די. הגיע הזמן לומר די

הדיסוננס הזה, זה שכאן כבר המון זמן, זה שהתעצם כאן בקיץ שעבר, זה שלא מרפה מאז, קנה לו עוד אחיזה בימים האחרונים. למדתי להתרגל אליו, להתמקד בחיים האישיים, בכאן ובעכשיו. בלספר לעצמי שבסך הכל מצבי לא רע, בלספר לעצמי שצריך לדאוג לקיום היומיומי. להתמקד בעבודה,לטפל בילדים, לדאוד להם ללימודים, לאוכל, לחוגים. היום יום הזה של לעטוף אותם. ועם כל יום שהם גדלים להרגיש את הדיסוננס הזה מתגבר. אלא שלדאוג להפוך את הילדים שלי לבוגרים עצמאיים לא שווה הרבה כשכל יום סטטיסטיקת המוות פועלת לרעתם.

הדיסוננס הזה של שנים לדעת מה קורה קילומטרים ספורים ממני, מה נעשה בשמי, אבל להמשיך בחיי. הקטנים, הפשוטים. לכתוב על זה כאן בבלוג או ברשתות החברתיות ובזה לגמור את חובי אולי למרק מעט את המצפון, להגיע להפגנות אולי קצת מלטף אותו, אבל זהו. הקבלה שלי, גם אם היא תחת מחאה, היא קבלה שלי להעדר שינוי. קבלת המציאות הזו היא הסכמה ושאלת הרצון אינה חשובה. לראות ריקבון מוסרי ולהצביע עליו לא עוצר את התפשטות הריקבון, זו מהות הרקב.

הימים האחרונים בהם המדינה שלי מוצפת בקריאות מוות לערבים וקונצנזוס רחב שהפלסטינים אשמים בהכל, הם ימים קשים. מעבר למצב הבטחוני המדורדר שהוא תוצאה של ראש ממשלה נעדר כיוון מדיני שחושב שההשתהות תמציא פתרון, זו תחושת ביזוי המוסר הבסיסי. אלבר קאמי כתב פעם שהוא רוצה לאהוב את מדינתו מבלי לוותר על המוסר. זו אינה פריבלגיה זו צריכה להיות דרישה מינימלית מכל מדינה מתוקנת. דרדור מוסרי שמתחיל "רק" ביחס לאחר, מוצא לאיטו עוד ועוד "אחרים".

שתקתי המון זמן. אמרתי לעצמי משפטים כמו "זה רצון העם", אמרתי לעצמי שאין ברירה אלא לתת לגל הימני -לאומני ששוטף אותנו לעבור. זה עבד לי עד לא מזמן. זה כבר לא.

השיתוק הזה סוגר את חלון ההזדמנויות של הילדים שלי, של הילדים של כולנו לחיים נורמליים במדינה הזו. אנחנו מרחיקים את עצמנו מחלום של שלום וזורקים את האחריות על הפלסטינים. בעשותינו את זה, אנחנו זורקים את עתיד הילדים. בפראפראזה על גולדה: אם חיי ילדינו היו חשובים לנו יותר משטחי אדמה, כבר היה שלום, או לפחות לא היה כיבוש. אם הפלסטינים לא רוצים שלום איתנו כטענת הימין ואפילו נצא מנקודת הנחה שזו אקסיומה שאין נכונה ממנה - איזו סיבה יש לנו להציב את עצמנו שם?

אם המטרה היא מדינת ישראל שמפנה את משאביה לטובת אזרחיה הרי שהאינטרס של כל אחד מאיתנו הוא שנצא מהשטחים. תהיה מדינה פלסטינית והיא תהיה תוקפנית למדינת ישראל? אדרבא שתתחיל שוב מלחמה. אבל ככה אנחנו חיים במלחמה יום אחרי יום אחרי יום וההצדקה היחידה שלה היא שאנחנו רוצים את השטח הזה. זה מה שזה. תחת הכותרת הזו אנחנו דנים ציבור שלם לחיי עוני חסר זכויות ואותנו לחיים של כובשים. ככה לא ניתן לייצר עתיד באזור, לא לנו ולא לילדינו.

