חפש בבלוג זה

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

דמיין - זה מה שנשאר כי שירת חייו באמצע נפסקה

"... היה איש – וראו: איננו עוד,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
עוד שיר מזמור אחד היה לו,
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!"

ביאליק אולי כתב את זה ב- 1904 אבל ב- 8 בדצמבר 1980 התאים השיר הזה שוב למתנתה המפוקפקת של ההיסטוריה, שהוכיחה שוב שתמיד יהיו אנשים שיחשבו, ולו רק לרגע אחד אכזרי ממנו אין חזרה, שהם יכולים לשחק את אלוהים בהצגה הזו המכונה קיום אנושי.

בבוקר שלאחר מותו של נלסון מנדלה, ישבתי בסלון עם הבכור והקטנטן שהיו מכורבלים סביבי, ושאלתי את בכורי אם הוא זוכר מיהו נלסון מנדלה. להפתעתי הגאה, הוא זכר ואני כמובן מיד הפכתי את הזמן לשיעור היסטוריה וזכויות אדם. בכורי סיכם את השיעור בשאיפה כנה להיות לוחם זכויות אדם כמו מנדלה והוסיף - ג'ון לנון. הצחיק אותי שהוא ישר עשה את החיבור, כולה בן 10.

3 ימים אחרי וכבר 33 שנה לרצח ג'ון לנון. אני הייתי בגן חובה, בטח לא זוכרת מה עשיתי כשג'ון לנון נרצח, קרוב לוודאי שישנתי, אני מניחה שגם בבוקר עוד לא ידעתי שום דבר, גם לא זוכרת את ההורים שלי מדברים איתי על זה, בכל זאת אצלנו בבית לא אהבו לדבר על מוות ליד ילדים. יחד עם אריק איינשטיין, כוורת וגזוז, פסקול הילדות שלי הכיל הרבה מאוד ביטלס. כשלמדתי לאהוב את ג'ון לנון זה כבר היה אחרי שהוא נרצח. את ג'ון לנון לקח לי זמן להכיר, ההתבגרות שלי השתלבה בקליטת עוד רבדים מהיצירה המפוארת שהשאיר אחריו. הסגנון המורכב שלו, החושפנות בשיריו, ההתנכרות לבנו הבכור, הצורה שבה עזב את אשתו בהודו, האתאיזם שלו, האמירות הפוליטיות, הכאב, החיפוש, הסרקזם, הטרוף והאהבה. הכל מעורב בתוך האמן, הכותב, המלחין, האדם והמאבק הפוליטי - משהו בהתנהגות המרדנית והמחפשת הזו הקסים אותי. (לא שזה מפליא, רק ציינתי למען תראו שאני מחוברת).

מצאתי את עצמי מזמזמת אותו בכל כך הרבה מקומות, בכל כך הרבה נקודות ציון בחיים, צץ עם השיר הנכון במקום הנכון. עכשיו שאני אומרת את זה לא פלא שבכורי יצא חובב מקרטני, לאורך כל הריונו שרתי את "הי ג'וד"... כך או אחרת, הרצח שלו אולי קטע את כל מה שהוא עוד יכול היה לעשות, והייתי שמחה לשמוע את לנון היום מבוגר ובהכרח לא מפויס, אבל היצירה שלו ממשיכה וגם אם הרוב רק זוכר את "דמיין" ו"תנו צ'אנס לשלום" זה עדיין מסר שנשאר ועובר.

הייתי שמחה לקחת את יום ה- 8 בדצמבר ולהפוך אותו דרך קבע ליום שביתת מיטה לזכרו, לשמוע על שדות תותים ולנשנש מהם גם כמה. נשמע לי כמו דרך מצויינת להעביר את היום...בינתיים נסתפק בקפה וטרנינג ולשמוע אותו בפלייליסט של הילדים. 


יום שבת, 7 בדצמבר 2013

כאן במגדל המילים - פוסט לא פוליטי, אפילו ממש אישי

בעשר השנים האחרונות, אני בעיקר אמא יותר מאשר כל דבר אחר. אני מניחה שמהרגע הראשון שאת מגלה שאת בהיריון את אמא, אבל אין ספק שהלידה הראשונה היא תמיד לידה מרובת עוברים - תינוק ולרוב זוג הורים. הורות היא תהליך שנבנה ומתעצב וכמובן שככל שאתה מודע יותר כך כל יום אינו דומה למשנהו. הורות יכולה להיות בקדמת הבמה ויכולה להשתלב ביתר ההגדרות העצמיות האישיות. אצלי ההורות הגדירה מחדש את כל ההגדרה עצמית שלי. היו שראו בתהליך שלי ויתור וזה היה השיח ששמעתי השכם והערב, זו השאלה שנורתה לעברי מכל מקום ולכן למרות האמונה הפנימית שלי בנכונות החלטתי, קירות ביתי הנפשי היו מעוטרים בשלטים מודרניים, על פח או על עץ זה לא משנה, ב- wash עם מראה מיושן או כמו שילוט רחוב ניו יורקי ועליהם רק מילה אחת - ויתור. על שנאתי למושג ויתור בכל תחומי החיים כבר כתבתי בפוסט אחר, מבחינתי אפשר להוציא אותה מהשיח לאלתר. זו מילה שאנשים נוטים להשתמש בה בפייסנות ולהסביר את מידותיה הפילנטרופיות במקום להבין את מידת הסירוס שהיא מכילה בחובה, את ההתקרבנות הלא-מודעת שהיא מאפשרת. אני מזמן החלפתי אותה במילה המעצימה - בחירה ולא בגלל שזו מכבסת מילים, אלא בשל הכוח והמוטיבציה, בשל ההבדל בין הסביל לפעיל. גם במובן של לוותר כדי לפייס אינני אוהבת את המילה הזו, אני מעדיפה את המילה סלחנות, וגם פה יש הבדל בין פסיביות ואקטיביות, הויתור מניח שבמידה מסויימת "הצדק איתי", הסלחנות מייתרת את בחינת הצדק ומניחה לדברים להישאר בעבר, בלי לחזור שוב ושוב לתחושת הויתור.  

