קללת יום ההולדת

ימי הולדת נתפסים באופן שונה בין בני אדם, כמו הרבה דברים בחיים. אין שום צורך להעלות כאן את מנעד ההתייחסויות לנושא גם כי זה יקח המון זמן ובתכל'ס זה לא ממש מעניין. אבל כמובן שאיך שאני מתייחסת לימי הולדת זה ממש מעניין וגם ברומו של עולם (או של בלוג זה בלבד, ניחא). אני ממש אוהבת ימי הולדת, לא רק את שלי, את של כולם. ימי הולדת הם סיבה למסיבה מבחינתי ולאנשים שאני אוהבת אני אשתדל לעשות הכל כדי שיהיה להם יום מיוחד. עם הילדים זה כבר הגיע לרמות קלות של טירוף מהסגנון הפסטיבלי במיוחד. ימים, או נכון יותר, בעיקר לילות של הכנות - מסיבה שאנחנו מארגנים ועושים בה הכל בשבת הקרובה ליום עצמו וכמובן היום עצמו - הם קמים לחדר מקושט, המון מתנות ויום של כיף לפי בחירתם שכולל אוכל טוב בילויים והרבה שמחה. יום הולדת הוא מבחינתי חג אישי וככזה הוא ראוי להתייחסות מקסימלית. 

רצה הגורל, שכמו בספורט, גם בהתייחסות לימי הולדת, בנזוגי שיחיה, לא ממש בקטע. אבל זה בכלל לא מפריע לי - אני ממשיכה בשלי וחוגגת לכולם וגם לו. אם כי ימי ההולדת שלו מכניסים אותי לדיסוננס כי אני מנסה לכוון לטעם שלו נטול המסיבות והגינונים. אז סגרנו את ימי ההולדת של בן הזוג והילדים והגענו ליום ההולדת שלי. עם בנזוג שלא מת על ימי הולדת וילדים עדיין קטנים מספיק כדי לוותר להם זה משאיר אותי לבד בחזית. אבל לארגן לעצמי יומולדת נשמע לי קצת טיפשי. מה שיצא מזה שיום ההולדת שלי קצת נזנח. בתחילת מערכת היחסים, בתקופה ששנינו עבדנו בלי גבולות, היינו מתחילים עם קפה של בוקר ונפגשים שוב בערב כדי לצאת לארוחת ערב בחוץ. לא יודעת מה לומר אבל בארבע שנים עד לכניסתו של הבכור לחיינו כל יציאה למסעדה ביום ההולדת שלי הפכה לפיאסקו. אם לילדים היום אני עורכת ימי הולדת מתגלגלים שנחגגים ימים, ימי ההולדת שלי ביחס הפוך היו ימי הולדת מדרדרים. הייתה מסעדה שהזמנו לה מקום שבועות מראש וכשהגענו בכל המנות, כולן לבד ממנת הצדפות החיות, היו עם עשבי תיבול (כאן המקום לציין שיש לי אלרגיה קטלנית לעשבי תיבול). אז שתינו את האפריטיף, בדקנו את התפריט, דיסקסנו את העניין עם המלצר והשף והבעלים ובסוף שילמנו על המשקאות ועזבנו רעבים ודי מדוכדכים. זה נגמר בסנדוויץ של סניור סנדביץ שתוכנן להאכל מול הים ונזלל באוטו בלי גינונים. מאז, כל יום הולדת יש בו משהו כזה. איזה אירוע קולוסאלי שנועד להרוס לי את היום שאני רוצה שיהיה מיוחד והקוסמוס כולו כנראה שלא... 

השנים שחלפו, והן מתועדות, הוכיחו כי המזל שמאיר לי פנים כל יום דווקא ביום ההולדת שלי, עסוק עם אחרים. מכאן התפתחה האגדה האורבנית של "קללת יום ההולדת של קרן" שהיא אכן מוכחת מדי שנה בשנה. בכל מקרה הנה הגיע היום שוב ולמען האמת השנה אני זורמת עם מה שיש (אפשר להתפלסף על זה שראש השנה היום והנה שוב הלכה המסיבה הפרטית שלי לטובת שמחה משפחתית לא קשורה, אבל דווקא הפעם זה נשמע לי נחמד ביותר). אז כיאה וכראוי ליום הולדת, אני יוצאת עכשיו לעשות קניות בסופר הדחוק, עמוס לעייפה באנשים עצבניים לפני החג וזה בהינתן שאעבור את מחסום מגרש החנייה...השנה אני זורמת עם קללת יום ההולדת ועל אפה וחמתה אני אוכיח לה שגם ממנה אני נהנית והיא מוזמנת כל שנה...

