חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מערכת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מערכת. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 13 בינואר 2015

נדנדת האחווה

כמה מתאים בקונטקסט הזה שלנדנדה
הזו קוראים See-saw
שלשום החליטה המרכזית שהיא רוצה לכתוב בלוג משל עצמה, כמובן שברגע שהבכור שמע את זה, הוא מיד הכריז שהגיע הזמן שהוא יחזור לבלוג שלו. בינתיים היא עוד לא כתבה כי היה לה אתמול מבחן בקונסרבטוריון וגם שיעור פתוח בבלט מה שמאוד העסיק אותה כמובן, אבל הבכור כבר החליט על מה הוא רוצה לכתוב בפוסט החזרה שלו לכתיבה, אם כי גם הוא לא מצא לזה זמן. ברור שזה הצחיק אותי כיוון שברגע שהמרכזית התחילה לדבר על הבלוג, ידעתי שתגובת הבכור לא תאחר לבוא (שנאמר תוך 10, 9, 8, 7,...). נדנדת התפקידים בין הילדים היא תהליך מרתק. תהליך בלתי נמנע שיכול להכתיב מערכות יחסים לכל החיים ולא תמיד לטובה. בה במידה הנדנדה הזו היא משהו, שכרגיל עם ההתייחסות הנכונה יכול להיות בונה ומבנה וחיובית, ולאו דווקא שלילית או הרסנית. בכל משפחה הדינמיקה בין האחים היא מעניינת, לא רק ברמת חיי היומיום, לא רק ברמת מערכות היחסים בתוך המשפחה אלא גם ברמת התיוג שכל ילד לוקח על עצמו. 

בתחילת השבוע שאל אותי הבכור על מה אני מתכוונת לכתוב, אז עזבו את זה שעוד לא הספקתי לכתוב, וברור שלא לפרסם, וכבר אמצע השבוע, אבל באמת לא ידעתי כי בעיקר רציתי לכתוב על פוליטיקה, ותמיד הייתה לי את פאריז והיא סיפקה כל כך הרבה, ז"א היא הוציאה מנתניהו כל כך הרבה שיכולתי לכתוב ולכתוב. אבל הבכור אמר שדי עם פוליטיקה ולדעתו אני צריכה לכתוב על החברות הטובה בין הילדים שלי. שאלתי אותו למה והתשובה הייתה כי אני לא חושב שזה ככה בהרבה משפחות וזה מיוחד. ניסיתי לפתח על זה שיחה, אבל כשאין פרטנר זה עובד פחות טוב. אז למרות שכבר כתבתי על זה מספר פעמים (נניח כאן), אני אשתדל לא לחזור על עצמי. ואז הסיטואציה הציגה את עצמה (נו, פיסקה ראשונה, תהיו מרוכזים) אז התיישבתי לכתוב.

עץ משפחתי, הגרסא הפרקטלית
הקשרים המשפחתיים הם בעלי אופי פרקטלי משהו, במובן של צורות מסתעפות שמעתיקות את עצמן, רק שהן לא באמת מעתיקות את עצמן, יש ביניהן דמיון, זו אותה הסתעפות, אך לא יותר מזה. בראיה דורית בלבד זה גם לא אינסופי, אבל לא חייבים להיות קטנוניים. אני לא מחדשת כלום כשאני אומרת שלא משנה כמה ילדים יש לך, כל אחד מהם גדל להורה אחר ולמרות שזו אותה סוגה של מערכת יחסים, עם כל אחד את מנהלת מערכת אחרת. העניין הוא שאת לא מנהלת אותן בואקום, אין כאן שום חיסיון, הכל גלוי וברור לעין גם אם לא נאמר. וזה נספג, זה לגמרי נספג. אז נכון שלכל ילד יש אופי אינדיבידואלי ולכן אין אפשרות אחרת אלא לנהוג עם כל אחד אחרת, ונכון שכל ילד מוצא את הדרך שלו איתך, עדיין ההבדלים נמצאים שם והם גם מבנים את הדינמיקה בין האחים. אני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון, זה נראה לי לגמרי מובנה והגיוני, צריך להיות מודע כמובן, אבל זה נראה לי כמו משהו שנוצר באופן טבעי ואין בו כל רע כל עוד אין בו מידתיות בלתי נסבלת של העדפה. 

הקשר שלנו עם הילדים, המיקום שלהם במשפחה, האופי של כל אחד מהמשתתפים, וכמובן עוד פרמטרים, במידה מסויימת יוצרים תפקידים בתוך המשפחה. התפקידים האלה הם לא בהרכח מינוי לכל החיים, פעמים רבות הן תקופתיות - הילד המרדן, הילד האחראי, הילד הטוב, הילד השובב וכולי וכולי. לרוב יש נדנדה כזו, אם ילד אחד הוא בתקופה אחראית, הילד האחר לרוב ייטה להיות שובב יותר. אם ילד אחד לא רוצה עכשיו להכין שיעורים, הילד השני יצא מגדרו כדי לקבל תשבוחות על זה שדווקא הוא יושב ולומד. זה לרוב לא קל ופעמים רבות תשמע הורים מדברים על הילדים שלהם ומשווים בניהם בטקסט או בסאבטקסט. זה הכי טבעי שיש ועם זאת זה משהו שבעיניי צריך לשים לב אליו. 

אנשים הם בני אדם של השוואות, זה הדרך שלנו להמון דברים לחיקוי, לשינוי, זה מדד למיקום וזה בהחלט יכול להיות כלי חיובי. העניין הוא שהוא גם יכול להיות קטלני. עריכת השוואות בין ילדים היא טבעית, הבעיה היא שיש למה מחיר תחרותי מאוד אם היא נעשית לא נכון. אחים לא אמורים להיות בתחרות, זה יהיה נאיבי לחשוב שאפשר לפורר אותה לחלוטין, אבל אפשר להפוך אותה לחיובית ותומכת. לא סתם המילה אחווה מסמלת קשר שמבטא סוג של קירבה אולטימטיבית. כמה עצוב שלרוב נגדיר אחווה כקשר עם אחרים ולא עם אחים אמיתיים (לא לוקחת כדוגמא את בנט, אל חשש). כמה ביננו יכולים לומר באמת שהקרבה בינם לאחיהם או בין הילדים שלהם לבין עצמם היא חזקה כמו המילה הזו? בצער רב אין אלא להודות שהקשר בין הילדים הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים.