השיח של הויתור הצריך הרבה אנרגיה כי למרות שידעתי שימי עמוסים ומלאים וחדורים באמונה עצמית, הקשבה לילדי (ואחר כך ילדיי) והכרה בצרכי משפחתי, עדיין עם כל פעולה כמעט הייתי צריכה להתמודד בשתי חזיתות - הפעולה עצמה והויתור שהסביבה ייחסה לו. לקח לי זמן להבין עד כמה קשה לפעול בתוך סביבה שמסבירה לך שהבחירה שלך היא ויתור, רק ייתור הויתור יצר פתאום את הפנאי. שינוי הטרמינולוגיה מויתור לבחירה סייע מאוד גם בהתמודדות עם החברה מסביב ועד מהרה גיליתי שגם הסביבה החלה להתייחס אחרת. הוצאת הויתור המשתמע מתוך המשוואה פינתה לי פתאום זמן, לא ביזבזתי אנרגיה יותר על הדבר הלא נכון ולכן נותרה בי אנרגיה להתחיל ולעשות עוד בשביל עצמי, זה גם בא בד בבד עם הילדים שגדלו. שיא החזרה לעצמי לא היה ביום שנכנסתי שוב למידת הג'ינס של לפני הלידה הראשונה, יש להניח שבעצם הוא עוד לא ממש הגיע, אבל הוא בהחלט התקרב לשם לפני שלושה וחצי חודשים, ביום בו חזרתי לכתוב (הפוסט הראשון שלי).

אני עוד לא מגובשת לחלוטין, לפעמים עוד קצת חורקת, מאריכה יתר על המידה אבל לומדת, יוצרת תהליך עקבי של התמרה, בונה ונבנית ובעיקר שמחה שיכולתי למצוא את הדרך חזרה למקום הכי נכון שלי. חיה לי במגדל המילים, קומה ראשונה עם מעט נוף, משרטטת קירות במילים ומלמולים ובעיקר לא מוותרת. 

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

נלסון מנדלה - אידיאל, אדם, מנהיג

מותו של נלסון מנדלה הוא עצוב, אבל נלסון מנדלה היה בן 95, חי הרבה יותר מחיים שלמים (חלילה לא מושלמים, אבל מזה נולדות אגדות), הסדק הצר מתוכו הוא האיר לעולם כולו הלך וגדל כי מיליוני ידיים סייעו להעמיק ולחפור בסדק הזה עד שאלומת האור הלכה והתחזקה. מאבקו יישאר אבוקה (נר זה קטן עליו) לכל מי שנלחמים על שוויון, שלום וזכויות אדם. אכן, עצוב מותו של נלסון מנדלה, אך הרבה יותר עצוב בעיניי לחשוב איך היה נראה העולם בלעדיו.

לבד מהמאבק ההירואי שלו שהוא מקור השראה לרבים, היה בנלסון מנדלה הרבה יותר. כי יש אנשים שהמאבק הצודק הופך אותם למנהיגים ראויים ויש אנשים שנולדו להיות מנהיגים והיותם בני אדם הופכת את המאבק הצודק שלהם לצודק עוד יותר. נלסון מנדלה לא היה רק מנהיג צודק, הוא היה אדם. החיים אפילו לא חילקו לימונים ובכל זאת החיוך שלו, ההומור שלו והאופטימיות לא נפגמו לרגע. המחשבה שאדם יושב בכלא 27 שנים על לא עוול בכפו, לא משוחרר לשום חופשה אפילו לא עם מות בכורו, פוגש את זוגתו חצי שעה בחודש, צופה בים מסורגי חדרו וממשיך להאמין באדם, במאבקו וממשיך להיות אופטימי ולחייך היא גדולה מהחיים. היא מתקתקה יותר מסרט הוליוודי, כי בהסתכנות של להישמע סכרינית להחריד - מנדלה הוא הסרט החי של ניצחון הרוח האנושית. 

וחוץ מכל אלה, יש עוד משהו ייחודי במנדלה, שעושה אותו גדול עוד יותר בטח לישראלית שכמוני, ולא, לא רק העובדה שגם הוא רצה לראות בסיום הסכסוך הישראלי-לפסטיני, ולא לא בגלל שהחזיק בדעות שמאל, אלא פשוט שהוא אף פעם לא רצה להיות מנהיג. בתוך שיממון המנהיגות הזחוחה והלא ראויה שהיא נחלתנו, אדם בשיעור קומתו של מנדלה מגמד את הגמדים האלה אף יותר. הוא בכלל לא רצה להיות מנהיג, הוא בכלל לא רצה להיות נשיא, הוא רק רצה להילחם למען הערכים בהם האמין, רצה להפיץ את זכויות האדם בעולם כולו, רצה עולם צודק יותר וראוי למגורי כל אדם, כן באשר הוא אדם.

תחשבו לשניה מה לא עשו כדי לדכא אותו ואת מאבקו ומה הוא עושה לאחר שיחרורו? קורא לנקמה? לא, קורא לאיחוד, לפיוס. את היד שידע לאגרף לאגרוף כשצריך הוא פותח לחיבוק של שותפים למרות העובדה שאף אחד לא היה מאשים אותו אם היה נשאר קפוץ עוד קצת. אבל מנדלה היה איש עקרונות, הוא לא מחפש עונשים, הוא מחפש את הצדק, על זה נאמר איפה ישנם עוד אנשים? הוא ראה בעצמו פיון של אידיאלים, לא לקדש את המנהיג - לקדש את האדם ואת חייו בכבוד על האדמה הזו. ב-1964, כשהגן על עצמו בבית המשפט הוא אמר "נלחמתי נגד עליונות לבנה, ונלחמתי נגד עליונות שחורה. טיפחתי את האידיאל של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה כל בני האדם חיים יחד בהרמוניה ובהזדמנות שווה. זה האידיאל שאני מקווה לחיות למענו ולהגשים אותו. אבל אם יהיה צורך בכך, אהיה מוכן למות למענו". הוא חזר על זה שוב כששוחרר ב- 1990, אני מניחה שהוא היה רוצה שנזכור את זה היום כשהוא כבר לא עימנו וגם מחר. 