כשנדמה לי הופך למציאות - מחשבה חצי אפויה

רגע להירהור פילוסופי: יש דברים שאתה כל כך רוצה שאתה יכול ממש לדעת איך הם מרגישים עוד כשאין לך אותם. אתה מרגיש אותם בחושים שלך - מגע, טעם, ריח, ראייה, כנראה שלא שמיעה אבל בהחלט כל השאר. בעצם, אולי גם שמיעה, למה אני חייבת לפסול לעזאזל? בקיצור כל החושים כולם.  

ואיך הגעתי לזה? הו, מחשבתי הפתלתלה. ובכן, מכירים את זה שיש חוויה שרק ילד אחד שלך עבר אבל זה סיפור שכולם מכירים כל כך טוב שלאורך זמן ארוך הילדים האחרים ממש מרגישים שזו הייתה חוויה שלהם? מתעקשים שגם הם יודעים או מספרים את זה כחוויה של עצמם? נגיד סיפור של נפילה רצינית או נסיעה לחו"ל, או כל חוויה משמעותית אחרת. הסיפור המשפחתי כל כך הופך ל"שלי" שכשהילדים עוד קטנים הם מרגישים כאילו הם היו שם לא פחות ממי שהיה באמת. עכשיו זה מוכר יותר? כך או אחרת אני מכירה עוד משפחות שגם אצלן זה כך ולכן אניח שכולם הבינו למה התכוונתי. 

כל המנגנון הזה מרתק וכמו הרבה דברים בחיים אנחנו לא נותנים עליו את הדעת ביומיום. אנחנו פוסחים על המון דברים מבלי משים ואז כשרגע נותנים על זה את הדעת מגלים עולם שלם. חוויות מכוננות שכאלה במשפחה זה נחמד, אבל בעצם חברות ואומות מושתות על אותו מנגנון עצמו הסיפור המכונן שלמרות שלא היית במעמדו, אתה בעצם חלק ממנו. למשל החלטת החלוקה של האו"ם - בקלות אני חלק מהמשפחות בבית שמקשיבות לרדיו ואז יורדות בספונטנית לחגוג בחוץ עם כולם ולפזז בהורה סוערת. כאלה אנחנו, מנכסים לעצמנו כל מיני חוויות והופכים אותן לחלק מהסיפור האישי. 

ואז חשבתי על כמה הדימיון משלים אצלנו את המציאות וכמו שסיפור שלא היית בו הופך לשלך, גם סיפור שהיית בו רק בדימיון האישי שלך הופך לפעמים לחלק מהחיים. לפעמים זו הכמיהה למשהו, למשל לקפה של הבית שאתה ממש בדרך כבר יכול לטעום אותו וממש להרגיש אותו. כמו הבחור הזה שכל כך רצית שידעת איך הוא מרגיש כשאת מנשקת אותו, לא רק השפתיים, כל הגוף, מה הצליל של האנחה שלו, איך מרגישה היד שלו ולצערך גם חשבת שאת יודעת מה הוא מרגיש, אבל פה נכנסה המציאות וגילית שאת לא. חזרה לעניינו - הדימיון שלנו והרצונות שלנו לחלוטין יכולים לשנות לנו את המציאות.

משם חשבתי על העובדה שהאדם שאנחנו הכי משקרים לו זה אנחנו כי אולי קצת כיף לנו לעגל פה ושם פינות. ואז הבנתי שנסחפתי ושאני צריכה להשאיר מחשבות גם לפוסטים הבאים. אז הפסקתי. ואז לתוך כל זה חזרו החיים האמיתיים ונזכרתי שאני צריכה גם לצאת, מחר יש חג ויש לי טונות סידורים. לגמרי סיפור אמיתי.

טרום יומולדת

זה טרנדי כזה לקראת השנה החדשה לעשות חשבון נפש וכאלה, להחליט החלטות כבדות משקל ולעיתים אף להודיע עליהן בפרהסיה. בכלל נעשנו נורא מוקצנים עם כל הנושא הזה של הרשת החברתית והתחלנו לשווק את עצמנו לעולם באריזות קטנות ויומיות ולחלוק רגעים עם אנשים שחלקם אפילו לא היינו מזהים ברחוב, אבל ניחא. ומי אני שאזרוק את האבן הראשונה שתנפץ את הבית החד קומתי הנרחב, 6 חדרים לפחות, גינה מטופחת ומטבח ענקי (אם כבר אז שיהיה כמו שאני רוצה)? 