אני כמובן טוענת שזה מתחיל בהורים, אבל תתטעו לחשוב שזה תפקיד בלעדי של ההורים כי זה לא. כדי לייצר מערכת יחסים טובה בין הילדים, ובעיניי זה עוד נדבך חשוב בציוד הזה שאנחנו מכינים להם לעת בגרות, אנחנו צריכים לתת להם לדעתי יותר זמן יחד ויותר זמן משפחה, כדי לאהוב מישהו באמת צריך להכיר אותו באמת. אבל יותר מזה, אנחנו צריכים להיות אלה שמתירים את הלחצים האלה שבאופן טבעי מביאים לאפקט הנדנדה בין אחים. פחות להשוות, לתת יותר יחס אישי מעודד ומבנה של התנהגות חיובית. הרי תכל'ס ילדים מתחרים ביניהם, אם נרצה ואם לאו וזה לא משנה כמה אתה בבית, על אותו משאב - תשומת הלב מההורים. מה שקורה זה שילד אחד רואה מה מקבל תשומת לב שלילילת ולכן יעשה בדיוק להפך כדי לקבל יחס חיובי. זה הכי טבעי שיש. כאן מגיע תפקיד ההורים - לנסות ולבטל אפקטים שליליים. 


המודל הלוגיסטי לתחרות במערכת אקולוגית
כבר אמרתי בעבר ולכן לא אחזור על עצמי, זמן משפחה איכותי ונטול לחצים הוא חיוני. אבל זה הרבה יותר מזה - בכל מערכת אקולוגית (ולא) כאשר יש תחרות על המשאבים, לרוב התוצאה שלה הוא שהחזק שורד. אצל ילדים זה גורם להם לפתח את התכונות שמקבלות יותר תשומת לב (אם שלילית ואם חיובית). כרגיל, הכוח הוא אצל ההורים, אבל עם הכוח באות הדרישות (מה לעשות הורות היא תפקיד קשה במיוחד). יש חשיבות מרובה להתנהלות היומיומית שלנו - צריך לשים לב, איך אנחנו מתייחסים לכל ילד, מה אנחנו אומרים ואיזה מסר עובר באינטראקציה שלנו עם כל ילד בנפרד ועם כולם ביחד. יש המון כוח למילים שלנו כהורים, לטון בהם הן נאמרות ולעוצמת ההדהוד, גם אם סמוי, בנפשם של הילדים. ככל שנפחית מהעומס והלחץ, התחרות האינהרנטית בין אחים, כי לא באמת אפשר לבטלה, תפחת. 

כהורים אנחנו צריכים לחזק את הדברים שיעזרו לילדים שלנו להיות בוגרים מוכנים יותר, האחווה בעיניי היא חשובה. מעצם התפקיד כאח ילד יכול ללמוד על אחריות, אהבה ללא תנאי, עזרה, הדדיות, טיפוח קשרים ובנייתם, חמלה, נתינה ועוד כל כך הרבה. הוא גם יכול ללמוד איך לפרק קשיים. אלה לא דברים של מה בכך, בעיניי הם לגמרי חלק מהדברים שאנחנו מחוייבים ללמד אותם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האתגרים שיעצבו את הילדים, ודווקא אחד הדברים החשובים ביותר הוא מתחת לאף (טוב, עד שהם עוברים אותנו בגובה). בדיוק כאן דווקא להיות אח היא מתנה ענקית שאנחנו יכולים לתת לילד. אנחנו רק צריכים לשים לב שלמרות שהם מתיישבים אוטומטית על הנדנדה, אם נעשה את זה בכיף, הנדנדה הזו יכולה להיות לגמרי מבורכת.

יום שני, 1 בספטמבר 2014

מה בין איגרת לאגרה

חשבתי לכתוב על תחילת השנה בחינוך ביתי, אבל אז נפלה לידיי הפנינה הזו - האיגרת של שר החינוך לתלמידים לקראת שנת הלימודים, מכיון שלא בכל יום נופלות תשורות שכאלה, מיד היה לי ברור שאני חייבת לכתוב בדיוק על זה. במידה מסויימת וכחלק ממערך שיקולים שלם, אגרות ממין אלה נופלות תחת הקטגוריה של סיבות מערכתיות בגינן אני שמחה עוד יותר על הבחירה בחינוך ביתי. כבר מזמן הסברתי שהשיקולים שלי לבחור בחינוך ביתי התחילו אמנם מתוך סלידתי מהמערכת, אבל עם השנים (כתבתי על זה הרבה, למשל כאן), שיקולים אחרים תפסו את מקומם, אבל זה לא בגלל שהמערכת השתפרה לצערי, היא פשוט לא פונקציה מבחינתי. 

בעוד שהורים רבים חושבים שהסיבה העיקרית לשלוח ילדים לבית הספר היא חברה ופיתוח העצמאות, אני מוצאת את זה קורה גם בחינוך ביתי בהנחה שלהורים יש מספיק מודעות לזה וכיון שרוב ההורים בחינוך בעלי מודעות הרי שזה בדרך כלל ככה. אני לא אלאה אתכם כיון שגם על זה כבר כתבתי. לכן אם ניתן לייצר חברה לילדים בחינוך ביתי הכוללת גם את קבוצת השווים וגם מסגרות רב גילאיות ואת העצמאות ש הילדים ניתן לפתח ע"י דרכים נוספות מלבד ההליכה לבית הספר, הרי שאני נשארת עם הנושא של לימודים וערכים. לצערי מרבית ההורים יסכימו איתי שלא רק שאין למידה משמעותית בבית הספר, בית הספר לא ממש מכין את הילדים לחיים ומרבית המקצועות הנלמדים בו לא ממש יעילים לעתיד הילדים ויתרה גם ניתן, אם רוצים ללמוד אותם די בקלות בהרבה פחות שנים, אני נשארת עם ערכים ואינדוקטרינציה. ואישית, אני מערכיה את כל ההורים שעומדים בקו האש ומנסים למזער את נזקיה, אני אישית לא אמיצה דיי להתמודד עם זה.

שר החינוך הנוכחי ממשיך בקו אינדוקטרינציה שהמערכת כבר מקדמת שנים רבות, אינדוקטרינציה שכל מטרתה היא להפוך את הילדים שלנו לישראלים טובים יותר. אל תבינו לא נכון, גם אני מגדלת את ילדיי לאהוב את המקום הזה וכבר מזמן הפסקתי לחפש סיבות רציונאליות, כי רגש לא זקוק לסיבות. אני מגדלת אותם לאהוב את השפה, לכבד בני אדם, להבין את ההיסטוריה שהביאה אותנו לכאן, לראות את המסורת ארוכת היומין שמשייכת אותנו למקום ולאנשים מסביב, אבל אלה נלמדים על הדרך, בעוד שחשוב לי יותר ללמוד אותם לחשוב, לשאול שאלות, להיות בני אדם והמכירים בערכם של ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם וכבוד האדם. 

