בועה

אני חיה בבועה 


אני חיה בבועה בה בני האדם שווים

אני חיה בבועה בה השלום חשוב יותר מכל פיסת אדמה

אני חיה בבועה בה החיים הם ערך מקודש

אני חיה בבועה בה דאגה ואמפטיה הם חלק מהקיום האנושי

אני חיה בבועה בה המעמד הכלכלי שלי הוא איכשהו בסדר

אני חיה בבועה בה הילדים שלי לא נאלצים ללכת לבית ספר וללמוד מתוך כורח ודיכוי סקרנות, בבועה שמקיימת להם ילדות

הבועה שלי היא הכוח להעצים את הבחירות האישיות בעולם שמכלה לאיטו את כל מה שאני מאמינה בו. הבועה שלי היא לא בריחה, היא מאבק, מאבק מתמיד לשמירת עקרונות. 

הבועה שלי לא מנותקת, היא מנהלת כל הזמן יחסים עם העולם שבחוץ. היא נותנת את הכוח להמשיך להאמין בעולם נכון יותר כשהכל מהתפך מסביב.

אני חיה בבועה די יציבה, אך אלסטית, בעלת מתח פנים מינימלי וכן אני בחרתי בה, אבל הבועה שלי אינה מנותקת, אם כבר היא ריאקציה למה שקורה בחוץ. זו לא חלקת האלוהים הקטנה שלי, כי לא אלוהים העניק לי אותה. בניתי אותה בעצמי. אני חייבת לגור בתוך הבועה שלי כי רק בתוכה אני יכולה לחיות פה, במדינה שלי. רק בתוך הבועה שלי, אני יכולה לקיים את החיים האמיתיים ולשרוד בתוך הג'ונגל שבחוץ.

מסביב מצביעים על הבועה שלי ומנסים להסביר לי שאלה לא החיים האמיתיים. בדיקת מציאות - הצביטה כואבת. מסתבר שזה כן אמיתי.

בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים

אני לא מאמינה באלוהים, לא שהוא מאמין בי, אבל יש רגעים שאני יכולה להבין אנשים שמאמינים באלוהים. כשאת מרגישה את כל עומס החיים על הכתפיים ושאין אף אחד מסביב לשאת איתך את העומס - אלוהים, כך אני קוראת את המצב, מביא מזור וירטואלי. את יכולה לדבר איתו - הוא לא עונה ולעיתים יש בזה מן הנחמה. אפשר להתפלל אליו ולבקש דברים טובים וזה כבר במידה מסויימת מכניס מחשבות חיוביות, תקווה. זו תקווה שהיא פאסיבית מעיקרה, אבל היא מביאה נחמה והנחמה הזו מביאה עוד קצת כוח כדי להמשיך ולקוות והתקווה הזו היא שתיקח אותך הלאה. יש משהו מאוד תרפיוטי בתוך זה, היא גם מעבירה במידה מסויימת את האחריות, כי כבר לא רק אתה נושא את כל העומס, יש ישות גבוהה יותר והיא עוד עשוייה לעזור. בכל מקרה זה לא מה שיגרום לי להתחיל להאמין או להתפלל. רק קצת לקנא. בקטנה.

אני מניחה שכל בוגר מרגיש מתישהו את הצורך שמישהו, לפחות לרגע, יקח אחריות על החיים שלו, בגדר "תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת", רק שזה לא ממש קורה, לאף אחד. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני מוצאת את הבחירה שלי לחנך את הילדים בחינוך ביתי כמעט בלתי אפשרית. זה לא רק העובדה שזה 24/7, 365 יום בשנה ועוד אחד כל ארבע שנים (לא להפריע לי כשאני סופרת). זה לא רק האחריות הכמעט בלתי אפשרית שנובעת מהעובדה שזה בעיקר אני, על הטוב ועל הרע. זה לא רק הניסיון תמיד להכיל. זה לא רק הניסיון להישאר שפויה. זה לא רק הצורך למצוא סבלנות כשמיכל הסבלנות כבר מתפקד על אדים. זה לא רק תחושת האשמה עם כל פאשלה ויש. זה לא רק השחיקה של יומיום מטורף עם אינסוף פעילות. זה לא רק העובדה שאין לרוב עוד מבוגר לדבר איתו במשך היום. אלה גם הספקות הקטנטנים האלה שהבחירה הזו, שלפעמים נראית לאחרים כל כך פשוטה, מביאה עימה. והספקות האלה הם לא אמורפיים, הספקות האלה הם ביכולת שלך למלא את כל מה שהבחירה שלך נושאת עימה. או כמו שנתניהו כל כך אוהב להגיד - "להבין את גודל השעה". 

זה לא שאני ייחודית, הורות, אולי יותר מכל דבר אחר, מביאה עימה תמיד את הספק. כי קשה להפריד בין איך שאת תופסת את עצמך ובין איך שאת תופסת את הילד שלך. לא משנה מה תעשי, בכל דבר שהילד שלך עושה את מכניסה את עצמך ודווקא את עצמך את צריכה להוציא מהמשוואה. כי את האמא שלו ואת מגדלת אדם שלם בפני עצמו שהוא לא את. כמה קשה להפנים את זה. כמה שגידול ילדים לוחץ על כל הכפתורים הנכונים.

ואין דבר שהוא יותר קשה מהקושי של הילדים שלך, הוא מביא איתו התמודדויות שלא חלמת עליהם ומציב אתגרים בלתי אפשריים ליכולת ההכלה והסבלנות שכמובן בהינתן מצב של סחיטה רגשית יכולים להוות חומר נפץ למרות שהם תמימים למראה. ואם יש דבר ששובר אותי זה שאני מאבדת את זה וצועקת. צעקה שלי מכניסה אותי לחרדה יותר מאשר את הילדים אני מוכרחה לציין ואני אוכלת לעצמי את המוח בניתוחים איך לא לעשות את זה שוב משל הייתי מפקד טייסת בתדריך אחרי טיסה. ובעוד שלילדים אני סולחת על כל טעות, עם עצמי אני מתחשבנת וסולחת רק בקמצנות ואחרי הרבה שיכנועים אישיים. 

ואז לפעמים שקצת קשה ואני מעיזה להתלונן אז מה אני מקבלת? את המשפט האלמותי שגורם לי לרצות לצאת במחול קונג פו מעופף שמשפריץ בעיטות לכל עבר - "אבל זו הבחירה שלך!" כן, נכון, לעזאזל זו הבחירה שלי. אבל אם הייתי רופאה והייתי מתלוננת לא היו אומרים לי "אבל זו הבחירה שלך", נכון? היו מבינים לליבי ומציעים לי תמיכה, נותנים איזו מילה טובה. אז בדיוק ברגעים כאלה אני מבינה את בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים, נניח אני.

