חפש בבלוג זה

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

מערכת החינוך ליהדות

הבחירה שלי בחינוך ביתי ממצבת אותי כמשקיפה מהצד על מערכת החינוך. לא רק שכף רגלם של ילדיי לא דרכה מעולם כתלמידים מהמניין בבתי הספר או בגנים, הם גם לא רשומים אליה למרות שעקרונית אני מחוייבת לרשום אותם למערכת כתוכנית גיבוי במידה ולא אקבל את אישור משרד החינוך לחינוך ביתי. אני לא מתכוונת לרשום אותם למערכת ואין אף אחד שיוכל לאלץ אותי. אם נחליט ביום מן הימים שחינוך ביתי אינו נכון לנו, נמצא אלטרנטיבה. האלטרנטיבה לא תהיה ממסד חינוכי רגיל. בבית המשפט האישי שלי מערכת החינוך יצאה אשמה. אני יודעת שהרוב המוחלט של קוראי הבלוג שלי לא יסכימו איתי ואני חייבת לציין שזה ממש לא מפריע לי. מה שכן בכל פעם שאני כותבת על מערכת החינוך אני מרגישה שאני חוצה איזה קו אדום. כאילו שאם אני לא משתתפת במשחק אז גם אסור לי להביע דיעה. לא שזה משנה הרבה כי בכל זאת אני כותבת.

גם אני תמיד חשבתי שהמערכת לא כזו גרועה, הרי גם אני יצאתי ממנה. רק שאז נזכרתי איך נפקחו לי העיניים באוניברסיטה לגבי דברים שהייתי צריכה לדעת מזמן. אז גם נזכרתי בכל הדברים שלא אהבתי במערכת אבל למדתי לסנן. אחר כך נזכרתי בכל האנשים שלא אהבתי לראות בבית הספר. אחר כך כשכבר הייתי בסגל האקדמי גם הבנתי כמה לא מלמדים את יוצאי המערכת לחשוב. רק הרבה אחר כך הבנתי כמה המערכת השתנתה מאז שאני הייתי קטנה, ולא, לא לטובה. כשהחלטתי על חינוך ביתי, עם כל אלה אנשים הסכימו איתי אבל אז שאלו אותי מה עם הנושא החברתי, אז כבר עניתי על זה, הנה כאן.

אבל לא על כל אלה רציתי לכתוב היום. יש המון דברים שמטריפים אותי במערכת החינוך, אני מודה, אבל אחד הדברים שהכי מטריפים אותי הוא הנושא הדתי. המערכת כולה קורסת, ההישגים של התלמידים בארץ, בטח בהשוואה לתלמידי מדינות OECD אחרות אבל גם בהשוואה לכלום, הם מחפירים, ובכל זאת התוכניות האופרטיביות העיקריות שנכנסות למערכת הן בנושאי דת. והנה התבשרנו ששר החינוך מכניס עוד תוכנית ללימודי דת לבתי הספר היהודיים הממלכתיים. יש נסיגה כוללת בערכים דמוקרטיים אבל לילדים שלנו מגיעות עוד שעות שבועיות של קירוב דתי וזהות יהודית. מרוב זהות יהודית כבר אין מקום כמעט לשום דבר אחר. טוב, כבר אמר אדלסון שהדמוקרטיה לא כתובה בתנ"ך.

לא יודעת אם זה מתפקידי לספר לכם, אבל מרבית ההורים בבתי הספר הממלכתיים אינם דתיים ובכל זאת הם מקבלים את הדין. יותר מזה, הם מקבלים את העובדה שהחינוך שהם מעניקים לילדיהם הוא פלורליסטי וחילוני ולא חושבים לרגע אחד שהסוציאליזציה הדתית הזאת בתוך בתי הספר יוצרת אצל ילדיהם דיסוננס רציני. לצערי מערכת החינוך אינה מציגה תמונה מאוזנת - היא מציגה תמונה מאוד ברורה בה הערכיות דתית והאתנוצנטריות חשובות יותר מערכים אוניברסליים. הבריאה חשובה יותר מהאבולוציה, עשרת הדיברות חשובים יותר מזכויות אדם, ויהודי זה הכי טוב. זה סט ערכים מאוד בעייתי בלשון המעטה. ילדים נוחים להתרשם, אנחנו שוכחים את זה, ולכן הניואנסים הלא דקים האלה משפיעים עליהם יותר ממה שנראה לנו, המבוגרים שגם יודעים לסנן. בתחום הזה האינדוקטרינציה הדתית חוגגת במערכת החינוך, זו לא ערכת כלים להשתלבות בחברה - זה סט ערכים מקובע שהופך את היהדות למרכזית בהגדרה האישית של ילד בשנים בהן הוא לומד להגדיר את עצמו. וזה לא נגמר באישי, זה משתקף בחברה. הבעיות שאנחנו רואים היום צפויות להחמיר.