אני לא מלמדת אותם בסיסמאות - אין "למידה משמעותית", אין "האחר הוא אני", אין "שואה, צבא, אלוהים" - אין קלישאות כי מקלישאות אי אפשר ללמוד כלום, קלישאות הן דיקלום ודיקלום יכול להיות נחמד אם הוא מגיע בחרוזים אבל בטח לא ממש יותר מזה. שר החינוך הנוכחי הוא אריזה, והיום הוא גם אריזה יותר מהודקת אחרי ניתוח קיצור הקיבה שלו. הוא כנראה גם אדם ערכי בדרכו, אבל הוא לא באמת עושה רפורמה בתוך מערכת החינוך, הוא בעיקר אורז את כל החבילה הזו במילים יפות שלא ממש מחזיקות מים ולא מתורגמות למציאות. האגרת שלו לתלמידים השנה היא אך עוד דוגמא בדיוק לזה.

הנה היא לפניכם - פאר הקלישאתיות ואי אמירת דבר ב- 356 מילים:

תלמידים ותלמידות יקרים,
מחר מתחילה שנה חדשה, שנה של הזדמנויות, שנה שבה אתם ומדינת ישראל כולה עולה כיתה. במהלך השנה שחלפה שקדנו על יישומה של תכנית חדשה, כזו שתהפוך את חווית הלמידה למסעירה, מעוררת, מסקרנת. מערכת החינוך אליה תבואו מחר מותאמת יותר למאה ה – 21. את שיעורי ההיסטוריה, התנ"ך או מדעים ומתמטיקה תקדישו לא רק לרכישת ידע אלא גם לפיתוח חשיבה, להעמקה, לדיון ודיאלוג פורה. למידה משמעותית תוביל אתכם למפגש מעמיק עם החומר הנלמד. אנו מקווים, שתכנית הלימודים תשפיע על הזהות שלכם, על האישיות שלכם ותאפשר לכם לבנות חיים משמעותיים.

נתחיל מזה שהיה נחמד לו היה כותב תלמידות ותלמידים, אבל אז תגידו לי שאני נטפלת לזוטות אז הלאה. 

בחנתי את תוכניות הלימוד שהעלה משרד החינוך לרשת ולא ממש ראיתי  את ההבדלים המשמעותיים בתוכניות הלימודים. לכן אין לי אלא להסיק ששר החינוך מתעסק בעיקר בכתיבה שיווקית. זה אמנם נדבך חשוב בשוק העסקי, אבל אני סקפטית לגבי החשיבות האמיתית שלו בתחום החינוך. יתרה, כאשר מחליפים לי את האריזה הקרועה באריזה מנצנצת אני עדיין יודעת שהמהות עצמה לא משתנה. הרעיון שחומר הלימודים הוא לא רק ידע אלא תהליך חשיבה הוא אכן נכון, אולם אני סקפטית אם לבד מאמירה זה גם יתפוס בשטח. תראו לי את המורה העומד/ת מול כיתה של 40 תלמידים ויכול/ה באמת להיכנס למהות ולייצר תהליך של חשיבה. א. יותר מ- 50% מהשיעור מוקדש לבעיות משמעת. ב. היא/הוא צריך/כה להספיק לעבור על החומר ולהגיע לאיזשהו קו מינימלי של הבנה בקרב כל הכיתה. איך אפשר בתוך כל זה לייצר תהליך למידה מסעיר אין לי מושג. איזה דיאלוג פורה אפשר לייצר מול קבוצה גדולה כל כך של תלמידים? אלא אם כן בדיאלוג פורה מתכוון שר החינוך לדיאלוגים בנושא משמעת וצרחות של מורה עצבנית שלא משתלטת על הכיתה. והעמקה היא רק עוד דרך להסביר את הפערים.

שימו לב כמה שמות תואר נכנסו כאן, לעבות טקסט בשמות תואר זה נחמד אבל זה בעיקר מעיד על מאמץ כי כאשר יש באמת תוכן אין צורך בשמות תואר רבים. אני לא מתיימרת לקרוא לעצמי כותבת, אבל מהקצת שאני כן יודעת כאשר טקסט מלא בכל כך הרבה שמות תואר סביר להניח שיש כאן האדרה שלא לשמה - מסעירה, מעוררת, מסקרנת, פורה, משמעותית, מעמיק. אם אתה צריך כל כך הרבה מילים כדי לתאר כנראה שזה לא ממש ככה ותיאורים שכאלה רק יכולים להכניס לאווירה אבל לא באמת לייצר אותה. 

ולקינוח הפיסקה סיסמא חסרת משמעות. מה בדיוק בתוכנית הלימודים בהיסטוריה, תנ"ך, מדעים ומתמטיקה (ושימו לב גם לבחירת המיקום של כל אחד מהנושאים ברשימה)  ישפיע על זהות ואישיות ויבנה חיים משמעותיים? לי נראה שמדעים ומתמטיקה הוכנסו למשפט הזה סתם (ע"ע לימודי אבולוציה בישראל). לעומת זאת תוכניות להרחבת לימודי התנ"ך והשואה (נו היסטוריה, רק שבהיסטוריה משרד החינוך מתכוון בעיקר להיסטוריה של העם היהודי) מכוונת בדיוק למטרה האמיתית של משרד החינוך - יצירת דור דתי ולאומי יותר. אם המשמעות של להיות תלמיד בארץ הוא להיות יותר יהודי ויותר לאומני הרי שאין ספק שבתחום הזה אכן משרד החינוך הולך ונותן דגש רב יותר. השאלה היא מתי יתעורר ציבור ההורים? מסורת, דת, היסטוריה אתנוצנטרית זה לגיטימי כל עוד יש תכנים נוספים, השאלה היא מה קורה כשלאט לאט תכנים שכאלה הולכים ומתייתרים. לעומת זאת שיעורי אזרחות, פילוסופיה, ספרות, היסטוריה כללית ולא עלינו גם שמני התנדבות הם אלה שיעניקו לילדים שלנו תוכן ויצקו משמעות, רק שכאלה אין.


זו תהיה שנה ראשונה בה נחל בתכנית עשיה קהילתית מקיפה. כל תלמיד יתרום לטובת החברה, לעשיית טוב. זו תהיה שנה ראשונה בה היקף המדידה ירד – על אף שהשאיפה למיצוי כישורים ומצוינות – תעלה. אנו סומכים עליכם ועל מוריכם שלמידה משמעותית תוביל  אתכם קדימה.