גבו השבור של קרי והסכיזופרניה הממשלתית

זה היה עניין של זמן עד שקרי לא יוכל יותר להיות מנומס ולהכיל את כל הבולשיט שישראל והרשות הפלסטינית השליכו לעברו. פליטת הפה של קרי "מועילות?" בתחילת החודש הקודם היתה הסדק הפומבי הראשון והיתה אמורה להיות איתות לשני הצדדים, בעיקר לצד הישראלי (פרשנות שלי) שהוסיף לבנות ולהעביר כספים להתנחלויות למרות שקרי כבר היה מטאפורית על הברכיים.

הקשבתי אתמול לעדותו של קרי בשימוע של ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי (במאמר מוסגר גם חוויתי צביטת קנאה דמוקרטית קטנה כשנזכרתי שלנו אין עדיין יו"ר לועדת החוץ והביטחון וגם אם היה לנו, הוא לא היה באמת חוקר את שר החוץ ודורש ממנו ירידה עד לפרטים הקטנים), ניסיתי לראות איפה בדיוק הוא חד צדדי, הוא לא היה. אין מנוס אלא להגיד - קרי לא הזוי, הוא רואה את הדברים ניכוחה, אלה אנחנו שלא רואים את הדברים נכון ומכניסים הכל תחת פריזמה של היהודי חסר הביטחון. מדינת ישראל היא מדינה ואם אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כאל מדינה אין לנו ברירה אלא להתבגר. בעצם ההליכה למו"מ עם ישראל מובלעת ההנחה שמדינת ישראל קיימת, אי אפשר לערוך הסכם עם משהו לא קיים. כמו בחיים האנושיים, מגיע רגע ההתפקחות בו המתבגר מבין שהוא בוגר גם אם לא כולם מתייחסים אליו ככזה.

היושבים בממשלה בירושלים, בירתנו הנצחית, מדשדשים בתוך הסכיזופרניה שהם גזרו על עצמם ולכן מתקשים באינטראקציה עם אחרים ונמנעים מפעילות החורגת את גבולות עולמם. גבולות העולם של הממשלה הזו הם ברורים - ייהוד בראש ובראשונה (מה שמסביר, בין היתר, את מעבר כספי העזבונות לידיים אורתודוכסיות, הזרמת הכספים להתנחלויות ואת מנהלת הדת), אין כיבוש (הזיות זה חלק בלתי נפרד מהמחלה), הסתה והאשמות פרועות נגד הצד השני (דלוזיות יוצרות פחד וחרדה שיוצרות תגובות נגד מפחידות).

זה לא שאני חושבת שהצד הפלסטיני הוא טלית שכולה תכלת וכבר אמרתי את זה, אבל מה לעשות אנחנו לא במשא ומתן מול אוסטרליה. זה לא שאנחנו צריכים לקבל כל דבר מהפלסטינים ולומר אמן, אבל אי אפשר לעשות פעולות חד צדדיות שפוגעות במתכוון בצד השני ולהגיד במתק שפתיים שפנינו לשלום. אם באמת היינו רוצים לעשות שלום, הקפאת ההרחבה בהתנחלויות הייתה אמורה להיות ברורה ומחייבת, אבל מדיניות ה"יהיה בסדר - אל תדאגו, אפשר להעלים מזה עין" לא באמת יכולה לעבוד כאשר אנחנו נבחנים תחת זכוכית מגדלת. אחרי שישראל עשתה כמעט כל מה שאפשר כדי כאילו לחתום ביד אחת ולהעביר משאבים עם היד השניה, אי אפשר לצפות מהפלסטינים שלא יעשו כלום. אין ספק שעם שחרור האסירים בפעימה הרביעית ישראל היתה צריכה בטחונות שהפלסטינים לא יקבלו את שחרור האסירים ועדיין יפנו בצעד חד-צדדי לאו"מ. אבל זו ראיה מאוד חד צדדית. כיון שבתוך המשחק הישראלי, המכונה בחיבה על ידי נתניהו "טנגו", צריך להבין שלפלסטינאים אין יותר מדי כלים, אם המו"מ לא עובד - זה או לפנות לטרור או לפנות לאו"מ. מה שעשה עבאס הוא לא מועיל, אולם מה שישראל עושה הורס במתכוון, לכן המשוואה לא מאוזנת, אבל היא גם אף פעם לא הייתה. לאוזניים ישראליות זה אולי נשמע כמו האשמה, אך לא לזה התכוון קרי. 

קרי בסך הכל הציג את השתלשלות העניינים, ברור שכאשר צד אחד לא משלים את התהליך שהוא מחוייב לו (הפעימה הרביעית) ומוסיף על זה פרובוקציה (700 יחידות דיור בבירתינו הנצחית) זה לא נראה טוב, אבל זו השתלשלות העיניינים ולא כתב אישום. זה לא נשמע לנו טוב כי זה אנחנו, אבל בואו נודה על האמת  - קרי לא הציג עמדה, אלא תיעוד רק שהתיעוד הזה לא מתאים להיסטוריוגרפיה שהממשלה מנסה למכור לציבור הישראלי ואף משלה את עצמה שהעולם יקנה את זה. קרי הציג תרשים זרימה מדוייק ולא העלים את הצד הפלסטיני ולא תיאר אותו כמתבונן פאסיבי - מבחינתו ההליכה לאו"מ של עבאס היתה הפרה כמו ההפרות של ישראל, רק שההפרות של ישראל באו קודם. ממש כמו התכתשות בחצר הגנון, הגננת תמיד תראה במי שהתחיל את המקור לבעיה, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הילד, גם אם הוא הילד המועדף על הגננת. בהתכתשות כמו בהתכתשות שני הצדדים מפסידים - עבאס בחר בדרך חתחתים שתהיה לא פשוטה.וישראל? ישראל גוזרת על עצמה בידוד, בעיקר משום שהיא ממשיכה בעיקר לשחק את הנעלבת מול הגננת, הלא היא ארה"ב. ישראל יוצרת סערה במתכוון, אבל הסערה הזו עשוייה לפגוע בעיקר בה, בנו.

העדות של קרי אתמול בסנאט נתנה למהלך הפלסטיני רוח גבית, אמנם קרי לא התכוון לזה אבל זה מה שזה. כל עוד ארה"ב היא המבוגר האחראי על המו"מ, האירופאים ישבו בשקט יחסי וניסו לתת לזה צ'אנס. קרי מספק להם הוכחה חותכת שאולי יש מקום לסנקציות על מדינת ישראל, כיון שישראל מסרבת להתבגר. שום מטבע עתיק שבנט ישלוף לא ישחק תפקיד במשחק הזה. תחילת חודש מאי עשויה לסמן את סוף הסבלנות האירופית למתיחת הגבולות הישראלית. האיום בחרם על מוצרי התנחלויות הוא שריר וקיים והוא תלוי מעל ישראל כחרב ובצדק. אם ישראל בוחרת בהתנחלויות ולא במו"מ, אין שום סיבה שהאירופים ינהגו אחרת, אין שום סיבה לא להטיל סנקציות. בטח לא כאשר נתניהו מנחה את כל משרדי הממשלה בדרגים הגבוהים להפסיק כל קשר עם הרשות (להוציא את ציפי לבני בתפקידה כנושאת ונותנת ומשרד הביטחון). נתניהו משדר שהוא עלה על הגל הבנטיסטי וכשהוא עושה את זה שם את ישראל במקום עוד פחות טוב ברמה הבינלאומית. אלה הם משחקי הגנון של בנט ומרעיו ונתניהו מוכיח להם שיש גיבוי.