תסתכלו מה קורה ברחובות. המשך שיתוק נתניהו משמעו עוד פיגועים על בסיס יומיומי, עוד שנאה משני הצדדים וצמצום כל תקווה. כל יום שנתניהו ממשיך בהסתה שלו נגד הפלסטינים ובשיתוק מכוון של המצב המדיני הוא עוד יום שאנחנו נותנים לסטטיסטיקה לפעול נגד העתיד של הילדים שלנו. איך נסתכל עוד כמה שנים בעיניי ההורה ששכל את ילדו ונדע שגם אנחנו, כמו דורות של הורים לפנינו, לא עצרנו את זה כשעוד אפשר היה?

זה הזמן לעלות לירושלים ולדרוש מראש הממשלה פיתרון. זה לא הדת, זה לא אבו מאזן, זה לא המופתי, לא איראן ולא היטלר. זו דמגוגיה. מה שצריך לעמוד לנגד עינינו הם הילדים שלנו. מה שצריך לעמד לנגד עינינו זה העקרון הברור לא להרחיב את משפחת השכול. נתניהו היה צריך לדעת את זה לבד. זה התפקיד ההיסטורי שלו, הוא בחר להציב את עצמו שם וקיבל מנדט. 30 מנדטים. אם התפקיד הזה גדול עליו שיקום ויגיד. האדם ששם עצמו "שומר ישראל" אולי לא נם ולא ישן, אבל הוא עוצם עיניים עת מחיר הדמים עולה.

דמוקרטיה מתחילה בחינוך

לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. 

מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת. 

זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם  אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.

יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת. 

השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.

להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם

מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים. 

אם תרצו מדינה דו לאומית אין זו אגדה

בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון. 

כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן. 

זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.

לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.  

תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.

לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי. 

ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר. 

האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.

אל תוציאו את נתניהו מהבוץ

שש וחצי שנים נתניהו ראש ממשלה, את הקדנציה הנוכחית שלו פתח בישיבת הממשלה הראשונה בדברים הבאים (נוסח מקוצר): "מהרגע הזה אנחנו חייבים לשים את המחלוקות מחוץ לחדר הזה ולהתרכז בעשיית טוב למען אזרחי ישראל - כל אזרחי ישראל...אנחנו נפעל בנחישות, באחריות ובתקיפות מול הניסיונות לאתגר את גבולותינו ואת ביטחוננו גם מקרוב וגם מרחוק...אנחנו נמשיך במאמץ לקדם הסדר מדיני תוך עמידה על האינטרסים החיוניים לביטחונם של אזרחי ישראל...נפעל לשיפור רווחת החיים, בדגש על הורדת יוקר המחייה ויוקר מחירי הדיור בפרט, נפעל להמשך צמצום הפערים בחברה הישראלי, ...אנחנו מחויבים לפעול לטובת כלל אזרחי ישראל ואנחנו נעשה את כל מה שאפשר כדי להצדיק את האמון שהעם נתן בנו. עכשיו פשוט הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה". מותר לי לסכם וומר שעד כה זה לא ממש מצליח לו?

המחלוקות? אחרי ההפגנה ביום שני בערב של ה"מיימינים מראש הממשלה", יש לי תחושה שהמחלוקות די out there.

להתרכז בעשיית טוב למען כל אזרחי ישראל? טוב ברור שזו רק סיסמא מחוייבת מעמד ועדיין - בואו נגיד שבניכוי אוכלוסיות מסויימות לטובת התרגיל המחשבתי הזה, עדיין למרבית אזרחי ישראל לא ממש טוב, אלא אם כן אתם שמחים לנוכח הגשת תוכניות הבניה של מעון ראש הממשלה לאישור הוועדה המחוזית לבניה בירושלים, אגב השמחה שלכם, על הנייר, תעלה כ-650 מיליון, בפועל יש להניח הסכום השערורייתי הזה יגדל, שנאמר - מהפכה במחירי הדיור.

