חפש בבלוג זה

יום ראשון, 12 ביולי 2015

מדורת השבט הלאומני

הצעת החוק של שרון גל על עונש מוות למחבלים תגיע מחר (שזה כבר היום - ללמדכם שאני מתרשלת בכתיבה) לוועדת השרים לענייני חקיקה. מה קובעת ההצעה? שכל מי שמורשע באשמת רצח בנסיבות טרור דינו מוות. אולם הצעת החוק הספציפית הזאת מרחיבה את גבולות ישראל, ומציעה להחיל את החוק למעשה גם במה שעכשיו אנחנו קוראים לו "הגדה"  כי האגדה אומרת שאין שטחים כבושים, אבל יותר מזה כל מי שעסק ונמצא אשם בפעולת טרור בגינה נהרגו אזרחים, דינו יהיה מוות. יתרה, הצעת החוק אינה מתירה להמתיק את העונש וגם מוותרת על התנאי הקבוע בחוק כי עונש מוות יכול להיגזר רק בהחלטה פה אחד של הרכב השופטים וקובעת כי רוב רגיל בהרשעה מספק. בנוסף, בעוד שהחוק חל היום רק בבתי דין צבאיים, מציע גל להחיל את החוק גם על בתי המשפט המחוזיים.

גילוי נאות ולא מפתיע - אני מתנגדת לעונש מוות קטגורית, אני לא יכולה לומר את זה ברור יותר, אין זה משנה במי מדובר. אני סבורה בראש ובראשונה שאם נטילת חיים היא עבירה מוסרית, זו עבירה מוסרית שחלה על היחיד כמו גם על החברה ולכן, מבחינתי, אין לגיטימיות לעונש מוות תחת שום נסיבות כלל ועיקר. אני מניחה שלא הפתעתי אתכם ובכל זאת. אפשר למנות עוד עשרות סיבות נוספות לנושא עונש המוות - מחקרים שמוכיחים שמי שמבצע רצח, בטח מסיבות אידיאולוגיות, אינו נרתע מעונש מוות; עונש מוות שולל למעשה את הזכות לחיים - איש אינו רשאי ליטול חיים, גם לא של אדם שנטל חיים; עונש מוות אינו מבטא צדק אלא נותן לגיטימציה לנקמה חברתית לא על בסיס מוסרי; אין למדינה מנדט על חייו של אדם; אין בעונש מוות באמת שום פן של מניעה והוא בטח לא ימנע את מעשה הטרור הבא. יש שיכניסו לכאן את הרעש הבינלאומי הצפוי אם ישראל תתחיל ליישם עונש מוות, אלא שכל אלא מבחינתי תוספות מיותרות מהטעם הפשוט שעונש מוות אינו מוסרי בעיני נקודה. אדם יכול לבחור שלא להיות מוסרי, זו בחירה שלו שהשלכותיה יקרינו עליו ועל מעשיו ועשוים לפגוע בחפים מפשע, עם זאת חברה אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות שכזאת בהנחה שמטרתה לחיות חיים מוסריים. אם להרוג אנשים זה לא מוסרי, הרי שלהרוג אנשים שהרגו אנשים זה בהכרח גם לא מוסרי, גם אם נתפס כצודק. 

ההצעה של שרון גל היא דמגוגית, זה עוד ספין תקשורתי בתהליך הסובלימציה שעובר על דעת הקהל בישראל ומכשיר לבבות לשנאה ונועד לאט לאט לשחרר את העכבות הציבוריות ולגלוש על גל הלאומנות שהולך ומתחזק בחברה הישראלית היום. להצעה הזו יש סיכוי די טוב לעבור את ועדת השרים, אז תעבור ההצעה לכנסת, באופן עקרוני, גם בהינתן קולותיה המחוייבים לרעיון של ישראל ביתנו קשה לי להניח שההצעה תעבור, מה גם שהבוקר היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין הודיע שככל הנראה יאסור על חברי הכנסת להצביע על הצעת החוק במליאה עד לברור חוקיותה.

למעשה מ- 1948, עת הוקמה המדינה, קבוע בחוק עונש מוות בהתאם לחוק הבריטי שהיה נהוג בארץ וקבע כי כל עבירת רצח דינה עונש מוות. בשנת 1954 כנסת ישראל תיקנה את החוק והותירה את עונש המוות במקרים מיוחדים:
1. במקרים של העמדה לדין של נאצים ועוזריהם;
2.במקרים של מניעת פשע המוגדר כ"השמדת עם"; 
3. במקרים של בגידה;
4. כחלק מהתקנות לשעת חירום במקרים של עבירות טרור. 

המדיניות הבינלאומית של מדינות המערב ושל ארגונים כמו אמנסטי הוא ביטול עונש המוות. עד היום כבר יותר מ- 70% ממדינות העולם ביטלו את עונש המוות. דווקא ארה"ב היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במדינות המערב (למשל רק ב-2005 ארה"ב חוקקה חוק פדרלי האוסר על הוצאה להורג של קטינים), אם כי מספר המדינות בתוך ארה"ב המבטלות את עונש המוות עולה בהתמדה. יש להיות כנים ולציין שרוב האמנות השוללות עונש מוות, מתירות למעשה עונש מוות במקרים מסויימים, חמורים ביותר וחריגים. מה שכמובן יכול לחזק את טענתו של שרון גל במקרה זה. אולם מה יש לחזק? הרי עונש המוות קבוע בחוק. ובכן למעשה מה שמציע גל זו אצבע קלה על ההדק. קתרזיס ישראלי נקמני מהסוג הזול ביותר, שנועד למעשה ללבות יצרים בתוך החברה ולא דבר מעבר לזה.