לא, נלסון מנדלה לא היה רוצה שנקדש אותו ונהפוך את היום הזה לפסטיבל, אני מניחה שהוא רק היה רוצה שנזכור שזה אפשרי כל עוד לא מאבדים את האמונה ולא מאבדים את הדרך. ככה זה עם מנהיגים אמיתיים הם משאירים אחריהם מורשת שלא נלקחת לקבר אלא חיה ובועטת ומזכירה את קיומה. השאלה היא מה לקח נלמד מחייו ומה כבר מחר בבוקר נשכח?

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

פיז"ה חלש? צה"ל חזק! אבל צה"ל מופיע רק בכותרת סתם בגלל הקמפיין המעצבן שלו

אף אחד לא ממש אוהב כשמותחים עליו ביקורת ולא משנה מה הדרך, זאת אומרת אנחנו נהיה פתוחים יותר לשמוע ביקורת שנאמרת מתוך יישוב דעת ומתוך רצון לשפר, אך בין אם הביקורת חיובית או שלילית, הרסנית או בונה, אנחנו באופן עקרוני לא ממש מאוהבים בקונספט הזה הנקרא ביקורת. לעניות הבחנתי והיא איננה נתמכת במחקרים אמפיריים, בישראל, עוד יותר ממקומות אחרים, אנחנו לא אוהבים ביקורת ממי שנמצא בצד. רוצה לומר אם אתה יהודי שחי בגלות - אנחנו נשמח לקרוא לך אח ועוד יותר נשמח על כל תרומה אך מילה אחת של ביקורת ומיד נשלפות הטענות שמי שלא גר פה לא יבין את זה; אם אתה יורד אז עדיף שתשתוק ולא משנה מה כי ירדת ולא נשארת פה אז אסור לך לומר את דעתך ובטח שאסור להתערב, וזה מבלי לדבר על חוסר הסבלנות האינהרנטי שלנו לביקורת גם מאלה שנמצאים בסירה אחת יחד איתנו אבל חושבים אחרת. ברור שזו הכללה גורפת, ויש את יוצאים מן הכלל (שמעידים על הכלל) וכולי וכולי. ולשם מה כל ההקדמה הזו? כדי להתנצל על כך שאני מתעתדת לדון בנושא מבחני פיז"ה ולנטרל מראש כל התייחסות לעובדה שילדי בחינוך ביתי. וזאת משום שאצלי הסיבה העיקרית שהובילה להחלטה לגדל בבית את ילדיי (ולא נניח גידולי שדה) היתה כשלונה החרוץ של מערכת החינוך, זאת אומרת שבתחשיב סכמטי בו נכללו כל כל הפלוסים והמינוסים בשתי האפשרויות, ילדיי יצאו נשכרים מהישארות בבית. תוצאות מבחני פיז"ה רק מאששות מחדש את ההחלטה הזו. 

נושא חשוב שעולה מהמבחנים הוא נושא הפערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות, שזה בשפה יפה להגיד שוב שאם אתה ערבי אתה נדפק ואם אתה עני אתה נדפק ואם אתה גר בפריפריה אתה נדפק ואם אתה על הגרף שמצטלב בין כל אלה, ורוב הסיכויים שכן, אתה נדפק עוד יותר. אבל לא בזה רציתי לעסוק ולא בתקצוב דיפרנציאלי ולא בהגדרה מחדש של יעדים במגזרים השונים. על כל אלה יכתבו רבים וטובים ממני וגם די נמאס לי מהמדיניות הזו שדומה ששואבת את כוחה מגזענות אינהרנטית וחשיבה כלכלית קפיטליסטית ימנית ועוד יותר נמאס לי לכתוב על המדיניות הזו, זה מתכון בטוח לדיכאון ושום אנדורפינים משוחררים, גם אם ארוץ בכל יום, לא יוכלו לעצב הקיומי של החיים במדינה הזו, שרק אהבה מופרעת מעט בנפשה עוד מספקת תירוץ להישארות שלנו כאן ועימה איזושהי תקווה לא ברורה לשינוי. אז לא, לא על זה אשחית את זמנכם.  

מבחני פיז"ה בשונה ממבחנים אחרים בוחנים משהו עמוק הרבה יותר מידע, הם בוחנים מיומנויות חשיבה. ופה אנחנו נכשלים. למה? כי לאורך כל 12 שנות הלימוד של הילדים שלנו הם מתבקשים לקבל ציונים טובים על ידיעת החומר הנלמד בכיתה. הבעיה היא שהחומר הנלמד בכיתה הוא משעמם, מבוסס על שינון במקום על הבנה ועל דחיסת עובדות במקום על תהליכי למידה. ברור שהילדים שלנו נכשלים כישלון חרוץ במבחנים אלה - רובם לא קוראים להנאתם, רובם אינם משחקים מספיק בחוץ ובפנים ואין הכוונה למשחקי מחשב למיניהם, רובם אינם לומדים חשיבה מתמטית, רובם אינם מאזינים למוסיקה מגוונת (ולא, לא רק מוסיקה קלאסית), רובם אינם מתעניינים באומנות ולמרות שמקורות ידע רבים זמינים למגע אצבעותיהם, הידע שלהם מצומצם, מוגבל ולא מספק. כשהם יוצאים מבית הספר לאחר 12 שנות לימוד האם הם מבינים קצת בכלכלה? האם הם חונכו לצרכנות נכונה? האם הם ביקורתיים? האם הם יודעים כיצד לנהל משק בית? האם הם רחבי אופקים? האם הידע הכללי שלהם מינמלי? וזה בלי שאלות קשות הנוגעות לערכים כמו האם הם יודעים לחמול? לכבד? לקבל את השונה? ללחום למען הצדק? כי התשובה לכל אלה היא לא ממש, לא בישובים המבוססים ולא בפריפריה. נכון זו הכללה גסה מאוד (פעם שניה היום - אני סופרת), נכון יש כאלה שכן. אלא שבהתבוננות כוללת ולא פרטנית, בדיוק כמו שאופן הסתכלותו של משרד החינוך, כי אז התשובה היא יותר שלילית מחיובית. התלמידים שלנו נכשלים, הגישה נכשלה.