אז נתניהו מפסיק את הקשרים עם הפלסטינים, אבל הוא לא מסיים בזאת הוא גם מבהיר שצעדיו של קרי יפגעו במו"מ - נראה שנתניהו כבר לא מבחין מתי הוא עושה שקר בנפשו. מי שפוגע במו"מ במו ידיו הוא נתניהו. הדרישה של נתניהו בהכרה במדינת היהודים ולא מדינת ישראל היתה אחד הצעדים שהוכיחו לעבאס שאין עם מי לדבר, זה לא קרי, זה אנחנו. נתניהו מדבר כל הזמן על הארכת המו"מ, אבל ישראל לא נתנה שום ערבון לעבאס שהארכת המו"מ תעזור, היא בעיקר הוכיחה שהארכת המו"מ נועדה למשוך את עבאס באפו ולחזק את ההתישבות היהודית בשטחים הכבושים. נראה שישראל בעיקר כועסת כי את הבלוף שלה כבר כולם רואים חוץ מאשר חלק מהציבור הישראלי שתמיד יעדיף להאשים רק את הפלסטינים בלי לראות מה אנחנו עושים. כי הפלסטינים מתגרים ואנחנו עומדים על שלנו - מה לא ככה? ופוף נתקע לו המו"מ. פוף, שכמובן בתרגום לשפת המתנחלים של בנט הפך ל"בום", אבל זה לא באמת בום, זה יותר כמו בומרנג והוא חזר ישר אלינו....

5 הפוכים וחצי ליום אחד זה מספיק במדינת ההפך היהודית

סוף שבוע שלם שקטתי לי ולא ממש כתבתי, סוף שבוע שלם של התעסקות במסיבה - משחקים, בישולים, אירוחים ונקיונות ובינתיים מסביב הכל גועש. 

הכל מאוד הפוך כאן בממלכת ישראל ונראה שכולנו בסדר עם זה, למרות שלגמרי לא ברור איך. אז הנה לכם רשימה קצרצרה של כמה הפוכים, רק בעיני הם לא גולשים בגרון כמו קפה לאטה, הם די נתקעים בערך כמו קפה שרוף בלי סוכר. ולא אין כאן סדר עדיפויות, אלא רשימה רנדומאלית שבעיקר מאירה את החיים שלנו במלוא הבנאליות של חוסר האיכפתיות החברתי שלנו. אולי זה בגלל שכולנו כל כך עסוקים בלשרוד? הבעיה היא שהניסיון שלנו לשרוד בעוד שכל הספינה די טובעת הוא עקר ובוודאי לא מביא לשום תוצאה חיובית. יש המון הפוכים ונאלצתי לקצר, הנה 5 הפוכים נבחרים ורנדומאליים:

הפוך 1: משטרת ישראל הצליחה, ככל הנראה, למגר את השחיתות והפשיעה ולכן היא מתפנה לעסוק בפרשיות החשובות באמת כמו עישון מריחואנה. אין ספק שכולנו נישן טוב יותר בלילה ביודעינו שהמשטרה מבזבזת את תקציבה על הדברים החשובים באמת. טוב זה די הגיוני, עם ארגוני הפשע אין לה יכולת להתמודד, אבל סלבס מצטלמים טוב, בטח יהודה לוי. עזבו ציניות, זו רדיפה מגוחכת ואף חסרת שחר. בעולם כולו יש תהליך ממוסד של לגליזציה, ההתייחסות לשימוש אישי במריחואנה היא סלחנית כמעט בכל העולם המערבי ולרוב אפילו נתפסית כנורמטיבית, היא בטח פחות מזיקה סביבתית משתיית אלכוהול. ובכל זאת המשטרה משקיעה משאבים רבים בתפיסת מעשני מריחואנה למרות שהרוב המכריע בלתי מזיק בעליל ולמרות הנחיות היועמ"ש. בישראל, בה יש בעיות חמורות אמיתיות לא ברור בכלל איך רציונאלית המשטרה יכולה להצדיק בזבוז משאבים משווע שכזה על נושא כל כך שולי (כ- 22,000 פתיחות תיקים ב- 2013 מול 2,300 ב- 2012), אבל ייתכן שזה בגלל שאין שום התפתחויות רציניות בדברים החשובים עליה אמורה המשטרה להיות אמונה. מה שנקרא רעשים של שטיח.

הפוך 2: יוסף א-שוואמרה, בן 14 נרצח (כן, נרצח זו המילה) כשירד לקטוף עכוב עם חבריו. על התל, מול הגדר הפרוצה, מארב של חיילים. שלושת הילדים לא יכלו להבחין בהם. החיילים הבחינו בהם ממרחק רב, הם חיכו עד ששלושת הילדים יחצו את הגדר בכיוון השדה, שבבעלות משפחת א-שוואמרה. אז הם החלו לירות (אש חיה - 3 ילדים). יוסף, ניסה לברוח, אך הכדור פגע בו בירכו, מאחור. בניסיון לעבור את מעקה הבטיחות של הכביש, הוא נפל מתבוסס בדמו. כנראה שחצי שעה (חצי שעה!) עברה עד שאמבולנס צבאי הגיע והילד לא טופל (טוב הוא פלסטיני). שני הילדים האחרים נכבלו בידיהם, הושכבו על רצפת ג'יפ צבאי, על פי עדותם, כשחייל דורך על ראשיהם. הם נלקחו לחקירה שנמשכה כמה שעות, ואז שוחררו. אחד מהם סיפר שחייל אחד איים עליו ברובהו ואמר לו: "תהיה בשקט, אחרת אני אהרוג גם אותך" (מתוך כתבתו של גדעון לוי ותחקיר בצלם). עכשיו תספרו לי שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לא בבקשה תסבירו לי.

ואם אתם בשוונג אז תסבירו גם את המשפט של הסרן לאב השכול (כן למרות שהוא פלסטיני) "אני החוק, אני הריבון" אבל עוד יותר את "זה לא אישי". לעזאזל, מה לא אישי? רצחו לו את הבן, אין יותר אישי מזה. אולי יש, כי אחרי שרצחו לו את הבן, גם שללו את הכניסה לישראל וגם את רישיון העבודה גם לו וגם לילדיו הבוגרים, מחשש לנקמה כמובן. אז עכשיו אין ילד ואין פרנסה, אבל זה לא אישי - מה פתאום אישי? זה לגמרי לאומי. אבל למה לחשוש מנקמה אם זה לא אישי? אני לא רוצה לבקש מכם לדמיין את עצמכם במקומו, פשוט כי אינכם יכולים. אני גם לא מבקשת מכם לחשוב מה הייתם עושים אם הייתם צריכים לחיות את חייכם תחת סרן שבטוח שהוא החוק, רק שהחוקים שלו נתונים לפרשנות אישית וגם למצבי רוח. אין אדם מעל החוק, אבל יש ילדים (בן כמה הוא כבר יכול להיות 23?) שיכולים לשחק בחיים של אחרים, משל היו פיונים על לוח משחק - צבא מוסרי בתחת שלי (סליחה). אין ריבונות ישראלית בשטחים, ישראל היא לא הריבון, הצבא הוא לא הריבון ובטח שגם לא הסרן המדובר. גם אין שאלה איך הגענו למצב הזה כי זו כרוניקה ידועה מראש.