לטענת גל בדברי ההסבר שלו המובאים עם ההצעה לחוק, החלת עונש מוות תהווה גורם הרתעתי ותמנע עסקאות הכוללות שחרור מחבלים לפני ריצוי כל גזר הדין. להתנגד לשחרור מחבלים זה עניין לגיטימי לחלוטין, אולם הסיבה לשחרור מחבלים היא מדיניות ממשלה, לא העדר עונש מוות, בטח לא במקרה של ישראל בה קיים עונש מוות. אם הבעיה של גל היא שחרור מחבלים מדוע אין הצעת החוק עוסקת באיסור על עסקאות הכוללות שחרור מחבלים? הסיבה היא פשוטה, הצעת החוק הזו לא תעבור, אבל הדיה ישמעו למרחוק, זה מהלך פופוליסטי ומה שעצוב הוא לא עצם היותה, אלא רחשי הציבור הבאים לידי ביטוי ומוכיחים במידת מה שהסכסוך הישראלי פלסטיני מעקר מאיתנו את המוסר. מה שבמידה רבה היה הכוח שהבדיל את מדינת ישראל מהשכנים באיזור. אין בזאת כדי לטעון למוסריות ישראלית אבסולוטית, אלא יחסית בלבד. אגב לכן ההשוואה לסוריה כל הזמן מקוממת אותי - ממתי אנחנו רוצים שישוו אותנו לסוריה? באירוביזיון, בכדורגל, בכדורסל, בספורט בכלל ובתחומים רבים אחרים אנחנו משתדלים להיות חלק מאירופה, אבל כנראה שזה לא תופס ברמות של מוסר בינלאומי, אלא רק במקומות בהם נדרשת רוח ספורטיבית. 

התעמולה של שרון גל מקוממת אותי בעיקר כי היא מוכיחה מהם רחשי הלב הציבוריים ורמתם די מדכאת. היא מלמדת שלמרות שיש הסכמה ציבורית די רחבה לשתי מדינות, חוסר המעש המדיני מנתב את התסכול הזה לתחושה שאין אפשרות מדינית, מה שבאופן פשטני מביא את הציבור לפנות להתכנסות פנימית וללאומנות יתר המשולהבת על ידי מנהיגי הקואליציה. בסרטון שהפיץ אתמול קורא גל לשרים "להוכיח שהם חלק מהמחנה הלאומי" - עונש מוות למחבלים זו הוכחת נאמנות למדינה? זה להיות חלק מהציבור? האם התמיכה בעונש מוות היא חלק ממדורת השבט? כי אם כן הרי שעושה רושם שהשריפה פורצת את מעגל האבנים התוחם שלה. בפניה של גל לשרים הוא טוען כי "רוב העם תומך בהחלת עונש מוות למחבלים, כי הגיע הזמן להפסיק להכיל את הטרור" - אני לא יודעת על מה מסתמך שרון גל, אבל זו רק רטוריקה המתבססת על משחק מילים זול ובטח שלא על עובדות. הניסיון ליצור תחושה של המון שלם היא פופוליסטית וידועה. 

גל גם פנה אל הציבור בדף הפייסבוק שלו וביקש מתומכיו להעלות תמונות שלהם עם הכיתוב "גם אני תומך בעונש מוות למחבלים", פעולה לחלוטין לגיטימית בעידן הרשתות החברתיות. אלא שדף הפייסבוק של שרון גל התמלא בתמונות, גם בתמונות של קטינים עם הכתובת הזאת. יש משהו מאוד מעציב בקמפיינים הנעשים ברשת ומשתמשים בילדים למטרות פוליטיות. לראות ילדים ונוער בקמפיין הקודם של "לשנוא ערבים זה ערכים" ועכשיו לראות ילדים מנופפים בתמיכה בעונש מוות צריך לייצר בכולנו תחושת מבוכה. כמה קל להאשים את הצד השני בלימודים להסתה ולא לראות את אלה שבצד שלנו. זה מתקשר לכשל הקבוע שלנו לשפוט את עצמנו, להצדיק את מה שנעשה אצלנו בעוד אנחנו מזועזעים ממה עושים הפלסטינים. 

הצורך בהצדקה, באמונה הבלתי מתפשרת להסביר שאין לנו ברירה אלא לשנוא כי הצד השני כל כך נורא, הדמוניזציה הפנימית הזו שכבר חדרה לתוך גבולות החברה ומציירת כבוגדים גם אנשים בעלי דיעות שמאליות, כל אלה מסוכנים לחברה האזרחית בישראל. הם הסיבה שמורים מסוגו של אדם ורטה מוקעים, הם הסיבה לשכתוב ספרי אזרחות, הם הסיבה להפסיק ולבקר את עצמנו מחשש שנמצא לא כל כך מוסריים, הם הסיבה לשנאת עמותות השמאל והאשמתן באנטישמיות, הם הסיבה להתקוממות נגד החקירה של המג"ד נריה ישורון בעקבות הפצצת המרפאה ונאומו טרום ההפצצה. שמעתי היום את אשתו שואלת: "לחקור קצינים יהודיים? איפה נשמע דבר כזה?" - זה מעיד על היפוך יוצרות - ברור שצריך לחקור קצינים ישראלים, צריך לחקור בדיוק בגלל שישראל טוענת למוסריות. אדרבא יש חשיבות מרובה לחקר הקצין במקרה הפרטי הזה ובכל מקרה אחר בו יש חשש לפעולה בלתי מוסרית.הרי אם הכל מוסרי והכל נעשה נכון - יש בכך להוכיח את טענת ישראל ואם לא יש לישראל הזדמנות להוכיח שהיא אכן חותרת להיות מוסרית אפילו יותר. מי שתומך בצה"ל צריך להיות גאה על פתיחת חקירה, אם כי יש מי שיניח מראש שהחקירה "תוכיח" שהכל היה בסדר בסופו של דבר ועדיין החשיבות בפתיחת החקירה היא רבה.