אני זוכרת את עצמי בבית הספר מקווה בכל מאודי שלא יבקשו ממני ביס מהסנדוויץ עם הנקניק שלא היה מרוח במרגרינה, או מסבירה למרות התדהמה שלא אנשק ספר תנ"ך שנפל. ואז עוד היו לנו רק שעתיים תנ"ך בשבוע. מאז הדברים רק התחדדו. היום המערכת מעודדת כפיה דתית שלא היתה מביישת תיאוקרטיה ואין איזון, יתרה הדברים רק מתחדדים בחטיבות הביניים ובתיכונים. כאשר בחברה הישראלית רק מתעצמות המחלוקות וההבנה של מהי דמוקרטיה רק הולכת ומתרופפת, הערכים שמערכת החינוך מעבירה לילדים שלנו, אותם ערכים יהודיים, רק יחריפו את הבעיות שכבר עכשיו ישראל לא באמת מצליחה להתמודד איתן - העדר ערכים אוניברסליים, גזענות ואלימות ואלה לא דברים של מה בכך. מערכת החינוך היא המערכת האמונה על הערכים של הילדים שלכם אבל היא מסתבכת כנראה עם המילה אמונה ומבלבלת את האמון שאתם מביעים בשליחת ילדיכם למערכת עם האמונה באלוהים. מערכת החינוך אמורה לחנך את ילדינו להיות בני אדם, לחשוב ולפקפק. אבל אם אותנו, יצירי המערכת, מה שקורה לא מצליח לערער, מצבם של ילדינו יהיה רק גרוע יותר.

לא ייתכן שהתשובה ההורית תהיה "מה רע בזה?" המון דברים רעים בזה - שעות רבות מוקדשות גם כך לנושא הזה וזה בא על חשבון דברים אחרים. אני לא יודעת מה איתכם אבל מדעים, ספרות, פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה נראים לי לא פחות חשובים, רוצה לומר הרבה הרבה יותר חשובים, למען עתידם של הילדים שלנו כאינדיבודואליסטים וגם כפרטים בחברה. הפיתרון לא יכול להיות לשלוח את הילדים לבתי ספר יחודיים או פרטיים, הפיתרון צריך להגיע בהתערבות אקטיבית של ההורים במערכת התכנים הזו, בהתנגדות לרפורמות הדת האלה, שהן לחלוטין לא מסמלות רפורמה כי אם רגרסיה. 

אז כן תמשיכו להסביר שלא נורא שההשכלה של הילדים שלנו הולכת ומצטמצמת, העיקר שיש להם חברה; שזה לא נורא כי את הערכים האמיתיים הם לומדים בבית; תמשיכו לתת תירוצים ולא לפעול כדי שדברים ישתנו. את התוצאות אנחנו רואים היום. פרשת ורטה היא רק עוד פרשה, העיקר שאת פרשת השבוע הם יפנימו טוב טוב. אבל פרשת ורטה, שטוטאה זה מכבר, הביאה נהלים חדשים - נהלים של הימנעות מדיונים על הדברים החשובים ביותר ותוספת על תוספת של עוד שיעורי העצמה דתית. הצילצול הזה הוא לנו, רק שאנחנו באמת לא יכולים יותר ללחוץ על הסנוז. לא יתכן שנקבל את המצוי ונוותר על הרצוי. מערכת החינוך כושלת כישלון חרוץ בחינוך הילדים שלנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לקבל את הדין ולשלוח את הילדים לשם ולקוות לטוב. התקווה הזו לטוב הביאה אותנו למקום הזה וזה מקרין על החברה, זה יחמיד כשהדור שנמצא כרגע במערכת יתחיל את חייו הבוגרים בחברה. צריך להפסיק ללחוץ על הסנוז ולהתחיל לבוא בדרישות. 

לאלה שהקימו את המדינה היה חזון ציוני-חילוני שמתבסס על המכנה המשותף היהודי אבל רוצה לראות בישראל מדינה ככל העמים, דמוקרטית ונאורה. עם הגל הדתי-לאומי ששוטף את מערכת החינוך אנחנו רק יכולים לראות את החזון הזה מתמוסס כמו קצף גלים, זה שאין לו זוכר. 
 

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

כנראה שזה מגיע לנו - עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה

זה לא שמתחשק לי פוסט פוליטי, זה לא שהרשת לא מלאה באנשים שכבר כתבו על זה, זה פשוט שאני לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אני כותבת על שקיעתה של הדמוקרטיה שמתרחשת ממש מתחת לאף שלנו מבלי שממש נשים לב. במרבית השיחות שלי עם חברים, מסבירים לי שאני מגזימה, לרוב הטיעון הוא תראי אותנו ותראי את מי שמקיף אותנו, או לחלופין מסבירים לי שגם ארה"ב היא לא ממש דמוקרטיה. עזבו אתכם מתהליך הייהוד האינטנסיבי, אם כי הגדלת התקציב של מנהלת הדת ב- 17 מיליון שקלים צריכה להדאיג את כולנו, שברור שמגיע על חשבון הדמוקרטיה. בואו נדבר רק על דמוקרטיה. 

נתחיל מזה שדמוקרטיה היא לא עניין של ימין/שמאל, דמוקרטיה היא לא עניין של אינטרפטציה, דמוקרטיה אמורה להיות אינטרס של כל אחד ואחד מאיתנו. לא אחדש לכם דבר שהתרופפות של התנאים הדמוקרטיים זה חרב פיפיות. מה שנראה לכם נכון אולי לעשות בהקשר מסויים ופרטי צריך להיבחן בקונטקסט רחב יותר. כי אם היום בוחנים משהו רק נגד ערבים, ומחר רק נגד שמאלנים או פליטים או חרדים, בסוף זה יכול להגיע לכל אחד ואחד מאיתנו גם אם התסריט הזה נראה לכם כרגע דימיוני. אם במקרה משתמע מזה שאני חושבת שישראל כרגע היא דמוקרטיה אמיתית, אז רק שיהיה ברור, יש סמי-דמוקרטיה בישראל ובעיקר ברמה הפרוצידוראלית, לא יותר. נראה שבימים האחרונים נתניהו מוריד עוד הילוך במנוע הדמוקרטיה המעורער ממילא.

