2014 לא משאירה הרבה מקום לאופטימיות

בחצות ו-9 דקות נכנס בנהזוג לחדר המגורים ואמר שנה טובה, 9 דקות חלפו להן לתחילת השנה ואני מסרתי אותן ל- 2013 כאילו אין בזה מהבזבוז. טוב אני לא באמת חושבת כהה, עךתם עלי, אבל הפתיעה אותי האדישות שלקיתי בה. לרוב אני מודעת לסימבוליקה של המעבר מ- 23:59 ל- 00:00 בליל ה- 31 בדצמבר. עד לפני 17 שנה (המספרים הגבוהים האלה מלחיצים) היו מסיבות משוגעות ומאז אפשר לראות את הגרף ההולך ויורד - ארוחות זוגיות, מפגשי חברים, בילוי משותף בסלון, רביצה. השנה, הרמתי מבט ואז הרמתי את עצמי ממצבי המצונף על הספה. כמה דקות אחרי זה היינו עסוקים בלסדר את הבית וללכת לישון. עוד שנה. הביקורת על התנהלות כזו היא לגמרי תלויית אופי, אפשר להתייחס לזה כאל אות לאדישות, להזדקנות, לעייפות, למיזנטרופיות, אבל את מי זה מעניין? זה מה שהיה, מעכשיו יש שנה שלמה להחליט סוף השנה תהיה אדישה או חגיגית ובכל מקרה מבטיחה לא להתעסק בזה.  

אתמול, היום האחרון של 2013, היה יום מלא וגדוש עם נסיעה ארוכה לאמא שלי וממנה לאגמון החולה - שעות ארוכות בתוך רכב, שעות בטבע, המון שמחה ואהבה ומקום לקיטורים והוצאת קיטור, עם התבוננות במקומות, בעלי חיים ואנשים, סקרנות והרבה הנאה ורעש (גם של העגורים הפרטיים שלי וגם של העוף המדהים הזה). הדבר היחיד שהיה חסר ליום מושלם היה בנהזוג, אבל מישהו צריך לממן את זה לא? אני מניחה שאם הייתי ממסכמי השנים, ברמה האישית זה גם פחות או יותר מה שהייתי מסכמת - עוד שנה בדיוק כזו ואפילו יותר טובה אבל עם יותר פנאי לבנהזוג. אני לא ממש אוהבת לסכם, אני גם לא מחכה לנקודות ציון כדי לשנות או להעריך מחדש, בבועה הפרטית טוב לי וברמה הפוליטית קיים חשש אמיתי שניסיון לסכם את השנה יהיה או קצר ומדכא או ארוך, טרחני ומדכא והניסיון לראות אלומות אור מנצנצות ואפטימיות הוא לא ממש הקטע שלי. לא היה קל בישראל ב- 2013 ו- 2014 לא צפויה להיות טובה יותר.

בלי להיות נביאה או משוררת - יהיו התנחלויות? יהיו וירבו ויפרצו. יהיו בנט ולפיד ונתניהו בממשלת הזחוחים? יהיו. שלא לדבר על זה שלא יהיה הסכם, גם לא יהיה פרטנר, לא יהיה יותר טוב ויהיו עוד גזרות כלכליות, בעיית הפליטים תישאר, מעמדנו הבינלאומי יתדרדר, שערוריות מין חדשות יתפוצצו, המשטרה תמשיך להפגין את חוסר יכולתה להתמודד עם הפשע המאורגן אבל גם אם עוד כל כך הרבה נושאים אחרים, זכויות אדם ירמסו, יהיו כותרות על גזענות ואפליה, אולי תהיה מתיחות, בטח יהיה איזה מבצעון צבאי בקנה מידה קטן עם הרבה הרוגים אבל לא משלנו, ואנחנו נמשיך. אני לא יודעת איך 2014 תיראה אבל אני יודעת שיהיה הרבה על מה לכתוב ועוד הרבה יותר סיבות מדוע לצאת לרחובות, השאלה האמיתית היא אם יש בכלל מי שיצא. שנת 2013 חלפה לה בשקט למרות שהיו כאן המון סיבות להרעיש. 2014 לא משאירה הרבה סיבות לאופטימיות 

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...   