פעולה נחושה נגד אתגרים ביטחוניים? מוצג א' לנושא זה יהיו השבועיים האחרונים (ואציין כי יכולתי להגדיל את טווח הזמן). התביעה סיימה.

הסדר מדיני? מי שלא מפסיק לדבר על ההסתה של אבו מאזן ולא עושה דבר מלבד לשלם מדי פעם מס שפתיים בנושא מחוייבותה של ישראל לשתי מדינות לשני עמים, כאשר שריו מדברים בגלוי על המשך הבניה בהתנחלויות ועל ה"אין כיבוש", לא באמת מקדם הסדר מדיני, לפחות בואו לא נשקר.

אני אפסיק כאן ולו בשל הניסיון הנואל להיות אופטימית ולהגיד שהקדנציה עוד לא נסתיימה, אבל יש לי תחושה שהממשלה הזו לא ממש תצדיק את האמון שניתן לה, אבל זה בסדר גם ככה הסטנדרטים של הציבור הישראלי נמוכים להחריד. 

למעשה אין הרבה נושאים חיוביים שהממשלה הנוכחית יכולה לזקוף לזכותה, אבל זה לא שהיו לי ציפיות. המצב הפוליטי אילץ את נתניהו להרכיב ממשלה צרה וכבר מן ההתחלה הוא שאף להרחיב אותה, לפחות להרחיב מספיק בשביל ליברמן. אתמול נתניהו דיבר שוב על ממשלה רחבה וזו בהחלט נשמעה הפעם כמו קריאת מצוקה. אני לא יודעת אם ליברמן יהיה קשוב לצרותיו של ראש הממשלה, מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. אבל כל מי שיצטרף לממשלה הזו בניסיון לגאול אותה סופו שישא במחיר הכישלון של מדיניות נתניהו. 

אין איום חיצוני ממשי על קיומה של מדינת ישראל, כן יש פגיעה בביטחון האישי של תושבי המדינה, ולמרות שזה לא מעט, זה גם לא יותר. אין שום סיבה להתאחד סביב נתניהו בשל גל הפיגועים האחרון, זו הקלחת שנתניהו הבעיר במו ידיו. אם זהו רצון הציבור בישראל, אין שום סיבה שמפלגה כזו או אחרת תגיע להושיע על תקן Here I come to save the day. זה לא מה שייצור מהפך פוליטי בבחירות הבאות, ניתן ליצר אותו אבל לא בחבירה לנתניהו. אני לא ראיתי את הליכוד חוכך בדעתו ב- 1996 לחבור לממשלתו של פרס עת היו פיגועים בישראל, אדרבא, הימין יצא לרחובות בהפגנות סוערות ואגב לא נאמרו אז משפטים כמו "זה לא הזמן להפגנות, זה זמן להתאחד". 

במשך שנים מסביר הימין כי ניסיון השמאל ליצר שלום הוא בלתי אפשרי ולא מייצר ביטחון, שש וחצי שנים נתניהו ראש ממשלה והציבור ממשיך להצביע לו, ולא ראיתי כיצד יש הסדר מדיני. להפך, אני רואה בעיניים כלות את הפגיעה בדמוקרטיה, את השנאה ואת האלימות שמגיעות לשיאים חדשים מדי יום. יואיל נא ראש הממשלה להביט למציאות בעיניים ולומר לציבור אם יש ביכולתו לעמוד בהבטחותיו או אם לאו. אם כדברי זוגתו, שפורסמו היום שישראל היום, האיש עוסק מבוקר עד ערב בשלומה של ישראל ושל העם היהודי כולו וזו התוצאה, הגיע הזמן להסיק מסקנות. 