כשאני שומעת אמירות המבטלות צורך בחקירת קצינים או כשאני שומעת אנשים מסבירים ששמאלנים שרוצים לחקור את פעולות צה"ל או מממנים עדויות של חיילים המעידות על פגיעה בזכויות אדם ופעולות בלתי מוסריות של צה"ל, הם בוגדים, אני בעיקר נמלאת דאגה. הסבטקסט של מי שאומר את זה הוא שיש מקרים כאלה אך אסור להם לצאת מתוך סולידריות ישראלית, זה כרגע הקונצנזוס אולי אך זה לא אומר שזה נכון. אני לא איבדתי תקווה שדעות שהיום נתפסות אקסצנטריות כמו שלי, יהיו כאלב שישרדו במבחן הזמן, עקרונית ההיסטוריה מוכיחה את זה לעיתים די קרובות. הטיוח על גבי טיוח של הדעת הציבורית סופו להתפוצץ לפנו בפרצוף.

אנחנו מ פ ח ד י ם זה לגמרי נכון, אנחנו בעיקר מפחדים להבין שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו, נפסיק גם באמת לאהוב. אהבה אמיתית רואה את הסדקים ולא ממלאת אותם בבוטוקס.היא אוהבת למרות הסדקים. הציבור הישראלי היום כל כך מפחד מלהסתכל בבבואה שלו, זו הסיבה לגל העכור הזה ששוטף אותנו ומסמן מי שייך לשבט ומי לא. בינתיים, ממש לא מזמן, נתניהו החליט לקבור את הצעת החוק והבטיח שימנה צוות לבחינת הנושא. בכל מקרה זה לא משנה דבר ממה שכתבתי. הגרפיטי על הקיר ממשיך לכתוב את עצמו 

יום שבת, 11 ביולי 2015

הכל מעורב, טוב, חוץ מאשר בנושא מגדר

כמה דברים הצטרפו להם לפוסט הזה שלוקח לו זמן להיכתב, זה התחיל עם ההיערכות ליום ההולדת של הבכור ושיחה שהתרחשה אחרי פירסום רשימת המוזמנים. בעוד שכל שנה (למעט שנה שעברה בגלל צוק איתן), כל ימי ההולדת שלו הם אצל סבא וסבתא בבריכה עם כל החברים ומשפחותיהם, סוג של משתה פסטיבלי מלא באוכל ומשחקים. השנה הוא רצה מסיבה רק עם החברים הקרובים ובלי המשפחות שלהם. אני מוצאת את זה לגמרי לגיטימי, אלא שבעוד שמרבית חבריו מהסביבה, למסיבת בריכה הם צריכים לנסוע רחוק יחסית ואם לא כל המשפחה באה הרי שאנחנו לגמרי הורסים למשפחות שלמות את השבת בשל נסיעות מיותרות, לכן נפלה ההחלטה לערוך את המסיבה בבית. בחינה של המוזמנים מראה שיש איזון די מושלם בין בנים לבנות ואגב זה היה כך מאז ומעולם.

זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.   

למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.

משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה. 

תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת. 

האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים  לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית. 

זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת. 

כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.


יום רביעי, 8 ביולי 2015

(לא) נח הרפורמי בשבע שגיאות

תלונה גנרית שאני לא כותבת מספיק? רשמתם בפרוטוקול? כי לי אישית זה מפריע. מודה. לא התכוונתי לכתוב על דוד אזולאי, השר לשירותי דת, ופליטת הפה שלו - "הרפורמים אינם יהודים", והתיקון לפליטת הפה נוסח מעודכן ליום זה - "הרפורמים כן יהודים אבל הם חוטאים". רציתי לכתוב על הסללה מגדרית. אבל ההסללה הדתית הזו - ובכן מישהו צריך לדבר עליה בטח לנוכח הסיוגים האומללים של דוד אזולאי שמה שהוא אמר "בטעות" בראיון הוצא מהקשרו ושומש על ידי גורמים בעלי אינטרסים. משעשע הספין הזה שעשה אזולאי אפילו בלי לדעת שזה ספין. כי הרי אזולאי מייצג מבלי דעת אינטרסים אחרים, אלא שהוא לא רואה אותם ככאלה.  