רק במוצאי שבת החליט ראש הממשלה להורות לשר הפנים לבחון שלילת אזרחות לערבים ישראלים שהפגינו נגד המדינה או תקפו שוטרים, מחר על רקע זה אפשר לבחון שלילת אזרחות גם לאחרים. מדינה דמוקרטית נמדדת בריבוי דעות, לא ביצירת מדינה הומוגנית בה מי שלא מיישר קו עם מדיניות הממשלה עלול לאבד את אזרחותו. מדינה צריכה להכיל את האפשרות שיש מי שמתנגד למדיניות, לא רק שאין זה מסמל העדר נאמנות למדינה לרוב זה בגלל נאמנות למדינה והתנגדות למדיניות ספציפית. בדמוקרטיה זה אמור להיות ברור. התנגדות למשטר וקיום אופוזיציה הם נדבכים חשובים לקיומה של דמוקרטיה ובמידה רבה היא נמדדת בזה. נראה שמי שצריך קורס מזורז בדמוקרטיה הוא ראש הממשלה. אבל בשביל מה צריך דמוקרטיה, אפילו אבירו ומושיעו של ראש הממשלה, הפטרון שלדון אדלסון הסביר "שזה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, בסך הכל זה הרי לא כתוב בתנ"ך". אמר והוסיף להשיאר אזרח אמריקאי. כמה נוח. 

בתקופת צוק איתן זה לא סוד שהתנגדתי למדיניות הממשלה, התגובות שקיבלתי מטוקבקיסטים שונים הן מהז'אנר הנחות ממנו עשויה גם ההתבטאות של נתניהו אתמול, ואני מצטטת: "לכל המפגינים בגנותה של מדינת ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית, אני אומר דבר פשוט: אני מזמין אתכם לעבור לשם, לא נערים עליכם שום קושי". איזו הבנה דמוקרטית עמוקה יש לאיש הזה, תדע כל אם עברייה כי עתיד ארצה נתון בידי גחמותיו ואינטרס הבחירה של העומד בראש המדינה. צודק נתניהו - למה להתמודד עם התנגדות למדיניות שלו אם אפשר פשוט לשלוח את המתנגדים החוצה (ועוד מרצון, חכו שהוא ישלח אותנו לדאעש). כי אופוזיציה - למה זה טוב באמת? ברנרד שו כבר אמר כי "דמוקרטיה היא מנגנון שמבטיח שבני האדם ינוהלו בדיוק בדרך שבה מגיע להם". 

ככל שמתעכב פירסום הפוסט הזה, מכל הטעמים האובייקטיביים, נתניהו ממשיך לספק דוגמאות. אתמול (שלישי), כינס נתניהו מסיבת עיתונאים אחרי ישיבת הקבינט, בכל זאת גם הוא הבין שאי אפשר שלא לדבר עם העיתונות הישראלית לנוכח ההידרדרות במצב (שכמובן כמו כל מדינאי הוא לוקח אחריות ומפיל אותה בלעדית על אבו מאזן ולא חלילה בוחן את מדיניותו). מכיון שמדיניות היד הקשה עובדת כל כך טוב וכמוה חברתה "היד הקלה על ההדק", הורה נתניהו על הגברת היד הקשה (טוב כי זה מוכיח את עצמו כבר אמרנו) וכמובן בחינה של הוצאה מחוץ לחוק של הגורמים הפעילים בירושלים ואז הוא פנה אל הערבים החיים בישראל וביקש מהם לא ללכת אחרי מיעוט קיצוני ולשמור על נאמנותם למדינת ישראל כי ישראל כמובן מצוידת בקור רוח ובאמונה בצדקת דרכנו. השימוש של נתניהו בגוף ראשון רבים לא עושה אותו צודק, אבל הוא גם לא מובך כאשר הוא מבקש מהערבים בישראל לישר קו עם המדינה היהודית. כרגיל הוא שכח שדמוקרטיה היא הגנת המיעוט וזכויות אדם, אבל בעצם זה לא כתוב בתנ"ך...

ממשלת נתניהו השלישית מביאה אותנו אל עברי פי פחת, הוא יכול להגיד עד מחר שהוא מאמין בקור רוח במטרותינו העלומות, אבל כנראה שנאמניו הבינו אותו נכון הבוקר כאשר ניסו להצית עוד מסגד, או כאשר שר החינוך מציג עוד תוכנית לימודים חדשה מהגן ועד התיכון ללימודי יהדות. כי באמת צריך ללמוד עוד קצת יהדות, דמוקרטיה זה כל כך אובר רייטד. הבעיה היא ששיקולי נתניהו נועדו להבטיח את בחירתו מחדש ולא את עתידה של מדינת ישראל, והבעיה היותר חמורה היא שלאט לאט אנחנו מגדלים כאן דורות שלא מבינים את המושג דמוקרטיה בלי "צדק יהודי", "הבטחה אלוהית" ונאמנות מוחלטת לדת, לצבא ולשואה. לכל מדינה יש את הזכות להרחיב את האתוס ולייצר נרטיבים, זה טבעי וזה ידוע, רק שישראל מנסה להחזיק את עלה התאנה הדמוקרטי מעל הזיקפה היהודית שהולכת ותופחת ואוטוטו עלה התאנה הזה כבר לא יסתיר דבר.