טוב, ברור שאני יכולה גם לתהות על קנקנה של פיסקה זו. היא גם ממשיכה את השאלה הקודמת שלי. אם אכן תתחיל עשיה קהילתית מה טוב, עד כמה שאני יודעת אין היערכות ממשית בבתי הספר לנושא הזה, אבל אשמח אם מישהו יתקן אותי. אני יכולה לקוות שכל תלמיד אכן יתרום לחברה ולעשיית טוב, אבל זה רק נשמע לי סתום ואין כאן כל דירבון לעשייה, אבל בחיי שאשמח לגלות שטעיתי. אז אני בציפייה לבאות. אני לא בטוחה שאני יורדת לסוף דעתו של שר החינוך לגבי היקף המדידה, אם כי הוכח שציונים וכלי מדידה צריכים לפנות את מקומם להערכה, השאלה היא איך זה התבצע. כל עוד יש למורים חומר מסויים שהם צריכים להעביר והם נמדדים לפי זה לא ברור לי השינוי בהיקף המדידה. המשך המשפט הוא מעט מדאיג כיון שהשאיפה הזו למיצוי כשרונות ומצויינות צריכה להיות עקבית והטענה שהיא תעלה מעוררת ספקות לגבי המצב הקיים ועל כן גם לגבי האפשרויות לשיפור. 

ושוב המשפט האחרון - אנו? זה מכתב אישי משר החינוך והוא מדבר על עצמו ברבים? אבל זה קטנוני בוודאי. אבל הנה שוב מגיע הביטוי למידה משמעותית כי הרי הוא נשמע מעולה גם אם הוא ריק מתוכן. בכל הראיונות שקראתי עם מורים ומשיחות שניהלתי עדיין לא הצלחתי למצוא את המורה שהבין כיצד מיושמת אותה למידה משמעותית, אבל ייתכן שכמו כל מנטרה או שהיא תהפוך לסיסמא ריקה מתוכן או שהיא פשוט תישחק עד שתהיה כאבן שאין בה הופכין, אם כי אין ללמוד מדבריי שהיא בגדר משהו אחר כבר עכשיו. 

על כולנו עבר קיץ קשה. הוא החל ברצח של ארבעה נערים, ובמרכזו מבצע "צוק איתן". ראשית, אני מבקש לשלוח חיבוק חם לילדים בדרום. לאחל לכם שנה של שקט ושלווה, שנה של למידה וחוויה. בכל מקום בו הסתובבתי במהלך הקיץ פגשתי בבני נוער מתנדבים. הייתם בבתי חולים ובמקלטים, לצד פצועי צה"ל ובעזרה למשפחות שכולות.

טוב, היתה צריכה לבוא התייחסות לקיץ האחרון, הלא עברנו חוויה כמאמר נתניהו.

יפה ששר החינוך מדבר על ארבעת הנערים, זה באמת ראוי וללא ציניות, גם אם קצר.

ילדי הדרום, אתם רוצים שקט וילדות נורמלית, שקט לא נביא לכם אבל קבלו חיבוק. ילדי הדרום לא זקוקים לחיבוק, הם זקוקים להגנה אמיתית ולמדינאים בעלי חזון, אבל חיבוק לא עולה כסף ואיחולים אפשר בלי סוף. 

המשפט האחרון הוא קצת סתום, כן יש בני נוער שמתנדבים זה נכון, הם אגב אחוז קטן מאוד ויפה ששר החינוך גם פגש בהם, רק שרבים מבני הנוער היו עסוקים בקיץ בישיבה בפארקים בערב ובהתמסטלות עד אבדן חושים. השאלה היא מה שר החינוך רוצה להגיד בזה? אני אישית לא בטוחה שאני יודעת. 

חיילים צעירים, כאלה שלא מכבר סיימו את לימודיהם במערכת החינוך הובילו את צה"ל להצלחה גדולה. לחימה מביאה לידי ביטוי יכולות צבאיות לצד נחישות ערכית ומחויבות חברתית.

אין לי מילים, בחיי. הנה לכם המהות של משרד החינוך - לגדל נערות ונערים שיהיו חיילים טובים.

לא ברור לי למה מתכוון השר כשהוא משתמש בביטוי הנבוב הצלחה גדולה - איזו הצלחה גדולה? 72 הרוגים סתם בלי להגיע לשום הישג זו הצלחה גדולה? להגיע לאותו מקום בו היינו באפריל בלי להוציא כל כך הרבה כסף זה השג? נעבור הלאה- נחישות ערכית - אילו ערכים הנחיל המבצע הזה לבד מהזילות בחיי חפים מפשע או שמא כבוד השר מתכוון להפעלת נוהל חניבעל? לאיזו מחוייבות חברתית הוא מכוון? להיות מוכן שצה"ל יהרוג אותך במידה ונפלת בשבי? אם אני הייתי אם לילד במערכת הייתי מאוד חוששת ממערכת שאלה הערכים שברצונה להנחיל.

אבל, הקיץ גילה גם צדדים מכוערים: שנאה, ביטויים גזעניים ופגיעה בחופש הביטוי. אסור לנו לוותר על האמונה בשינוי חברתי עמוק של השיח בישראל. את השבועיים הראשונים של שנת הלימודים נקדיש לעיסוק בקיץ על מכלול אירועיו. נעלה על נס סולידאריות ואהבת אחים, נלחם יחד בגזענות ובביטויה, שהרי "האחר הוא אני". ילדי הדרום יקדישו זמן לפעילות הפגה ולשיח על הימים המורכבים שעברו עליהם.

יש לי המון מה להגיד על הפיסקה הזו אבל כנראה שמשרד החינוך יצליח בשבועיים להעביר מסרים שצריך לחנך לאורם כל החיים ויפה שכך, אבל מהם הערכים אם שאלתם? סולדריות ואהבת אחים, היינו ערכים ליהודים בלבד. יפה שהצליח השר לדחוף עוד סיסמא כמו "האחר הוא אני", האמת שאם קוראים לו אחר אז כנראה שהוא לא אני, הוא האחר אז לא ממש ברור לי מה הוא רוצה להגיד. חוץ מזה, למיטב הבנתי "האחר הוא אני" זה בכלל שנה שעברה. אני לא יודעת מה תוכנית הפעולה של המלחמה בגזענות אבל אם היא דומה לתוכנית המלחמה של צוק איתן יש להניח שהיא לא תשיג את מטרותיה. מה גם שיש קושי די גדול מחד לפתח אהבת אחים וסולידריות ומאידך להילחם בגזענות כי אהבת האחים הזו ובסולידריות הזו היא רק למי שמאמין בלב הקונצנזוס, היינו נילחם בגזענות כי זה נשמע טוב אבל תכל'ס פשוט נעמיק את האינדוקטרינציה כדי שכולם יחשבו כמונו. אחלה.