כך או אחרת, אין כאן משבר מדיני או איום קיומי, יש כאן תוצאה ברורה של מדיניות, השמאל לא צריך לתת לראש הממשלה שום רשת ביטחון, השמאל לא צריך לחזק את ידו של אף אחד, ובטח שלא צריך להיות ממלכתי. השמאל צריך לייצר דרך, השמאל צריך לצאת להפגנות כמו זו שערכה היום חד"ש, השמאל צריך לפנות לאבו מאזן ובעיקר השמאל צריך להפסיק להיות הצל של נתניהו. אם הרצוג יוסיף להיות כמו נתניהו אבל עם טוויסט, נמשיך לקבל את נתניהו וכמו שזה נראה ולמרות הרצון הכן לעמוד במשימה, נניהו לא טוב ליהודים, ולא טוב לערבים ולמעשה לא ממש טוב לישראל. אבל מהבוץ הזה נתניהו צריך לצאת לבד.

אם זו היתה תוכנית ריאליטי נתניהו היה מודח

והיום היה יום ראשון, ערב שמיני עצרת, מטוסו של ראש הממשלה נחת, ירד ראש הממשלה בחלטיות מהמטוס ובאקט של אחריות כינס התייעצות דחופה והודיע אחר כבוד: סגרים, מעצרים מנהליים והריסת בתים. וכמובן - רמיזות על מבצע צבאי. אם רציתם לדעת מה ראש הממשלה מציע, התשובה לפניכם כלום. אין לו פתרון.

לדעת ראש הממשלה זה אמור להספיק לציבור בישראל. אלא שסגרים, מעצרים מנהליים והריסת בתים זה לא משהו שאנחנו לא מכירים, זו מציאות יומיומית. עובדתית זה לא עזר מעולם ובטוח שזה לא עוזר. מבצע? במבצע הזה כבר היינו, במקסימום זה מעניק כמה רגעי שקט במחיר לא ריאלי של חיי אדם ומחזיר אותנו לאותה נקודה ועוד קצת כעבור פרק זמן קצר יחסית. 

קראו לזה אינתיפאדה, אל תקראו לזה אינתיפאדה, כך או אחרת היאוש הפלסטיני הולך ומתגבר ולא הריסת בתים, ולא סגרים ולא מעצרים מנהליים יפסיקו את היאוש הזה. הם אולי יקשו על ביצוע פעולות טרור, אך לא ישימו קץ לא לבעיות מהן סובלים הפלסטינים וגם הישראלים ולא להתארגנויות הטרור או לפעולות מחאה. 

כל פתרון שמציע נתניהו הוא זמני ורק דוחה את הקץ. זו בדיוק הנקודה, נתניהו קונה זמן, אולי מתוך כוונה לחזק את ההתנחלויות אולי בלל שהוא חסר אונים. הערב, לא הרבה אחרי צאת החג כבר נפגש ראש הממשלה עם ראש המועצה האזורי שומרון וראש קריית ארבע. המסר שלו - ישראל תעשה הכל להבטיח את ביטחונם של "המתיישבים ביהודה ושומרון" זה המאבק שלה ובו תנצח. אם כך נתניהו אמר את דברו - בראש סדר העדיפויות מדינה יהודית גדולה, איך הוא יעשה את זה? זה נשאר לנו לגלות, בינתיים נראה שזה לא עובד. זו המחאה ללא כיסוי. אם אנשי הימין בישראל נקנים בסיסמאות ולא בהוכחות. מה טוב.

מועד הפגישה, המסר והתנהגותו של ראש הממשלה, לא רק עכשיו אלא באופן עקבי, נועדה ליצור מצב בשטח ולענות לקריאות מימין, זה סדר היום. נתניהו מנסה לחזק שליטה יהודית בשטח ולייאש את הפלסטינים. ייתכן שזה פשוט סימן לאבדן דרך והיסחפות עם הזרם. עד כה שש שנים והשיטה אינה מוכיחה עצמה, להפך היא משולה לסגירת המכסה על סיר מים רותחים - זה מבטיח בעבוע עד לגלישה. 

