדה יש חזרה לשגרה, אם מעצרים נחשבים שגרה. אבל באמת, בואו נדבר קצת על מילקי. בואו נעלה על ראשינו את הדברים החשובים באמת ונקווה שלא ייזל - המילקי כמובן, אם במקרה כוסית הפלסטיק תישבר.

הפנים של המשטרה
"עכשיו תן לי את המבט הנוקב"

בינתיים בשישי התראיין כבודו דנינו ומסביר שהוא בסדר והגוף שהוא עומד בראשו בסדר והבעיה היחידה שעומדת בפני המשטרה זה שיווק לא נכון. מה עכשיו? אני באמת צריכה לשפוך את מררתי על כמה הם חושבים שאנחנו ציבור טיפש שאפשר למכור לו הכל אם רק משווקים נכון? אפילו משטרה שפשטה את היד, כמה אירוני - כשהיא בפועל זרועו הארוכה של החוק, צריך רק לשווק נכון והציבור יתן בה אמון, דברו איתו על לקשור כתרים לא לו. תוסיפו לזה שהבוקר גם התפרסם בידיעות ציטוט של "גורם במחוז מרכז של המשטרה" שהסביר בנוגע לאונס הנערה בת ה- 15 ברחובות ש"מספיק שהיא הייתה צורחת וזה היה מציל אותה - אבל היא נבהלה וקפאה", אין ספק. ואם חלילה היא גם הייתה מוצאת את מותה, אחרי שהייתה צורחת, אותו גורם וודאי היה אומר כי "אילו לא היתה צורחת וודאי היו מניחים לה לנפשה", כי הרי מן הידועים הוא שבאונס יש להאשים את הקורבן, זה לא באמת משנה. אבל הבעיה היא בעיה כמאמר המפכ"ל היא של שיווק. צודק. 

סוף זו תמיד התחלה, לא אני אמרתי

באמת שכבר אין לי כבר כוח לכל זה והנה כבר הקדשתי לזה שתי פיסקאות כשבכלל רציתי לדבר על עוד משהו אחד בעניין הזוגיות, שאיכשהו לא הגעתי אליו בשני הפוסטים האחרים (פאוזה כדי לתמוה איך זה יכול להיות, הרי אני כזאת תמציתית בכתיבה). ובכן, יש המון מילים בטרמינולוגיה של הזוגיות, ביניהן מילים יפות כמו אהבה, תשוקה, אמון, סקס, שותפות, חיבור, רצון משותף ועוד רבות אחרות, אבל יש שתי מילים (כן, רק שתיים) שאני ממש לא אוהבת ונקשרות לזוגיות ושברה - בגידה וגירושים.

אלה מילים נורא קשות שמראש מתוות שיפוטיות ברורה. זה תמיד מעציב אותי כי שתיהן כל כך מוחלטות, דיכוטומיות ושליליות. יש בהן איזושהיא סופניות בתוך קונטקסט שהוא לא כזה שחור/לבן. תכל'ס אם קשר מסתיים בבגידה או גירושין זה לרוב (מדגישה שוב - לרוב, לא תמיד) זה בכל זאת אחרי תקופה משמעותית וברובה חיובית עם אדם שאיתו חלקתם את החיים, פרידה מאדם כזה צריכה להיות בעלת איזשהו עתיד, ואם אפשר לא עוין כי בכל זאת למרות הפרידה לרוב עדיין יהיו נקודות מפגש בחייכם (טוב, בעיקר כאשר יש ילדים, אבל זה תופס גם על חברים משותפים). איזה מקום אופטימי משאירות שתי מילים כאלה? לא רואה את זה.