דווקא אחד הדברים שאני גאה בו בארצנו הקטנטונת זה היצירתיות המחשבתית שיש לאנשים. לא, לא קפצתי נושא, להלן אני מקשרת. זה הזמן ליצירתיות בנושאי חינוך כדי לעצור את ההידרדרות הכוללת, יש כאן אנשי חינוך מופלאים וצרכנים שלא מרוצים מהסחורה שמספק משרד החינוך. איך מתוך הואקום הזה לא מתעוררת התשובה? הרי אפשר לצאת מהקופסא ולראות מה לימדה אותנו ההיסטוריה ואילו אפשריות מאפשר ההוה ואילו אתגרים מציע העתיד. למשל - להחליט שבבתי הספר היסודיים בשנים הראשונות המורה בעיקר מקריאה ספרים, שהילדים בעיקר מקשיבים לסיפורים, בכל שיעור, אפילו בשיעורי חשבון. וחוץ מזה אפשר להחליט שבבתי ספר יסודיים אפשר לשחק, כל מיני משחקים, בחוץ ובפנים. ואפשר לעשות חוגי דרמה ושיעורי מוסיקה ולצאת ליותר ימי שדה גם בסביבה הקרובה וגם למוזיאונים ומרכזי הדרכה ואפשר להחליט על נושאים אישיים. בקיצור להפוך את שנות בית הספר היסודי לשנים קסומות שבלי משים יצאו מהם ילדינו עם כל כך הרבה כלים וידע, הרבה יותר מאלה שניקנים היום ביסורים (אם בכלל) וגם עם אהבה ללימודים וסקרנות לא חנוקה. כמה נעים יהיה להם לא לעמוד במדדים, לא להיבחן אלא רק לאגור ידע בדרך הכי טבעית שיש. ילדים מועסקים בעניין, הם לא ילדים שנאלצו לשבת שעתיים בשקט מופתי ולשנן ואז בהפסקה הם יוצאים להוציא תיסכולים. משחקים משותפים יוצרים תחושת ביחד בתוך הכיתה, גם הביחד הזה מוריד את רמת האלימות. והלמידה? באופן טבעי הלמידה במקרה הזה היא מובנית, תהליכי חשיבה מוטמעים ולא השינון ומדדי הצלחה במבחנים. חטיבות הביניים יכולות לשלב כבר יותר לימודים פרונטאליים ולימודי מעבדה ויותר חוויות מחוץ לבתי הספר ואילו התיכון יכול להידמות לטרום לימודים אוניברסיטאיים - בחירת הקורסים, יחד עם תוכנית ליבה, אבל כזו שיש בה היגיון. הרי מה שיש היום זה לימוד ושינון ולימוד ושינון שיוצא להם מהאף ומרבית הידע נשכח לאחר המבחן, אז אם נשנן איתם יותר זה כנראה לא יעזור ובשביל מה? בשביל בחינות בגרות? הרי אם תושיבו חמור לקורס אינטנסיבי של שלושה חודשים הוא יעבור כל בגרות שתתנו לו, זו לא חוכמה. לילדים שלנו מגיע קצת יותר קרדיט, הם לגמרי מסוגלים להגיע להישגים בכל מבחן שהוא, הם רק לא יכולים לעשות זאת בתוך מערכת שמותה הקליני נקבע זה מכבר.  

 

יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

מורשת ריבלין הפרטית שלי

שבוע שעבר, נשארנו עם בקבוק 0.5 ליטר מים מינרלים אחד, אחרון. לא נשמע לכם דרמטי.
הבכור שלי שותה רק מבקבוקים כאלה. עדיין לא דרמטי.
לכל מרכול שהלכנו אליו היו מים מינרלים כמו שהוא שותה רק עם תמונות מהפסטיגל והילד בשום פנים ואופן לא הסכים שנקנה אותם. "לא, אני לא מוכן ללכת עם פרסומת של הפסטיגל". אמר ולא יסף. ומכיון שאת עקשנותו ירש ממני, ידעתי שאין טעם להוציא אנרגיה על זה, הנושא סגור (כן, גם את הביקורתיות לנושא הפסטיגל הוא ירש ממני, תפסיקו כבר לבוא איתי חשבון על כל דבר). בסוף הירקן בגבעתיים (כן אני ממשיכה לקנות ירקות ופירות אצלו בכל הזדמנות, אין כמוהם בכל רחובות) בשקט בשקט הלך לקיוסק הקרוב החליף שישיית מים פסטיגל באחת ישנה ונטולת פרסומות (והנה לכם עוד סיבה להמשיך ולקנות אצלו) ומכר לנו אותה והילד היה מאושר. עד עכשיו הסיפור הזה לא ממש נראה לי חשוב עד אתמול כשספי ריבלין נפטר. ברור שאינכם מבינים את הקשר ומכיון שזהו איננו מבחן פיז"ה (לא חשבתם שלא אגיד דבר בנושא, נכון?!) אני גם אקשור בשבילכם את הקצוות. במשפט אחד - אמא שלי לא אהבה את ספי ריבלין. 