מה אמר אזולאי? ובכן אזולאי הסביר שברגע שיהודי לא הולך על פי דת ישראל, כמו יהודי רפורמי לטענת אזולאי ויותר מראוי להתווכח על זה, הוא (אזולאי) לא יכול לקרוא לו יהודי. זה משפט נוסח נח בשבע שגיאות, רוצה לומר שהמשפט בעיקר מעיד עד כמה השר הממונה על שירותי הדת בישראל לא ממש יודע על מה הוא מדבר בכל כך הרבה תחומים. היהדות הרפורמית היא פרשנות דתית ממש כשם שכל זרם אחר אמור להיות מקובל. האפשרות לייצר רפורמות בחשיבה דתית ולהתאים אותה לתקופות מודרניות מעידה על חוש הסתגלות וחוש שייכות שחוברים זה לזה לייצר את המציאות המתאימה לרעיון. זו פרשנות לגיטימית כמו כל פרשנות אחרת לאורך שנות ההיסטוריה היהודית. הניכוס בישראל, דווקא המקום שנועד להיות בית ליהודי העולם, של פרשנות אחת הוא נוראי ומעיד על דואליות חריפה. איך אפשר להילחם על זכויותיהם של יהודים בעולם בעוד חופש דתי ליהודים לא ממש מתאפשר באותו "בית יהודי". 

הייתי רוצה להאמין שבמדינה מתוקנת יש הפרדה בין דת ומדינה, הייתי רוצה להאמין שמי שממונה על שירותי הדת במדינה יהיה אדם משכיל ורחב אופקים שמכיר בצרכים הדתיים של כל בן דת כלשהי ושל מחוסרי האמונה, הייתי רוצה להאמין שמעבר להבנה של מהו חופש דת ידע השר לשירותי דת שלבד מישראל, הזרם הרפורמי הוא זרם מרכזי בדת היהודית בעולם כולו, גם אם השקפת עולמם אינה מקובלת על כבוד השר. הייתי רוצה להאמין שהמדינה יכולה להציג תפיסה נאורה. ולא הגינוי של נתניהו אינו מספיק, כיון שדה פקטו תחת מדיניות נתניהו מעולם לא הוכרו הרפורמים (התנועה ליהדות מתקדמת) ולמעשה גם לא הקונסרבטיבים, בישראל כזרם דתי לגיטימי של היהדות. ובעיקר הייתי רוצה ששר בישראל לא יתוודה שמשאת נפשו הא שכל היהודים באשר הם יחזרו בתשובה, כי זו משאלה פרטית שהיתה צריכה להישאר כזו גם אם היוא ידועה לכולם. 

בסך הכל מה אני רוצה מאזולאי? מה שהוא אומר לצערי לא מפתיע ומעיד במידה רבה של כנות על זוית הראייה שלו. הבעיה שלי בעצם היא לא עם אזולאי אלא עם מי ששם אותו בתפקיד. הנה עוד הוכחה לליהוק הבלתי אפשרי הנוסף בין בעל התפקיד לתפקיד שמתקיים בתוך הממשלה המאולתרת הזו. קיומה במידה רבה הוא אחד הפרדוקסים המשעשעים ביותר שנתקלתי בהם בשידור חי ולמרות הקושי שהיא מסמלת בצמצום האפשרי של חירותיי האזרחיות אינני יכולה שלא להיות משועשעת בעוד ההיסטוריה כותבת את עצמה. תחלואיה של הממשלה הזו הם גדולים יותר ממה שהעין הבלתי מזויינת רואה והם ימשיכו לצוץ אני מניחה לאורך כל תקופת היותה.  

נתניהו מנסה את שיטת ה"להיות בלי ולהרגיש עם", כלומר הוא מכיר ומבין את הכוח של התנועה הרפורמית בעולם ויודע בעיקר עד כמה היא חשובה ההיהודית האמריקאית ומצד שני בפועל אינו עושה כלום כי הוא כביכול מסונדל. כמה קל - הוא רוצה אבל לא יכול. אלא שהוא יכול - זה עניין של סדר עדיפויות. נתניהו בסך הכל ממשיך שורה ארוכה של ראשי ממשלה שהעדיפו שלא לגעת בנושא הדתי ולגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים האלה לזמן לא ידוע אבל למשמרת של מישהו אחר. אלא שתפוחי האדמה האלה אינם מתקררים, להפך, ובעצם יוצרים אפקט של כדור שלג, רק ממש רותח - כדור לבה אם תרצו. גישת נתניהו של "ידיי קשורות" בנושא זה היא מגוחכת, בערך כמו ההסבר למשפט "הערבים נוהרים לקלפיות" בעובדה שקהל הבוחרים של הליכוד הוא גזעני והוא היה מוכרח לדבר בגובה העיניים. נתניהו לא באמת מעוניין להיות ראש הממשלה שיפתור אחת ולתמיד את נושא הדת וחבל כי כנראה שבסופו של דבר מורשת נתניהו שהוא כל כך רוצה לקדם לא תניב כלום, בראיה היסטורית כמובן. 

מצחיק, או שלא, שבעוד ראש הממשלה מנסה למצב את עצמו לא רק כמנהיג ישראלי אלא ביתר שאת כמנהיג היהודי העולמי, למעשה הוא נותן יד מבית לזרם דתי מצומצם ביותר ולפרשנות דתיית מונוליטית והגמונית ביותר אשר, למרות שגם היא מורכבת מזרמים רבים, יש לה אלמנטים משותפים רבים, שאגב מאיימים ביותר על כל אורח חיים יהודי או אתאיסטי אחר במדינת ישראל. בעוד שבישראל למדנו להתרגל לרעה החולה הזו (כמובן עד לרגע שהיא תנשך בעכוזינו), ברוב מדינות העולם המצב אינו כזה והיופי של הזרמים השונים ביהדות נעוץ דווקא בפרשנויות השונות אשר מחדשות את הזיקה ליהדות ודווקא לאלה המדינה היהודית לא יכולה להיות באמת בית יהודי. זה לא משנה איך אזולאי יקרא לרפורמים, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן - במדינת ישראל הלכה למעשה הזרם הרפורמי לא נחשב בכלל יהדות. אם השושלת הגניאולוגית מצד האם היא יהודית אין לשום יהודי בעיה טכני בישראל, הם לא ישאלו לגבי דרכי אמונתם. אך הלכה למעשה פה בישראל לא יזכו למידת הלגיטימציה הראויה  ולמעשה נגזר עליהם להיות אנוסים במידה כזו או אחרת במדינתם.