מהי דמוקרטיה? לדבר בגוף ראשון ולהפגין נאמנות. התנגדות למדיניות? לא בדמוקרטיה שלנו. לצעוק המלך הוא עירום? למי יש כוח? אוטוטו פשוט נאמר תודה על כל בוקר שהתעוררנו בו ועדיין אנחנו אזרחים. אז תודה נתניהו, אני אמשיך להתנגד למדיניות שלך ולמרות הצעתך המפתה אני לא אעבור לרשות. ברשותך אני אמשיך להגיד שאתה רע לישראל, גם אם זה לא יעזור, לפחות אני אדע שלא שתקתי. דמוקרטיה זו הידיעה של כל אזרח ואזרח שיש ביכולתו להשפיע על המדיניות ויש בכוחו להתנגד כי דמוקרטיה מושתת גם על עקרון הגבלת השלטון. שחק, שחק על חלומות נתניהו, אבל אני עוד אאמין בדמוקרטיה גם אם אתה בוחן את האפשרות לשלול את אזרחותי. האיש שהלך לפני ארונו הפיקטיבי של רבין מצא עוד משהו שניתן לקבור בקבורה יהודית. גם את הדמוקרטיה, כמו את חללינו נקבור בארון מתים. שששש, אל תפריעו - נתניהו עסוק בנעיצת המסמרים האחרונים. 

יום שני, 10 בנובמבר 2014

פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.
  

יום שישי, 7 בנובמבר 2014

בנט נמאסת

אחד הדברים הכי קשים לי בחינוך ביתי, וסילחו לי שאני קופצת ככה ישר לנושא ללא שהיות, זה כשאני נתקלת בקשיים החשוד המיידי, גם אם זה רק בעיניי, הוא תמיד אני. קחו בחשבון שאני מסוג האנשים שתמיד לוקח אחריות, גם כשזה לא קשור לילדים שלי ועכשיו תכפילו את זה, תעלו בחזקה, תכפילו ותעלו בחזקה וככה זה כשזה נוגע ללדים שלי. כזו אני לא יכולה לנתק. זה לא שאני בנאדם שסובל ממוסר כליות, ממש לא, אני פשוט תמיד בודקת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע או לתקן או לשנות. מאתמול אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה וכל הזמן משהו צץ ובלילה אני כל כך עייפה שאני פשוט הולכת לישון עם הילדים, להגנתי אציין שהם לא ממש הולכים לישון מוקדם

אתמול היה סיור במוזיאון ארץ ישראל ובפלנטריום ובזמן שהגדולים נהנו שם אני הצלחתי לשבור את הטיולון של קטינא שעוד נהנה ממנו בטיולים ארוכים, ללכת לשש חנויות ספרים ולצלצל לעוד שמונה עד שמצאתי ספר שהבכור צריך, לשבור את הכפתור של הרדיו ועוד עם הישבן ולקבל על זה הצעת מחיר של 950 שקלים. לאסוף את הגדולים ולחזור לרחובות, להעביר זמני מתמטיקה, לעזור לבכור ליישב סיכסוכים עם עצמו, לשחק, להקריא, לבשל, לנקות, לשמוע זמני נגינה, לקחת לקפואירה, לעשות עוד זמן לימודים, להכין ארוחת ערב ולאסוף את הבנזוג מהרכבת ואז לארגן לשינה. זה רק אתמול. היום? היום מוסך (התיקון עלה רק 11 ש"ח), לקחת לבאולינג עם חברים, לחזור, ללמד עברית, להכין ארוחת צהריים, לקחת לטרומבון, לעשות זמני מתמטיקה, לטפל בבכור שעלה לו החום, לטפל בקטינא מצונן, לטפל במרכזית עם כאבי גב שפצעה את עצמה ביד, לנקות את הקיא של החתול, לעשות כביסה, לנקות, להכין ארוחת ערב, ללוות בפסנתר את המרכזית שניגנה בכינור, להקריא ולשחק. אז לא הספקתי לכתוב. ובכלל כבר לא חמישי, אלא שישי וקמתי מוקדם בבוקר לכתוב אבל כרגיל גם התוכניות האלה השתבשו. לא מתלוננת.

ולמה כל זה? כי מאז אירעו אי אילו דברים וההקדמה על לקחת אחריות פתאום התאימה לי למה שלא עושה נפתלי בנט וכן אני שוב מעוצבנט. שנתיים כמעט שהאיש הזה שר, שנתיים שהוא משחק משחק שרק אידיוט לא יבין ועדיין הוא נמצא במקום שבו הוא יכול לשחק ושום בוגר אחראי לא נותן לו בעיטה בתחת בכיוון הדלת. יושב שר בממשלה נהנה מזרימת כספים בלתי פוסקת למגזר שהוא מייצג ולא מפסיק לתקוף את הממשלה שהוא יושב בה. הבעיה היא שבנט גוזר קופון פוליטי שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו שבנט יגזור. אל דאגה, לא התחלתי לחשוש לאינטרסים של נתניהו, נתניהו לעולם לא יהיה כוס התה שלי, אלה האינטרסים שלנו כאזרחים שמעניינים אותי. נתניהו לא מעיף את בנט כי הוא מפחד שזה יעלה לו במנדטים, עתידה של מדינת ישראל חשוב הרבה פחות מהבחירות הבאות. הבעיה היא שאנחנו מקבלים את זה. 

איפה נשמע ששר בממשלה חושב שלממשלה שהוא יושב בה אין זכות קיום ועדיין לא מתפטר? גרוע יותר - ראש הממשלה שלו שותק ונותן לו להמשיך להינות משני העולמות. אם נתניהו לא מבין שבעצם העובדה שהוא מחזיק את הענף שבנט מנסה לנסר בסופו של דבר הוא זה שענפו יקרוס תחת העומס, אולי אין שום סיבה שאני אגיד משהו. אבל איך אפשר לשתוק לנוכח המחזה ההזוי והאבסורדי הזה?