קונספט -
משהו שאנחנו נוטים להיות שבויים בתוכו

אומרים שמילים מעידות גם על אופי החברה. בגידה, treason באנגלית לדוגמא, מתייחסת רק להפרת האמון של האדם למדינתו או לקבוצת השיוך שלו וחבירה לאויב. חוסר נאמנות בין בני זוג יקרא infidelity או cheating, או adultery או רומן מהצד having an affair. אצלנו המילה היא בגידה, אני שונאת את המילה הזו וממש משתדלת שלא להשתמש בה בשום מקרה שאינו מציין שיתוף פעולה עם האויב. זו הייתה דעתי גם לפני שזה היה מיינסטרים לקרוא לשמאלני בוגד. גם המילה גירושים היא מילה נורא קשה, וממשיכה את הקו הבעלתני משהו של ההתיחסות היהודית לזוגיות, הבעל הוא המגרש. אז כנראה שלמול גירושים המאבק שלי הוא עקר ואין בי שום יכולת דון קישוטית באמת לשנות את זה, גם לא ממש מצאתי מילה שאני יכולה להציע כתחליף. גירושים נתפסים חברתית כסוג של כישלון, אם כי לאט לאט התפיסה הזו נשברת, אבל גירושים אינם בהכרח שבר או כישלון. לרוב זה הרבה פחות דרמטי מזה, זה סיום של סיפור. לרוב, זה דווקא סיום אופטימי בעיני, כי במקרים מסויימים גירושין הם בגדר תיקון טעות. ולתקן טעות הוא משהו מאוד אופטימי, שמקפל בתוכו הבטחה. 

מונוגמיה בעיניי היא בחירה שלא ממש טבעית לאופיו של האדם, אינני מתכוונת לעשות סקירה היסטורית של התפתחות המושג, אבל מונוגמיה היא כלי חברתי שנוצר במידה רבה עם התפתחות של דת ושל מוסר, אך מאז ומתמיד היתה בעייתית. האדם תמיד מונע מתשוקתו ויצר הכיבוש שלו (הכתיבה אמנם בזכר אך ההתייחסות שוויונית לנקבה ולזכר), הנאמנות לבן זוג אחד היא לא גנטית, היא חברתית ותרבותית בלבד. ההחלטה אם יחסי מין עם אחרים היא פגיעה במרקם הזוגיות או לא צריכה לדעתי  להיות החלטה אישית. כך או אחרת, הגדרת האקט הזה כבגידה לא ממש מאפשרת למי מאיתנו להתייחס אליה בסובלנות או סלחנות. בגידה תמיד מחייבת עונש, היא הרי בגידה. אני לא יכולה לשנות את הראיה החברתית הזו אבל כמו בן גוריון בשעתו שהדיר את המילית "את" מהלקסיקון שלו, אני מדירה את "בגידה".


אני לא יודעת מה איתכם, רק על עצמי לספר ידעתי (ובלי להפסיק כידוע), חוסר נאמנות בזוגיות לא נכנס תחת הקטגוריה הטהרנית שלי למילה בגידה. כבר בתחילת מערכת היחסים שלנו אמרתי לבנהזוג שאני לא רואה אותנו נפרדים בגלל דבר כזה. כמעשה גבר הגיוני הוא לא האמין לי וטען שאני אומרת את זה סתם. אבל לא אמרתי את זה סתם, ככל שאני מתבגרת יותר זה ברור לי, המחיר של פרידה ממנו והחיים בלעדיו נראה לי גדול הרבה יותר ולא פורפורציוני ביחס לאקט עצמו. זה לא שבזה אני אומרת יאללה הרשות נתונה לך ותעשה מה שאתה רוצה, אני אומרת אני אוהבת אותך ואני רוצה לבחור להיות איתך בכל יום וכל עוד זה גם מה שאתה רוצה, ששנינו רוצים, אני חושבת שנוכל להסתדר עם הכל. 

זוגיות מבחינתי יש בה המון קבלה וסליחה ולכן אין בה מקום להגדרות נוקשות וכללי התנהגות קדושים, יש בה שני אנשים והזוגיות שלהם היא לא ניטרול החיים, היא העצמת החיים ויש בזה לא רק המון אהבה, יש בזה המון כוח. וטיגנשטיין דיבר הרבה על מילים שמבנות שיח שמבנה התנהגות. בתוך הזוגיות שלנו יש רק שניים שמגדירים אותה, הוא ואני.  