המשפט של אזולאי, עלוב ככל שיהיה, הוא לא חדש ולא מחדש, במדינת ישראל יש בעיה לא פשוטה של דת, היא חוברת לבעיה של לאומיות ולבעיה הדמוקרטית. גם פה במידה רבה יש צמצום של ראייה ציבורית באופן מכוון, השיח הדתי יש לו זרם אחד ועל כל מי שלא משתייך אליו לקבל אותו בסבלנות, אלא שסובלנות זו אינה הדדית. התוואי היהודי לחלוטין ודמוקרטי במידה לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה. הפגיעה האמיתית שיש בכפיפת דיני האישות לרבנות היא פגיעה אזרחי שאסור לנו להשלים איתה. אבל בישראל, כמו בישראל, פלורליזם זה עניין של הגדרה והוא מוגבל עד מאוד. אזולאי לא עשה שום דבר רע הוא משרת מבלי משים אינטרסים גדולים משלו, אלא שהאינטרסים האלה כרגיל באים על חשבון הדמוקרטיה. צור ישראל וגואלו - אתה יודע בדיוק כמוני שהחבית הזו דינה אחד - להתפוצץ. 


יום שבת, 4 ביולי 2015

כלום. זאת התשובה. השאלה בפנים

לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.

אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו. 

אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.

משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.

אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום? 

בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.

יום חמישי, 2 ביולי 2015

עזבו את הילד הנבוך - זה תור ההוא עם השפם

אל תטעו, זו לא האובייקטיביות שגרמה לכתוב את הפוסט הבא, הבלוג שלי ממש לא מחויב לאובייקטיביות בשום צורה וזה עקרוני בהחלט. ובכל זאת אחרי כל כך הרבה מילים על הממשלה הנוכחית, יש מצב להפנות רגע מבט לאופוזיציה. אני לא ממש עושה את זה כי אלה שיושבים שם די שקטים. יש מצב שזה הקיו שהם מקבלים תחת מנהיגותו הדי שקטה של הרצוג. ואנא אל תטרחו לציין לי נקודות בהן הוא היה "תקיף", הגיוני להניח שאם אני, שמחפשת הוכחות לקיומה של האפוזיציה, לא ממש זוכרת משהו ראוי לתשומת לב אז יש להניח ברמה גבוהה של ביטחון שגם רוב הציבור לא זוכר. הנחה מושכלת שמקובל עלי שלא תהיה מקובלת עליכם אם במקרה היא לא.

פני האופוזיציה כפני ראשה? אני לא יודעת, אבל אין ממש אופוזיציה מתפקדת ואפילו את דחיית ההצבעה על מתווה הגז אי אפשר ממש לזקוף לזכותה, למרות שהייתי רוצה. נכון שזו אופוזיציה לא אידיאלית עם הדב הליברמני שתקוע שם באמצע בין המחנ"צ לנושאי הלפיד והרשימה המשותפת, אוי - לא נעים - קצת שכחתי את מרצ. אין ספק שהוא בלתי צפוי יכול ללכת לשם או לכאן והסיבות שלו להצביע עם האופוזיציה או נגד האופוזיציה הן לא לחלוטין צפויות. ועם זאת גם ללא ליברמן, היתה צריכה להיות כאן אופוזיציה נשכנית ובעיקר מונהגת. פעולות הגרילה הפרטניות בשטח הן לא תוצאה של אופוזיציה מאורגנת - להפך.

חבל, כי זו קואליציה שקוראת למלחמה, כמעט כל פעולה של הממשלה כרגע צריכה להניע לפעולה, זו ממשלה שמייצרת דלק נהדר, אבל הרצוג עומד בצד עם מטף, הוא גם מדבר תוך כדי אבל קולו נבלע ברעש. כל אסטרטג פוליטי היה מזהה את ההזדמנות להגברת ניראות אופוזציונית שמסמנת את האופוזיציה כחלופה מועדפת. לכן, אין לי אלא להניח שהיועצים מדברים, אבל מה זה עוזר אם אין להם עם מי לעבוד?

אם היו לי תקוות שהרצוג יתגלה כמנהיג שצומח ונבנה, הן פסו מן העולם ואפילו מאובנים לא נשארו מהן. הרצוג מבולבל, אולי אפילו נבוך - לא בטוח אם להיות מגן ולהתנהג בממלכתיות או להיות מנהיג אופוזיציה מהסוג שמסתער. דומה שחוסר ההחלטיות כמוהו כהחלטה להיות ממלכתי ולמטה מזה אם הדבר אפשרי בכלל. אלא שהרצוג שוכח שהוא לא ראש ממשלה. כשיהיה ראש ממשלה, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שיהיה ממלכתי, את זה יש לו כנראה באופן טבעי. אבל בדרך הזו ראש ממשלה הוא בטח לא יהיה ואז להיות ממלכתי זה סתם קצת מביך, אלא אם כן הוא יחזור כנשיא.