סוג ההומור שלו לא דיבר אליה מעולם ונוכחותו על המסך גרמה לה לסלידה לא רצונית קלה. הפילטר הזה של אמא שלא מסמפטת אותו כנראה יצר אצלי איזשהו ניכור נגדו שמתוכו הוא תמיד נבחן אצלי. אז כשהייתי צעירה יותר, ועל המסך היה רק ערוץ אחד גם אני לא יכולתי להימנע מלגדול על ברכיו של ספי ריבלין (במשמעות של המושג הזה פעם, לא פוסט פרשת גולן). והוא היה חלק מכל כך הרבה קלאסיקות - רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, סולו, זהו זה והפינה הלשונית ומוקש. הוא הצחיק אותי אבל היתה בי התנגדות כלשהיא שאפילו לא שמתי לב אליה. כשהייתי בת עשר וכבר קינן בי החיידק הפוליטי, הופיע ריבלין שוב בתשדירי הבחירות, לי זו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לצפות בתשדירים. בביתי המערכניקי, ההשתלחות בפרס היתה גדולה מנשוא (אל דאגה, לא שכחתי שהגשש כיכב בתשדירי המערך). אז ככה ניהלתי עם ספי ריבלין מערכת חד כיוונית, הוא על המסך מצחיק כהרגלו ואני בביתי צוחקת ולא מתלהבת וזה עבד. שנים הפניתי לו כתף קרירה. מתישהו, כבר הייתי אחרי צבא, הוא התראיין, אני אפילו לא זוכרת איפה ונשארתי לצפות, ומתוך הקומיקאי התזזיתי שלא סימפטתי ראיתי פתאום אדם נורא מצחיק, חכם, אחד שמקרין המון טוב לב, נחישות ושמחת חיים. אחר כך התחלתי לראות את הפרקים של ניקוי ראש ומניותיו עלו פלאים. עם השנים גם גיליתי את איכויותיו כשחקן ופיתחתי סימפטיה לספי ריבלין. מאבקו בסרטן עורר בי השתאות והערכה. אכן, איש מוכשר. זו היתה אולי התעוררות מאוחרת, אך היא מכילה מתיקות מרוכזת.

וחזרה לתחילתו של הפוסט היום, ההשפעה שלנו כהורים על הילדים שלנו היא אדירה. יש חשיבות למסרים שאנו שולחים להם מעל פני השטח וגם מתחת. ההתנגדות למסחריות הגורפת של הפסטיגל שניעורה בבני הבכור, וכמובן שימחה אותי, המחישה לי את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. היחס שלי כאדם לספי ריבלין הדגים לי את זה ושני הדברים נפגשו זה עם זה בסמיכות מיקרית ולא נותר לי אלא להרהר בקשר שביניהן ולהבין שכהורה אני צריכה לבחון את עצמי כל הזמן ולזכור שבאופן אוטומטית אני עצמי נבחנת תחת זכוכית מגדלת. אם יש משהו שאני אקח דווקא ממותו של ספי ריבלין זה לא לשכוח שכאדם, ובטח כהורה, אני צריכה לשאוף בכל יום למקסימום מעצמי וכלי מצוין לעשות זאת הוא הומור. לא נראה לי שזה מה שספי ריבלין היה מצהיר כמורשת רישמית, אבל ביננו לא נראה לי שהוא היה מתנגד. 


  

יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

הדשדוש - הרכנת הראש בעוד רגלינו מבוססות במי הבריכה בקיסריה ודרכנו מוארת בנרות ריחניים

אתמול בערב הייתי מרירה ומתוסכלת, לקח לי זמן להבין למה למרות אופיה המיידי של התשובה - בנהזוג חזר מיום מלא וגדוש במשרד כדי להתחיל לעבוד מיד. ברור שרחמיי היו נתונים לו, ברור שאם הוא היה יכול שלא לעבוד ולהצטרף אלינו לארוחת ערב הוא היה מצטרף בלי למצמץ ומרוב ברור, אנו ישבנו לשולחן האוכל לאחר עוד פעילות חנוכה שחזרנו ממנה עייפים ומרוצים והוא ישב עם המחשב והטלפון ועבד ועבד. זה ישב לי בלב וכמו כל מחשבה מרירה זה הלך והתפשט כמו רעל בכל הגוף. הייתי חסרת סבלנות ולא נחמדה. ולא בן הזוג לא היה זה שספג את מררתי, הוא עבד. הילדים נאלצו להתמודד עם אמא לא חביבה בכלל שבמקום לנהל שיחה על דא ועל הא החליטה ללמד איזו שטות אבל בלי טיפה של סבלנות לנושא. וידעתי שההתעקשות שלי להסביר בשעת ערב מאוחרת ובמצב הרוח האומלל שלי תהיה רעיון לא טוב אך שעטתי, מטפורית כמובן, עם הראש קדימה מתוך ידיעה שהמפגש עם הקיר יכאיב בעיקר לי והקיר לא נודע כי בא ראשי בקרבו. אחרי שהילדים נרדמו הרשיתי לעצמי רגע לבכות. בעיקר בגלל שזה המלכוד המיידי, אני תמיד אומרת לעצמי שזה בגלל הבחירה שלנו בחינוך ביתי ובגלל שאין הכנסה נוספת, אבל הרי גם אם הייתי מפרנסת זה לא היה משנה את אופיה של עבודתו. באיזה מין עולם אנחנו חיים אם לא רק שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם את ריח שערם החפוף של ילדינו אין לנו תמיד זמן לנשום לקירבנו?