עומדות היו רגלינו בשערי הגיהנום, ה"עליהום" הזה הוא עלינו

שישי בבוקר, אני מתארגנת לקראת קניות, ניקיונות, סידורים, חזרה של כינור, אירוח, בישולים. אצלי הכל בסדר.

בשלושה יישובים שונים, יושבות 3 משפחות ואין ביכולתי לכתוב מה עובר עליהן. אני לא יכולה לתאר, לא רוצה לתאר. יותר מאוחר תיכנס השבת. אני מניחה שכל הקהילה שלהם מתגייסת כדי להכין את הבית לקראת השבת והאימהות הדואגות מנסות להתעסק בדברים הקטנים, להיכנס לאוטומט כדי לצמצם את המחשבות שדוהרות להן בראש. בישראל של היום רק לזה יש מקום כי רק הבנים שלנו חשובים.

בגדה הוטל חרם כולל. אין יוצא ואין בא. כל היתרי הכניסה בוטלו - כולם. זה גזר דין מוות למשפחות שלמות. מה פשען? ברור, הם פלסטינים. הצבא משתולל. אסור לומר על זה כלום, כי בישראל מותר לדבר רק על 3 הנערים. כל אדם אחר נחשב בוגד.

שני בני אדם נורו בראשם במחסום קלנדיה - הנה עוד שתי משפחות שחרב עליהן עולמן. 

מחמוד דודין, בן 13 נורה בחזהו ונהרג - עוד משפחה שחרב עליה עולמה.

רבים נפגעו במתקפה האוירית על עזה, 4 ילדים בתוכם גם תינוק בן 10 ימים, ילד בן 7 נהרג - עוד משפחות שחרב עליהן עולמן.

הצבא משוכנע שהחטופים באזור חברון, אבל 70 בני אדם נעצרו בשכם, מהם 21 הלילה. חלקם בני מעל 60 - אין ספק שבאב. להמשיך לספור?

צה"ל מחריב הכל, חנות לכלי עבודה הופכת למעוז מחבלים, חלילה לא לומר את האמת - הרסתם פרנסה של משפחה שלמה. מראית העין של החיפוש אחר הנערים עבר כבר מזמן לשלב של הרס תשתיות החיים הפלסטיניים. כל העולם רואה את זה ורק בישראל ממשיכים לגבות.

אני יכולה להמשיך, לצערי העדויות זורמות כמו מבול, רק שאף אחד לא רוצה לשמוע.

אפילו הפרשנים מודים שהחטיפה היא רק תירוץ להוציא לפועל תוכניות מגירה של צה"ל.

הממשלה מאשרת העברה של עוד מיליונים להתנחלויות - כן אין ספק לזה יש תקציב. 

אבו מאזi בליגה הערבית יוצא נגד החטיפה, לא באנגלית - בערבית, קורא לשחרור הנערים, קורא למאבק לא מזוין. התשובה הפורמלית של נתניהו: שיוכיח במעשים. יש מישהו ששואל מה מוכיחים המעשים שלנו? מי לא פרטנר? התשובה ברורה.

רבנים מסבירים שהחטיפה היא בגלל שההוא במרומים לא מרוצה מחקיקה אנטי-דתית, נפלתם על הראש? 

ישראל 2014 מונהגת (אופס, התכוונתי מדורדרת) על ידי בנימין נתניהו ובמקום שנצא לרחובות ונצעק חמס, אנחנו יושבים בבית ומגנים את החמאס. אני יודעת שזה לא פופלארי, אבל מה שאנחנו עושים כרגע חמור הרבה יותר, אבל אנחנו כבר כל כך מוסתים שפשוט לא אכפת לנו. מתי נתעורר? כשיתחילו לההרג לנו חיילים במבצע המתדרדר הזה? איילת שקד רצתה שנפתח את שערי הגיהנום. הנה עומדות רגלינו לפתחם. מרוצים?