יש עוד הרבה מקרים דומים, יש מצב שממש בשעה שאתם קוראים את המילים האלה זה קורה שוב. אבל אל תטרידו את עצמכם, אין לזה השפעה, לא על חיילי צה"ל, לא על הפלסטינים, לא על המוסר הישראלי ובטח לא על המו"מ (או הניסיונות להחיותו). אבל העיקר שבנט מאיים לבנות תיק על פשעי מלחמה נגד עבאס, רק שיש עם זה מספר בעיות. הראשונה היא טכנית - ישראל לא חתומה על אמנת רומא למה? כי באמנה מוגדר שהעברת אוכלוסיה לשטח כבוש היא פשע מלחמה, מה שיוצר בעיה עם ההתנחלויות כידוע, אז לא חותמים. והשניה היא כי גם בנט יודע שהפוסל במומו פוסל - ישראל מבצעת פשעים שכאלה מדי יום ביומו, כבר 47 שנים, יהיה קשה לדון בפשעי הפלסטינאים מבלי לדון גם בפשעי ישראל. אמת, יש אמנם עוד דרכים לפנות לבית הדין בהאג, אך כידוע לכל פניה יש שני צדדים וזה לא אינטרס ישראלי לקדם דיון שיכלול גם פעולות בלתי חוקיות בעליל של ישראל בשטח כבוש.

הפוך במאמר מוסגר: למרות אימוץ הז'רגון של השופט ז"ל אדמונד לוי, יש כיבוש והוא נוכח.

הפוך 3: המשא ומתן או כמו שאני מעדיפה לקרוא לו היום מו"מ-שמום. אין לי הרבה מה לחדש בנושא, אבל במידה מסויימת אני שמחה על החלטתו של עבאס לפנות לאו"ם. עבאס הוא הפרטנר שלנו לשלום, לא אנחנו בוחרים מיהם הפרטנרים שלנו, זה לא ספיד דייט שבסופו נחליט על מנצח. ההסתה של בנט נגד הפלסטינים ובעד ייהוד הארץ, הספין של נתניהו על מדינה יהודית ובינתיים הזרמות הכספים המאסיביות להתנחלויות לא יכלו להמשך עוד זמן רב. עבאס ראה כיצד המאמצים הכנים של קרי מתקבלים בישראל, איך נתניהו מדבר על משא ומתן בעוד תנופת ההתנחלויות נמשכת, כל הבטחה שהובטחה הופרה וסופסוף נפל לו האסימון. עבאס לא טלית שכולה תכלת, רחוק מכך, הבעיה היא שאנחנו מתנהלים גרוע הרבה יותר ממנו ואחר כך מנסים להפיל הכל עליו. את הטנגו העלוב של נתניהו, נתניהו יכול לרקוד לבד, בעוד עבאס יכול לנוע בצעדי פוקסטרוט קלילים לאו"ם ואולי להשיג יותר, טוב אי אפשר להשיג פחות כשנותנים לך בערך כלום. עבאס החליט שהגנון של נתניהו יכול להמשיך גם בלעדיו, הלוואי שגם אנחנו יכולנו לעשות את זה (ולא, אני לא מאמינה שהליכה לבחירות עכשיו תועיל במשהו, חוץ מלייתר את ציפי לבני, אבל היא עושה את זה מצויין גם בלי להכניס את כל המשק להוצאות מיותרות). העניין היחיד הוא שהפסקת המשא ומתן עלולה בסופו של דבר לעלות לנו באסקלציה אמיתית מול הפלסטינים, כזו שאינני בטוחה שאנחנו ערוכים לה, אך היא בוודאי מסתדרת עם האינטרסים של מי שמאמין שכל הארץ שלנו ואפשר לפתור את הכל במלחמה אחת קטנה.

הפוך 4: ליברמן. טוב, אז נכון שלאחרונה ליברמן מתנהג כמו הבוגר היחידי בממשלה וזה הורג אותי לכתוב את זה. אבל באמת? להתמודד עם "השד הדמוגרפי" על ידי עלייה מאסיבית לישראל? א. בהנחה שאכן עכשיו כל העם היהודי עולה לציון - האם יש למדינה תקציב לכל סלי הקליטה המשתמעים מזה? נראה לאור דוח מבקר המדינה (עקרונית זה היה צריך להיות הפוך 5 אבל אני מקצרת) וחוסר הביטחון התזונתי (תודה למכבסת המילים הנפלאה) ההולך ופושה שלא ממש - רק אומרת. ב. אם הם לא עולים לארץ כנראה שיש להם מספיק סיבות ואם לא אני מניחה שמרבית האזרחים במדינה (למעט אולי האלפיון העליון) יכולים ללת להם המון סיבות למה לא לעלות לכאן. ג. גם עלייה מאסיבית לישראל לא תפתור את הבעיות איתן ישראל מתמודדת כרגע, להפך. אם אני מבינה נכון המשק הישראלי בשנה הקרובה צריך להכין את עצמו לכניסה לשוק העבודה (או האבטלה) של אלפי בני ישיבות - איזה ביטחון תעסוקתי מתכוון ליברמן להציע לכלל העולים או שהוא כיוון בדבריו רק ליהודים עשירים? אני יכולה להמשיך, אבל הבנתם. ואז ליברמן הכריז שראש הממשלה הבא של ישראל יהיה ככל הנראה דובר רוסית. אני לא מניחה שהוא דיבר על השלב הבא של פוטין אחרי שיתפנה מאוקראינה, אלא על עצמו. כאן בערך נגמרות לי המילים כי האימה מהמחשבה הזו היא בעיקר משתקת. 

הפוך 5 ואחרון כי לי כבר מאוחר וכמה אני יכולה עוד למשוך את זה (הרבה, דרך אגב): תשובה שוקל לגייס  700 מיליון ש"ח. נו באמת? אנחנו כבר מסופרים דיו- תודה. 

פריזמה וקרני אור בשעת לילה מאוחרת - עוד פוסט מהורהר

לילה ואני רגע עוצרת לכתוב. גונבת אתנחתא קצרצרה מההכנות למסיבת יום ההולדת מחר. חייבת את זה רגע לעצמי. מקרצפת את הידיים מצבע המאכל החום שדבק בהן מבצק הסוכר ומנסה לנפנף ממוחי את התהיה התמימה של בנהזוג: "עוגת כינור? הייתי בטוח שדווקא תעשי עוגה תצפי בבצק סוכר לבן ותציירי תווים, לא יותר פשוט?" משל היתה זבוב טורדני - ברור שיותר פשוט. למה אני לא חושבת פשוט? רבע לאחת ואני עושה עוגה בצורה של כינור, אם הייתי הולכת על מחברת תווים לא הייתי אופה שתי עוגות שוקולד ומהשאריות מכינה כדורים, הייתי אופה עוגה מלבנית אחת וסוגרת את הקישוט ברבע שעה גג ובלי כדורים. כבר מזמן הייתי מסיימת גם את החבילה העוברת. סעאאמק.