זה הזמן בו אם המחנה הציוני רוצה להציג עצמו כחלופה אמיתית בבחירות הבאות הוא צריך לעשות חושבים ואין לו פריבלגיה של זמן. כל יום שחולף הוא בזבוז של עוד יום לקמפיין הבחירות הבא. כי למפלגת העבודה, נו אתם יודעים - המחנ"צ, יש את החובה להפוך כל יום למכריע, אלא אם כן הם מבטיחים לנתניהו קדנציה חמישית ומיותרת אף יותר מקודמותיה. הממשלה הזו, קרוב לוודאי לא תחזיק מעמד ארבע שנים ועל בסיס זה על המחנ"צ לייצר סדר פעולה ברור ומגיב (פרו-אקטיבי). אופוזיציה המגיבה בנרפות שכזו, בה ראש מפלגה אופוזציונית אחרת נתפס חזק יותר מראש האופוזיציה לא תשיג את מטרתה - לא בהפלת השלטון ולא בהחלפתו. ניתן לומר שבמצב העניינים עכשיו, אם תיפול הקואליציה זה יהיה בגלל גול עצמי ממש כמו נבחרת הנשים של אנגליה בחצי הגמר מול יפן במונדיאל הנשים. 

אין למפלגת העבודה או למחנ"צ זמן להרים שורה חדשה של מנהיגים, אם כי יש לה שורה שניה מכובדת ביותר של חברי כנסת פעילים, העובדה שהם לא ממצבים את עצמם כרגע כמנהיגים אפשריים רק מעידה לטובתם, הם לא בשלים באמת להיות המנהיגים שיחזקו מחדש את המפלגה. מה שמשאיר אותנו עם החשודים המידיים. כבר טענתי שאני לא אובייקטיבית ולכן אני יכולה לערוך את הפוסט כרצוני, אז אנא מכם זו הפרשנות שאני מציעה וככזו אני מביאה אותה - אובייקטיביות תקראו בעיתון, אולי גם שם לא, אבל זה כבר עניין של אינטרסים. את השילוש דיסקין, אשכנזי, גנץ אני משאירה מחוץ לפוסט כי רבות הספקולציות על העובדות. 

בואו נתחיל עם מי שבאמת אין צורך לתת לו יותר מרגע חולף - המועמד בעיני עצמו - רון חולדאי. יכולתי לפסול את עצמי מהבעת עמדה ממש כמו כחלון מהדיון במתווה הגז, אבל זה קל מדי. חולדאי הוא לא אופציה אמיתית אלא אם כן מפלגת העבודה נחושה בדעתה שסופה יהיה כתוב כחמשיר בידי מפקד טייסת לשעבר חובב ניקיון ושליטה. במידה רבה חולדאי הוא המקבילה לדונאלד טראמפ, רק שאין לו חיה על הראש והוא קוריוז שימצה את עצמו מהר יותר ממנו, ממש כפי שמקומו בפוסט תוחם זה עתה.

הבא בתור, נניח, הוא כבל, הבעיה של כבל שהוא באמת בסדר לרוב, אני חושבת. אבל זה לא באמת הופך אותו למנהיג הבא של מפלגת העבודה. לא שאני משווה אותו לישראל קיסר, אם כי נראה לי שהרגע עשיתי את זה, אבל כבל לא נועד באמת להיות מנהיג מפלגת העבודה, אין לו את מה שצריך בשביל זה. הוא יכול לעשות הרבה תפקידים טוב, אבל אף אחד לא יבחר בכבל לראשות הממשלה. אני מקווה שאני לא מעליבה אף אחד אם גם על כבל אפסח, אבל בלי להעליב.

זה משאיר אותנו עם יחימוביץ' - מטבע הדברים הייתם רוצים שאפרגן לה את המנהיגות רק שבואו נהיה כנים, יחימוביץ' מעוררת התנגדות. מפלגת העבודה כבר נתנה לה צ'אנס התוצאות השאירו את יחימוביץ' בהובלה אך לא כמועמדת להנהגת המפלגה. חשיבותה במפלגה היא ענקית ותרומתה אדירה ועדיין זה לא יקרה בקרוב, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה מנהיג מפלגת העבודה שוב, שלי צריכה סוג של makeover אלא שאז היא לא תהיה שלי יחימוביץ' ואתם רואים את הכשל הלוגי המתבקש. אם שלי יחימוביץ' תנהיג את מפלגת העבודה אי פעם זה יקח עוד זמן ויצריך הרבה תהפוכות.

אז נשארנו עם עוד אחד וזה אומר שאולי אסור לי למהר ולפסול אותו כי בחישוב מהיר זה משאיר אותנו בלי אופציות. מפלגת העבודה כבר ניסתה אותו וזה לא ממש היה רע, כלומר בבחירות ב- 2006 הוא לא ניצח, אבל הוא שמר על כוחה של המפלגה ובאותם הימים זה היה סוג של הישג. הוא כן היה שר ביטחון ואפילו די טוב והקרדיט שהוא קיבל על כיפת ברזל הוא לגמרי מבוסס. הוא שינה סדר עדיפויות ופינה מקום לתפיסה נכונה של העורף ובכך נתן מענה יעיל ברמה הביטחונית וגם מענה פסיכולוגי וזה לא פחות חשוב. 