אז נכון, אנחנו מנסים למצוא כמה שאפשר יותר זמן משפחתי, למשל כל ערב יש שעה לפחות של חיבוקים במיטה וספרים עם אבא או אבא ואמא וזה זמן קדוש לכולם. וכנגד כל הסיכויים בעולם המודרני והמתועש להחריד הזה בו השוק הגלובאלי עובד מסביב לשעון, אנחנו באמת מצליחים לייצר תא משפחתי מלוכד ואוהב ולכולם יש בו מרחב. אבל כמה טירוף יש ברעיון שהעבודה לא נגמרת ואתה עושה אותה בכל רגע נתון. בעבודתו הנוכחית, בנהזוג עובד גם מהבית. כל מה שזה אומר זה יום בו הוא לא מבזבז זמן על נסיעות וכל פעולה מיותרת אחרת שאינה מכוונת עבודה. בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל שאני מוותרת ולא קובעת גבולות, אבל זה לא נכון זה פשוט רמת הציפיות. הוא מסוגל לסיים לעבוד בחמש לפנות בוקר ולקבל כבר בשבע (אריתמטיקה פשוטה - מדובר בשעתיים ברוטו יש לנקות זמן צעידה לחדר, סגירת תריסים, מקלחת וצחצוח שיניים ולא עלינו גם זמן להצליח בכלל להירדם בתוך הזמזום הפעלתני הזה) הודעה שיש כבר נושא אחר שיש לטפל בו. ולמדנו לקבל את זה ולנסות ליצור את התנאים האופטימליים לעמוד בציפיות מהעבודה וגם לחיות בקצת זמן שאולי לפעמים זה משאיר. בדרך כלל הלמדנו לקבל את זה הוא חלק מהחיים, אבל לפעמים זה פתאום מכה בך. ואז אתה מבין שבעצם ככה אתה חי, אתה אשכרה שם את החיים שלך במקום שני כי העבודה היא במקום הראשון. מי היה צריך את המהפכה התעשייתית? מי צריך תנאים סוציאליים? העבודה היא חיינו ולא, אנחנו כנראה לא מאושרים.

ופתאום הבנתי עוד משהו - שיש יותר מדי דברים שפשוט למדנו לקבל, לא רק העובדה שהעבודה שלנו הופכת לחזות הכל בחיים. למדנו איך הדברים עובדים ולמדנו להרכין ראש. ועם כל עוולה, אנחנו מרכינים ראש רק עוד קצת, הבעיה היא שככל שנרכין ראש יותר כך נראה פחות ופחות את האופק. האופק הוא התקווה וכשלא נושאים מבט לראותו ממשיכים לדשדש במציאות אפרפרה לאורם העמום של נרות ריחניים ב- 6,000 ש"ח. הבעיה היא שזה פשוט לא מאיר את הדרך למיליונים, אלא רק לאלה שנמצאים קרוב, קרוב מאוד. אבל על נתניהו דיברתי אתמול, היום זה היום, אפשר להוסיף להתרענן במימי הבריכה הצלולים בקיסריה ואפשר להתרענן בדוגמאות חדשות. למרות שבהליכה מקיסריה יש היום כבר הרבה יותר גפרורים לצד הכביש שלא נשרפו והציתו להבות, אלא פשוט נשכחו בצד הדרך (אותם דווקא רואים ממש טוב כשהולכים בראש מורכן).

זה עולם שפחות מחודש אחרי שהשר אהרונוביץ' מכריז שזכויות אדם זה קוץ בתחת, המשטרה בשיא הטבעיות מוציאה צו בית משפט ובו דרישה מכלי התקשורת להעביר לרשותה את התמונות שצילמו בהפגנות יום הזעם כדי לעצור מפגינים. מה? איך זה לא מפחיד אף אחד? דרישתה של המשטרה היא לחלוטין לא סבירה. לא ברור לי מי האדיוט במשטרה שהחליט לפנות לבית המשפט, לא ברור בכלל כיצד בית משפט הוציא צו שכזה ולא ברור לי איך בכלל למישהו זה נראה הגיוני. במדינה דמוקרטית, הפגיעה בחופש העיתונות היא חמורה וניתן להצדיק אותה רק במקרים חריגים במיוחד. פגיעה בחופש העיתונות צריכה להישקל בכובד ראש ומתוך שיקול דעת. לאור האמור, הרי שאין אלא להסיק שהמשטרה איבדה את זה, סופית. המשטרה פשטה את הרגל, לא מסוגלת לאכוף חוקים ולא מסוגלת לכבד חוקים ובטח לא זכויות. עוד דוגמאות? האלימות שמפגינה המשטרה בכל ההפגנות האזרחיות בשנים האחרונות; מעצר הילדון בהפגנות יום הזעם אל מול אקדח שלוף; דעיכתה השקטה במיוחד של פרשיית הזמר והקטינות; הסרטון החדש שעלה היום בו שוטרים עוצרים באלימות, מול מצלמות וקהל, אדם שכנראה העיר לשוטר שעבר פס לבן; שום אמירה נחרצת אין למשטרה הזו מלבד הסיסמא האומללה שמה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. 