אם יש משהו שצריך להיות ברור הוא שככל שישראל מתעכבת כך הסיכוי לשלום באזור מאיין את עצמו למוות. המחיר של שתי הקדנציות האחרונות של נתניהו הוא עוד מתים עתידיים על מגש הכסף ובנט מושך אותו עוד ועוד ימינה. נתניהו יכול להמשיך בהסתה שלו ולטעון שהפלסטינים אשמים, רק שאין כאן שני שותפים שווים, משוואה כזו מוכן רק הציבור הישראלי לקנות. לנו יש מדינה, לפלסטינים אין מדינה וככל שנקשה את עורפנו ולא ניתן סיכוי לשלום ונאשים את הצד השני, אנחנו דוחקים את הפלסטינים. דחיקת צד מדוכא ממילא לפינה גורמת להם להתייאש, היאוש הוא שמביא לאלימות. אלימות לא ניתן לפתור באלימות. אם באמת מדינה פלסטינית תוכיח שהרצון בשלום הוא שגיאה רומנטית של השמאל - למה לא להוכיח את זה? הרי בדעת הקהל העולמית יהיה הרבה יותר קל להצדיק מלחמה נגד מדינה פלסטינית תוקפנית מאשר להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים.

בנט הוא רטוריקן מסית והוא מסוכן גם למי שמחזיק בדיעות ימניות. בנט מציע עכשיו להפוך את ירושלים לג'נין שניה - לפעול ביד קשה, להרוס בתים, לעצור ולייצר מבצע מתגלגל. נורא קל ללכת שבי אחרי דמגוגיה שכזו, רק שבנט מציע לנו לחזור אחורה בזמן ולא מציע שום פיתרון מלבד כוח. הציונות החדשה שבנט מבקש להנחיל לכל בית בישראל היא לא ציונות, הוא מציע דת לאומית. קל לפרוט על נימים כאלה ברגעים של משבר, זה עלול להרגיש כמו פיתרון, אך פונדומטליזם לא פותרים בפונדומנטליזם נגדי, ההיסטוריה מלמדת שזה אף פעם לא עבד. במאבק התמידי בין ערכים אוניברסליים ובין אידיאולוגיות אחרות, עד עכשיו אלה הערכים האוניברסליים שיצאו וידם על העליונה גם במחיר של מלחמות ארורות ומליוני מתים. 

קל ללכת שבי אחרי שכרון הכוח, הוא רק זמני ולא יכול לפעול לאורך זמן. כבני אדם אנחנו יודעים שבשום מצב של עימות אין צד אחד שהוא לגמרי צודק, גבירת הצדק החמקמקה אף פעם אינה בבלעדיות של צד אחד, הכל שאלה של איך מניחים את העובדות. בנט מניח את "העובדות" שלו בנחישות ובבוטות ולציבור קל להיסחף איתן ולראות את ההיגיון שלהן, גם אם ההגיון הוא חד צדדי ולא משקף נכונה את המציאות. בנט מציע לנו כוח - בואו ניכנס בפלסטינים ונראה להם מאיפה משתין הדג, נחזיר לעצמנו את ירושלים (שאגב דה פקטו היא בידינו), נתקוף ולא נגן, נהיה נחושים ולא חכמים. במצב של סיכסוך כל כך סבוך זה עלול להישמע כמו פיתרון, במבט מלמעלה כל בר דעת יכול לראות שזה לא יביא לפיתרון. בנט רוצה שהפלסטינים יוותרו על השאיפה שלהם לא כי היא לא צודקת אלא כי אנחנו יותר חזקים ואלוהים איתנו, ככה לא פותרים סיכסוכים ככה מביאים סיכסוכים לידי רתיחה.

בנט חושב שלממשלה הזו אין זכות קיום? אם כך שיקום ויעשה מעשה ויתפטר. בנט לא מתפטר כי זה נוח לו והוא שאוחז בחבל משני קצותיו מבקש מהפלסטינים לוותר על הצורך שלהם במדינה משלהם כי הוא חושב שלא מגיע להם - הגישה האדנותית הזו קונה אחיזה בישראל. ישראל לא צריכה מנהיגים שמסתמכים על העבר כדי לפתור סוגיות עכשוויות, ישראל צריכה מנהיגים אמיצים שלא מתחבאים מאחורי קלישאות. ראש ממשלה חזק היה מעיף אותו מכל המדרגות. אבל זה מה שיש לנו ראש ממשלה חלש, נטול חזון או אופי. ממשלה שהורידה אותנו כל כך עמוק שאולה שאנחנו אפילו לא יוצאים לרחובות להגיד די. די לאוזלת היד המדינית שמתרגמת ליד חזקה, זרוע נטויה ועורף קשה. רק שכרגיל זו לא הממשלה שמשלמת את המחיר, אלה אנחנו. 