כפוליטיקאי הוא משופשף, הוא אפילו זקן חברי הכנסת וזה בהחלט משהו להתגאות בו בכנסת בה אחוז חברי הכנסת שזו להם הפעם הראשונה הוא יחסית גבוה. הוא ברור לגמרי, גם בתפיסה הכלכלית שלו, לזכותו עומדת העלאת שכר המינימום בעקבות המשא ומתן הקואליציוני שהיה מצוין, אפילו בלי להשוות לפארסה נניח של הבחירות האחרונות, אלא בכל קנה מידה. גם המשנה המדינית שלו ברורה, בעיני היא כמובן נכונה יותר מזו, שאם נניח שיש כרגע, יש כרגע. אבל הוא גם לא נתפס בציבור כמי שיוותר בעינייני ביטחון. שלא לדבר על השינוי שזה יביא ברמה הבינלאומית. 

גם ברמה האסטרטגית עמיר הוא בעצם בחירה די טובה. לאורך השנים הפוליטיקאי היחיד ממפלגת העבודה שהעביר בפועל קולות בפריפריה לטובת מפלגת העבודה וזה בהחלט חיוני כרגע למפלגה. ואפילו הוכיח שיש בכוחו, להעביר אנשי ימין-מרכז למפלגת העבודה כאשר הוא עומד בראשה. הוא אמנם הפסיד ב- 2006 אבל עמד בכבוד במבחן היכולת. וזה עוד מבלי לדבר על זה שהוא מזרחי, וגם אין צורך - עמיר לא מדבר בשפה של קיפוח או בשפה מרירה - עמיר מדבר ברמה הישראלית של כולם. אם אמשיך לדבר עליו עוד תחשבו שיש לי אינטרס. אני לא רואה רק את מעלותיו של עמיר, בהחלט יש לו חסרונות, ולא רק השפם. רק שאין למפלגת העבודה זמן כרגע לבזבז על מציאת מועמד, צריך לעבוד עם מה שיש ובתנאים האלה עמיר הוא מה שיש והוא לגמרי לא פשרה, אלא נציג אמיתי של אלטרנטיבה, בהנחה שגם הוא יבין את זה. 

הניתוח הזה הוא טוב ויפה, אבל מה שמפלגת העבודה צריכה עכשיו כדי להיות באמת רלוונטית זה שמי שיש לו את זה שיקום ויעשה מעשה. הרצוג רופס? אין בעיה שיקום מי שחושב שהוא יכול להחליף אותו ויתחיל לעשות מעשה - לדבר, ללחום, להכניס קצת פלפל ובעיקר - למצב את מפלגת העבודה כחלופה אמיתית. עכשיו בואו נראה את זה קורה. מסתבר שאני מדברת אל זה עם השפם עכשיו. דברים שלא הייתי מאמינה על עצמי גם בעוד מאה שנה, תראו מה זה?!

מערכות יחסים זו אי סימטריה מובהקת שלא מחשבים

בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.

דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי. 

Image result for NYT cover Einstein
השער של הניו יורק טיימס -
ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות
למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל  עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא. 

אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת? 

עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט. 

אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים. 

בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה. 

לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.

לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.

יום רביעי, 1 ביולי 2015

איפה אתם הייתם ביום שבו נעלמה המדיניות?

טווח הקשב של הישראלי הממוצע הוא נמוך, אבל הפעם זו לא תסמונת ישראלית שדורשת התייחסות מיוחדת. נדמה שזו נחלת מרבית המדינות המודרניות, אולי זו הטכנולוגיה יוצרת את הקצב - הכל בביטים מהירים. אם מסתכלים על מה שנשאר בכותרות, דומה שזה לא הרבה ומעטים הדברים החשובים באמת המקבלים התייחסות ראויה. נטען כי התקשורת מכוונת את עצמה אל הקורא הממוצע, אם כך אין לי אלא להסיק שהתעמולה עובדת טוב כי הרבה דברים צריכים להיות בכותרות ובשיח הציבורי ובכל זאת הדיון הוא בשוליים.

אני לא יודעת איך ייגמר סיפור הגז, עכשיו משלא הועבר המתווה לא בממשלה ולא בכנסת ומבקר המדינה נכנס גם הוא לתמונה ולמרבה הפליאה, או שלא, מתחילים להתפרסם סעיפים מסמרי שיער ומרחיבי מונופול. מה שבטוח שגם פה ניתן לראות מדיניות (נניח) שעל פניה היא מאוד בעייתית עוד מבלי שנדבר על שוד לאור יום של משאב ציבורי מהציבור. והנה אנחנו - אחרי הניסיון הכושל לאשר מתווה ללא פירסום מתווה, ומי שברור שאין פרוטוקולים ואין שקיפות, אבל ככל הנראה מונופול יש גם יש, אינטרסים גם וזה עוד בלי להפנות את הזרקור ליחסי שלדון-נתניהו והמכתבים הלא ממש מרומזים בין הראשון ללשכתו של האחרון ויועץ משפטי ממשלה חסר עמוד שדרה וככל הנראה קצר רואי. יש כאן את כל האלמנטים לפרשה עסיסית ומלוכלכת ובכל זאת ההד הציבורי שהיא מייצרת אינו גדול דיו, בטח לא קצה קצהו של הפונציאל שהיה לו, לו היה הציבור מבין עד כמה זה חמור.