באופן אוטומטי המוח שלי מחשב את כל הדברים שנותרו לי לעשות. הוספת הריצה אחר הצהריים לסדר היום היתה ברוכה אך אין להתעלם מקבלת ההחלטות החפוזה ומחוסרת ההגיון שבאה עם הרבה השלכות ובעיקר מחיר גבוה של שעות שינה. ממשיכה את תרשים הזרימה של מה לעשות עד שלוש בבוקר ומה משבע כשאני אקום, בעצם שבע וחצי, אחרי הקפה. שני קפה. אולי אספרסו? המכונה תרעיש ואז הם יקומו. נס, בבוקר נשתה נס. ופתאום אני קולטת. לא, באמת, זה צונח עלי כמו משהו פרוותי בעל טופרים מחודדים וקרניים. אולי בעצם הוא כבר המון זמן שם ורק היום אני מסתכלת עליו בעיניים. חיכה שאכיר בו. 

אני כבר לא ילדה.

המשהו מסתכל עלי עכשיו. נראה שהוא לא מדבר. ברור שהוא רוצה שאגיד את זה.

טוב, 

אני כבר מבוגרת. זה מה שאני. 

כלומר זה לא משהו שלא ידעתי, זה לא שלא התבגרתי. אני לגמרי מבינה בת כמה אני (אוטוטו 40) ולא, זה לא משבר (מוות לקלישאות!). היד על הדופק, כן, גם אם הוא נחלש מזיקנה. אבל לפעמים צריך ככה איזו פריזמה (סליחה, אבל מנסרה לא נותנת את אותו אפקט [כלומר כן מילולית אבל לא כתיבתית]) כדי לבחון את השלם על סך חלקיו. במשל הזה שגרת החיים היא כמו קרן אור (כן, דובוני אכפת לי, נכון) שאנחנו רוכבים עליה מבלי משים. נקודות זמן, שאצלי הן לא בהכרח תאריך "היסטורי" (ולפעמים כן) [פאוזה לאסוציאציה - מתי הסבירות גבוהה יותר לתובנות רבות משמעות בנקודת זמן סתמית כלשהי או בתאריכים "חשובים", נניח יום הולדת?] משולות למנסרה. ובדיוק ברגע הזה, בו קרן האור פוגשת את המנסרה שלה, את פתאום קולטת דברים, לפעמים כאלה שמחדשים לך משהו ולפעמים כאלה שאת כבר הרבה זמן לגמרי טבעית איתם רק לא תייגת אותם עדיין ובטח לא סידרת במקום.

המנסרה התודעתית הזו מגיעה בדרכים מוזרות ועד לרגע המעבר, שבריר השניה לפני נקודת הפגישה, שהיא גם נקודת השבירה, היא מודיעה על המפגש המתקרב בדרכים מוזרות. זה התחיל בנסיעה שגרתית לפני כמה חודשים, כשלפתע פתאום, בלי קשר לכלום, קטינא (בן 4) אמר ברכב משפט כמו: "אמא, נכון שבחרת בעולם שלנו ולא בעולם של המבוגרים?" ופתאום התחילה להסתחרר לי במחזור הדם תופסת וירטואלית של פיטר פן והצל שלו. תמיד חשבתי שאני בוגרת ופתאום הילד שלי שואל אם בעצם בחרתי לחיות הכי קרוב לילדה שכבר לא אהיה. 

וכמו הרבה מקרים של שאלות תמימות של ילד, בעוד אתה נותן תשובה פשוטה, המוח נכנס להילוך יתר. כי תשובה שאתה נותן לילד, לפעמים מעוררת אצלך תהיות. יכול להיות שהבגרות שלי היא רק מסווה לילדה מרדנית? לקחו לי כמה שבועות להבין שלא, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות. אבל אז הבנתי שהעולם שבחוץ תמיד קסם לי והבחירה שלי היא לא רצון לברוח ממנו, היא רצון להכין את הילדים שלי יותר טוב אליו, אבל יותר מזה היא בחירה לחיות עם הילדים שלי, כי בעולם האמיתי הייתי נשאבת לעבודה ולא רואה אותם ממטר. טוב ממטר אולי כן, הראיה שלי לא ממש נחלשה עדיין. 

ואז הגיע יום ההולדת של המרכזית וכרגיל דחיתי כמעט הכל לרגע האחרון, מנהג מגונה שאני סוחבת מהילדות ולצערי עובד בכל פעם. המנגנון הוא פשוט, אני מארגנת בראש את כל מה שצריך, מחשבת פחות או יותר כמה זמן צריך לכל פרויקט ודוחסת את הכל לשעות האחרונות (וידוי: זו הסיבה העיקרית שמסיבות יום ההולדת שלנו כמעט אף פעם לא מתחילות בבוקר). זה עבד לי תמיד לאורך כל החיי, אמא שלי תמיד חיכתה שיום אחד זה לא יעבוד ואז אני אפנים את המסר. היום הציפייה הזו היא מנת חלקי, אבל לא משנה את המודוס אופרנדי. אני יכולה רק לקוות שזה קופץ דור, אבל אם זה נכון מה שאני אומרת כל הזמן על דוגמא אישית... ושוב יצא לי רגע לתהות אם בעצם אני אותה ילדת תיכון בלילה הלבן שלפני הבגרות.

וככה באמצע הלילה הלבן שלי, נזכרתי בלילות הלבנים שהיו לי פעם, אלה של הלימודים ואלה של חיי ההוללות. זה היה רגע המעבר הקטן שלי. עברתי על קרן האור דרך הפריזמה. וראיתי את הלילות הלבנים השונים משתברים בגלי האור והבנתי שאני כבר ככה במרומי הצבע הכתום. הלילות הלבנים של הצבע האדום הם לבטח הלילות שבהם הילדים יצאו לבלות... מצחיק להבין שהתבגרת על בסיס הלילות הלבנים שעברת בחיים. אין ספק שאני בוגרת אם לילה לבן זה הלילה שבו אני עומדת ועומלת לכבוד מסיבת יום הולדת שבה אצטרך להפעיל 20 דרדקים מצווחים, מחוסרת שעות שינה וכמהה לקפאין. מצד שני רק בלילה לבן את דוהרת על קרן אור לתוך פריזמה.