תלמידים ותלמידות יקרים, אני מאמין בכם. יודע שיש בכם כוחות גדולים. אני מאמין שכשמקל השליחות של מדינת ישראל יועבר אליכם, תוכיחו עד כמה אתם טובים, אוהבי אדם, מוסריים ואנושיים, נאמנים לערכיה של מדינת ישראל ומחויבים לזהות הקהילתית והלאומית שלכם.

טוב, בחיי, די לדמגוגיה. לאור הצלחתו של דור הבוגרים הנוכחי להוכיח את טיבם, אהבת האדם, המוסריות והאנושיות נוסח "הרג ילדים זה נזק היקפי", אין ספק שהדור החדש לא צריך לעשות הרבה כדי להצליח יותר. אבל כידוע ממבצע למבצע כוחנו עולה והפעם יש לנו גם ראש לאריות והוא בכלל צל. כן יש הרבה עתיד. 

נצלו את שנת הלימודים להתפתחות אישית.

יאללה סבבה. עופו על זה.

נצלו את שנת הלימודים ללמידה, לרכישת ידע, לסקרנות ולחשיבה. נהגו כבוד בחבריכם ובמוריכם, הקפידו על שפה נקיה, על אהבה לזולת, על עזרה לכל נזקק.

אין לי אלא לקוות שזה באמת יקרה. אם כי אני חייבת לומר שאם אכן יגבר נטל המיסים יהיו יותר נזקקים מה שהופך את זה למשימה בלתי אפשרית, אבל שוין.

שנת לימודים צריכה להיות נדבך חשוב בבניית העתיד שלכם ושלנו.
 
אכן היא צריכה להיות, כמה חבל שזה לא יקרה לרוב התלמידים גם לא השנה. אבל הי יהיו יותר בתי ספר עם מורים רוחניים, אז אי אפשר להגיד שלא ניסינו.

שנה טובה,
אוהבכם בכל לב

טוב, כולנו יודעים שכל מה שצריך זה אהבה. דמיין. 

האיגרת הזו בעיני היא יותר כמו אגרה, היינו משהו שכולנו בסוף נשלם עליו מחיר מאוד כבד. שנאמר שיהיה לנו בהצלחה עם זה

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

שיחה גדולה ושיחות קטנות

בבוקר האתמול ישבתי לי במרפסת וכתבתי. היה שקט יחסי כזה שיכול היה לגרום לי רגע להאמין שאני לא כאן, זאת אומרת החום והשיחות שהגיעו מהפארק לא ממש סייעו לאוירה ההולנדית שניסיתי להשיג אבל זה היה הכי קרוב שיש. הניסיון הפסטורלי לדבוק באמונה שאני באמסטרדם ויש לי את כל היום לעצמי בשקט הולנדי מלטף כתיבה, הועם מעט לאור הידיעה שיש לי שעתיים עד למסיבת יום הולדת שכוללת המון ילדים וחום בלתי נסבל. אז אם לסכם - רציתי לחשוב שאני לבד אבל ידעתי שהם תכף מתעוררים, רציתי אמסטרדם אבל שמש ישראלית במרפסת לא ממש מאפשרת את זה ורציתי קפה בעיקר אבל לא היה חלב ולהתחיל בוקר עם אספרסו אחד זה ממש לא כמו להתחיל אותו עם רצף מינימלי של שלוש כוסות קפה עם חלב. אבל למה להיות קטנוניים? יכולתי לדשדש בכל מה שאין אבל החלטתי לא לשקוע במירמור אלא להנות בכל זאת ולהשלים את כל מה שאין בעזרת הדימיון.


פלנקטון
בעודי נכנסת מטאפורית לתוך המטאפורה שבניתי בעמל רב הגיע הבכור. מכיון שעוד  לא נכנסתי לדמות ההולנדית נטולת הילדים, זכרתי מי הוא. אמר מה שאמר, לקח שניה זמן עד שקלטתי את המצב. ניתוח מהיר ותובנה. זה הזמן - כולם ישנים, הוא ואני לבד, בדיוק הסנריו שבניתי לשיחת ההתבגרות הראשונית. זה מרגיש לי אסור לספר לכם מה היה שם, קצת כמו בגידה באמון ולכן אאלץ להיכנע לתכתיב. אבל היתה שיחה קצרה יותר ממה שחשבתי, קולית ונינוחה עם משפטים מבריקים שלו שככל הנראה ישארו חקוקים אצלי לנצח, נראה לי שאחד אפשר לשחרר: "אז בעצם זרע זה קצת כמו פלנקטון, לא?" תכל'ס. אבל יש מצב שאסור להשוות.


רצועת טיימינג
בכל מקרה שמחתי שהחלטתי להפוך את "השיחה" למספר שיחות קטנות. השינויים של גיל ההתבגרות הם לא רק פיזיים, הם גם נפשיים והאיזון ביניהם, בטח בתחילת התהליך הוא עדין מאוד. פעמים רבות השינויים הפיזיים מקדימים את השינויים הנפשיים ולכן השיחה צריכה להיות מתואמת עם מה שעובר על הילד. לפעמים כל מה שהוא צריך לשמוע זה פשוט למה כל השינויים האלה קורים ולהבין את ההתפתחות בלי שום "בקרוב" של מה עוד עומד לקרות, בלי חשיפה מיותרת  כשתכל'ס נפשית הוא עוד בכלל לא שם. ושוב מצאתי את עצמי מברכת שהילדים שלי בחינוך ביתי ויש להם את הליווי שלי בהתאם לדרישה שלהם, שאין להם את התחושה של לבד, שתשומת הלב נמצאת בפרטים הגדולים, הקטנים ובהתאם לצרכים. ילד צריך שיראו אותו, הוא גם צריך לבד וצריך עצמאות, אבל כל אלה נבנים כל כך הרבה יותר טוב כאשר ניתן ללוות אותו בצעדים האלה שלו. לא פשוט להיות בחינוך ביתי, צריך גם לשים לב לצורך של הילדים להיות גם בלעדיך ולהסתדר לבד או בחבר'ה. צריך לדעת לשים גבולות לעצמך מתוך הצורך לראות את מה שהם באמת זקוקים לו ולדעת לייתר את עצמך כשצריך.