זה עולם שבו חברת כנסת, אם לשני ילדים, יו"ר סיעה, עלה תאנה חילוני במפלגה דתית (לא משחקים "נחש מי"? סליחה חשבתי שאני צריכה לתת רמזים), החליטה להגיש בקשת וטו מטעם סיעתה להצעת חוק חשובה חברתית ושוויונית להשוואת נקודות זיכוי במס להורים גאים, היינו זוגות חד מיניים, שעברה בדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. ולמה? כי לטענתה איזכור זוגות חד מיניים בחקיקה יסלול את הדרך לנישואים גאים בישראל ויפגע בסטטוס קוו בתחום הנישואים האזרחיים. אין סטטוס קוו בנושא נישואים, ח"כ שקד, יש מונופול יהודי של הרבנות בתחום הזה, יש פגיעה בזכויות הפרט של כל אזרח חילוני שרוצה לבחור לעצמו איך ואם בכלל לערוך את טקס חתונתו עם בחיר/בחירת ליבו. יש שתי אפשרויות או לפרוט את הנושא לאיטו באמצעות חוקים כמו הצעת החוק הזו או לשבור לגמרי את החוקים ולהפריד דת ומדינה. ככה אי אפשר, אם כי שמתי לב שלרוב הזרמת עוד כספים למנהלת הדת ולהתנחלויות משמנת הרבה החלטות של הבית היהודי, האג'נדה שלהם גלויה לחלוטין. אין מה לדון בכובד ראש בנושא הנישואים האזרחיים, יש לאפשר נישואים אזרחיים ויש לעשות כל דבר כדי לסלול את הדרך לשם. כחילונית הייתי מצפה מחברת הכנסת שקד להבין את זה, אבל גם הייתי מצפה שלא תהיה במפלגה דתית, אז כנראה שהציפיות שלי לא יתממשו. אין דבר ממילא לא הייתי רוצה להיות באותו צד של איזשהו מתרס עם האישה הזו.

זה עולם שבו מדינה מְפנה אזרחים סוג א' בתנאים מיטיבים ואזרחים סוג ב' (מפאת חוסר רצוני להמשיך עם אותיות הא"ב עד לאות השביעית) בתנאים מחפירים ועוטפת את זה במילים ריקות. וכאשר אזרחים סוג ב' יוצאים להפגין נגד הגזל והגזענות המשתמעים מהתכנית, היא משתמשת באלימות כדי לפזר את ההפגנה הלגיטימית ואחר מנסה בדרכים לא כשרות לעצור את המפגינים אליהם לא הגיעה בהפגנה עצמה, בעוד ראשי המדינה ממשיכים בתעמולה מחפירה כדי להפוך כל התנגדות לתוכנית הגזענית והלא טובה הזו ללא לגיטימית. 

זה עולם שבו היה ניסיון להצית בית שלם של משפחה בכפר פלסטיני לא במסגרת העברת הלפיד של חנוכה, אלא רק כדי לנקום בפלסטינים באשר הם והניסיון הזה אפילו לא קיבל תהודה תקשורתית למעט עיתון אחד שממילא נתפס כשופר של הבוגדים.

זה עולם שדתות מפרידות בין בני אדם, עולם של אטרף צריכה שאין כמוהו, אבל זה בעיקר עולם של אנשים שממשיכים בחייהם שלהם בלי להרים מבט עד שהעוול מגיע ממש אבל ממש לפתחם ואז הם בעיקר ייטו להחליף מזוזה מאשר להישיר מבט, לראות את האופק, להרגיש את התקווה ולנסות לעשות את הצעד הבא, זה שיתחיל את השינוי. 


יום שני, 2 בדצמבר 2013

מתחשבנת כמו פולניה טובה

מה שהכי מרגיז אותי זה שאשכרה יש סיכוי שהאיש הזה יבחר שוב. כן, כן, אל תעגלו עיניים, גם אתם וגם אני ידענו שהפוסט הזה בוא יבוא. כן, פוסט פוליטי שני ברציפות בלי עכבות ובלי שום מחשבה שניה, בדיוק כמו שיעשו אלה שיבחרו בו שוב. עזבו רגע דעות של ימין ושמאל, ולא בגלל שזה לא חשוב אלא בגלל שיש כמה נקודות טרום הדיון המהותי בכלל שהייתי רוצה לציין. והיכונו לספוילר - דו"ח ההוצאות לא ייפקד משורות אלה.

בעיני, תפקיד ראש הממשלה הוא תפקיד אחראי, זאת אומרת שיש בן מן האחריות, זאת אומרת שהוא דורש אדם עם כתפיים רחבות (אויש כמה הייתי רוצה לעצור לפאוזה על זוגתו אבל אעצור בעצמי כי זה לא מן העניין). רק שבמקרה הזה רוחב הכתפיים אינו נמדד בסנטימטרים (כמעשה הגברים) אלא ביכולת האמיתית שלו לשאת מדינה שלמה על כתפיו ופה נתניהו נכשל כישלון חרוץ. נתחיל מזה שמצבה של המדינה לא טוב, לא ברמה המקומית-פנימית ולא ברמה הבינלאומית. האחרונה היא קלה מאוד, ההתנצחויות של נתניהו מול אובמה בשאלת איראן וקשיות העורף שמפגינה ישראל לא טובות לנו. המילה האחרונה להיום (בינתיים, אבל אני לא מתחייבת וכמובן מסייגת) היא "לא ארכין ראש בפני העולם" וגם "אני מחויב לביטחון עמי, אני מחויב לעתיד מדינתי, ובניגוד לתקופות העבר, יש לנו קול רם וברור בין האומות ואנחנו נשמיע אותו כדי להתריע בזמן על הסכנה". נתניהו החליט להיות אופוזיציה לנושא איראן, זה הדגל שהוא נושא כבר הרבה זמן והוא לא מתכוון לוותר עליו. בתוך גנון הקבינט, ברור לו שהוא אינו יכול לשאת את נושא ההתנחלויות - בנט כבר תלש את הקופון, לנושא הכלכלה הוא לא רוצה להידרש - לזה הוא ייעד את לפיד. אבל איראן זה נושא טוב, אפשר לנגן שוב ניגוני שואה, להחזיק קאפה עם ציורי פצצה, להבהיל את הציבור ולעשות שרירים. נתניהו הופך מאוד מליצי בכל מה שנוגע לאיראן ומנסה לפרוט על נימי לב של הישרדות העם היהודי. קשיות העורף הפרטיזנית משהו של נתניהו כבר לא מעוררת כבוד, אלא מעלה תהיות רבות לנושא שיקול הדעת הלקוי לנוכח האחריות המתבקשת. כאלוף ספינים, לא ברור לי למה הוא מתעקש להיות קוץ בתחת במקום לעשות את הלא צפוי, להפגין בגרות מתבקשת ולקרוא בעיון את ההסכם ואפילו להשיג השגות אבל כאלה שהן מן העניין לא ממין השואה וכאלה. 