מישור מדיני אין - רק אתמול ב- 16:30 הסביר שר הביטחון יעלון שהפיגועים האחרונים הם כתוצאה מהסתה של הרשות הפלסטינית. זה בגזרת התודעה, בגזרת הלשון (היוצרת תודעה) הוחלפו פיגועי האווירה בפיגועים עממיים. כך כינה ראש השב"כ כינה את הפיגועים החדשים, אם כי אני חייבת לציין שפיגועי ירי הם לרוב לא עממיים אלא מקצועיים ומתוכננים, אבל מה לי ולזה? אני לא ראש השב"כ. "פיגועים עממיים", קצת כמו ענישה קולקטיבית יוצרים הכללה, הכללה מייצרת תודעה. אם הפיגועים עממיים הם משוייכים לעם מסוים - הנה שוב צבענו בצבע אוכלוסיה שלמה. אבל אצלנו זה לא הסתה אצלנו כמובן זו הערכה מקצועית. רק שההערכה המקצועית הזו בעיני מכשירה את לב הציבור לעוד מבצעון. מה שמעניין יהיה זה שהמבצעון בוודאי לא יהיה בגדה, למרות שאם כבר "חייבים" מלחמה הגיוני לפעול בשטח ממנו, ככל הנראה, יצאו כל המפגעים האחרונים. יותר מזה אם הפיגועים הם תוצאה של הסתה של הרשות - איך זה מתיישב עם הניסיון של הרשות להרגיע את השטח? אבל מה זה חשוב? אמרנו לחם ושעשועים, לא?

יותר מזה אם יש כאן גל טרור חדש הרי שהוא לא נובע יש מאין הוא נובע מהעדר מדיניות. אבל אם במדיניות עסקינן, הרי שאם חלק ממדיניות ישראל היא איראן, אז כרגע זה לא ממש בידיים של ישראל, אם כי נתניהו בתעמולה. רק אתמול, בלילה של ה- 30.6, יצא משרד ראש הממשלה בציוץ שכותרתו (חוסכת לכם לינק): WATCH AND SHARE: The Islamic State of Iran: just like ISIS, but much bigger עם סרטון תעמולה שאין לי אלא להכתירו כמשעשע, כי לפעמים כל מה שנותר הוא לצחוק. אבל גם איראן לא באמת יכולה להיות המדיניות של ישראל, בכל זאת יש עוד דברים על הפרק. כלומר באופן עקרוני אמורים להיות, אבל איכשהו בינתיים בחיים עצמם, אנחנו די שקטים יחסית לכאלה שנדפקים עד העצם, אולי זה באשמת הצנטריפוגות, הן ידועות כמחוללות סחרחורת.

כך או אחרת לא נשאלת השאלה החשובה באמת - אנחנו 3 חודשים אחרי בחירות, לפי כותרות העיתונים פרשיות באות וחולפות, משל היו משאית להובלת פיתות בהן מתחבא ראש ממשלה בלווית רופא ילדים בדרך להליך פולשני אורולוגי שאינו מאושר על ידי משרד הבריאות ונמצא בשלב ניסיוני על בסיס התנדבותי, ומבוצע על ידי גניקולוג ורדיולוג ומוסתר מעיני הציבור- כי שקיפות זה לא שקיפות הפעולה אלא שקיפות הקהל כידוע. אבל מה חסר פה? ובכן, לא רוצה להיות הילד הזה שמצביע על המלך וטוען שהוא עירום, אבל אני לא רואה כאן מדיניות. מותר בבקשה כבר לשאול - מה לעזאזל המדיניות של ישראל? מה על סדר היום?

זאת אומרת ההסכם עם איראן בסופו של דבר ייחתם, מתווה הגז כך או אחרת יטופל ויש חשיבות רבה לכניסתו של המבקר לזירה, אבל מה הלאה? איזה אופק מדיני מתווה ראש הממשלה או הממשלה בכלל? 

הטענה שאני רוצה להציע היא קצת לא מקובלת - האם במידה מסויימת השיח הציבורי הרדוד הוא תוצאה של העדר מדיניות ואופק, שבעיקר מונעת מהאג'נדה של ראש הממשלה ומהאינטרסים של פטרוניו וחבריו? הרי איך אפשר לדבר על אופק אם מגבילים לך את שדה הראייה, ואם מגבילים לך את שדה הראיה הרי שמימלא תתרכז רק בצעד הבא ולא בהמשך הדרך.

אני מסתכלת מסביב ואין לי אלא להבין שבהעדר מדיניות ברורה, אנחנו כנראה עדיין מנווטים על ידי ראש ממשלה ללא מצפן ומצפון שבעיקר פועל בשלוף וממעשיו עולה ניחוח של חוסר אחריות ציבורית. עזבו ימין או שמאל, זה ספק שאמור לנקר בכולנו. ממשלה אמורה להציע הווה ועתיד לאזרחיה, זכותם של אזרחיה לדעת מה היעדים האלה ואיך נגיע אליהם. אולי ההצלחה של נתניהו נובעת מהעובדה שהוא מצליח כל כך להבהיל את הציבור בסיפורי האפוקליפסה שלו ובאפוקליפסה כמו באפוקליפסה הכלל היחיד הוא לשרוד בתוך הכאוס. עכשיו צריך רק את הילד מהמטריקס שיסתכל היטב ויגיד - הי, אבל בכלל אין כאן כאוס, זה מה שרוצים שתחשבו.