ילדים - אי אפשר להיות עם ולהרגיש בלי
חינוך מיני הוא דוגמא מצויינת, בעיקר כי ההתפתחות של כל ילד היא שונה. המערכת לא יכולה להסתכל על כל ילד באופן פרטני, היא מוכרחה להכליל. ודווקא פה יש צורך במינון עדין. בנושא של חינוך מיני, המערכת לא התאימה את עצמה גם לא בתקופה שלי. היום זה הרבה יותר בולט כי המערכת כבר לגמרי לא מסונכרנת עם הילדים, הלקוחות האמיתיים שלה. היום יש שילוב קטלני של עובדות שחוברות זו לזו ומייצרות חשיפה מוגברת של ילדים לתכנים לא נכונים מגיל צעיר והיא משולבת בהיעדר פנאי של ההורים להתייחסות לילדים ובמערכת שבאמת לא יודעת לשים דגש על צרכי הילדים, בתוך כל זה ילדים רבים הולכים לאיבוד. כן, הם יסתדרו, כן הם יתבגרו, כן זה ישפיע עליהם לכל החיים ולא בהכרח לטובה. כשיש כל כך הרבה ילדים שרואים סדרות שאין שום סיבה שהם יכירו, הם נחשפים לעולם שלם שהם לא היו אמורים להכיר עדיין ותוסיפו לזה היעדרות הורית, פורנו בהישג יד ואנחנו מקבלים ילדים שכאילו יודעים אבל תכל'ס הם מאוד מבולבלים. הם כאילו בעלי ידע, אבל הם לא ואנחנו כאילו שם אבל אנחנו לא באמת.


מבוכה
השלב ההתחלתי הזה של שינויים גופניים, לא מלווה בדרך כלל גם בהתבגרות מנטלית, הגוף מקדים את הנפש ויוצר את ההכנה הנכונה. השינויים האלה הם איטיים, מדורגים ומאוד מבולבלים והורמונליים. כהורים וכבעלי ניסיון, אנחנו צריכים להבין את זה ולהפוך את החוויה הזו לחוויה מעצימה לילדים שלנו, שמלווה בהיכרות שלהם עם הגוף שלהם, עם התהליך והשינויים. כזו שהופכת את הנושא לטבעי ולא למביך או מוצל. כזו שהייתה אולי קצת חסרה לנו כשאנחנו עברנו את השינויים האלה. לכן שיחה גדולה כזו, היא משהו שאנחנו כהורים מנסים לדחות כמה שרק אפשר. משום החשיפה הזו שמרבית הילדים עוברים, כל דחייה שלנו מאפשרת להם לפתח תודעה בנושא שהיא לא כל כך מתאימה ובסופו של דבר מגחיכה את קיום השיחה. כי איזו שיחה אמיתית אפשר לנהל במצב בו יש הורה נבוך וילד שבעצם כבר יש מאחוריו קילומטרים של סרטי פורנו בהם הוא כבר ראה הכל? ובעצם לא בטוח שהבין את מה שצריך היה שיבין... מעבר לזה זה גם נורא מגוחך - המחשבה הזו של הורה שמתפתל בין מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיד ומה שהילד שלו כבר ראה ויודע...

לא פשוט לגדל ילדים, הרבה יותר קשה לגדל אותם קצת בשלט רחוק ועם הרבה מיקור-חוץ. אני לא מאשימה, אני לא חושבת שככה זה בכל המשפחות, אבל כשאני מסתכלת במבט רוחבי אני מזהה בעיה כללית. אני יכולה תכל'ס לדבר רק על עצמי - אני בטוחה שגיל ההתבגרות הוא לא כזה נורא ולמען האמת מהקצת שאני רואה, אני לגמרי לא מפחדת מפני הבאות. להפך, אני אני רואה אותם גדלים ומתעצבים ומפתחים את עצמם זה עושה לי טוב והדבר היחיד שאני רוצה שהם ידעו זה שאני שם בשבילם ושאין דבר בעולם שהם יכולים לשאול עליו ושאני אהיה מובכת. העובדה שאני איתם מאפשרת לי לשים לב לפרטים הקטנים, לבנות מערכת שלמה של אמון הדדי ובעיקר כהורה גם מכינה אותי לכל הניואנסים הקטנים שיכולים להיתפס מביכים כשפתאום אתה מבין שהילדים שלך כבר לא ממש קטנים. למשל כשאת יושבת במרפסת בבוקר ופתאום מגיע הבכור ומספר לך משהו שלא ממש היית מוכנה אליו, אבל אז את מגלה שבעצם כן...

יום חמישי, 8 במאי 2014

שאלות ותשובות בנושא החינוך הביתי - לקט נבחר

נו באמת לקבל כל כך הרבה שאלות על עצמי ועל חינוך ביתי ושאני לא ארים את הכפפה כדי לכתוב על עצמי? רק תנו לי הזדמנות ואני כותבת. ולא רק בגלל שאני מכירה את הנושא על בוריו, או שמא בוריה, אלא בעיקר בגלל שזה נושא כל כך מלבב וקל לכתיבה. אז אספתי לכבודכם לקט שאלות ואני אענה עליהן בטרם אחליט מה יהיה נושאו של הפוסט הבא. זה קצת מחזיר אותי לתקופת מעריב לנוער, אבל תזרמו איתי. 

ש: איך הגעת לחינוך ביתי?
טוב גם על זה כבר כתבתי, עקרונית את המושג "חינוך ביתי" הכרתי רק כשהבכור היה בן 4. כשהוא נולד, לא ממש ידעתי מה אני מתכוונת לעשות ולכן אמנם הפסקתי את ההכנות לדוקטורט, אבל המשכתי ללמד בבינתחומי ולא עזבתי את המשרד לייעוץ תקשורת בו עבדתי. 12 שבועות אחרי, עוד חשבתי להמשיך לעבוד, לעומת זאת לשותפים שלי היה ברור שאני עם רגל אחת כבר בחוץ, אבל רשמית הארכתי את חופשת הלידה. לימדתי פעם בשבוע, את הבכור השארתי עם סבא וסבתא שלו והמון חלב שאוב, למשרד הגעתי מדי פעם איתו. 12 שבועות אחרי כבר היה ברור איפה אני נשארת, במקום שנראה לי הכי נכון - עם הילד שלי. המחשבה לתת למישהו אחר להיות איתו כל היום נראתה לי בלתי אפשרית. למרות שלא היה רגע דל, הוספתי לעבודה בבינתחומי, גם עסק קייטירינג קטן וחביב והבכור גדל לימים מלאי אפייה ובישולים ותחושת הסיפוק העצמי הייתה גדולה בעיקר משום שזה באמת היה אתגר רציני. לקראת גיל שנתיים, חיפשתי מקום שיהיה לי נוח לשלוח את הילדון לגן כי כולם מסביב חשבו שזה רעין טוב. אחרי חודשים של חיפושים, לקחתי את בנהזוג לגן הכי מוצלח שמצאתי ושנינו הבנו, בלי ממש לדבר, שלילד עדיף להיות בבית. לא היינו לבד לרגע, בגינה הציבורית בגבעתיים התפתחה לה מעצמה חבורה של עוללים בני אותו גיל שנפגשו כמעט כל יום בגינה או בחוגי תנועה או אחד אצל השני, חברה לילדים וחברה לאימהות. וחוץ מזה היו לי עוד חברות שהבכור ואני נפגשנו איתן. טיילנו ושיחקנו ועשינו סידורים יחד והכל זרם. כן, לפעמים היה לי קשה, זה לא שלא הקדשתי לזה מחשבה, אבל בהינתן כל הבעד והנגד - הרגשתי שאני עושה את הדברים נכון. ההריון השני גרם לי להפסיק עם עסק הקייטרינג - היה קשה עם הבטן הגדלה והבכור השובב להתעסק גם בזה - לא בבישולים כמו בשיווק עצמו.