אבל השנה, השילוב הקטלני של יומולדת וראש השנה ותוסיפו לזה כתיבת בלוג ואני ממש מרגישה לחץ להחליט איזו החלטה בומבסיטית וכמעט בלתי אפשרית תוך מתן דין וחשבון מפוקח על חיי עד עתה. אהה, הלחצתי אתכם. אז אל תדאגו. אבל צחוק בצד, זה באמת קורא לאיזה דין וחשבון אישי ולא מכובס. אז הנה לפני ששנתי ה- 40 שנפתחת לה מחר, מעדתי גם אני והבאתי את עצמי לחשוב על חיי. לא אלאה אתכם בנפתולי המחשבה האסוציאטיבית שלי, לא רק שזה לא מעניין וחדשני זה גם בכל זאת די אינטימי ויש גבול למציצנות, אבל כן הגעתי לתובנה מאוד משמחת. הייתה לי שנה נפלאה ומקנן בי חשש אמיתי שעליתי פה על משהו. זה לא שבשנים האחרונות לא הגעתי למסקנה הזו, אבל הדרך להגיע אליה היתה רציונלית. כלומר מדידת הקשיים באופן אובייקטיבי וניסיון סובייקטיבי להבין שבתכל'ס טוב. לא להרגיש שטוב אלא להוכיח סכמטית שיש לי את כל הסיבות להיות מאושרת וזו גם דרך והיא בהחלט טובה אבל יש בה משהו מעיק ואף מלאכותי. השנה כשהפלגתי לי במחשבותיי ליוו אותי בעיקר מנגינות משמחות (חלק מהבחירה המוסיקלית היה תמוה דרך אגב) וגם לא הפסקתי לחייך ובעצם גם לא הייתי צריכה טבלאות וירטואליות למדד המימוש העצמי. פתאום הבנתי שבאמת כל דבר מגיע בזמן שלו ואולי יום רודף יום ולילה לילה אבל כן יש חדש תחת השמש וזה תלוי פשוט איפה אתה עומד ומה אתה עושה עם זה. 

סינדול עצמי

היום כשסופסוף נפלה השן שהתנדנדה עקום במרכז החניכיים העליונים של המרכזית, שלמרות הכל נותרה חיננית וקסומה ולא כמו טרולית חרף השן, פתאום קלטתי כמה סינדלתי את עצמי מראש בכתיבה שלי מהרגע שהחלטתי לכתוב בשמי, לפרסם בקרב כל דורש (ולא דורש) ולתת לבכור להירשם כקורא. במחי החלטה פוחזת אחת הלכו להם נושאים מעניינים בעיקר בנושאי משפחה, תלונות על פיות שיניים וחדי קרן (יש כאן הטעיה מכוונת), יחסים שבינו לבינה, תובנות מחיי הנישואין, תובנות מחיי הנישואין שלא קשורות בזוגיות, סיפורים מביכים מחייהם של אחרים שעלולים להיכתב מתוך רצון אמיתי לדון בנושא או לצחוק עליהם קלות, שקרים קטנים,וכיוצא באלה פיקנטריה. אז זהו שרציתי לכתוב על יכולות תמרון הוריות נפלאות שנועדו להזין מיתוסים מופרכים ואפילו, אם יורשה לי לומר, יש מצב שיכולתי להצחיק אתכם, אבל אני כאמור מסונדלת. כמה חבל, היה שנון. 

בראש השנה...

ראש השנה עוד יומיים. הידיעה שהמתח והלחץ הם נחלתן של מרבית המשפחות לא מנחמת. מדהים כמה חג עם כל כך הרבה כוונות טובות תמיד מתפקשש. אני אישית אוהבת חגים, בעיקר בגלל כל התכונה שסביבם - אני אוהבת לסדר את הבית ולבשל, ולכן כל חג אצלי הוא תמיד חג. כל הדברים שנילווים לארוח בחג הם דברים שאני נהנית מהם ומאז שיש לנו מקום בבית טבעי לארח אצלנו. תכנון התפריט, הקניות, היצירה במטבח, הניקיון, עיצוב השולחן וכמובן רשימת המטלות המאורגנת להחריד שלי ותחושת הניצחון עם כל אישור של מטלה (יום אחד שריטה זו תקבל את המקום הראוי לה).

השנה אני לא מארחת. השנה יום ההולדת שלי יוצא בערב ראש השנה אז אני גם לא עושה כלום לטובת ארוחת החג וזה כל כך מוזר לי. לא ממש אוהבת את זה. מבחינתי לעשות משהו לחג הוא דווקא כיף ולא איזה עונש ולא ברור לי למה יום ההולדת שלי מהווה סיבה מספקת למנוע ממני את הכיף שאני מפיקה מלהיות במטבח. החלטתי לזרום ולהנות ומבחינתי זה בראש רשימת המטלות אז אין ברירה. לצערי זה גם מונע ממני לייצר פוסטים בנושא אוכל וחג וכאלה, אז שתדעו. 