טוב כבר בוקר, יש לי המון עבודה. שרדתי את הלילה. שרדתי את משבר התנור שפתאום נתקע ונראה כאילו הוא כבר רואה את האור (אומרים שזה ככה בחווויה חוץ-גופית), ואם אמשיך ככה עוד בסוף הפוסט הבא יהיה על תיאוריות חשמליות של אחת שלוחשת לתנורים. עזבו, אולי לילה לבן בכלל אומר שלא צריך להתעקש ולכתוב פוסטים? מי יודע?

אם פספוס הוא החמצה, זה רק בסיסי לא לבכות על חלב שנשפך

החיים מלאים פיספוסים, כל בחירה אחת היא גם אי הסתברותם של אירועים אחרים.

פיספוס הוא הבחירה שלא עשינו (ובעצם כן), ההזדמנויות שחמקו. הוא ניתן להגדרה כהחמצה או החטאה ויש שיקראו לזה גורל. כמו הבחירות שלנו, גם לפיספוסים שלנו יש השפעה על חיינו. מכיון שהמילים שאנחנו בוחרים במידה רבה מיצרות מציאות הרי שאינני מחבבת את ההחמצה, והפספוס עדיף בעיני. באופן מובהק יותר מפיספוס, ההחמצה נושאת עימה גם פן שלילי של ההפסד של כל הדברים שיכלו להיות לו רק היינו בוחרים/פועלים אחרת. אם כי גם החמצה אינה מושג חד ערכי, היא לא בהכרח רעה, היא גם יכולה להיות הזדמנות למשהו אחר. רק תחשבו על האדם הראשון שהחמיץ בטעות מללפון והחליט לאכול אותו וגילה כי טוב. החמצת מזון מאפשרת שימור והיא חיובית (בלי להיכנס לענייני טעם או ריח), אך החמצה לרוב נתפסית כמשהו שלא הושג, כאכזבה שמותירה חמצמצות לא נוחה, לעיתים אף צריבה (טוב - כימיה בסיסית). 

פיספוסים יכולים להיות מבדרים, לרוב למתבונן מבחוץ. למשל, תודו שיש משהו מענג בלראות את בחזרה לעתיד דווקא עכשיו, כשאנחנו בחזרה לעתיד על אמת. פיספוסים מצטלמים טוב בסרטים הוליוודיים, הם תנאי בסיסי לקומדיות, לדרמות רומנטיות ולאפוסים היסטוריים. דומה שהפיספוסים מטרידים את החברה האנושית. לאורך ההיסטוריה, לא נס ליחו של הדיון הפילוסופי במה היה קורה לו בחרנו כך או אחרת בנקודת זמן ספציפית, כיצד הבחירות שלנו משנות את חיינו. אולי בגלל שפספוס הוא החמצה, זה רק בסיסי שלא בוכים על חלב שנשפך.

אבל בעולם האמיתי הפיספוסים עלולים להיות צורבים יותר מאתנחתא רומנטית רוויות דמעות. כי עם הפיספוס האנושי, חלקנו לא יודעים להתמודד ודנים את עצמם לשנים של חיים בצילו, כך שפספוס שולי הופך לפיספוס של חיים שלמים וכידוע קיבלנו רק סט אחד מאלה כך שזה די חבל. הפיספוס או הבחירה, המחיר של ההחלטה, הם חלק בלתי נפרד מקבלת החלטות ומדרך ההתמודדות האישית עם מה שיש לחיים להציע בכלל.

אתמול התגלגל לו פיספוס אל ה - feed שלי ולא עזב אותי. תמונה רצה ברשת של מבחן לילדים ביסודי (אל תתפסו אותי) כנראה שזה חלק מלימודי איכות סביבה. בקיצור הופיעה שם שאלה בסגנון: "מדוע כדאי להשתמש בפיתרון של תחבורה ציבורית?" ילד אחד ענה תשובה מלבבת (באמא'שלי אין מילה אחרת) שתחבורה ציבורית מעודדת הכרות בין בני אדם. נכון, לא תשובה נכונה, אבל איזו מחשבה מקסימה. 
והמורה? המורה ציינה X, קטלה את הילד וכתבה את הנימוקים "הנכונים" - "אין זיהום אויר, אין בעיות חניה" (עזבו כתיבה תיקנית עכשיו, הלוואי שזו היתה הבעיה כאן).  

ע כ ש י ו,

ממה להתחיל?

מהתחושה של ילד שמקבל חזרה מבחן מלא בסימני קריאה ואיקסים, שהם כידוע בעלי שם עולמי כזרזי שחרור אנדורפינים ומהווים מקור נפלא לחיזוק הביטחון העצמי?

מההתעלמות של המורה מרעיון מקסים של ילד, שנכון אולי לא הבין את החומר, אבל השקיע מחשבה בתשובה והיה יצירתי תחת לחץ (בכל זאת - מבחן)? 

שבדיוק במקום שבו הוא הרגיש שהוא לא יודע את התשובה הוא פנה לחשוב מחוץ לקופסא ויותר כנראה הוא לא יעשה את זה?

של מורה שצריך להקיף את תשובותיה בעיגול ולסמן לידן איקס כי השימוש בתחבורה ציבורית רק מצמצם את זיהום האויר וזה בטח לא יפתור את בעיית הפקקים, אז כנראה שגם היא לא לגמרי מצויה בחומר...

אבל רק תחשבו על הפיספוס ועל זה שהמורה הזו מקצצת את כנפי תלמידיה רק כדי שהתשובות יתאימו לתשובות אותן היא רוצה לקבל. לנון כבר אמר את זה קודם. 

בשבוע בו מודח צוער מצטיין מבה"ד 1 כי שרבט במחברת פרטית שירבוטים וביניהם גם את דמותו של היטלר, אני רואה חוט מקשר בין המקרים ובעיקר בדימיון הלא מפתיע בין העדר כושר שיפוט ושיקול דעת של המפקדים בבה"ד 1 ושל המורה כאחד. אנחנו חיים בעולם בו באופן מסתורי התהפכו היוצרות והטפל הפך לעיקר. אם כל התשבוחות שקצר הצוער הזה קודם לא עמדו לזכותו לנוכח שרבוט פרטי של אדולף היטלר אחד (ועוד לצד בן-גוריון ומשה דיין [!!!] אבל בלי גרמנית), אז כנראה שבמבחן הערכים כושלת החברה ולא האדם הבודד, לאדם הבודד לא נותר אלא להצטרף לעדר או לעמוד בצד ולראות את העדר שועט הלאה. כדי שכולם ישעטו הלאה בלי לעצור לרגע ולחשוב צריך את המורה. אין ספק שהמורה במקרה הספציפי הזה עושה עבודה טובה בלגדום כל בדל של חשיבה רעננה, ילד מגיע בשטאנץ אחד, הוא גדל לצורות מחשבה ברורות ואז הוא יוצא לצבא ומשרת מטרות מוגדרות ולא עוצר רגע לחשוב. 

אם זה מה שאנחנו רוצים אז אנחנו לגמרי בדרך הנכונה לקו הסיום, תרתי משמע. יש לי תחושה שזה לא בדיוק המשאלה של אף אחד מאיתנו. בתי הספר במתכונת הנוכחית לא מסוגלים להכין באמת ובתמים את הילדים שלנו לעתיד ויעידו מבחני פיז"ה (עליהם כבר דיברתי השבוע), אבל גם עוד הרבה אינדיקטורים אחרים. אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר לשעות ארוכות, זה לא בייביסיטר עם חברים, אלה 12 שנים קריטיות, וברור שאני אגיד גם פורמטיביות, בעיקר כי זה נכון. לא רק שהם לא לומדים שום דבר, לא רק שהם לא לומדים לחשוב, לא רק שהם לא רוכשים כישורים לחיים, הם גם לגמרי הולכים לאיבוד בתוך המערכת. מתפוגגים במקום לספוג, ואת מה שהם סופגים עדיף היה שלא.

אנחנו כל הזמן מבקשים לילדים שלנו שיקשיבו לעצמם ויעשו את מה שהם אוהבים. איך הם יוכלו לעשות את זה אם הפידבק העיקרי שהם מקבלים זה אל תהיו יצירתיים - תהיו כמו כולם? או אל תחשבו מחוץ לקופסא - תשננו את התשובות הבאות? אם בבית הספר מצפים מהם להתמזג בתוך כל האפור הזה?

הילדים שלנו הם צבעוניים, אבל בתוכנת הכביסה של משרד החינוך הצבעים שלהם דוהים ואנחנו לא שמים לב או שפשוט מאמינים שככה אנחנו מרגילים אותם לחיים. את החיים האמיתיים אני לא מעבירה בישיבה משמימה מול שולחן, עסוקה בעיקר בדברים שלא מעניינים אותי ואני לא אצטרך לעולם, אלה לא החיים האמיתיים, אלה חיי בית הספר והם רחוקים מהחיים האמיתיים מרחק רב. 

התלמיד הזה לא ידע את החומר או אולי הוא ידע ושכח, ובתוך כל הלחץ הזה כשמסביבו ילדים אחרים יושבים וכותבים הוא ניסה לחשוב מעצמו על תשובות אפשריות ולא ויתר ובכל זאת כתב. איזה יופי של יצירתיות, של פעולה תחת לחץ, של חשיבה, ביד זדונית אחת היא גזמה ניצנים של פוליטיקאי חדש? סמנכ"ל כספים? עיתונאי? או אולי מג"ד? אפשר לקוות שהערות המורה האלה יחלפו מעליו, יש לשער שמורה אחר מורה אחר מורה כמוה לא ישאירו הרבה מניצוצות האישיות האלה וזה די עצוב שרוב הנוער יוצא מבתי הספר הממלכתיים כבוי, לגמרי לגמרי כבוי. 

פספוס. 

הצרה היא שיש לי עוד הרבה דוגמאות. הנה עוד אחד (בקצרה) לקינוח

פיספוס זה גם מה שקורה כרגע בחזית המדינית, טוב ברור שחזית כי משא ומתן זה לא, וכן, גם קרב אגודלים הוא לפעמים חזית. גם אחרי פירסום תוצאות הבחירות האחרונות אפשר היה ליצור קואליציה אמיתית שתקדם את הנושא הזה, ראש הממשלה שלנו תמיד אוהב לדבר על "גודל השעה" אבל הוא רק מדבר על זה. הפיספוס העיקרי הוא שהיתה אפשרות אמיתית להשיג שלום, אבל כשראש הממשלה הוא האיש הלא נכון זו היא כרוניקה של פספוס ידוע מראש. מי יודע אולי הפספוס האחרון הזה שלו, בתוך כל ההזדמנויות שניתנו לו, הוא זה שגרם ללעבאס להבין שכנראה גם במקרה המבחן הפלסטיני "אם אין אני לא מי לי?" אבל רציתי פוסט נטול פוליטיקה, עד כמה שניתן (במגבלות). כנראה שהתפספס לי (אבל לא הוחמץ).

בדיקת מציאות דווקא באחד באפריל

ה- 1 באפריל מציע הזדמנות בלתי חוזרת למשך שנה למתוח עוברי אורח ולצחוק על המון דברים. בצעירותי (בכל זאת שנתי ה- 40 תסתיים בתרועה עוד מעט, אני מסתגלת), היום הזה שילהב ואיתגר אותי בניסיון למתוח כמה שיותר פתאים ולנצל את היום הזה וכל מה שהוא מציע עד תומו. עם השנים הוא איבד מהאדג' שלו ולפעמים היום הזה חלף בלי מתיחה הגונה אחת ורק לקראת חצות הייתי נזכרת בכל המתיחות שתיכננתי לעשות. לא זכורה לי מתיחה שנפלתי לה אי פעם, אולי אני טועה. סקפטית יומיומית שכמותי לא תיתן ליום אחד להפילה, במיוחד לא יום שנקרא "יום השקר" או בתרגום מאנגלית "יום הפתאים של אפריל"?

היום, האחד באפריל (תרתי משמע) עבר לבלעדיות של הילדים, הם ממציאים שיגועים מתוחכמים (אמא נפלה לי השן) ואני נופלת לכל פח במקצועיות אמיתית. למתוח אותם ממש אני עוד לא מעיזה, לשם כך צריך שהם או א. יגדלו או ב. שיהיה מספיק כסף בקופת החיסכון לפסיכולוגים (כרגע הקופה ריקה מתוך שאננות והיעדר יכולת). היום כשניסיתי משהו קליל זה לא עבד טוב - בסך הכל הצהרתי שאני יוצאת לחופש קצר, הם לקחו את זה קשה, לבד מהמרכזית שלקחה בשאננות את תפקידיh משל היו נעליי קטנות עליה עוד טרם הפשילה שרוול. מסקנה הבנים לא בשלים למתיחות ואני לא בשלה לעובדה שהמרכזית מחזירה לי באותו מטבע.

פעם עוד אפשר היה למתוח אותי רגעית עם כל מיני דברים גרנדיוזים, והיום? ובכן היום היה לי רגע של בוננות סביב הנושא הזה. מה המסקנה? ובכן כל העניין הוא המסקנה ולכן במקום לומר אותה כאן ועכשיו (מה שאולי היה הופך את הכתיבה שלי לאפקטיבית יותר) אבקש שתעקבו אחרי. 

הרשת החברתית היא מקום נוח למתיחות, לכן לא התפלאתי לראות שכמה מחבריי נפלו בפח של הסטטוס הפיקטיבי שלא כתב יאיר לפיד אבל כאילו יצא בשמו והרי הוא לפניכם:

חברים,
אחרי התלבטויות רבות החלטתי, בניגוד לדעת ראשי משרדי המאיימים להתפטר בעקבות כך, לבטל את עסקת וודסייד, ובמקום זאת להלאים את חלקה המיועד במאגר הגז "לוויתן". הטבות המס אותן דורש התאגיד האוסטרלי הן שערורייתיות ועוד עדות לכך שהפכנו דה-פקטו למדינת כל תאגידיה, מקומיים וזרים, כשאלו דורש באדנותיות פטורים ומענקים כאילו הציבור הישראלי נולד בכדי לשרתם. 

כניעה לעסקה פרושה להכביד עוד יותר את הנטל על מעמד הביניים שגם כך סבל מספיק בשנה החולפת. מעמד שישלם את מחיר המונפול ל-30 הקרובות במידה ועסקה כזו תיחתם, אשר ה"רגולטור" קבע כי אינו הסכם כובל (אשמח אגב אם יואיל להסביר שאם זה איננו הסכם כובל, הסכם כובל מהו? וחשוב מכך איפה הוא מתכוון לעבוד אחר-כך..). מעמד שישלם על מונופול ההולכה, על העלמות האנרגיה הזולה והנקייה לטובת רווחי יצוא לא ממוסים, ועל גלגול מחירי האנרגיה היקרים לכל תחומי חייו, מהבית אותו יקנה (ללא מע"מ ;-)) עד העגבנייה אותו הוא אוכל.

לכן הוריתי לעובדי משרדי להכין תוכנית חומש לניהול ממשלתי של המאגרים, שיבטיח אנרגייה זמינה וזולה לכל עם ישראל, והקמת קרן להשקעת הרווחים העצומים שנפיק מכך בחינוך, רווחה ותשתיות.

עבדים היינו, אך לא עוד, חג חירות שמח

לא היה מצב שאאמין שיאיר לפיד הוציא תחת ידו סטטוס כזה, למרות שהייתי שמחה אם כן. ואז חשבתי לעצמי מה הם הנושאים שהייתי רוצה לשמוע עד שכמעט הייתי משתכנעת שהם נכונים. כאן עליתי על משהו, להלן רשימת 5 הגדולים (הרשימה ארוכה הרבה יותר מן הטעם הפשוט - אין הרבה מה לעשות כשבונים פיניאטה בצורת כינור):

* נתניהו מכריז על הליכה למשא ומתן, מעיף את בנט, מכניס את בוז'י, עושה שלום ועל הדרך מפריד דת ומדינה. נסחפתי, מה?

* גדעון סער מכריז שהוא מבטל את מתקני הכליאה ומתחיל הליך בו היקף ייבוא העובדים הזרים קטן ובמקומם תימצא עבודה למבקשי המקלט שאף יקבלו אשרת עבודה. משתיקתכם אין לי אלא להסיק ששוב הלכתי הרחקתי.

* יעל גרמן תצא בהצהרה שמשרדה, בשיתוף עם משרד התמ"ת, פותח בחקירה לגבי נסיבות מותם המיסתורי של 120 העובדים הזרים מתיאלנד בחמש השנים האחרונות. 

*בוגי יעלון פונה למפקדי בה"ד 1 ומחזיר את הצוער ששירבט את דמותו של היטלר לקורס וכבר מעניק לו חניך מצטיין וכמובן מחזיר גם את הצוערת המשת"פית. 

* בנט ודנון מתפטרים עקב כוונתו של נתניהו לקבל את הסכם פולארד ולהפסיק את הבניה בהתנחלויות וגם לשחרר אסירים, כולל אסירים מישראל. 

אני נותנת לכם מספיק קרדיט שהבנתם את העיקרון. אז היכתה בי העובדה המצערת שכל הדברים שהייתי רוצה לשמוע הם בדיוק מסוג הדברים שההסתברות שלי לשמוע אותם במצב הנוכחי היא אפסית והיא עולה מעט ביום השקר. זה לא מצחיק, זה די מדאיג. מדאיג לא פחות מהנתונים העלובים שהציגו תלמידי ישראל והפערים המטורפים בין המצטיינים לחלשים במבחני פיז"ה. כי אולי בעצם, ממש כמו הסיסמאות של משרד החינוך על צלצולים ולמידה משמעותית, אנחנו בעיקר עושים רוח ומשמיעים צלצולים (אבל מולטי-טסקינג לפעמים זה הישג בפני עצמו). דווקא בבעיות המצריכות הסקת מסקנות וכישורי חיים אנחנו מגלים שאנחנו מתקשים ונשארים מאחור. 

כי מה הנושאים האלה מייצגים? שאיפה שמדינת ישראל תפסיק לחיות על חרבה ותקיים דמוקרטיה אמיתית, כזו שגם מאפשרת סדר עדיפויות לאומי המבטיח קיום בכבוד לכלל אזרחיה? בתכל'ס כל אלה הם בגדר דברים שניתן לבצע רק שצריך ראש ממשלה עם חזון וקצת כישורי חיים, אבל בכישורי חיים כבר היינו היום, אז אין מה ללכת סחור-סחור. רק אומרת שבתכל'ס זו לא דרישה מי יודע מה ואתם מרימים גבות כאילו ביקשתי את הירח, ואני רק מבקשת שלילדים שלי יהיה פה מקום גם עוד 20 שנה. אבל מה לנו עם העתיד לבוא? אפילו פיז"ה מראה שקצת נכשלנו. (אופס, אני שוב חוזרת).

חזיונותיי הורודים ביחס לסער, גרמן ויעלון הם בגדר משאלת לב - אין סיכוי שיקרו וחבל שכך כי אלה לא דרישות גבוהות במיוחד וההתנהלות הנוכחית של שלושתם היא בגדר פגיעה אמיתית בדמוקרטיה הישראלית ובזכויות הפרט. ואל תתנו לי את יוון כדוגמא, כמו שאני לא אוהבת שזורקים לי את סוריה - אני לא משווה אותנו לאומות אחרות, אני מאמינה באמת ובתמים שכמו שבאופן פרטי, כך גם באופן לאומי, יש צורך למדוד את עצמך באמות מידה אובייקטיביות וללא השוואות אלא אם כן הן מול טובים ממך.

אז עם מה נשארנו? בנט ודנינו מתפטרים. זה התרחיש היחידי שאולי עוד יכול היה לקרות, אבל לבד ממאמצי נתניהו שזה לא יקרה, בא עכשיו עבאס ואומר שיפנה לאו"ם... אז הנה אפילו זה לא יקרה ולחשוב שכבר הייתי קרובה. 

בקיצור אם דווקא ביום השקר אני בוחרת לעשות בדיקת מציאות כנראה שהמצב עגום, אבל הי, תמיד טוב להיות עם היד על הדופק. לפחות אני לא עושה שקר בנפשי ואוכל להסביר את המצב לאשורו לאלה עם החלוקים הלבנים שבטח בדרכם לאסוף אותי על חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה היהודית-הישראלית בשל הזיות שווא על דמוקרטיה (אם מדיחים על שירבוטים פרטיים, אז על הגיגים פומביים בטח מגיע משהו). לא סתם מתעקש נתניהו על הכרה במדינה יהודית כי באמת דמוקרטית אנחנו קצת חלשים. והנה אני מוכיחה שלא צריך את פיז"ה למדידת הפערים, גם בדיקת מציאות ככה סתם ביום השקר מראה מצוין את הפערים. אשכרה, ביום היחיד שמותר לשקר והמציאות שוב טופחת על הפנים. כבר לא ממש אוהבת את יום השקר.