ואז נולדה מי שלימים תקרא בבלוג זה המרכזית. כל הסביבה הסבירה לי איך זהו, זה הזמן לשלוח לגן, לתת זמן לבכור, זמן לעצמי וזמן לתינוקת. זה שיכנע אותי מודה, אם כי היו בי הסתייגויות. עוד אלפי סיורי גנים ומצאנו גננת מקסימה וגן חביב. הבכור הסתגל במהירות, היה לו נחמד בגן, אבל היה לו כיף יותר בבית. אני מצאתי הרבה דברים חביבים בגן, אבל יותר עניינים לא מצאו חן בעיני. היחס המספרי בין אנשי הצוות למספר הילדים, הכנסת הילדים לתוך שבלונות חשיבה, תכנים בעייתיים, אלימות - היו עיקר הבעיות, אך גם התחושה שלא נתנה לי מנוח שיהיה לו טוב יותר איתי, לא כי אני כזו מוצלחת אלא כי הוא בעיקר זקוק לתשומת לב ולחופש. כך יצא שמהרצון להעניק לילד גן, הוא היה מגיע כל יום לשעתיים עד שלוש וחוזר הביתה. היו ימים שלמים שהוא לא הלך לגן, למשל לקראת יום השואה, יום הזיכרון ואפילו לקראת פסח. יותר ויותר התחוור לי שזה לא מה שאני רוצה וכנראה גם לא הילד. התחלתי לחשוב בכיוונים שונים, בסופו של דבר נרשמתי ללימודי חינוך והקמתי עמותה שמטרתה היתה להקים גן ובית ספר פרטי צומח בגבעתיים. יום אחד אולי אכתוב על זה, השורה התחתונה היא שהקמנו גן שהחזיק מעמד בקושי מספטמבר עד נובמבר ואז התפרק לגמרי. זה היה השלב שחברה הזמינה אותי למפגש של חינוך ביתי. משם הבנתי שמצאתי את המקום הנכון למשפחה שלי.  

אז איך הגעתי לחינוך הביתי? זה באמת התחיל בחוסר שביעות רצון ממה שיש למערכת להציע, זה בעיקר היה ההסבר שלי לכל מי ששאל, אבל זה הרבה יותר מזה. וכבר כתבתי על זה, הבחירה בחינוך ביתי היא לא רק בגלל מה שהמערכת לא מציעה ומה שהיא נותנת (בהנחה שאימצתי תיאוריית זן שגורסת שכל מה שהחיים מפילים עלי זה סוג של ברכה או לחלופין אם אני מתכוננת לתפקיד אימו של פורסט גאמפ [כן, כזו זקנה אני]), היא הרבה יותר מזה.למדתי להכיר בזה עם חלוף השנים. אין דבר נכון יותר מבחינתי מאשר להיות שם עם הילדים, לא לפספס, לחוות את משמעות המשפחתיות, לקחת אחריות, לכוון אותם, ללמד את עצמי, לגדול ולגדל ובעיקר להעניק להם כל כך הרבה דברים שאחרת אני לא חושבת שהייתי באמת מצליחה להעביר. 

ש: איך מסתדרים כלכלית?
טוב הסוגיה הכלכלית היא לא פשוטה. אבל בואו נודה על האמת שזו סוגיה לא פשוטה לרבים מאיתנו גם בלי חינוך ביתי. יש כל מיני התמודדויות עימה. באופן כללי החינוך הביתי דורש שינוי אמיתי בסדר העדיפויות. זה לא רק הויתור על נסיעות קבועות לחו"ל (זה נשמע כל כך קטנוני, נוסח "אוי, אוי, אוי, אנשים טובים"), או מקום המגורים (אם בהישארות בדירה קטנה, או בחירה במעבר לאזורים פחות מרכזיים מתל-אביב/גבעתיים). כל משפחה מתמודדת איתה אחרת, יש כאלה ששני בני הזוג עובדים, רק במשמרות כך שכל פעם מישהו אחר נמצא עם הילדים ויש שתי משכורות, יש כאלה שעובדים מהבית, יש המון דרכים להיות יצירתיים. אצלנו הבחירה היתה ברורה - אני רציתי להישאר בבית והעבודה שלי לא ממש איפשרה לי לעשות גם וגם (אם הייתי עובדת הייתי נשאבת לעבודה והילדים שלנו היו ילדי מפתח קלאסיים - מודה), בנהזוג לעומת זאת הוא הייטקיסט עם משכורת גבוהה - לא צריך להיות גאון כדי לסגור את המשוואה הזו. בעיני המאמץ הזה שלו להיות מפרנס יחיד על כל המשתמע מזה הוא ראוי להערכה. בלי התמיכה הלא מסוייגת שלו זה לא היה מתאפשר. ויש שינוי היסטרי בסדר העדיפויות - לבד מזה שכמובן הילדים בראש הרשימה, יש צמצומים בכל דבר שהוא לא הילדים ואין בזה שום ויתור יש בזה בחירה. אז איך מסתדרים? כמו עם כל בחירה בחיים, מחליטים ועושים את המקסימום וזה מצליח. זה לא קל, אבל הסוגייה הכלכלית היא לא סיבה לוותר, היא סיבה לבחון איך עושים את זה אחרת. 