אלא שלא יכול להיות שנתניהו לא מבין שהוא תקוע בין הפטיש לסדן. אם הוא לא מבין את זה, הרי שהבעיה היא עמוקה יותר משחשבנו. הוא לא באמת יכול ללכת על צעד משמעותי לחזוק ההתנחלויות מבלי להסתכן בפגיעה קשה יותר במעמדה הבינלאומי הרעוע ממילא של ישראל ובנוסף גם שארה"ב לא תתערב לטובת ישראל באו"ם בנושא זה. הוא בעיקר יכול להמשיך בהזרמה השיטתית ולמצוא עוד דרכים מקוריות לתוספת תקציבים ולמלא בהרבה סיסמאות שישתיקו מעט את ציבור המתנחלים, אלה פעולות הרגעה שלא ממש ישקיטו את הקריאה לפעולה צבאית. 

אלא שהקריאות מימין לפעולה צבאית הן לא למבצע מתוחם, שזה המקסימום, אם בכלל, שנתניהו יכול לעשות מבלי לזעזע עוד יותר את המערכת המאוד לא יציבה כרגע במזרח התיכון וברמה הבינלאומית הוא לא יקבל הבנה או סימפטיה גם לזה. הוא יודע שהעולם כבר הבין את הטריק ומה שעובד ברמה הלאומית הפסיק לעבוד ברמה הבינלאומית. אפילו לפוטין לא תהיה סבלנות למפגן כוח ישראלי כרגע מול הפלסטינים. נתניהו לא יכול לתת לקולות מימין שדוחקים בו "להיכנס בפלסטינים" לגבור, הוא לא יכול להיכנע להם גם אם הוא רוצה והוא לא יכול להתעלם מהם גם אם לא. מעבר לזה שזה שגם מלחמה כוללת נגד הפלסטינים לא תמחוק את הבעיה, זה אמור להיות ברור גם לאנשי ימין. לפעמים פנטזיות, גם אם מגואלות בדם, נשארות פנטזיות ולא משנה כמה נעצום עיניים ונקרא לזכותנו בשם הבטחה אלוהית.

הצעדים שעליהם "החליט" נתניהו לא מחדשים דבר, הם מעידים שישראל חסרת אונים. שש שנים עומד ראש הממשלה הזה בראשות המדינה. השכם והערב הוא מגמד את אבו מאזן ופוגע הלכה למעשה ביכולת של אבו מאזן להחזיק את היציבות ברשות, מעצים את ההתנחלויות ומעמיק את השיח הלאומני בציבור. אולי העדר המדיניות הגיע לנקודה הרתיחה, טוב לא יצמח מזה אבל טוב לא צומח כאן כבר הרבה מאוד זמן.

אני יכולה לקוות שיום אחד נתניהו ישלם בכיסאו, זה מחיר פעוט לשלם כאשר בצד הישראלי ובצד הפלסטיני לא מפסיקים למנות מתים ולגדל יתומים. העדר המדיניות הזה הורג, הוא הורג בני אדם והוא הורג תודעה. אם זו היתה תוכנית ריאליטי נתניהו כבר מזמן היה מודח, מסתבר שבמציאות הרייטינג עובד אחרת. 

שתיקה. שתיקה היא גם הסכמה לקיומו של הרוע

הפיגוע המחריד בחמישי בערב בו נרצחו נעמה ואיתם הנקין היה התשובה בשטח לשתיקה של נתניהו בנאום באו"ם. בניגוד לשיתוק המתמשך שהוא מנת חלקנו, ותומצת כהלכה אם מסתכלים על המבט הנודד וחסר השקט של נתניהו במהלך שתיקת התוכחה, התסיסה בגדה ובעזה אינה שותקת. מעשי הרצח הברוטליים של מפגעים משני הצדדים יהפכו להיות הצעדים על לוח השחמט ששחקניו אינם עושים דבר. הרצח בדומא יענה ברצח ליד איתמר, זה לא ייגמר. הורים לארבעה. תינוק ושני הוריו. מוות ושכול. זה מה שזה.

היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב. 

עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם. 

זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.

אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.

אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר. 

אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר.