אומרים הכל, רק לא את האמת

שבועיים לבחירות, שום מפלגה לא אומרת משהו חדש שהיא לא אמרה לפני כן, למרות שהמציאות משתנה כל הזמן. כל מפלגה מספרת למצביעים שלה את הסיפור שהם רוצים לשמוע, כל הפרשנים מדברים על ציוותים קואליציוניים אפשריים ואחוזי חסימה ומרבית הציבור מודאג מהשאלה איך יגמור את החודש. לא משנה איך נהפוך את זה, התוצאה האמיתית ואת זה כבר אפשר לומר עכשיו, היא שלא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, שום דבר מהותי לא ישתנה. הדיון הפוליטי עוסק כל הזמן ב"עכשיו", ללא הסתכלות עתידית, ללא התייחסות לאינטרס ישראלי משותף וללא מהות או תוכניות מעשיות.

למעשה זה כבר לא מעט מערכות בחירות שמפלגות ישראליות מכוונות להגיד את מה שהן חושבות שהציבור, לפחות שלהן, רוצה לשמוע. זה לא מוכיח את עצמו, אבל גם לא מנדנד את הסירה. בלהט המציאות נדמה שקצת שכחנו וחשוב להזכיר שמפלגות אמורות לייצר חזון וליזום, על מנת לקחת חלק בניווט הספינה ולא לנוע עם הזרם. היסטורית למפלגות יש תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל, כשהן לא מנסות לייצר תודעה פוליטית מהותית ועשייה – הן חוטאות לתפקידן.

המגרש הפוליטי הישראלי-יהודי עסוק בעיקר בשאלת נתניהו ורק לא נתניהו ובתווך נכנס גם בן-גביר. אבל זו לא השאלה ולכן ממילא שום תשובה אינה רלוונטית. זה נכון שאפשר למצב את העניינים כמאבק בין מחנה דמוקרטי למחנה לא דמוקרטי, אך ללא המפלגות הערביות ועם מוכנות למשטר הפרדה לא ניתן לדבר על דמוקרטיה, בוודאי לא בפן המהותי שלה. העובדה שזה נעשה, רק מקבעת את התפיסה הלא דמוקרטית של דמוקרטיה ליהודים והיא בשורה התחתונה התפיסה של בן גביר, אבל גם של סמוטריץ', שקד, סער, אלקין, גנץ ונתניהו ועקרונית, כפי שהוכיחה הממשלה היוצאת, היא גם מקבלת תמיכה מהעבודה וממרצ. 

הירידה המהותית ברצון להצביע, או באמונה שההצבעה יכולה להשפיע, היא עוד תסמין של מפלגות שחוטאות לתפקידן והיא ביטוי לתחושה המהותית של הבוחר כי אינו משפיע. ציבור שמרגיש שהוא אינו משפיע, מתרגם גם הוא לחולשה דמוקרטית, בהנחה שיש בישראל אלמנטים של דמוקרטיה תהליכית.

למעשה, מעבר לכיבוש ושלטון ההפרדה שמיושם דה-פקטו בישראל, עוד לא מעט תהליכים פוגעים בישראל מבפנים וכולם שותפים במידה כזו או אחרת להרס פנימי של תהליכים דמוקרטיים. ישראל ניצבת מול בעיית פערים חברתיים-כלכליים חמורה, בעיית תשתיות, מערכת חינוך קורסת, מערכת בריאות מקרטעת, מערכת רווחה לא מתאימה ומשבר אקלים שמביא עמו סכנה לחוסר ביטחון תזונתי, מחסור במים (למרות מערכת ההתפלה) בתוך מערכת שצפויה להיפגע ואינה ערוכה תשתית וכלכלית למשבר. מעבר לנושא האסטרטגי והבטחוני, שגם הוא צריך התייחסות לאור האתגרים הללו, איפה התוכניות וההיערכויות של המפלגות לעתיד הלא רחוק הזה? מדוע אין לכל אלה התייחסות? למה מנהיגים ומפלגות לא מדברים על זה ולמה הציבור לא דורש שידברו על זה? תוך עשר שנים ומול בעיות חמורות הרבה יותר, המחשבה שהתעסקנו בנתניהו ובן גביר תהיה לא פחות משערורייתית, רק שהמחיר שלה יגבה יותר חיים.

הציבור הישראלי לא צריך מפלגות שמספרות לו את מה שהוא רוצה לשמוע, זה רק מזין מעגל קסמים של בורות מרצון, שמאפשר אמונה במציאות אלטרנטיבית, בה ישראל תמיד צודקת וטובה והחיים פה הכי טובים שאפשר. הציבור הישראלי צריך לשמוע ממי שמבקש להנהיג אותו את האמת והיא מורכבת, זה טבעה של מציאות. היכולת להצליח להתמודד עם המציאות הזאת מתחילה בהבנת המצב, בוודאי לא התעלמות ממנו.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם משתנה, העניין הוא שכדי להצליח להתמודד עם האתגרים, צריך להתייחס אליהם. במקום להמשיך ולהגיד כלום כדי לקבל יותר קולות בקלפי, רק דמיינו איזה שינוי מרענן היתה מביאה מפלגה שלא משחקת את המשחק, אלא מתייחסת לחיים עצמם, לצרכי הציבור ולאתגרי הזמן ומציעה חזון בר קיימא, תוכנית פעולה וסדר עדיפויות. אין אפילו מפלגה אחת כזו, אבל כל עוד הציבור מוכן לקבל את זה, אין כל סיבה שזה ישתנה. אבל האמת, גם אם לא תאמר, בכל מקרה תצא לאור, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי? התשובה היא שככל הנראה כן.

די לניתוק מרצון

הנטייה להסתכל ספציפית על נקודת הזמן הנוכחית והקרובה היא מאוד אנושית, בעיקר כאשר המצב הנתון מאיים, או נתפס ככזה. בישראל, בה אירוע רודף אירוע, הציבור, הפוליטיקאים והתקשורת מכוונים כל הזמן למה שקורה כרגע ולרוב אין התייחסות לתהליכי עומק, או ניסיון להרחיב את נקודת המבט. פרשנים ויועצים מכוונים תגובות מיידיות מספרים לנו איך לחשוב, קצת כמו אנשי שיווק שמסתכלים על מספרים ומגמות בלי להביא בחשבון מהות, או השלכות.

כשההתייחסות נקודתית, אין שום קושי להתמקד בבן גביר בלי לראות שיש עוד כל כך הרבה פוליטיקאים שלא ממש רחוקים ממנו, אבל הם לגמרי בתוך המיינסטרים. בן גביר אולי מדבר בוטה יותר, אבל מבחינת מדיניות אין באמת הבדל בין ממשלה שתקום עם בן גביר לממשלה האחרונה שקמה עם שקד, סער וליברמן, זה אולי הטון שעושה את המוסיקה, אבל כולם מחזיקים את אותם התווים.

למעשה, והממשלה היוצאת היא אך דוגמא נפלאה עד ההבטחות של זהבה גלאון שמרצ תהיה בממשלה הבאה הן אך הדובדבן שבקצפת, כל המפלגות היהודיות הוכיחו שאינטרס יהודי-ציוני גובר עבורן על כל ערך דמוקרטי. המפלגה הערבית היחידה שהסכימה לחוקי המשחק הלא-דמוקרטיים בעליל האלה היא רע"ם, שאר המפלגות הערביות מבקשות שוויון אזרחי ולכן מבחינת הציבור היהודי הן לא לגיטימיות. בכל מקום אחר, אי השוויון הזה היה מקומם, בישראל הוא הפך למציאות מקובלת עבור הציבורי היהודי ומתקבלת על ידי אזרחים ערבים שמבינים שזה הכי טוב שהם יקבלו בהינתן ה"אין-דמוקרטיה". אבל בן גביר הוא הבעיה, מה?

כשההתייחסות נקודתית, אפשר לא לראות את הדברים הגדולים באמת, פשוט משום שבמרחק שאנחנו מתבוננים ממנו, אי אפשר לראות למרחוק, אבל זה לא אומר שאין בעיות עוד יותר גדולות. לכן אפשר להתנהג כאילו רק נתניהו מסכן את הדמוקרטיה ולא להבין שבעצם יש עוד לא מעט גורמי סיכון שבהם יש לטפל, כמו גם שאין להתעלם ממשבר האקלים, מבעיות התכנון, או ממערכות חיוניות שמשוועות למשאבים. אבל לראות הכל במנותק בלאו הכי משרת פוליטיקאים שאין להם את האומץ להתמודד עם שינויים נדרשים בסדר גודל כזה.

כאשר בוחנים כל דבר נקודתית, לרוב קשה לחבר בין הנקודות. אם ניקח לדוגמא את "התובנה הפרקטית" שהציבור זז ימינה ולכן נכון לקרוץ למרכז ולא לבטא עמדות שמאליות, התוצאה שלה היא התאיינות של השמאל. היום אין למצביעי שמאל בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית, בוודאי לא משותפת, להצביע לה, והם נאלצים לחפש פתרונות אחרים, שלא במפתיע "אסטרטגיים". האמנם אסטרטגיים? אני לא חושבת, אחרי ככלות הכל, אסטרטגיה נועדה להשגת יעדים ואם היעדים הם ערכי שמאל, הצבעה למי שאינו מבטא אותם לא תוביל אליהם - בעיה.

ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר והגורמים להתאיינות השמאל רבים הרבה יותר, חלקם קשורים לשמאל וחלקם לציבור הרחב, חלקם מבניים וחלקם מהותיים. התזוזה של מפלגות השמאל למרכז ועמעום ערכי שמאל העבירה לא מעט מסרים שליליים נוספים, כמו התבטלות מרצון, אבל גם אישה במידה את תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל שהוביל נתניהו. השמאל החל להילחם על קיומו ולנסות להצדיק אותו, במקום להמשיך להילחם על ערכיו שנותנים את הערך וההצדקה לקיומו.  

שיעורי ההצבעה הנמוכים הצפויים בחברה הערבית זוכים להתייחסות מרובה, לא משום שדעותיהם הפוליטיות של אזרחי המדינה הערבים מעניינות מישהו, אלא משום שביכולתם להטות את הכף לכאן או לכאן. אבל הנושאים המהותיים באמת, כמו אפליה אינהרנטית של אזרחים לא יהודים, אי שוויון, שוויון נפש ביחס לעלייה הדרמטית בשיעור הפשיעה בתוך החברה הערבית וייבוש תקציבים בתוך גבולות הקו הירוק בכלל לא נספרים, משל לא היו קשורים לכלום ושום דבר, כשהם בעצם, מיותר לציין, הגורמים העיקריים לחוסר הרצון לצאת ולהצביע.

בשורה התחתונה, כל המפלגות על הספקטרום הציוני פועלות תחת ההנחה של דמוקרטיה ליהודים ומקבלות את אי השוויון האזרחי כנתון, אם מתוך הנחה שזה איכשהו הגיוני ואם מתוך "תקווה" לראות בשינוי עתידי – כך או אחרת כולן משתפות עם זה פעולה. אלא שאי אפשר להיות דמוקרט ולקבל את ההנחה הזו, זה פשוט לא עובד ביחד ולא משנה איזה סיפור ננסה לספר, אי שוויון אזרחי ודמוקרטיה לא נמצאים באותה קבוצה.

סבתא שלי היתה אומרת שכל עוד יש אנשים שמוכנים לקנות לוקשים, תמיד יימצא מי שיהיה מוכן למכור אותם. בסופו של דבר לכולנו נוח לחשוב שהבחירות הקרובות הן על נתניהו ובן-גביר או גוש חוסם נתניהו, אבל זו לא באמת השאלה. דמוקרטיה יכולה להיהרס ממוקדים שונים, משחיתות, פגיעה בשומרי הסף, פגיעה בהפרדת הרשויות, צמצום סמכויות של הרשות המחוקקת, הגדלת כוחה של הרשות המבצעת, פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אבל גם מקבלת אי-שוויון אזרחי ואפליה כמצב נתון, שלא לדבר על נירמול הכיבוש ויצירת שלטון הפרדה גזעני. כדי לשמור על הדמוקרטיה צריך להילחם בכל החזיתות הללו ולא רק בחלק. זאת בדיוק הנקודה, הבחינה במנותק, מותירה אותנו מנותקים. היתרון בבחינת דברים במנותק תופס כל עוד הוא מוגבל, בטח לא על כל דבר וכל הזמן, כי במציאות הכל מתחבר, גם אם לנו נוח יותר לנתק. 

מה בין בן גביר למשגב?

מן הידועות שהתייחסות לגרמניה בשנות ה-30 גורמות לקוראים לאבד עניין, אבל אין בכך כדי למנוע ממני לכתוב, בטח עכשיו כשחזרתי לבלוג שלי. בערב ראש השנה של שנת 1935, קצת לפני הדלקת נרות החג והשבת, דפיקה נשמעה בבית סבא וסבתא-רבא שלי בעיירה הגרמנית המנומנמת בה חיו. קצין גסטאפו עמד בדלת והודיע שבעוד כמה דקות יבוא לקחת את סבי לחקירה. סבא מילא תרמיל, נפרד מהוריו והחל לרוץ לאורך מסילת הברזל שיצאה מהעיירה לכיוון העיר הגדולה הקרובה. אומרים שמעולם לא רץ מישהו מהר ממנו בעיירה.

בערב החג השנה, אך 87 שנים אחרי, עברנו מתחת לשלט חוצות באיילון ש"ברוח החג" קרא "שיסתלקו אויבינו" לצד תמונותיהם של חברי הכנסת הישראלים איימן עודה, אחמד טיבי ועופר כסיף. את מה שבן גביר מפרסם, לא מעט יהודים ישראלים חושבים, עבורם האוכלוסייה הערבית, ההנהגה הערבית והשמאל היהודי הם לגמרי בגדר "אויבים", לא יריבים או בני פלוגתא, אלא בגדר סכנה מבפנים. ב-1935 בגרמניה, היהודי היה האויב מבפנים שצריך לסלק. שני המקרים שונים, אך הבעיה בשניהם היא שחברה שלא מסוגלת להכיל מגוון זהויות, או סיפור שונה מזה שבקונצנזוס, היא חברה חולה.

הסיפור בקונצנזוס הוא זה שנולד יחד עם לידה של אומה, או לאום ומתפתח איתה. הסיפור הזה מתגבש ועובר מדור לדור כמעט כמו מטען גנטי, מוטמע עד אחרון הנימים בכל חבר באומה. ככל שהסיפור מתארך, הוא מתקצר לראשי פרקים והופך לא רק לסיפור משותף אלא גם לזיכרון, שלא במפתיע הוא סלקטיבי. כאשר הקבוצה מרגישה מאוימת, בן אם האיומים אמיתיים או מדומיינים, מתהדקים קצוות הסיפור ומי שאינו מתהדק יחד איתם, לרוב מוקע ממדורת השבט.

הסיפור של "הם" ו"אנחנו" לא התחיל לאחרונה, הוא נבנה והתחזק לאורך השנים. תחת המנהיגות הרעילה של נתניהו, התחיל ביתר שאת סימון "האויבים מבפנים" – חברי הכנסת של המשותפת הפכו תוך מספר שנים ל"תומכי טרור", כמוהם גם מרבית החברה הערבית ובמקביל השמאל עבר תהליך דה-לגיטימציה, שבעקבותיו השמאל הפוליטי ויתר על ערכיו למען הסיפור הציוני הקולקטיבי. צמצום הפלורליזם הפך למוחשי משום שהשייכות למדורת השבט הישראלי מעולם לא היתה עניין של אזרחות, אלא מידת המוכנות לקבל את הנרטיב הציוני כנרטיב יחיד וצודק שאין בלתו.

רק שבתקופה הזו שום דבר לא נשאר סטטי, קרו עוד לא מעט דברים - קמפיין "אין פרטנר" ו"לנצח נחיה על חרבנו", ההתנחלויות התחזקו, סוליית הכיבוש הישראלי התהדקה עוד יותר על הצוואר הפלסטיני, אפליית החברה הערבית התחזקה בחקיקה (חוק הלאום, חוק קמיניץ, חוק הנכבה), קמפיין דה לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים, עלייה בשיעור הפשיעה בחברה הערבית - רשימה חלקית שלא מתייחסת למבצעים בעזה, לקורונה, לעלייה הדרמטית ביוקר המחיה, משבר האקלים, טראמפ ועליית הימין הפופוליסטי בעולם, חוסר יציבות פוליטי וחמש מערכות בחירות. 

בתוך מהומת האלוהים הזאת, באופן תיאורטי מי שהיו אמורות לחדד את עמדותיהן היו מפלגות השמאל-מרכז, מרצ העבודה. בוודאי בתקופה שנדרשת חשיבה מחדש מול האתגרים הקיימים שבמידה רבה מתאימה לערכי השמאל הסוציאל-דמוקרטי. בפועל, הן השילו מעל עצמן ערך אחר ערך. בעוד מיכאלי רואה כי טוב וממשיכה את דרכה לחיקו החמים של המיינסטרים במרכז הציוני, במרצ נראה שעד הבחירות ידברו שמאל ואחרי הבחירות ובשם אחדות מדומה או אחריות ציבורית, בוודאי יסכימו שוב להיות מגש הכסף של קואליציית ימין. מי שעשה את זה פעם אחת, כבר לא יהסס גם להבא.

באופן לא מפתיע, שמאל "פרקטי" שחושב שהוא משפיע מבפנים, רק חופר את הקבר של עצמו. בסופו של דבר אם השמאל לא מקדם שום מדיניות שמאל ואפשר להסתדר בלעדיו, אז למה לא להסתדר בלעדיו? אם מדיניות המרכז-ימין של לפיד היא בלאו הכי המקסימום שיקבל מי שמצביע מרצ, הרי שהדבר ההגיוני לעשות הוא להצביע לפיד ולא לסכן את יכולתו להרכיב ממשלה. ההתאיינות בהתנדבות של מחוזות השמאל היהודי היא סכנה אמיתית לדמוקרטיה, שבאה בד בבד עם צמצום הפלורליזם.

אם נחזור לשלט מתחילת הטור, הרי שהוא הכתובת על הקיר, או נכון יותר מראה והבבואה המשתקפת בה מכוערת ומטרידה, היא נראית ישרה רק למי שמרכיב משקפיים "ציוניים". היום ישראל היא מקום שבו הצבעה לרשימה המשותפת אינה לגיטימית, שבו שוויון אזרחי וזכויות אדם הם סממן לשמאל "רדיקלי" או שמאל "טהרן", למרות שמושגים אלה אמורים להיות המכנה הדמוקרטי האזרחי המשותף. עם הזמן נעשה פחות ופחות לגיטימי לדבר על מציאות מורכבת או מהות דמוקרטית, כי יש רק סיפור אחד "ציוני" ויהודי והוא קודם לכל סיפור אחר. השייכות לחברה מתחילה במוכנות לקבל את הסיפור הציוני המקובל, כל חריגה ממנו הפכה לסוג של "בגידה".

ההסתכלות הזו היא כבר מזמן נחלת הרוב היהודי, בטור היום בהארץ, שנחשב מעוז השמאל הישראלי בתקשורת, מקונן אורי משגב "לקחתם לנו את הבשר והסקס, תקבלו פאשיזם", כי ברור שהפתרון נמצא בחבירת המחנה הליברל-דמוקרטי לימין השמרני, ככה זה כשפריבילגים נדרשים לבחון את הפריבילגיות שלהם על רקע של עולם משתנה – זה מפחיד אותם ולכן הם מחפשים את הסדר הישן. בעולם שלא למד את לקחי ההיסטוריה, ההיגיון הזה כנראה מסתדר ולכן השלט באיילון מסתדר פה לכולם, מבן גביר, דרך משגב ועד למיכאלי ויאיר גולן. שנאמר – הכתובת על הקיר, אבל הבעיה היא עם מי שלא רוצה לקרוא אותה. 

הסיפור של וויל בראון

אלפי מקרי לינץ' מזוויעים התרחשו על אדמת ארה"ב, עדות מורבידית לגזענות שעוד לא מוגרה מהעולם. אחד מהם התרחש היום לפני 100 שנים. מעשי לינץ' התרחשו על ידי המון משולהב, כביכול בדרישה לצדק אחרי ביצוע פשע. אלא שלא פעם לא רק שלא היה שום פשע, לרוב לא המבצע נתפס ואף פעם לא היתה שאיפה לצדק, רק גזענות ואלימות שחיפשו ניצוץ. בסיפור הזה הניצוץ הפך ללהבה וכל שנותר היה אוד עשן של מי שהיה פעם אדם בשם ויל בראון וכל פשעו היה היותו כהה עור.   

כזכור ההגירה הגדולה מביאה עשרות אלפי אפרו-אמריקאים מהדרום לערים המתועשות הצפוניות יותר, כמו נברסקה ואומהה. המצב הכלכלי הלא יציב והתחרות על מקומות עבודה מביא למתחים כלכליים שמתעצמים על רקע גזעי. ככה אנחנו מגיעים ל"קיץ האדום" של 1919, כך מכונות המהומות הגזעיות שהתרחשו באותו הקיץ, בעצם כבר מסוף החורף ולתוך הסתיו, אם להיות מדוייקים) ברחבי לא מעט ערים בארה"ב. 

יש המון סיבות לתקופה העגומה הזו העיקרית שבהן היא אנטי-קליימקס למלחמת העולם הראשונה בארה"ב בקרב לבנים ואפרו-אמריקאים. זו תקופה כלכלית לא פשוטה ולא מנותקת משביתות העובדים וניצול העובדים השחורים על ידי בעלי הממון לשבירת השביתות ולפגיעה במאבקי העובדים. בתקופה זו היו כ-40 תקיפות על רקע גזעני נגד אפרו-אמריקאים במספר מדינות, כמו: ג'ורג'יה, דרום קרולינה, טקסס, אריזונה, אינדיאנפוליס, וירג'יניה ואפילו בוושינגטון DC. 

הסיפור שלנו מתחיל ב-25.9.1919, אגנס לאובק, בת ה-19, מאומהה מתלוננת שהותקפה על ידי גבר כהה עור. זו תקופה בה עיתונים לא מעטים בדרום מדווחים על מעשי אלימות שבוצעו על ידי אפרו-אמריקאים מבלי לבדוק בכלל אם בוצע פשע. בכל מקרה את המקרה של אגנס מפרסם ה-Bee בצורה הכי פרובוקטיבית שאפשר "מפלצת שחורה תוקפת זוג". וזה לא רק ה-Bee, כל העיתונים הגיבו בכותרת דומה וגזענית למקרא. אבל ל-Bee יש תפקיד עצום בהלהטת הרוחות באומהה.

אגנס ובן זוגה מילטון הופמן, לימים הם התחתנו, הותקפו לקראת חצות על ידי אדם שחור. לא היה ידוע מי החשוד, אך ה-Bee פירסם כבר את שמו של וויל בראון, גבר אפרו-אמריקאי בן 41 הסובל משיגרון ועובד בבית אריזת בשר. המשטרה עוצרת אותו ב-27.9 וכבר ליד הבית שלו נערכים עימותים עם כ-250 איש ואישה שהתאספו לשבש את המעצר. מכאן נלקח בראון לבית המתלוננת וגם היא וגם בן זוגה מזהים אותה כתוקף. עוד לפני שהמשטרה ווויל בראון מצליחים לעזוב את ביתה של משפחת לאובק, כבר מתאסף המון סביב הבית, לאחר עימותים של כשעה מגיע תגבור ומחליטים להעביר את החשוד לבית המשפט המחוזי, שם 46 שוטרים ובלשים מופקדים לשמור על העציר, מחשש לחייו.

כך אנחנו מגיעים ליום ראשון, ה-28.9.1919, היום לפני 100 שנים בדיוק. חבורת צעירים מאומהה מתחילה לצעוד לעבר בית המשפט המחוזי בשעות הצהריים, כלומר אחרי תפילת יום ראשון וארוחת צהרים. היו כמה ניסיונות לעצור את המצעד, אבל זה לא בגדר ספוילר להגיד שהם לא הצליחו. עד הערב מתאסף קהל זועם ומשולהב של אלפים, איפשהו בין 5,000 ל-15,000 לפי הערכות שונות, מסביב לבית המשפט וכוחות המשטרה המקומיים לאט נסוגים לבית המשפט עד שהלכה למעשה הם הופכים לנצורים. 

ב-20:00 מתחיל ירי לעבר בית המשפט. מחילופי היריות נהרגים שניים: נערה בת 16 ממנהיגות המאבק ואיש עסקים לא קשור שנורה מכדור טועה במרחק רחוב מבית המשפט. חצי שעה לאחר מכן האספסוף מצית את בית המשפט שקומתו הראשונה היתה ספוגה בדלק ומונע ממכבי האש לכבות אותה. בתוך בית המשפט נמצא השריף, מייק קלארק, עם ויל בראון שלא מפסיק למלמל "אני חף מפשע, לא עשיתי כלום, באלוהים אני חף מפשע." 

ראש העיר, אדוארד סמית', יוצא מבית המשפט בניסיון לשכנע את האספסוף לוותר על האסיר ולאפשר לכוחו הכיבוי להכניע את האש. נשמעת יריה שלא היתה קשורה ומישהו תקף באמצעות אלת בייסבול את ראש העיר והוא מאבד את ההכרה. הדבר הבא שהוא זוכר הוא שהוא שרוע על הרצפה, חבל כרוך סביב צווארו בעוד את צדו השני של החבל מנסים לכרוך על עמוד חשמל. הוא שוב מתעלף ומתעורר כבר בבית החולים במצב אנוש, אחרי שהורד מהחבל ולאחר לא מעט חבלות בראש.

לא ברור מי הציל את ראש העיר, גרסא אחת טוענת שהיו אלה אנשי משטרה והשניה היא שבחור בשם ראסל נורגארד הצליח לשכנע את ההמון לעזוב את ראש העיר. כך או אחרת תשומת לב ההמון הוסטה מחדש למטרה המקורית: וויל בראון.

קודם לכן נשלחה בקשה לצבא ולכוחות הפדרליים, אבל הכל עבד לאט. הצבא חשש לפעילות בקרב אזרחים והעיכוב הזה מאפשר את הלינץ'. מה שקורה בבית המשפט זה זוועה ותוסיפו לכך את העובדה שאש בוערת בו כבר שעות. הם עולים לגג, שם חלק מהעצורים, חלקם שחורים, מנסים לזרוק את בראון להמון אך השריף מסכל את תכניתם. כל הנשים מורדות למטה, חלקן גם אפרו-אמריקאיות שהיו עצורות במקום והאספסוף מאפשר להן לצאת.

בסופו של דבר ובנחישות מצליחים נציגי הפורעים להגיע אל וויל בראון על הגג, הוא נורה והוכה עד לאבדן הכרה ועד שנגרר לרחוב כבר נקרעו ממנו כל בגדיו. ב-23:00 ליד פנס רחוב, ההמון שואג וחבל נכרך סביב צווארו, הוא הורם לאוויר בעוד גופו מטלטל. אז ניתן האות לנקב את גופו בכדורים. גופתו הורדה, נקשרה לרכב משטרה שנגנב ונגררה עוד כמה רחובות. שם שפכו על גופתו דלק והציתו אותה לקול שמחת ההמון. מאוחר יותר נמכרו חלקים מהחבל תמורת 10 סנט. לסיום נגררה גופתו המפוחמת ברחוב ב"תהלוכת ניצחון".

לא רק נשים וגברים היו בקרב הקהל, גם ילדים ומיותר לציין שאף לא אחד מהמבוגרים הועמד לדין על חלקו ומי שנעצר שוחרר. מסקנות ועדת החקירה הציבורית הטילו את האשם על רשויות החוק ובעיקר על ראש העיר והתנהלות המשטרה. אגב השחקן הנרי פונדה שהיה אז בן 14 ראה את "התהלוכה" מחלון הקומה השניה של החנות של אביו ולימים העיד שזה היה המחזה הכי נורא שאי פעם צפה בו. הלינץ' הזה, כמו רבים אחרים תועד על כל רגעיו האכזריים.

אחרי הלינץ' והמהומות נכנסו כוחות פדרליים לעיר והשקט החל לחזור לעיר, יחידת הצלפים שמוקמה ליד השכונה האפרו-אמריקאית הוצבה שם בתואנה שהם שומרים על השכונה מפני האספסוף הלבן אך למעשה הוצבה שם כדי למנוע פעולת תגמול, לא שידוע שתוכננה אחת. ב-1.10.1919 נקבר בראון בבית הקברות באומהה, על מצבתו נרשמה מילה אחת: Lynched. ב-2009 אדם פרטי שראה תכנית על הנרי פונדה נדהם לשמוע על הלינץ', הוא חיפש את הקבר והחליט ולשנות את הכיתוב על המצבה "כדי שלא נשכח". אסור לשכוח ולכן גם אני כתבתי.

אידה - אישה פורצת דרך שנשכחה

ההיסטוריה תלויה במספר ובעורך, אבל הסיפור של אידה ב. וולס-ברנט, לא נועד להשכח. האישה פורצת הדרך הזו - לוחמת זכויות, עיתונאית חוקרת, פובליציסטית, היתה זו שיישרה את השטח עוד לפני שמישהו בכלל חשב שהדרך אפשרית 

היא נולדה במסיסיפי ב-16.7.1862, בתם הבכורה של ג'יימס ואליזבת (ליזי), שני עבדים. 6 חודשים לאחר לידתה הכריז לינקולן על אמנציפציה, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, עבדים משוחררים במיסיסיפי בעיקר סבלו מגזענות, אפליה ממוסדת ואלימות. אידה גדלה בתקופת הרקונסטרקציה כשג'יימס היה פעיל פוליטי ואפילו ניסה להשלים את לימודיו בקולג' אך נאלץ לפרוש כדי לכלכל את משפחתו. ליזי היתה נוצרייה אדוקה ולשניהם חינוך הילדים היה במקום הראשון. ליזי אפילו החלה ללמוד בשואו קולג' שהיה מוסד להשכלה לאפרו-אמריקאים במיסיסיפי, אבל דעתנית שכמוה הצליחה להסתכסך עם נשיא המכללה. היא שהתה אצל סבתה בעמק המיסיסיפי ב-1878 עד שקיבלה הודעה שבהולי ספרינגס החלה מגפת הקדחת הצהובה והוריה ואחיה התינוק היו בין הנספים, אידה נאלצה לפרוש מלימודיה.

אחרי הלוויה מחליטים קרובי המשפחה להפריד בין האחים ולשלוח אותם למשפחות מאמצות אבל אידה מתנגדת. בעזרת סבתה וקרובים נוספים היא מצליחה לרקום תכנית שתשאיר את כולם יחד: היא תצא לעבוד כמורה, מעט ההשכלה שהיתה לה הספיקה כדי להתקבל מורה בבתי ספר של אפרו-אמריקאים, ותחזור בסופי שבוע ומשכורתה תשמש למחייתם של אחיה אצל סבתה. היא מצליחה לשכנע מנהל בית ספר שהיא בת 18 ומקבלת עבודה כמורה. הפער בין אפרו-אמריקאיים ללבנים היה חלק בלתי נפרד בחייה והפערים במשכורות המורים בתקופתה, 30 דולר מול 80 דולר, הביאו אותה להתעניין יותר באפליה, בפערים ובפוליטיקה. אידה בעיקר האמינה שתוכל לאט ובהתמדה לשנות ולהפוך את הדרום למקום שנעים לחיות בו.

ב-1883 היא עוברת עם שלוש אחיותיה לממפיס, טנסי, אל דודתה, שני אחיה מקבלים עבודה כשוליות נגרים ונשארים בהולי ספרינגס. בממפיס היא מגלה שהיא יכולה להשתכר שם יותר והיא גם חוזרת ללימודים, הפעם באוניברסיטת פיסק בנאשוויל שהיתה, איך לא, מיועדת לאפרו-אמריקאים. גם שם היא מעוררת הרבה רעש בעיקר משום המאבק שלה לשוויון מגדרי. כולם מכירים את רוזה פארקס, אבל במאי 1884, מבקר הכרטיסים על הרכבת פונה לאידה שקנתה כרטיסים בקרון המחלקה הראשונה ומבקש ממנה לוותר על המושב למען אישה אחרת, לבנה כמובן, ולעבור לקרון המעשנים, שכבר היה עמוס. אידה כמובן מסרבת, כמו שהיא כתבה את זה ביומנה המתועד "הידקתי את השיניים שלי ליד שלו עד שהרפה ממני" וזה נגמר בזה שמבקר הכרטיסים, בעזרת שני גברים נוספים, הורידו אותה בכוח מהקרון.

לא אישה כאידה תשתוק והיא כותבת טור דעה ראשון בעיתון של הכנסיה האפרו-אמריקאית המקומית. זה יוצר המולה ובסופו של דבר אידה שוכרת את שירותיו של עורך דין ותובעת את חברת הרכבות. חברת הרכבות מצליחה לשחד את עורך הדין שלה ואידה שוכרת את שירותיו של עו"ד אחר, הפעם לבן. בדצמבר היא זוכה במשפט במחוזי וזוכה בפיצוי של 500 דולר. חברת הרכבות מערערת בבית המשפט העליון של טנסי וזה, ב-1887 הופך את החלטת המחוזי. על זה טענה אידה כי היא קיוותה לשינוי ותהתה אם לא נותר צדק במדינה.

זה לא מרפה את ידיה, להפך – זה הופך אותה לעיתונאית. אידה מתחילה לכתוב טורי דעה גם בעיתון האפרו-אמריקאי המקומי של הכניסה וגם טור שבועי ב"Evening Star" שמתפרסם בוושינגטון והחלה לצבור את פרסומה ככותבת בנושא אי שוויון גזעי. זו התקופה בה הרקונסטרוקציה נכשלת כישלון חרוץ וחוקי ג'ים קרואו, חוקי ההפרדה, צצים כמו פטריות אחרי הגשם והסנטימנט האנטי-אפרו-אמריקאי בשיאו. הטורים של אידה זוכים להצלחה ואף מודפסים מחדש בעיתונים רבים ברחבי ארה"ב, ברובם עיתונים אפרו-אמריקאים.

ב-1889 היא הופכת לשותפה ועורכת של בטאון עצמאי בשם "חופש הביטוי וזרקור" (תרגום חופשי שלי ל- Free speech and Headlight) שעסק בעיקר באפליה וההפרדה הממוסדות ובאי צדק על רקע אפליה גזעית. היא כותבת על הקורבנות של מעשי שנאה ומנסה לספר את סיפורם של מי שאחרת ייעלמו מההיסטוריה. היא גם מארגנת חרם על בתי עסק המפלים אפרו-אמריקאים, הרבה לפני שזה הפך לדפוס פעולה בשנות ה-50 וה-60. עמדותיה המוצקות מביאות לפיטוריה מעבודתה כמורה ב-1891, אבל אידה ממשיכה בפעילותה.

באותה שנה פותח חבר קרוב של אידה, בשם תומס מוס, מעין מכולת קואופרטיב בבעלות 11 אפרו-אמריקאים ביציאה ממפיס. אידה היתה קרובה לתומס ואף היתה הסנדקית של בתו הבכורה. המכולת עבדה מצוין, כל כך טוב עד שוויל בארט, בעל המכולת שממול, שהיה לבן, החל לעשות בעיות, בכל זאת לפני כן המונופול על מוצרי בסיס היה שלו ומה פתאום תחרות ועוד של אפרו-אמריקאים? וכך אנחנו מגיעים ל-2.3.1892, ליד המכולת של תומס משחק ילד אפרו-אמריקאי בשם ארמור האריס במשחק גולות עם ילד לבן בשם קורניליוס הרסט, עד מהרה מתפתח עימות, אביו של קורניליוס מתערב ומכה את ארמור, שני עובדים אפרו-אמריקאים מגיעים להגן עליו ומתפתחת תגרה די רצינית ומתישהו משיהו מכה באלה בוויליאם בארט, בעל חנו המכולת הלבן – זוכרים? יום למחרת ב-3.3 הוא נכנס למכולת של מוס מלווה בקצין משטרה, זה נגמר בירי.

מכאן מתחילה שרשרת של אירועים עוינים שלא אלאה אתכם בה עד שב-5.3 בלילה מארגן השריף ופורעים לבנים תקיפה על המכולת, מתפתח קרב יריות, בו נפצעים אנשי השריף ובסוף נעצרים מוס ועוד שני אפרו-אמריקאים מבעלי החנות, קלווין מקדואל והנרי סטוארט. שמועות לא מבוססות על מותם הצפוי של הפצועים הלבנים מתסיסות עוד יותר את השטח ומיליציה לבנה מתארגנת. העצורים, למותר לציין, לא זכו לא להגנה ולא לשימועים הוגנים. ב-9.2. בשתיים בלילה מגיעים הפורעים הלבנים במסכות שחורות לכלא, אגב הם גם מזמינים כתבים לחזות בלינץ' של שלושת העצורים, כך שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הם חוטפים את שלושת העצורים ומבצעים בהם לינץ'. מילותיו האחרונות של מוס תועדו: "תגידו לאנשיי ללכת מערבה, שום צדק לא מחכה להם כאן".

במילים האלה השתמשה אידה בטור הראשון שלה בנושא לינץ' ולמעשה קראה לתושבי ממפיס לעזוב, אגב בסופו של דבר זה יצר גל הגירה מערבה של כ-6,000 איש מממפיס. אידה תקפה לא רק את מבצעי הלינץ' אלא גם את הצופים וגם את מערכת החוק והמשפט, לא חסכה בקולמוסה מאף אחד. אגב לא רק בקולמוסה, היא גם היתה דוברת רהוטה שמעולם לא היססה לומר את דעתה, גם אם לא היתה פופולרית, מה שלרוב היה נכון, היא משכה אש מכל כיוון.

הסיפור לא נגמר בלינץ', זה המשיך בהתעמרות באוכלוסייה השחורה, בירי על אזרחים ובמכירת המכולת עבור עשירית משוויה לוויליאם בארט. מעבר לכותרות בעיתונים, זה גם היה הטריגר עבור אידה להתחיל לחקור את נושא הלינצ'ים, מה שהביא בסופו של דבר אותה להוביל קמפיין בינלאומי, כן, גם מחוץ לרחבי ארצות הברית. העובדה שתומס היה אדם מיושב, דתי, איש משפחה וקהילה ובכל זאת נרצח באכזריות שבר את תפיסת עולמה. עד אז היא חשבה שהיא פשוט תפעל כדי לעשות את הדרום טוב יותר, זה מערער אותה, היא מתחילה לחשוב שאולי יש כאן משהו שמצריך הפניית זרקור. אבל זה מתחיל במחקר וכדי שיהיה לה כסף לחקור היא יוצאת בסדרת הרצאות בנושא ואוספת דולר לדולר ומתחילה לחקור.

היא מתחמשת באקדח להגנה אישית ויוצאת למעות בדרום, להתחקות אחרי סיפורי לינץ' ועדויות. מגלה שבניגוד לדעה המקובלת שמעשי הלינץ' לרוב מבוצעים בשל הטרדה מינית של נשים, הם דווקא נעשים מסיבות אחרות לחלוטין, כמו: אי עמידה בחובות, פחד מתחרות, חוסר כבוד ללבנים, שכרות בציבור ועוד – סיבות שמעידות יותר מכל על ענישה חברתית, לשמור את האפרו-אמריקאים "במקומם". זה חשוב כי למרות שמעשי לינץ' אינם חוקיים, הסברה כי הם נעשים בעקבות אונס ברוטלי או פשע חמור, היתה בגבולות הלגיטימיים, התקבלה באיזושהי הבנה לא רק של הרוב הלבן הדומם, אלא גם של אינטלקטואלים אפרו-אמריקאים, ביניהם עד ללינץ' של תומס מוס, אפילו אידה עצמה.

במאי היא פרסמה את מחקרה בחוברת קטנה בשם "זוועות הדרום: חוקי הלינץ' על כל שלביהם" שנפתח במילים: "לא הנאה הניעה אותי לטבול את ידיי בשחיתות שתתגלה פה. מישהו צריך להראות שיותר משהגזע האפרו-אמריקאי חטא, חטאו יותר כלפיו ונראה שהמשימה הזו נפלה על כתפיי". בטור הפותח היא אף כותבת שבניגוד לטענות על תקיפות מיניות, קשרים, גם חברתיים בלבד, בין גזעיים הם קשרים המבוססים על הסכמה הדדית. החוברת שלה יוצרת מהומה לא קטנה וכשהיא נוסעת לפילדלפיה לעוד משימה עיתונאית מתפרסמים נגדה כמה וכמה טורי דעה על ידי גברים לבנים מזועזעים, מה שגורר מהומות ואף להצתת משרדי העלון שלה, "חופש הדיבור וזרקור".

אידה לא נרתעת והיא ממשיכה לדבר ולאסוף כסף לקמפיין שלה נגד לינץ', במקביל בגלל איומים על חייה היא מחליטה לעזוב את ממפיס. לפני שהיא עוזבת, להזכירכם תחת איומים על חייה, היא כותבת: "אם עבודה זו תתרום בדרך כלשהי להוכחת המצב ובאותו זמן תעלה את המודעות של העם האמריקאי לדרישה לצדק עבור כל אזרח וענישה על פי חוק לפורעי החוק, ארגיש כאילו עשיתי שירות טוב לגזע שלי, כל שיקול אחר הוא משני". רק לסבר את האוזן ובלי לדבר על מעשי הלינץ' עצמם - לחלק ממעשי הלינץ' אנשים הגיעו עם ילדים וסלי פיקניק, יש עדויות של אנשים שלקחו עצם למזכרת, או תמונות של לבנים מעבירים ביניהם חלקי אדם כי ככה. אידה חופרת ולזעזוע שלה אינסוף, גם היא עם כל המודעות שלה לא הבינה עד כמה מעשי הזוועות האלה מקובלים ולמרות האיומים ולמרות התקופה היא לא מרפה – אחד לאחד היא שוברת את השתיקה ואת הנרטיב המקובל לגבי מעשי הלינץ', כלומר שזו תגובה למעשי אלימות קשים של אפרו-אמריקאים. אגב, למעלה מ4,000 מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים התרחשו מ1877 ועד 1950.

הניסיונות להכפיש אותה ואת מחקרה לא פוסקים ובעקבות סדרת כתבות נגטיבית, היא מחליטה לתבוע תביעת דיבה עיתון בממפיס.מי שמסכים לייצג אותה הוא בעלה לעתיד פרדיננד לי ברנט, שגם מתאהב בה באותה הזדמנות. אגב, הם מחליטים לוותר על התביעה בסופו של דבר. אבל הם ממשיכים לפרוייקט הבא, ב-1893 יחד עם פרדריק דאגלס ועוד מנהיגים אפרו-אמריקאים, היא וברנט יוצאים בקמפיין נגד היריד הבינלאומי בשיקאגו וקוראים לחרם אפרו-אמריקאי. את החוברת שהוציאו, הם חילקו לכ- 20,000 איש. אידה מחליטה להשתקע בשיקאגו ומתחילה לעבוד בעיתון האפרו-אמריקאי ה"שיקאגו קונסרבטור". באותה שנה היא מקימה את מועדון הנשים האזרחי הראשון מסוגו בעיר שסייע לנשים לתפוס את מעט העמדות שהותרו לנשים ופעלה בכלל לקידום האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

ב-1893 ושוב ב-1894 היא גם יוצאת לקידום הקמפיין שלה לבריטניה בניסיון להשפיע על הטלת סנקציות על ארה"ב ובעיקר לשכנע את הבריטים לא לקנות כותנה אמריקאית. ההרצאות שלה, שמלוות גם בתמונות מזעזעות, זוכות להמון תהודה, הקהל האירופי מתחלחל ומתחילות להיווצר וועדות שדנות בתופעת מעשי הלינץ' ובתגובה לארה"ב. לפני הנסיעה השנייה היא גם מצליחה לקבל עבודה בסיקור הנסיעה ולמעשה הופכת לאפרו-אמריקאית הראשונה שנשכרה לשמש ככתבת בחו"ל בתשלום על ידי עיתון לבן.

ב-1895 היא מוציאה עוד חוברת, מקיפה יותר, בנושא בשם "הרשומות אדומות" הסוקרת את המצב בדרום מאז האמנציפציה של 1863. היא עורכת שם סקירה נרחבת  בעיקר בתקופה שבין 1892 ל-1895, כולל ציטוטי זוועות מכתבות שפורסמו בעיתונים המקומיים. בחוברת טענה שלינץ' הוא למעשה ענישה חברתית ש"סוגרת את הפינה" בחברה שבה ממילא מערכת אכיפת החוק מדכאת. לטענתה יותר מ10,000 אפרו-אמריקאים הוצאו כך להורג במשפט שדה. בניגוד לחוברת הקודמת, זו מקבלת תהודה נרחבת בצפון, שידיעותיו לגבי מעשי הלינץ' בדרום היו מועטות.

במקביל להוצאת החוברת היא גם מתחתנת עם פרדיננד לי ברנט, עו"ד אפרו-אמריקאי משיקאגו, אלמן ואב לשניים, שבנוסף לעבודתו גם הוציא לאור עלון  ופרסם בו טורי דעה. אגב, היא אחת הנשים הראשונות בארה"ב ששמרו על שם נעוריהן גם אחרי הנישואים ואחת הראשונות למקף את שם משפחתה. אחרי לידת  בנם המשותף הבכור, צ'רלס, אידה המשיכה בפועלה, אך התקשתה לחיות בשני העולמות ואחרי הלידה השנייה גם לקחה פסק זמן. בשנה זו גם מת פרדריק דאגלאס ואידה אולי היתה יכולה לקחת את מקומו בהובלת המאבק לשוויון, אלא שאידה גם צברה במרוצת הזמן הרבה אויבים, היא היתה רדיקלית ודעתנית וזה לא תמיד עזר לה.

גם מערכת היחסים שלה עם בעלה היתה מתקדמת באופן יוצא דופן לתקופתה והם שמרו על איזון ועל הקריירה של כל אחד מהם. לא פעם הוא נשאר בבית להכין ארוחת ערב לששת ילדיהם בזמן שהיא יצאה להרצאה. ואידה מעולם לא הפסיקה, ב-1898 היא מצליחה להביא את הקמפיין עד לבית הלבן וקראה לנשיא מקינלי לבצע רפורמות. אידה אמנם נמנתה עם מייסדי ה- NAACP, המועצה הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים (במקור colored people), עם זאת ההנהגה האפרו-אמריקאית באותה תקופה היתה מאוד שמרנית. בוקר טי וושינגטון ודו-בואה לקחו את ההובלה של התנועה והצליחו לקבל יותר תמיכה מהממסד הלבן, לאידה היה סדר עדיפויות אחר, לא ההנהגה עניינה אותה, אלא השינוי. היא היתה קול צלול וברור שהאיר זרקור על כל עוולה. עם השנים הושכח שמה והושמט מרשימת המייסדים, אם כי הוחזר בסופו של דבר.

ב-1913 במצעד למאבק לזכות הנשים להצביע נאמר לה כי הנשים השחורות יצעדו מאחור, אידה שילבה את זרועותיה בין שתי נשים לבנות ועמדה בראש המצעד. ב-1930 היא כל כך התאכזבה מהמועמדים של שתי המפלגות שהיא רצה עצמאית לסנאט, היא אמנם הפסידה אך היתה בין הנשים הראשונות לעשות זאת. שנה אחרי, ב- 25.3.1931, בגיל 68, היא מתה ממחלת כליות. אידה סללה את הדרך למאבק לשוויון שנשא פרי רק בשנות ה-60 ומעולם לא קיבלה קרדיט. אידה היתה רדיקלית לתקופתה, חלוצה של עיתונות חוקרת, לוחמת זכויות ולוחמת שוויון. "היא לא אהבה טיפשים, אבל כל הזמן נתקלה בהם," סיפר נכדה וצדק, האנושות כל כך מטופשת שסיפורה כמעט ונשכח. אבל זהו שלא

קרוק רק רצה לשרוד כדי לספר את הסיפור

הרמן קרוק כתב יומן בשואה והיומן שלו הוא לא רק תיעוד אישי, הוא גם התיעוד של גטו וילנה, של מחנה קלוגה באסטוניה, הוא כתב כדי לשרוד ולספר את הסיפור. הסיפור שרד, הרמן נרצח, אאבל את הסיפור שלו מוכרחים לספר

"אין הכוח ליטול שוב את מקל הנדודים ולצאת רגלי לדרך. אני נשאר... ואם אני נשאר, ואם אהיה קורבן הפשיזם, אטול למצער את העט ואכתוב פנקס של עיר. ברור: וילנה תיכבש, הגרמנים יתחילו בפשיזציה של העיר, יהודים יוכנסו לגטו. כל זה ארשום."

וזה בדיוק מה שהוא עשה. הרמן קרוק, שנולד בפלוצק ב-1897, יהודי, סוציאליסט וציוני – לא בהכרח בסדר הזה. לא ידוע עליו הרבה, הם היו משפחה עניה, לא היה כסף לשלוח אותו ללימודים גבוהים. הוא היה סוציאליסט, השתייך ל"בונד" ומאז ומעולם אהב את המילה הכתובה. עם המהפכה ברוסיה מדד קומוניזם, כמו הרבה צעירים אחרים, אך בתחילת שנות ה-20 חזר ל"בונד". עיקר פעילותו נסובה סביב "צוקונפט", תנועת-הנוער של המפלגה. קרוק נדד בפולין והשתקע בוורשה. עיקר עבודתו היתה חינוכית-חברתית. הוא היה איש תרבות ואיש ספר, פעיל בארגון והקמת ספריות פועלים, עיתונאי ועורך ב'פולקס צייטונג' (ירחון ה"בונד"), ונמנה עם מנהיגי ה'בונד' בפולין. 

המלחמה תפסה אותו בוורשה והוא בן 42 ועומד בראש ספריה, נשוי לפולינה. כמו יהודים רבים הוא מחליט לברוח לברית המועצות לפני שיגיעו הנאצים. על האירועים יתחיל לכתוב ככל הנראה רק בינואר 1940 בווילנה, אך יש להניח שרשם רשימות במהלך המסע. ב-6.9 הוא עולה על עגלה עם עוד 5 גברים, הנשים נשארו בבית.  הוא מתאר את המסע הכאוטי, את הדרכים המלאות בפליטים, הרעב, המחסור. אחרי חודש של נדודים וכישלונות לעבור מזרחה הם מגיעים לווילנה, ירושלים דליטא. הם לא לבד עוד כ-20,000 פליטים יהודים מפולין מגיעים ובווילנה כבר יש קהילה יהודית משגשגת המונה כ-60,000 יהודים.

בינואר הוא מתאר את מה שקורה בעיר, את מה שקורה בפועל ואת החששות שלו מהשבר של החלום שלו, שכסוציאליסט ויהודי ראה את ההרס של מארג החיים היהודיים שנבנה מאות שנים. הוא כותב "לפני שנתיים עדיין היתה לי פעילותי החברתית הרגילה, עבודתי, ביתי, את אשתי לידי, אחי, הילד שלו וכל קרוביי ויקיריי... עדיין לא חשבתי כמה מהר אהפוך לפליט ולא הבנתי את המצב. עכשיו אני מבין."

ביולי 1940 נכנסים הסובייטים, קרוק לא בורח, הוא למעשה הוא מקבל אשרת כניסה לארה"ב אך הקומוניסטים מונעים כל אפשרות לממש את האשרה. הוא מתאר כיצד הקהילה מנסה לדאוג לכולם על מנת לסייע לפליטים למצוא מחסה ואוכל. הוא מתאר את הניסיונות לבנות מערכת חינוך שקרסה. עבור קרוק החילוני לא היה פנאי לפנות לאלוהים, כסוציאליסט הוא האמין באמונה שלמה בכוחה של הקהילה והוא לא מפסיק לפעול להעשרת הפן התרבותי והחיים הקהילתיים.

ב-24 ביוני 1941 נכנס הוורמאכט לעיר, יהודים רבים מתחילים שוב לחפש נתיב בריחה, קרוק אפילו לא חשב על זה, הוא עייף, כפי שניתן להבין מהציטוט אתו התחלתי, אותו הוא כותב יום לפני הכיבוש, היום בו מתחיל רשמית יומן הגטו שלו. זה מתחיל בפרעות מצד הליטאים וגם הגרמנים, מהר מאוד גם מוטלות על היהודים תקנות ומגבלות ורבים נחטפו לעבודות כפיה, כ-40,000 מיהודי העיר והסביבה נרצחים בקיץ. ב-6 בספטמבר מתחילים הנאצים לכנס את יהודי העיר הנותרים, כ-40,000, בשני גטאות. הראשון, הגדול יותר למי שיכול לעבוד והשני, הקטן יותר בעיקר לזקנים וחולים, שחוסל עד דצמבר 1941. בשבעה רחובות של הרובע היהודי בעיר, בהם גרו עד לפני רגע כ-4,000 יהודים, שרובם נרצחו בקיץ, הצטופפו עכשיו, בגטו הגדול 29,000 יהודים.

קרוק מתאר את מה שקורה בגטו, את הניסיון להראות לגרמנים שהקהילה היהודית מחזיקה את עצמה - את חלוקת אשרות העבודה, הקמת היודנראט, הקמת הדואר, חלוקת עבודה, חלוקת כרטיסי לחם, יצירת מוסדות תרבות (קרוק היה נגד הקמת תיאטרון בגטו, אבל הקים בעצמו את הספריה), וגם את יצירת הקליקות – העובדים, המנהלים, הפושעים, ההווי. קרוק עצמו מונה, לסגן מפקד המשטרה היהודית, אך התפטר מתפקידו בעיקר משום שסירב לשתף את הפעולה עם מפקד היודנראט, יעקב גנס, שהיה רוויזיוניסט ואף קורא לו "הדוצ'ה של הגטו".

הוא כותב על התארגנות הלימודים, על החששות שלו מלימודי העברית והציונות שהחליפו לחלוטין את לימודי היידיש והתרבות היהודית, אגב בזכותו נצלו אוצרות יהודים רבים, בעיקר בשל הצלחת כוח השימה רוזנברג שהציל ספרים רבים מידי הנאצים, זו היתה המחתרת התרבותית שלו, הדרך שלו לשמר את פאר התרבות היידית. ב-4.9.1941 הוא כותב על ראיון שערך עם ילדה שהצליחה לברוח מפונאר. הוא כותב על המחתרות וניסיונות ההתחמשות ותיאוריו נעים בין הערצה לחשש. הוא כותב על זונות יהודיות, על השוק השחור, על המסחר, על דילמת שיתוף הפעולה עם הנאצים – פיסות חיים שלמות מהגטו. הוא גם שוזר קטעים אישיים יותר, בהם הוא מדבר על חוסר האונים, חוסר היכולת לברוח, על התחושה שהם עומדים בתור למות, על הרצון שלו לחיות, על התקווה להתאחד שוב עם יקיריו. בכל מילה שזורה תקווה כמו גם ייאוש עמוק, בוודאי ככל שחולף הזמן ומתחילות להגיע שמועות על פונאר, על הפתרון הסופי, ועם זאת יש בכל מילה האמונה שרק עוד קצת והנה מגיע השחרור. 

ב-13.12.1941 הוא כותב על השאלת הספר ה-100,000 בספריה: "החגיגה נעשתה בהדר ועשתה רושם רב על הידישיסטים וחוגי התרבות בכלל. מלבד החגיגה נערכה תצוגה של ספרים מחנות הספרים בגטו. דלפק התצוגה האמנותי הראה שלמרות כל הכאב והייסורים, ולמרות מצבו הקשה של הגטו, לב תרבותי פועם בקרבו." כזה הוא קרוק, כאלה הם החיים בגטו, שילוב בלתי אפשר של חיים ומוות, גרוטסקה נוכחת.

הוא כותב גם על חיסולו של הגטו, היומן כפי שהוא התפרסם לראשונה מסתיים ב-14 ביולי 1943, יומיים לפני שויטנברג מסגיר את עצמו לגסטאפו. ייתכן שהדפים הבאים הכילו ידע שאף אחד לא רצה שיתפרסם, אם נהיה קונספירטיביים אולי ויטנברג לא הסגיר את עצמו או לפחות לא התנדב להסגיר את עצמו אלא אולץ. עם חיסול גטו וילנה בספטמבר 1943, מרבית תושביו נרצחו בפונאר, השאר נשלחו למחנות בפולין ומתי מעט נשלחו למחנות הריכוז באסטוניה, קרוק נשלח לקלוגה. לפני שנשלח הצליח להחביא את יומנו, למעשה 3 עותקים מודפסים שלו, בשלושה מקומות שונים. אלה התפרסמו אחרי המלחמה, כאמור ללא החלקים שנכתבו אחרי ה-14.7, אשר ככל הנראה הושמדו או הוסתרו בכוונת מכוון.

בקלוגה קרוק המשיך לכתוב, כמעט שנה, למרות שלמותר לציין, התנאים במחנה היו קשים מנשוא, לא שהחיים בגטו היו פיקניק. ביולי 1944, אחרי שחרור וילנה, הוא כותב: "היום אמצע יולי 1944 שוב לא אוכל להחשות... כל המצב הוא על חודה של סכין... זה תשעה-עשר ימים נמשכת המתקפה על הארצות הבאלטיות. והאזור עתיד להיות מובקע [..] מן הנמנע, אין כבר לאן. להשאיר – מי יודע?... אנו כמו עד עכשיו על הגבול בין החיים והמוות. וילנה משוחררת ואנו פה." גם במחנה העבודה הוא מנסה להפיח תרבות ואף יוצר מפגשי אינטלקטואלים ומברך על האפשרות לשבת מסביב לשולחן ומפה לבנה, האל יודע מאיפה הם השיגו אחת, ולדבר. עם זאת הוא גם רואה את השבריריות של המצב, את הסכנה הכרוכה במפגש, "כולנו היינו רעבים, אבל לפתע היינו בני אדם". 

אחרי התמוטטות החזית האסטונית, גם מיומנו עולה שהגרמנים מבינים שזה הסוף: "אפילו הגרמנים מדוכאים מאוד ומתוודים שהם מקנאים ביהודים [..] בקרוב אתם תשוחררו והמצב שלנו יהיה גרוע, הם ישחטו אותנו ללא רחמים". חלק מהאסירים מנצלים את המצב ובורחים ליער, להצטרף לפרטיזנים, קרוק לא בורח. ההערה האחרונה ביומן המחנה נכתבה ב-17 בספטמבר 1944, שם הוא גם מתאר את החלטתו לקבור את היומן בנוכחות שישה עדים וכך עשה. 

יום למחרת, ב-18 בספטמבר, הוא נשלח ליער הסמוך עם קבוצות האסירים האחרונות ממחנות קלוגה ולגדי (Lagedi), כחלק מהניסיון להשמיד ראיות. האסירים הצטוו לקחת קורות עץ ליער, שם נתנה ההוראה לשכב עליהם - הירייה בעורף הגיעה לא הרבה אחרי, ככה נוצרה מעין חומת גופות וקורות כשהצבא הרוסי רק מספר קילומטרים משם. התכנון היה ככל הנראה לשרוף, חלק הנאצים לא הספיקו. מעדויות הצבר האדום ששחרר את האזור כ-2,000 מאסירי קלוגה נורו למוות ורק כ-85 נצלו, אחד מהם היה אחד מששת העדים להסתרת היומן.

קרוק רק רצה לשרוד את הכל ולספר את הסיפור. 

יהי זכרו ברוך

קומודוס - הקיסר שלא ידע שובע

הוא נולד ב-31 לאוגוסט ונרצח בגיל 31 ב-31.12, ככל הנראה 31 לא היה המספר שלו, אבל שום דבר חוץ ממספר 1 לא ממש היה מקובל עליו, זה לא התיישב עם המציאות אבל לקומודוס זה לא היה אכפת

קומודוס היה בנו של מרקוס אוריליוס, האחרון לשושלת הרומאית השלישית (הראשונה – יוליו-קלאודית, השניה פלאביוסית) – האנטונינית. היא מתחילה עם עלייתו אנטונינוס פיוס לשלטון (138 לספירה) ומסתיימת עם ההתנקשות בקומודוס בשנת 192. למעשה מכל שושלת האנטונימים הוא הראשון, וגם האחרון שהיה בנו הביולוגי של הקיסר אנטונימי הקודם. אם זוכרים אותו היום זה בעיקר מהסרט גלדיאטור, וכל כמה שהוא מצויר שם כאכזרי, ככל הנראה במציאות הוא אף היה אכזרי יותר.

קומודוס נולד לקיסר האהוב והמוערך, מרקוס אורליוס, ואשתו פאוסטינה (הצעירה), בתו הצעירה של הקיסר אנטונינוס פיוס,  ב-31.8.161 והוא הקיסר הראשון שהיה בן ביולוגי לאב קיסרי מכהן מאז שטיטוס ירש את וספסיאנוס (אספסיאנוס) ב-79. היה לו אח תאום, טיטוס, שנולד לפניו, אך מת בינקותו והוא העשירי מבין 14 ילדיו של מרקוס אורליוס והיחיד מביניהם ששרד. הוא חונך להיות קיסר וקיבל רופא צמוד כדי לשמור על בריא ואת החינוך הרומאי המתאים, עם דגש קל מאוד על חינוך צבאי. בגיל 11 הצטרף למסעותיו הצבאיים של אביו בצפון, אמו מתה כשהיה בן 13 ולכן נשאר לצד אביו כל העת. ככל הנראה בגיל 14 צורף לשמו התואר גרמניקוס משום שנחל ניצחון צבאי ראשון. המהומות במזרח התיכון הביאו אותו ואת אביו לאזור, בדרך הוא עבר את טקס ההתבגרות המסורתי ואחר כך נשלח קומודוס ללימודי מדיניות ציבורית. 

בגיל 15, ב-176 לספירה, הוא ואחיו הצעיר, מרקוס אניוס ורוס, הפכו לקיסרים שותפים של אביהם. באותו שנה קיבל גם את התואר אימפרטור, שנה אחרי העניק לו אביו את התואר אוגוסטוס, תואר זהה לשלו. ב177 הפך לקונסול וקבע תקדים כקונסול הצעיר ביותר עד לאותה תקופה. אז גם הגיע הזמן להתחתן, המיועדת – ברוטיה קריספינה, בת למשפחת סנאטורים עשירה ואצילית שהיתה מקושרת לקיסרים רבים, ביניהם אנטוניניוס פיוס ומרקוס אורליוס. הם מתחתנים ב-178, הוא בן 16, היא בת 14. חיי הנישואים שלהם היו בעיקר על הנייר, הם לא העמידו צאצאים ולא אצלה היתה הבעיה.

לפי ההיסטוריון הרומאי הירודיאנוס שכתב ביוונית את הספר "ההיסטוריה של האימפריה לאחר מרקוס אורליוס", חיבור פומפוזי ומלא גוזמאות ועדיין החיבור היחיד שנותר שלם שיש בו תיעוד קרוב לאמת של המציאות באותה תקופה, בימיו האחרונים הפך אופיו הנהנתני של בנו מקור לחשש אמתי אצל מרקוס אורליוס באשר ליכולותיו של בנו להיות קיסר טוב ולהתייחס לנושאים בירוקרטיים ולפעילות מדינית. חששותיו היו מוצדקים, מרקוס אורליוס היה לקיסר הגדול האחרון בשושלת. את מה שבנה, הרס בנו ב-12 שנים בלבד ורומא, אחרי הירצחו, מגיעה לספה של מלחמת אזרחים.

כאמור, תקופת קיסרותו לא מתועדת דיה, אבל נקשרו לו המון סיפורי זוועה. עם מותו של אביו, מעדיף הקיסר החדש להפסיק את המלחמה עם השבטים הגרמנים בצפון וכורת עמם ברית שלום כדי לחזור לרומא לחיי התענוגות שהורגל בהם. הוא גם מפחית את משקלו של המטבע ומוריד את אחוזי הכסף. קומודוס חוזר לרומא ודי מהר עושה שם המון בלגן, יוצר לעצמו הרמון של נשים ונערים צעירים, חי חיי הוללות, דורש כבוד, מעליב סנאטורים, ממנה מקורבים חסרי כישורים. הוא מצליח לעצבן כל כך הרבה אנשים שכבר ב-182 יש ניסיון ראשון לחסל אותו ואחת מהקושרות היא אחותו, שיש הטוענים שקינאה בזוגתו של קומודוס ויש הטוענים שבעלה קיבל משרה מבזה. 

אבל לוקילה לא לבד בסיפור הזה, חברו אליה שני גברים שנודעו כמאהביה, סנאטורים ועוד מקורבים. התכנון היה ששני מאהביה יגיעו לקומודוס ואחד מהם יתקע בו פגיון ויאמר משהו בסגנון "מתנה זו מהסנאט", אבל, בסופו של דבר, חיל משמר פרטוריאני הציל את הקיסר. כך או אחרת, הניסיון נכשל וכל הקושרים מוצאים להורג, גם אחותו, אם כי בשלב מאוחר יותר תחילה היא נשלחת לגלות בקפרי.

אם זה אפשרי, מכאן עוד הכל מדרדר, קומודוס נעשה חשדני יותר, מנהגיו כדיקטטור הולכים ורבים ואין לו טיפה של חשק לעסוק בענייני דיומא. הוא מאציל סמכויות והופך את מקורביו, מחוסרי הכישורים, למבצעים בפועל. הם כמובן לא רואים את האינטרס הציבורי ממטר, אלא מנצלים עד תום את ההטבות שנלוות לתפקיד ואין אף אחד שמפריע להם. למשל המשרת האישי שלו החל לספסר במשרות לטובת המרבה במחיר. מה עושה קומודוס? בעיקר עסוק בסקס, אוכל ועינויים, אם אפשר של בעלי מוגבלויות מה טוב. מפעם לפעם הוא בעצמו נכנס לזירת הגלדיאטורים, ערום כולו, בעיקר כדי להוכיח את עוצמתו הפיזית, אם נגד גלדיאטורים אחרים ואם נגד חיות טרף. הוא נודע באכזריותו, אגב, כל כניסה כזו לזירה לא רק שהחלה בחבטות אכזריות בבעלי מוגבלות "בשביל הסיפתח", אלא גם עלתה הרבה כסף לקופה של רומא כיון שקומודוס דרש על זה תשלום. קומודוס היה ברוטלי להחריד ונהנה מהאכזריות עצמה. בכלל קומודוס מאוהב בעצמו, הוא ככל הנראה היה נאה ביותר, גבוה ושרירי והיותו קיסר כל יכול רק העצים את המגלומניה שלו. 

קומודוס היה קשת מוכשר, רוכב בחסד ולוחם חסר רחמים ולזה ולעינוגי הגוף הוא מקדיש את מרבית זמנו. הגבול בצפון מתחמם, אבל קומודוס עסוק בשעשועים – סקס ועינויים, אולי גם אוכל. מספרים עליו ששם שני גמדים מרוחים בחרדל על מגשי הגשה בארוחת ערב לקישוט ולהנאת המשתתפים. הוא הזמין גלדיאטורים להתאמן אתו ורובם לא חיו כדי לספר, הוא רכב על סוסים והשתתף במרוצים פרטיים וקרבות מול גלדיאטורים אחרים בביתו. חברים שלטענתו בגדו בו מתו מיתות משונות, חלקם על ידי חיות טרף, קומודוס לא בחל בכלום ודרש שיתייחסו אליו כאל. בעיניו הוא דמה להרקולס וטוענים כי מלבד הוספת שמו של הרקולס לשמות ולכינויים שהדביק לעצמו, גם הסתובב חצי ערום עם גלימה מפרוות אריה. נטען שפעם אחת הרג 100 אריות ביום אחד, כמובן שאין לזה אישוש. ככל שעוברות השנים הוא מצווה על עוד ועוד פסלים שלו בדמות הרקולס שיוצבו בכל מקום.

שגעון הגדלות שלו הלך וגבר, הוא האמין שהוא, ממש כמו הרקולס, בנו של יופיטר ומיצב עצמו כאל-למחצה, נציג האל החשוב ביותר עלי אדמות. הדרישה שלו לסגידה מוחלטת יכולה להילמד בבתי ספר בצפון קוריאה, ואגב ממקורות היסטוריים שונים נראה שהעם אהב אותו, אם כי הוא הפך את החיים ברומא לבלתי נסבלים. 

גינוניו הפומפוזיים ומצבה האיום של האימפריה הביאו למספר ניסיונות התנקשות בקיסר, מה שהוביל אותו לעבור לווילה מחוץ לרומא, השלטון המנוון הוביל לאט להתפרקות של הצבא ולהתקוממויות בעיקר בצפון, להן לא היתה לצבא הרומי, בהיעדר מנהיג או מדיניות, תשובה אמתית. בתוך רומא, הכוח שהיה בידי משרתו האישי של קומודוס הוביל להרבה טינה, מצב הכלכלה היה גרוע ובאביב 190 הגיעה העיר לחרפת רעב ומתחילה תסיסה. האחראי העירוני על התבואה האשים את קליאנדר, המשרת האישי של קומודוס. במרוץ מרכבות החלה התקוממות נגד המשרת, קליאנדרוס, וזה ברח לווילה של קומודוס, אלא שההמון רדף אחריו לשם ודרש את ראשו. וזה מה שקומודוס עושה, הוא עורף את ראשו וגם את של בנו ואז של עוד כמה, כי למה לא אם אפשר על הדרך? את ראשו של קליאנדרוס הוא מגיש נעוץ על כידון להמון הזועם.

זה לא ממש יוצר שינוי, חוץ מזה שקומודוס מאמץ עוד כינוי, ה-12 במספר וזה חשוב כי הוא גם ישנה את שמות החודשים לשמותיו וכינויו. אחרי השריפה ברומא של 191, קומודוס מכריז על עצמו כמו רמולוס חדש, יוצר האימפריה הקומודיאנית, הוא החליף את שמה של רומא לקולוניה לוצ'יה אניה קומודיאנה, ללגיונות הוחלף השם, גם המטבע והסנאט, קומודוס הקים אימפריה בדמותו. את ראשו של פסל הקולוסוס של נרו הוא ערף וציווה להחליפו בראש פסל בדמותו ולרגליו הוסיף אריה מוזהב. הוא גם הקים פסל של עצמו כקשת מול הסנאט עם חץ מכוון, איך לא, ישירות לפתח הסנאט. הוא גם נהנה להפחיד סנאטורים, בעיקר על ידי ראשים כרותים של יענים, שאותם היה עורף בזירה ואז מכוון את החרב המגואלת בדם לסנאטור זה או אחר. חוצמזה, הוצאות להורג היו דבר שבשגרה וכמעט כל מי שהתקרב לקיסר ידע כי הוא גם מתקרב למותו ביחס ישר. 

קומודוס הבין את התסיסה בעיר וכמובן פספס את הפתרון, לכן הכריז על פתיחת משחקים גרנדיוזיים ובראשם קרב הגלדיאטורים הגדול, מתוך המחשבה שעשועים יחזירו לו את אהדת העם, הוא רק לא לקח בחשבון כמה הוא הגדיש את הסאה מבחינת הסנאט ובני מעמד האצולה.

הכל בא על סיומו הקטלני, או בעצם לא הכל, רק סופו של קומודוס, רומא נאלצה להתמודד עם קשיים רבים אחרי מותו - אבל זה לסיפור אחר, ב-31.12.192. קומודוס התכונן לקרב הגלדיאטורים שאמור היה להכריע מי אלוף הגלדיאטורים, אלא שהחיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בתכנונים. בעוד הוא עובד על המשחקים, כנופיית קושרים מהסנאט יחד עם פילגשו האהובה מתכננים לרצוח אותו. מרסיה, הפילגש הפכה לשותפה בקנוניה אחרי שהוזהרה על ידי נער האהבים של קומודוס שהוא שלח אחריה רוצחים בגלל שניסתה להניא אותו מעריכת המשחקים ובעיקר מההכרזה על עצמו כקונסול. הם מחליטים לנצל את קרבתה לקומודוס כדי להרעיל את מזונו, אך קומודוס הקיא את הרעל. בעודו באמבט, מנקה את עצמו, הגיע משרת בשם נרקיסוס, שהיה לוחם זירה בשכר, שנשלח על ידי הפילגש, תפס אותו לא מוכן וחנק אותו למוות. מיד עם הקבע מותו החזיר הסנאט את שמה של רומא לעירו קבע כי הקיסר אויב הציבור.

אגב לא נמלט מהקשר היהודי, ממקורות שונים עולה כי רבי יהודה הנשיא היה בקשר הדוק עם קיסר אנטונימי. זה לא הגיוני שזה מרקוס אורליוס, לכן ייתכן שזה קומודוס, אם כי הסיפורים על קיסר שנשען על עצתו של הרב לא מתאימים לטיפוס, אבל כבר הארכתי ולכן אסיים.