הגישה המתנשאת שישראל תציב את התנאים לקיומה או אי קיומה של מדינה פלסטינית חייבת להיפסק. בין אם אתה מחזיק בעמדה ימנית או שמאלנית הדרך הנכונה ביותר בעיני לפעולה היא לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית - זו בכלל לא שאלה אם ישראל מסכימה או לא וגם לא אם אלוהים ציווה לנו את הארץ. אם זה הצעד הנכון זה יוכיח את עצמו, אם לא ישראל היא מדינה שיכולה להגן על עצמה ולפחות לומר ניסיתי, השעטנז הזה של להחזיק בשטחים הכבושים, להגיד שזה שלנו והפלסטינים צריכים להתקדם וללמוד בטרם תהיה להם מדינה זו גישה אדנותית שלא מביאה לדבר מלבד להעלות את השטח עליו אנחנו יושבים באש. אם המדינה הפלסטינית תתקוף את מדינת ישראל תהיה לנו הגושפנקה להגיד שאנחנו מגינים על עצמנו. אבל בישראל כמו בישראל, אין הגיון יש רק צדק חד צדדי וכבר שנים הצדק הזה לא עושה עימנו חסד.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

פוסט של ניתוח פוליטי על חולה מדיני במצב קטטוני

אני לא נהנית מלכתוב נבואות זעם אם אתם שואלים אותי, מכיון שאיננו מקיימים דיאלוג אז אין לי מושג אם אתם אכן שואלים את זה או לא. מדי פעם אני נשאלת למה אני לא עוזבת אם אני כל כך לא מרוצה. לא שאני חושבת שבאמת אני צריכה לענות על השאלה הזו, אבל אני לא עוזבת כי זה הבית שלי ואני מאמינה שהישארותי פה בכל זאת עושה משהו, גם אם תכלס זה לא באמת משפיע, אני שומרת על התקווה. אבל אני לא כאן כדי לדבר על אפסיות האדם ותיאוריית "גרגיר החול". בעודי יושבת בבית, מאחורי מקלדת אני יכולה לכתוב, זה לא ישנה כהוא זה, אבל זו פריבילגיה של המתבונן מהצד שאני מנכסת לעצמי.  

אחד הדברים המעניינים בלימודי מדע המדינה שתמיד הצחיקו אותי זה איך כל פעם שיש איזשהו מודל, המרצה יסביר כיצד ישראל היא לרוב היוצא מן הכלל של המודל. אל תנסו עכשיו לחשוב על מודל שמוכיח שישראל ככל העמים, במרבית המודלים בכל זאת ישראל תהיה מקרה מבחן יוצא דופן וכן, זו הכללה ואני לגמרי בסדר עם זה. במקרה השבוע יצא לי  להתעכב על פירמידת הצרכים של מאסלו. בגדול, זו תיאוריה שמנסה להבין מהם הדברים שמניעים בני אדם ויוצרת הררכיה של צרכים. ככל שאדם עולה ברמת המדרג, היינו מממש את הצרכים של רמה נמוכה, הוא מתקדם לצרכים הבאים, לשלב הבא במדרג. בהתאם הסיבות המניעות אותו משתנות - מצרכים פיזיולוגיים בבסיס הפירמידה ועד לרמת המימוש העצמי בראש הפירמידה.

את המודל הזה מתחום הפסיכולוגיה של מאסלו, שהתחיל כדי להסביר התנהגות של אנשים, המירו גם לעוד מישורי חיים, אפילו למודלים עיסקיים ומדיניים. אין לי זמן לבלות במחקרים מעמיקים, הלוא בחרתי בחינוך ביתי ולא המשכתי בקריירה האקדמית שלי, אבל בואו ננסה רגע יחד לחשוב על מודל פירמידת הצרכים של מאסלו כדי לנסות להסביר את ההצבעה בישראל. רבים טובים ממני התייחסו ומתייחסים לדפוסי ההצבעה בישראל. אחד הדברים שמאפיינים את המחקרים על דפוסי ההצבעה בישראל הוא הסברתם באמצעות השסעים בתוך החברה הישראלית, שפעמים רבות הם גם חופפים. הטענה שההצבעה בישראל היא בעיקר הצבעה מסורתית היא לא בטלה בשישים ואכן מצליחה להסביר דפוסים, אך האם בעצם כוח ההסבר החלקי שלה היא בהכרח נכונה? אני לא בטוחה. כוח ההסבר החלקי שלה אומר מבחינתי שצריך לנסות ולמצוא הסברים טובים יותר לדפוסי ההצבעה בישראל ולא להסתפק בתיאוריות בעלות כוח הסבר חלקי. התבססות עליהן אומרת שתכלס מפלגות מפספסות משהו בדרך אל הקלפי.

הטענה שההצבעה בישראל היא עדיין בעיקר על רקע של שסעים מפספסת משהו, לא ניתן לדבר על דפוסי הצבעה רק על רקע של ימין ושמאל ביטחוני, דת ועדתיות. המודל הזה, אם היה נכון, היה מעניק הסבר טוב יותר משמעותית לדפוסי ההצבעה, אך הוא לא מצליח לספק אותו. כנראה שיש וריאנטים נוספים שהוא אינו לוקח בחשבון. אם נחזור למאסלו, הרי שניתן לטעון שתי טענות, והן הפוכות (לא מפתיע). האחת היא שצרכים פיזיולוגיים וביטחון בקיום הפיזי הם תנאים שכבר הושגו ברמה הבסיסית והאוכלוסיה יכולה להתפנות לשלב הבא במדרג. לכן, ההצבעה תהיה בהתאם לתחושת השייכות החברתית, במקרה הזה הצבעה שנתפסית "ציונית" (גם אם זו הגדרה לחלוטין סובייקטיבית). טענה שניה יכולה להיות שהתנאים הללו לא הושגו במלואם, ולראיה שחיקת מעמד הביניים, אחוזי עוני גבוהים יחסית למערב והעדר פיתרון מדיני, אך ישראל כמקרה מבחן מיוחד מצליחה שוב להיות שילוב משונה של בעיות קיומיות המעורבות בתחושת שייכות ולכן אנו עדים לחפיפה מדרגית.  

חוקרים רבים במדע המדינה כבר השתמשו בפירמידה של מאסלו להבנת דפוסי הצבעה. אחד המפורסמים שבהם, אינגלהארט, הסביר את השינוי בדפוסי ההצבעה האירופה במעבר מפוליטיקה מטריאליסטית של צרכים בסיסיים, כמו ביטחון, ביטחון כלכלי, שהיו בבסיס ההשקפה הפוליטית לצרכים פוסט מאטריאליסטיים כמו זכויות אדם, איכות סביבה וכדומה. זאת אומרת שאינגלהארט טוען שבעידן הנוכחי ההצבעה באירופה עברה מהצבעה מסורתית (ימין/שמאל) להצבעה ערכית (חופש ביטוי, זכויות אדם, איכות סביבה), מה שמצביע על רמה של מימוש עצמי אם להשתמש בטרמינולוגיה של פירמידת הצרכים של מאסלו. בישראל כבר יש נגיעה בתחומים האלה, אך הם בטלים בשישים כי הם רק ברקע הפוליטי הנושא הבטחוני, שעדיין תופס את הבכורה הפוליטית גם ביום יום ולא רק בעיתות משבר. ועם זאת עדיין הנושא הביטחוני אינו מסביר את דפוסי ההצבעה בישראל בצורה משביעת רצון. רק כאשר משלבים תחושת השתייכות ובמקרה הזה לקולקטיב (מילה שכמעט פסה מהעולם הפוסט מודרני) היהודי. 
 
אם מסתכלים על הפוליטיקה בישראל, בעיקר ב- 19 השנה האחרונות מאז רצח רבין, ניתן להבחין בשינוי שיח. אם תרצו, יש טשטוש בין ערכים מטריאליסטיים כמו ביטחון וכלכלה עם נושאים ערכיים, אבל לא מהסוג האירופאי - אלה עדיין בשולי הפוליטיקה והם נחלתם של מעטים, אלא כרגיל שעטנז ישראלי ייחודי. הנושא הערכי אינו מתבטא בסוגיות כמו איכות סביבה אלא דווקא עם הנקודה של זהות, זהות יהודית-לאומית שעל הדרך מנכסת את הציונות. שינוי השיח בתוך החברה הישראלית נעשה באופן איטי כך שבלי שנשים לב הפך השסע הביטחוני שלא בא לידי פיתרון לשסע ערכי - הביטחון לא מאיים יותר על קיומה של מדינת ישראל, הוא הפך למאיים על יהדותה של ישראל. העירוב הזה של השייכות הקמאית לדת היהודית יחד עם הפיתרון הביטחוני עירבב במידת מה את פירמידת הצרכים של מאסלו. זאת אומרת גם בישראל, שתכל'ס כבר אינה מצויה תחת "איום קיומי", מתחדדת ערכיות שהיא אינה אוניברסלית במהותה, אלא מאוד פרטיקולרית. בכך הופכים הלא יהודים ואנשי השמאל שההגדרה "יהודי" אינה בראש סולם הערכים שלהם למודרים מהשיח.

מכיון שההדרה מהשיח אינה חלה על מצביעי המרכז והימין, שלרוב גם אינם רואים איום בהעדפת הגדרות יהודיות על הגדרות דמוקרטיות (וסליחה על ההכללה) יש התחזקות של גוש ימין-מרכז בשיתוף עם היהדות-הלאומית בד בבד עם היווצרותו של פיצול בשמאל, ולראיה אותו שמאל המכנה עצמו "ציוני" ומקבל במידת מה את כללי המשחק הלאומיים. כך שלמעשה אנו עדים היום לתהליך כמעט בלתי הפיך, לדעתי, של התחזקות של המרכז-ימין ושל מפלגות דתיות ציוניות (טוב ספציפית מפלגת "הבית היהודי") והתרחקות השמאל מהפוטנציאל של להחזיק בשלטון בעתיד הנראה לעין. עתידן של מפלגות דתיות גם לוט בערפל כי ההתחזקות של המרכז-ימין והדתיים הלאומיים לא ממש מאפשרת להם לקחת חלק במשחק השלטוני במרבית התרחישים האפשריים של תוצאות הבחירות.

בבחירות שנערכו לפני 18 וחצי שנים כבר התחיל נתניהו את הטרנד הפוליטי הזה עם "נתניהו טוב ליהודים", היום הטרנד כבר תפס והוא ממשיך לתפוס תאוצה, אם תרצו "צוק איתן" היה קטליזטור שרק הוכיח את הבעיה במלוא עוזה. להצביע מרכז וימינה ממצב אותך לא רק כישראלי אלא כציוני וחשוב מכך כיהודי השומר על כור מחצבתו, בעוד בתוך השמאל הרחב נוצר פיצול - "השמאל הציוני", השמאל שעוד דעת הקהל סובלת והשמאל הרדיקאלי "עוכר ישראל", שהפך ללא לגיטימי. אם באירופה העלייה בהשכלה מביאה להעדפות של ערכים פוסט מטריאליסטיים ולהתחזקות מעמד הביניים, ישראל מתרחקת משם. 