אבל ראש השנה הוא חג שאני אוהבת במיוחד. גם כי מאז שהילדים קצת גדלו התחלנו ממש לחגוג את החג כולל ברכות מסורתיות וברכות משלנו וזה חלק כיפי במיוחד וגם לראות את המרכזית מתענגת על תפוח בדבש וגרעיני רימון זה תמיד משמח, והחגיגיות מסביב וההתאספות המשפחתית (עזבו אתכם רגע מאינטריגות ודרמות משפחתיות - יום אחד אכתוב תסריט ביוגרפי לערוץ הטלנובלות. לא עכשיו). אבל יותר מהכל ראש השנה הוא החג הפרטי שלי, הלילה בו ניצלו חייו של אופה שלי (שזה כידוע סבא בגרמנית). שנים אני מתכננת לכתוב על בסיס זה ספר ויעידו העטים הרבים שקיפחו את חייהם במשימה שעדיין לא צלחה. אבל אני נותנת לזה להתבשל ובטוחה שיום אחד זה גם יצליח. 

בכל ראש השנה, יש רגע אחד שאני יוצאת החוצה ומסתכלת לשמיים וחושבת על סבא שלי שיצא בדיוק באותו לילה מהבית שלו עם מעט מטלטלים והרבה חשש ומנסה להבין מה עכשיו. הדלת לא נסגרת מאחוריו כי כל המשפחה שבורת הלב שלו מסתכלת, הוא מביט לשמיים בעיקר כדי לעצור את הדמעות ויודע שיותר החיים לא ייראו אותו הדבר. פחות משנה אחרי זה, הוא ירד עם אשתו הטרייה מ"הפטריה" לאדמת פלסטינה.

כל ראש השנה, אני עוצרת לרגע, מביטה לשמיים ומחליטה החלטה חדשה לשנה החדשה ויודעת שגם השנה אופה שלי ילווה אותי כל רגע ואם יש צורך הוא גם ינזוף בגרמנית. כל ראש השנה, אני לא מוצאת את הירח כי הוא פשוט לא שם אבל יודעת שמתוך השמיים החשוכים האלה תמיד בוקע גם אור. כל ראש השנה וגם השנה.  

בנים כן יכולים לרקוד

כשגרנו בגבעתיים, הבכור בין שלל עיסוקיו רקד בחוג מחול כללי כזה עם קצת ג'אז וקצת התחלה של קלאסי והרבה כיף. הוא שאל מיליון פעמים לפני כן אם זה לא רק לבנות ואני שלפתי: נוראייב, ברישניקוב, גודנוב, פרד אסטר, ג'ין קלי, ניז'ינסקי, מייקל ג'קסון, אוהד נהרין, עידו תדמור. סיפרתי על התפקיד החשוב שיש לגברים בהיסטוריה של המחול והזכרתי שלפעמים בחברה שלנו אנשים רואים דברים קצת עקום אבל צריך להקשיב למנגינה שבלב. הוא היה הבן היחיד בקבוצה אבל הוא היה מלך. המורה המדהימה שלו נתנה לו להרגיש טוב עם עצמו והיו לו תפקידים מיוחדים וחוץ מזה (ונכון שאני לא אובייקטיבית, אבל במחול לא מעגלים פינות) הוא ממש רקד טוב. זה בא לו מבפנים, הקצב זורם לו בעורקים (בטח מאבא שלו), הוא עולה על הבמה כמו כוכב, נהנה מעצמו ומהריקוד - בקיצור רקדן בנשמה. 

כשעברנו לרחובות, כל מיני סיבות חברו אצלו להחלטה שהוא לא ממשיך לרקוד. לא לחצתי. גם שנה אחרי זה הוא לא רקד, אבל להופעת המחול של בית הספר למחול של המרכזית הוא הגיע. הוא היה בקהל אבל הוא חי את ההופעה, הרגליים שלו נעו בקצב, הגוף שלו הגיב והוא לגמרי נזכר מה הוא אוהב. בתום ההופעה הוא החליט שהוא חוזר לרקוד.

בעלון של המתנ"ס המקומי פורסם שתהיה השנה קבוצת היפ-הופ לבנים. הגדול התלהב ונרשם (האמת שזה היה או זה או בלט שכנראה לא בא בחשבון או ג'אז שנפסל). כבר כמה ימים שהוא מחכה וסופסוף הגיע היום. ואז שעה וחצי לפני החוג קיבלנו הודעה שהחוג מבוטל כי לא נרשמו מספיק. אכזבה. בכל מקרה הצעתי שילך וינסה את החוג של הבנות שלא התבטל. המזכירה אמרה שזה למתקדמים הוא החליט שמנסים. respect. 

למרכזית היה חוג שחיה והוא נשאר לבד במתנ"ס לפני חוג רק עם בנות שאמור להיות למתקדמים והוא לא רקד כבר שנתיים. ראיתי את הנחישות והייתי רגועה. חזרנו. קיבל את פני ילד מאושר שהסביר שהיה לו כיף, המדריכה מגניבה והבנות לא משהו. סיבה לחייך, לפחות בעיני. חוץ מזה שזה עושה טוב, בונה את הגוף, מלמד משמעת עצמית ומחוייבות וכל אותם הדברים הבאמת חשובים - לילד שלי זה עושה כיף והוא לומד לשמוע את הקול הפנימי שלו ולפעול לפיו. וכשזה קורה גם מסביב אפשר לשמוע את המוזיקה (כן, גם אם זה היפ-הופ).

מוות לצעקות

אחד הדברים שהכי מתמיהים את בני שיחי, המזדמנים והקבועים, זה הניסיון שלי לא לצעוק על הילדים בכלל. התשובה הצפויה ביותר היא "אבל את לא צריכה להיות מושלמת, מותר להורים לצעוק". עכשיו, בחיי שזה נכון כי ילדים יכולים להיות נורא מרגיזים והחברה נוטה להבין הורה שצועק על הילד שלו אז יש כאן מצב של win-win. אתה צועק ואפילו יש לך לגיטימציה כי חלק מהסמכות ההורית זה שמותר לצעוק בעוד הילדים שלנו צריכים להישאר מאופקים ומחונכים ואחר כך לא מבינים למה הם גדלים וצועקים עליך חזרה. מתמיה. או שלא. 

אני שונאת צעקות, אין לי שום בעיה להתווכח אבל הנטיה לצעוק היא פשוט בלתי נסבלת. בן-אדם שצועק יכול לערער אותי לחלוטין. ואז פתאום היתה הפעם הראשונה שצעקתי על הגדול והוא באמת הפסיק את מה שהוא עשה אבל לא בגלל שזה היה לו הגיוני אלא בגלל שהוא פשוט קפא. ואז שמתי לב שיוצא לי לי לצעוק בכל פעם שאני מתוסכלת (לשמחתי זה לא קורה הרבה) וזה לא ממש עבד לי נכון. ואז החלטתי שזהו - שזה לא ייתכן שאני לא צועקת על אנשים זרים או קרובים ועל הילד שלי, נזר הבריאה, אני צועקת. זה הרגיש לי מעוות לחלוטין ועלה לראש סדר העדיפויות והחפירות העצמיות. וזה עבד, לאט לאט זה מחלחל לשיח ולתהליך הלמידה. 

זה לא ניסיון להיות אמא מושלמת, זה לא ניסיון להיות קדושה יותר מהאפיפיור (אם כי זו אמירה שחוקה ומתחסדת שההיסטוריה הוכיחה לנו כלא נכונה עובדתית). זה ניסיון לא להכניס את מה שלא עושה טוב לי, לילדים ולמשפחה. משהו נכון לחיות לאורו. זה גם מביא לניסיונות מופלאים של יצירתיות וניסיון למצוא את הצחוק בתוך הכעס ולמרבה הפלא זה עובד. אני לא תמיד מצליחה, אבל כל הצלחה היא אושר שאין כדוגמתו.השבוע כשהיה פה צוות צילומים והמרכזית והקטן התחרפנו ורבו על כל דבר וכל ניסיון יצירתי שלי עלה בתוהו, יצא מפה צוות צילום עם מעט מאוד חומר לעבוד איתו, אבל כל אחד מהצוות יצא ואמר לי שהוא מעולם לא ראה אמא עם כל כך הרבה סבלנות. להבנתי, זה לא נאמר כמחמאה אלא כעילה לאישפוז פסיכיאטרי. אני מצאתי את זה משעשע.

התחלתי ולכן אסיים, גם היום יהיה יום בלי צעקות אצלנו - תנסו את זה פעם ותראו שזה משהו שהילדים שלכם יכבדו הרבה יותר. הקו המשפחתי מתיישר, רק צריך לקבוע את נקודת האפס.