התקוה - פוסט על שקט ולא דיון באתנוצנטריות שבסמלים הלאומיים שלנו

זה לא שאני משלה את עצמי שנכנסתם אתמול שוב ושוב לבלוג שלי ולא יכולתם להכיל את האכזבה שבגילוי שבעצם לא פרסמתי דבר. אבל אני מרגישה שאני חייבת לכם שתי התנצלויות, האחת על שלא כתבתי והשנייה שההסבר הוא כל כך פרוזאי - בעיות חיבור לרשת. ועמכם הסליחה על שלא היה בי הכוח לתקתק על הטלפון או להתחיל למצוא פתרונות חיבור יצירתיים. היום גיליתי שהבעיה בנתב האלחוטי. בן הזוג ישן ועם יד על הלב זו בטח לא סיבה טובה להעיר אותו, שנים אני לא מעירה אותו בגלל הילדים אז לשבור מסורת בגלל נתב אחד?! אני יותר מוצלחת מבחירה מיותרת שכזו. מה גם שלהעיר אותו בוודאי יהיה ארוך יותר מלהמתין לנציג שירות. אז זהו שלא. משנואשתי מההמתנה הארוכה לטכנאי החרום של HOT, החלטתי על role play פראי בו הפכתי לטכנאי. הדלקתי וכיביתי ולחצתי על כפתורים בהמון כוונה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת ומתקתקת בחדר הלימודים על המחשב של הילדים. הטכנולוגיה הרימה ראשה, ובמסגרת היא (האדם) תשופךְ ראש ואת (הטכנולוגיה) תשופנה עקב (הומאז' לבראשית ג', טו') - ניצחה הטכנולוגיה. ואני יושבת בעקבים מורמים ולגמרי לא נוח לי. 

בסלון משחקים 5 ילדים והם עושים רעש מחפיר, אני מנסה לקבור את עצמי עמוק בתוך החדר ולהיכנס לטראנס מדיטטיבי שיהפוך את צעקותיהם לרעש לבן, אבל אני לא עושה מדיטציה וייתכן שזו סיבה טובה לעובדה שעדיין צעקות הגיל שלהם מדקרות את ראשי כמו אלפי מחטים. היה פסל כזה בפסטיבל הפסלים החיים - אישה מאופרת בלבן חיוור עם פסי רשת על פניה ובכל נקודת מפגש היה "תקוע" מסמר. אז ככה. לגמרי. ניגשתי, הסברתי, איימתי, לקחתי נשימה ועוד נשימה ועוד נשימה, הריאות שלי כרגע רוויות אך לצעקות עוד לא בא פתרון. אחרי ההסבר האחרון שלווה בהרבה מילות אהבה שהחליפו את הנאצות שהדהדו לי בראש, נראה לי שהדציבלים ירדו, זה או זה או שאחוזי השמיעה שלי ירדו משמעותית. כך או כך זה עובד יחסית, בעיקר אם אתה מגיע ללא ציפיות. 

בוודאי התחלתם לשמוע את מנגינת הרקע - הכינורות מייללים בתוגה, קורעים את מיתרי הלב, עכשיו לפס הקול מצטרפת תמונה של הגיבורה המותשת בתנאים לא תנאים מתקתקת באצבעות דוויית על מחשב נייח, מתעלה על צווחות הילדים ובליבה משימה אחת - להמשיך ולכתוב. ועכשיו שהבנתם את המצב לאשורו, הסתיים שלב ההקדמה המפרכת. לצערי זה גם היה השלב בו נגמר זמן המסך לילדים ולכן, למרות שלא הבחנתם בזה, עברו למעשה מספר שעות.

אני עדיין בחדר הלימודים אבל בבית יש שקט מוחלט. החתול - ישן. התוכית על ביציה הבלתי מופרות - דוגרת. והילדים על אביהם ומכוניתנו בדרכם להרעיש בשדות אחרים, אלה הידועים גם בשמם השני - ביתם של סבתא וסבא. בתוך השקט של עכשיו אני פתאום שמה לב ש: א. הכיסא נמצא נורא עקום ביחס למקלדת ואין לי מושג קלוש איך לבכורי נוח לשבת כך מול המחשב. ב. יש לי הרבה מאוד שקט כדי לכתוב על רעש כי כל מה שקראתם עד עכשיו נועד להוביל אתכם בדיוק לזה.

שמתם לב כמה רעש הילדים שלנו עושים? אפילו כשהם נורא שקטים הם עושים המון רעש. משום מה יש להם את היכולת הזו לדבר בקול רם גם כשהפה שלהם נמצא ברדיוס של מקסימום 15 ס"מ מהאוזן של המקשיב. חברה, אחת מהאימהות המופת שמלוות אותי, באקט לא רגיל של וידוי קורע לב סיפרה לי לא מזמן שהיא העבירה ארוחת ערב שלמה עם אטמי אוזניים והיא עדיין שמעה את כולם ולה יש חמישה. לא ברור לי למה אבל הם כל הזמן צועקים. כשאמרתי את זה לחברה היא צחקה עלי ואמרה לי שבהשוואה לשלה הילדים שלי שקטים וחרישיים כמו ינשופים. זה אולי נכון אבל ממש לא משנה לי מה עושים ילדים של אחרים. אני אוהבת את הילדים שלי בדיוק כמו שהם והם נפלאים בעיניי, אבל למה, הו למה הם לא יכולים להיות רק עוד קצת יותר שקטים? לא לדבר פחות, לא לשנות דבר רק להוריד את הכפתור הפנימי של הווליום. זה הכל. זה לא ממש מוגזם לבקש, נכון? 