השיח הישראלי החדש שמקדם השלטון בישראל כמעט ללא הפסקה ב- 18 וחצי השנים האחרונות, שקיבל תאוצה בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו ובעיקר בקדנציה הזו ובו נוטלת היהדות את הבכורה על הדמוקרטית במשחק הדואלי והבלתי אפשרי בין שתי ההגדרות האלה, מחזק הנטייה להשתייך ומשטיח לחלוטין כל שיח אחר. כל עוד הציבור הישראלי לא יכיר בצורך האמיתי לקדם את הדמוקרטיה ואף להעדיף אותה על פני היהודית וזאת מבלי לגרוע בהיות מדינת ישראל בית לאומי יהודי, כל עוד לא תהיה הפרדה בין דת ומדינה, אנחנו, לדעתי, צפויים לראות התחזקות של המגמה, היחלשות של גוש השמאל והתרחקות מסוכנת גם ממהות הדמוקרטיה וגם מכל סיכוי לשלום עתידי. המחיר של ניכוס היהדות והציונות כנרטיב ימני בעיקרו הוא עוד שנות שלטון ימין ארוכות ללא סיכוי ממשי של שמאל מדיני-חברתי להשפיע באמת כשחקן מרכזי על הפוליטיקה בישראל.

יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

העצרת - באנו להזדכך ויצאנו זחוחים

פנדורה משחררת את
התקווה מהתיבה
אתמול התקיימה עצרת בכיכר רבין, 19 שנים. לא הייתי בעצרת, גם לא התכוונתי להגיע. באקט פולני משהו אישרתי את ההגעה שלי בעמוד האירוע בפייסבוק כי בכל זאת המחנאים שמים אותי במחנה הזה. מה יצא לי מזה? כמה שבועות טובים של הצפת התראות יומיומית. מבחינתי השיא היה אתמול כשאחרי העצרת העלו מנהלי הדף פוסט ובו הסיכום "החזרנו את התקווה". נו באמת, את התקווה שיחררה פנדורה כבר לפני שנים. העצרת הזו לא החזירה שום תקווה, היא הוציאה לרחוב את החשודים המידיים, מה שכל כך אוהבים לקרוא לו השמאל הציוני. 

אני את שלי חתכתי
יש לי המון סיבות בגללן לא הגעתי אתמול לעצרת, כמו העצרת שאחרי המלחמה היא נראתה לי מיותרת והשתתפותי לא נתפסה כחשובה. לא נראה לי נכון לצאת לרחובות אני זוכרת את רבין, מעולם לא שכחתי אותו. זוכרת את רגעיו הפחות טובים, כמו גם את רגעיו הטובים. שנים כסטודנטית עיטר את חדר השינה שלי חצי פוסטר טרטקובר (את החלק האדום עם הפרצוף של נתניהו הורדתי, לראות אותו מול הפרצוף כל יום נראה לי כמו התענות מיותרת של הנפש). זה לא רק ההיכרות האישית והעבודה המשותפת, רצח רבין לעולם יהווה רגע של משבר בחיי האישיים, אני לא מתכוונת להתנצל על זה רק בגלל שזה אותו איש שקרא לשבור ידיים ורגליים לפלסטינים או קרא ליורדים נפולת של נמושות. רבין היה איש גדול וכמו כולנו הוא עשה טעויות. רק כשמנהיג עושה טעויות הן הרבה יותר גדולות.

רבין האדם היה איש יוצא דופן, רבין המנהיג חסר כבר שנים (במאמר מוסגר כתבתי עליו הרבה פעמים, לדוגמא כאן). נוכחותו חסרה אתמול הרבה יותר כשעלו נואמים אחד אחרי השני והתחננו בפני נתניהו שיביא שלום. כמה חוסר תועלת. אם העצרת לזכר רבין היא עצרת לזכרו זה דבר אחד, אם היא עצרת לשינוי פוליטי אז תכנסו באמאמא של המדיניות הזו שאנו עדים לה היום והיא נקראת מדיניות בהיעדר מילה אחרת להנהגת אוזלת היד הנוכחית ותקראו לאנשים לצאת לרחובות ולשנות. סתם להתפלש בדמעות שנתיות ולהתרפס בפני נתניהו, בשביל זה אין שום צורך לצאת מהבית. 

העצרת אתמול לא הביאה שום בשורה, האנשים שארגנו אותה לא מביאים שום בשורה ויתרה הם מנכסים לעצמם את מורשת רבין ומדירים מהקהל אחרים שגם להם נרצח ראש ממשלה. אם העניין הוא זיכרון, אז בואו נדבר זכרונות, אם העניין הוא לשנות משהו בהווי הפוליטי העכשווי אז עצרת פעם בשנה זה סתם רחצה בנהר הקתרזיס כדי להבטיח לנתניהו עוד שנה של שקט.זה כמו אדם שמשתתף בסדנת ניקוי רעלים פעם בשנה ובדרך הביתה כבר קופץ למקדונלדס. מרבית האנשים שבאו אתמול לעצרת באו להזדכך ויצאו זחוחים, הם את שלהם עשו עד לשנה הבאה.

לא הייתי בעצרת אתמול, לא אהיה גם בעצרת בשנה הבאה, את רבין אני זוכרת כל יום, את המדינה אני מבכה כל השנה. זה לא עוזר לשבת מאחורי מקלדת ולכתוב את זה, אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולא בתאריך מסויים. לצאת לרחובות עד שמשהו פה ישתנה. ואם לא יוצאים, אז בבית נוח יותר לבכות ואפשר להוציא גלידה מהפריזר, אבל תעשו לי טובה ב- 4 בנובמבר לפחות בלי גלידת פיסטוק. 

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

סתיו אהוב

סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. 
צבעוניות שאין שניה לה

את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.

אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת. 

הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.

אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.

ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.

תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.


"שוב חצב. אתה מביט בו  
במבט חטוף, כאדם בשעונו  בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים  בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.  עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם  לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"

יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"