אבל השערוריה החדשה, דוח ההוצאות של משפחת נתניהו הוא באמת הדובדבן העכשווי (לא אוהבת בון-טון) - איך אפשר שלא? ראשית, מתבקש בעיני שמדינת ישראל לא תסבסד את משפחת נתניהו ולמרות תפקידו הרם אין סיבה שהמדינה תתקצב את מעונו הפרטי לבד מההוצאות ההכרחיות שמביא איתן התפקיד לנושא הוצאות הביטחון בדמות מאבטחי השב"כ שנמצאים שם. יש שיטענו שאם ראש הממשלה אינו מהמעמד הגבוה הוא לא יוכל לארח כראוי במעונו הפרטי ועל זה התשובה גבירותיי ורבותיי - המעון הרשמי. הפלא ופלא, מישהו כבר חשב על זה קודם. אם ראש הממשלה בביתו הפרטי מחזיק בבריכה, שיואיל בטובו וישלם את הוצאות המים המתבקשות, כולל היטל הבצורת, מכיסו הפרטי. אני לא צריכה לחשוב פעמיים על סגירת הברז בזמן ההסתבנות אם האזרח הראשון לא נוהג בכבוד במשאב הזה. אם משפחתו משתמשת בטלפונים סלולאריים שיואילו בטובם וישלמו על התענוג מכיסם הפרטי. קוי הטלפון במעון הרשמי כבר משולמים על ידי ולצערי גם גלידת הפיסטוק והוניל כל עוד היא מוזמנת מהמעון הרשמי, בקו קוי המשולם גם הוא על חשבון הבוחר, או מהטלפון הנייד של אחד העוזרים, שאגב גם הוא משולם מכספי הציבור. על הסיבסוד של הציבור את משכנו הרשמי של ראש הממשלה אני בהחלט יכולה להגן. על החריגה מהתקציב הרבה פחות, בטח בשעה שמרבית אזרחי המדינה נאלצים להדק חגורות, אך נתניהו לא רואה את זה כי כל חבריו דווקא מרחיבים את חגורתם עוד ועוד. וזו הנקודה - הנקודה היא שיושב בירושלים ראש ממשלה זחוח ורודף תענוגות, כזה שיודע לחיות את החיים הטובים בעוד הארץ מלאה בטרגדיות כלכליות קטנות ולרגע אחד הוא לא חושב שהוא צריך לתת דוגמא.

ומה יש לו לפריץ להגיד? או טוב ששאלתם כי גם התגובה שלו מעידה על נפילתו של אלוף הספינים - תשובתו הייתה שגם אריק איינשטיין ז"ל אמר שיורדים לחייו של רוה"מ: "נבקש להתחיל את תגובתנו בציטוט מדבריו של אריק איינשטיין ז"ל בראיון לעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1998: 'בראש הממשלה נתניהו נוהגים באי צדק נורא. מתעללים בו ואני פשוט מזועזע מעוצמת הזלזול והשנאה שמפגינים כלפיו. עד כמה אפשר למצוץ לו את הדם, עד לאן אפשר ללכת עם הכניסה לחדרי החדרים" באמת? זה הכי טוב שיכולתם להוציא? ציטוט מוצא מהקשרו מלפני 15 שנה? לרדת כל כך נמוך בחסות האבל (שדרך אגב הוא ממש לא קונסנצואלי מסתבר) על אריק איינשטיין? מר נתניהו, זו לא התשובה הנכונה, הרשה לי לתקן את תשובתך - "עם פירסום דו"ח ההוצאות, הבחנתי לצערי שלא בחנתי את המתרחש תחת קורת ביתי בקפדנות הראויה. הנושא ייבחן על ידי בימים הקרובים, ייערכו צמצומים נדרשים ואנו נבחן אילו הוצאות היו צריכות להיות משולמות מכיסנו הפרטי ונפעל לתיקון המצב, אני לוקח את הנושא לאחריותי ומצר שלא עשיתי זאת קודם. בעידן בו מרבית הציבור בישראל נדרש לקיצוצים, בית ראש הממשלה יהיה הראשון לפעול בהתאם. אני מחוויב לביטחון הכלכלי של עמי, אני מחוייב לעתיד מדינתי, ובניגוד לתקופות העבר, יש לי קול רם וברור בין השרים ואני אשמיע אותו...". אבל את זה הוא לא יגיד כי אין ראש ממשלה אחראי ובעל שיעור קומה בירושלים, יש ראש ממשלה עייף וכושל, חולה מאהבה עצמית וחוטא בנהנתנות. 

אבל נתניהו מקפץ ממשבר תדמיתי למשבר תדמיתי והוא בטוח שכל עוד יקרא כמו אחרון המכבים "מי לה' אלי, ואל תשכחו שלא ויתרנו על אפשרות התקיפה באיראן" הכל יהיה בסדר. מהמיטה האוירית היוקרתית, לעלויות הפמליה האדירות של כל טיסה, מתאוות הגלידה היוקרתית לחשבון המים המנופח העומד בסתירה מוחלטת לשנים של שטיפת מוח נוסח חשוב על כל טיפה, הוא מקפץ ביניהן ובקול ניחר ממשיך להוציא יהודים מתים מהכובע כמו קוסם מזדקן וחושב שהאפקט הזה הוא חדשני. ומה שהכי נורא שאחרי כל זה הוא ייבחר שוב. די נמאס לי, אני יכולה להתחשבן פה כמו פולניה בת מאה עוד שעות. המצב פה מייאש, לייאוש הזה יש כתובת. די נתניהו, נמאסת