אז אמרו לי שזה תלוי, כמובן, בדוגמא ההורית ולכן התחלתי לדבר יותר בשקט. בנזוגי לא היה צריך לעשות שום דבר כי הוא תמיד (טוב, כמעט תמיד) מדבר ממש בשקט. במסגרת ניסוי וטעייה זה לא עבד, אבל אני עדיין משתדלת. למרות המאמץ, ייתכן שבעקבות הירידה בשמיעה אני מדברת חזק יותר, אומרים שזה מה שקורה בדרך כלל. אז להבא, שתדעו, אם אני מדברת חזק זה רק אומר שאני כבר לא ממש שומעת. רחמים בבקשה. אחר כך פצחתי בניסיונות להסב את תשומת ליבם לנושא או לבקש יפה שידברו יותר בשקט. מכירים את שיטת שתי השניות? זה עובד לשתי שניות בערך ואחר כך זה עובר לנצח, כלומר עד הפעם הבאה בעצם. אז זה לא ממש עובד, או שזה עובד כמו כוסות רוח למת, שזה תיאור די ממצה.

אין לי יותר רעיונות כיצד לשנות את זה. ככל הנראה אצטרך להסתפק  בדבר היחיד שעוד נותר לי - הכוח שמייחד את הרוח האנושית, חלומו של האדם הער, מה שמתעורר גם כשאפסו כל הסיכויים, מה שלחיות בלעדיו זה למות, הדבר היחיד שלא השתחרר עם פתיחת תיבת פנדורה, האחות הרחמניה של הצער - התקוה. התקוה שאם אמשיך כך עוד כמה שנים, הם עוד ידברו בשקט היא המועדפת עלי. קיימות כמובן אפשרויות נוספות - שאחוזי השמיעה ידרדרו עד שצעקותיהם ידמו לי כלחשושים מנומסים של קהל אירופאי באופרה בזמן ההפסקה במזנון, בתנאי שזה לא בבוואריה ואין בירה (אבל ששמעתי שבברלין יש אחלה קונצרטים - אפרופו לפיד. מי דיבר עליו בכלל?). יש אפשרות שאצטרך מכשיר שמיעה ואז המושג שמיעה סלקטיבית מקבל משנה תוקף. ויש את התקווה שנראית לי בלתי מושגת עכשיו והיא שהם באמת ידברו בשקט. הכצעקתה? יש לקוות שכן.

רגע של שקט

כשהייתי קטנה וקראתי את "קטנה-גדולה" לאורלב לא הצלחתי לגמרי להבין איך השקט מציק ונדחף לאוזניים ולא שמעו אותו בכלל. גדלתי בבית לבד, אחיותיי כבר היו גדולות ואצלנו בבית תמיד היה שקט. אפילו כשאכלנו היה שקט מאוד מנומס, מגיל צעיר הבנתי שכלי אוכל לא אמורים לנקוש או לצרום ובכלל אם אפשר כדאי לא לדבר. מכיון שתמיד אהבתי לקרוא, זה היה הפתרון גם לזמן הארוחה. זה לא שלא הייתי קשקשנית, אבל כמו שהבית היה שמור ונקי למשעי כך גם השקט היה שקט מופתי. שקט היה חלק מהנוף הביתי, חלק מהתרבות, חלק בלתי נפרד מהחיים. 

היום, אני כבר יודעת להעריך את השקט, בעיקר בגלל שרוב הזמן אין. אין ממש רגע שקט, אין ממש הפסקה, יש רעש קבוע והוא ממש לא לבן. הרעש הזה כיף לי, הוא אומר שיש כאן שלושה ילדים שנהנים, אבל זה לא אומר שאני לא מעריכה את רגעי השקט. מה שיש לי עכשיו זה רגע של שקט לא מופר של ילדים שיצאו מהבית. יש המון דברים שאני עוד רוצה להספיק עוד לפני שהם חוזרים. אבל הרגע הקצר הזה. סלון, מחשב נייד ושקט לא יסולא בפז. הפסקה. נשימה. עוד רגע  אקום לעשות עוד דברים. אבל הרגע הזה עוד לא הגיע.