ש: איך מוצאים זמן לעצמך ולא הולכים לאיבוד?
יכולתי לצחוק ולהגיד שיש GPS במכשיר הסלולארי שלי, אבל זה לא משעשע. גם פה ניתן לשמוע חוויות שונות בהתאם לסיטואציה שאתה נמצא בה. זה נורא תלוי איזה אדם אתה ואם יש לך עזרה או אין (סבים/סבתות/שמרטף וכיו"ב), ויש גם את אלמנט ההנקה (בעיקר כאשר זה לטווח ארוך), וכמה ילדים ובאילו גילאים. ושוב אני חוזרת לעצמי. מכיון שהרווח בין כל ילד הוא של כ- 3 שנים, אז 9 שנים לא היה לי הרבה זמן לעצמי, 3 השנים הראשונות לכל ילד הן מאוד אינטנסיביות, לפחות אצלי, ואז פתאום נפתח משהו. ייתכן שיש לזה המון סיבות, אולי זו הבשלה אישית, אולי כי הילדים מאוד מעסיקים אחד את השני, אולי כי כבר הצלחת לפתח איזו פרקטיקה, אולי הילדים קצת משחררים, אולי כי סדר היום נעשה ברור יותר, אולי כי את מבינה שאם לא תמצאי לעצמך זמן תלכי לאיבוד. בכל מקרה כשקטינא חגג שלוש, אני נזכרתי גם מי אני. זה התחיל בלמצוא יותר זמן לקריאה שלי, אחר כך במציאת זמן לפרוייקטים קטנים ואז גיליתי כי טוב. חזרתי לכושר ואז חזרתי לכתוב. ופתאום אפשר כבר קצת לאזן וזה לא רק הילדים. כי כנראה באמת לכל דבר יש זמן וגם על זה כבר כתבתי, הנה כאן. מציאת הזמן היא מאוד אישית, אך היא לגמרי אפשרית גם בתוך האינטנסיביות של חינוך ביתי. אדרבא, ככל שהילדים גדלים, ניתן למצוא יותר זמן לעוד כל כך הרבה דברים אחרים. הם גם הופכים לשותפים ומסייעים וגם יודעים לשחרר ולהעסיק את עצמם וכמו שאני אומרת, לא התחלתי חינוך ביתי עם שלושה ילדים, זה התחיל בהדרגה, הקצב התגבר עם כל ילד ואז שוב זה נרגע. נכון שלוח הזמנים שלי הוא די מטורף, אבל למדתי לעשות עוד כל כך הרבה דברים בו זמנית ואת היתרה אני מקבלת בשעות שהן שלי. 

ואחרונה ודי כי אני רואה שאני כרגיל מאריכה - ש: מה עם פמיניזם? מה עם המסר שאמא היא עקרת בית?
גם על זה כבר יצא לי לענות (קישור ובעצם גם כאן). בתכל'ס אחד הדברים שנראים ברורים למתבונן מהצד הוא שילדיי גדלים עם אמא עקרת בית ואבא קרייריסט, אבל כמה שאתם נופלים לתוך שבלונות זה לא להאמין. אכן הילדים שלנו לא גדלים מתוך מסר פמיניסטי, אלא עם הבנה מלאה של שוויון. הילדים שלנו גדלים מתוך הבנה שזו בחירה שלי וכל אדם בוחר את בחירותיו שנועדו לממש את עצמו ואת חייו על הצד הטוב ביותר כי כולנו חיים רק פעם אחת. הם יודעים שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא רוצה ומאמין בו, הם יודעים שאמא שלהם היא הרבה יותר מעקרת בית וששום דבר לא נעשה בגלל הטייה מגדרית. הם גדלים עם אמא שיודעת הרבה ויכולה ללמד אותם פיזיקה ואומנות, חשמל ומוסיקה, שבודקת את האוטו לבד ומחליפה גלגל בקלות, שמטפסת על סולמות, מרימה משאות, כותבת ספרים, אופה עוגות, תופרת (אם צריך), נוהגת, מציירת על קירות (כל אורח חדש מובא אחר כבוד לקיר הפיות של המרכזית  ולקיר מערכת השמש של הבכור) מתקנת מוצרי חשמל ומעורבת בכל דבר. הם יודעים שיש לי תואר שני ושבחרתי לעזוב עבודה כדי להיות איתם, הם נוטלים חלק בכל פעילויות הבית ולא חושבים שיש משהו לנשים או לגברים בלבד. הם לא רואים פחיתות כבוד בהחלטה שלי, להפך הם חושבים שזו החלטה מצויינת. הם מעורבים בפעילות הפוליטית שלי, הם היו שותפים כשרצתי למועצת העיר גבעתיים, הם גאים בכתיבה שלי ובריצה שלי גם. אין כאן שום בעיה עם מסר של שוויון, זה לא מה שאתה עושה או איך שהחברה מגדירה, זה עניין של החלטה אישית וככזו יש לתפוס אותה, לא הטקסט הגלוי ולא הסאב-טקסט מלמדים אותם על אי שוויון, הם ילדים שמבינים מהו שוויון ומתקוממים כשהם רואים את אי השוויון. סטריאוטיפים זה לא הקטע שלהם, הלוואי שכל הילדים היו רואים את זה כך. הלגו שלהם תמיד מעורבב, אפילו את השיער הם מערבבים בין הורודות ללוחמי הג'די. אם הם גדלים עם משהו זה חוש צדק מפותח ומודעות גבוהה לשוויון. 

לא אוסיף עוד שאלות, מה שבטח הייתי עושה אם הייתי יודעת לקצר בתשובות. אבל אסיים בשתי נקודות. היום באוטו אמרתי להם משהו שנשמע כמו הודעה במוגבלותו של הידע שלי, 3 ילדים נשאו אלי עיניים ואמרו לי "אבל אמא, את יודעת כל כך הרבה על הכל", כמובן שמיד פצחתי בדיון על אינסופיותו של הידע מה שהותיר אותם מעט מדוכאים שככה התפספסה המחמאה. אבל היא לא התפספסה, היא האירה את היום שהיה כל כך חם ודלוח, ויותר מזה הוכיחה שעשיתי בחירה נכונה. אחר כך, גם היום, נתקעתי במעלית וחילצתי את עצמי (כן, זה היה נראה כמו אודישנים למת לחיות 5) "אמא, את גיבורה, את לגמרי לא אמא רגילה". אם תחשבו על זה אמא רגילה היא אמא שיוצאת לעבודה, אני בכלל סופר-אמא כל יכולה ;) אז אני אלך לישון גם הלילה מתוך ידיעה שאני בטח עושה איתם משהו נכון. והגשם ירקוד לי בחלון וישמח אותי כל כך כי כבר הכנתי את עצמי שאשמע אותו שוב רק עוד 8 חודשים. כנראה שהחיים באמת הם מה שקורה בעוד אתה עושה תוכניות אחרות. אין ספק, שגם כשכבר הייתי אמא לפני 10 שנים, לא חשבתי שאהיה אמא כזו. ואיזה מזל שגיליתי שכן, אני אמא בחינוך ביתי ואוהבת כל רגע, כמה בלתי צפוי ועם זאת, לפחות בשבילי, זה הדבר הכי נכון.