שריטה - הכי אישי, כואב ומתבשל

אנחנו שרוטים

שריטות ודרך אפשרית לטיפול

כולנו.

אני שרוטה. חלק מהשריטות שלי למדתי לקבל, חלק הפכתי למועילות, חלק שיניתי, חלק עדיין בתהליך, המשותף לכולן הוא הניסיון שלי לחיות איתן בשלום גם בזמן שיפוצים פנימיים. חריצי השריטות האלה יפים ופגומים כאחד והם חלק מהשלם הזה שאני (פחות או יותר - אל תהיו קטנוניים), על הטוב ועל הרע שבו. למדתי לאהוב אותן כמו את שבילי הורידים שתחת העור השקוף המציירים את מפת הגוף.

רק לאונרד כהן יכול לצאת עם משפטים כאלה

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שריטות, גם אם לא לעשות כלום לגביהן היא להיות מודע להן. קשה להסתכל לשריטות בעיניים, הן דורשות את כל הכוח, הסבלנות והחמלה שיש בך. הן גם אלה שדורשות הכרה כי אחרת הן לא מגלידות ואף מרחיבות את שטח הפנים שלהן. שריטות כאלה שההדחקה מחזקת אותן והופכת אותן ליותר נוכחות, הן שריטות חמקמקות הן יכולות להיות מאוד בולטות אבל לפעמים הן הפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאתה וקשה לבדל בינך לבינן. אולי הן מעמיקות את אחיזתן ככל שאתה משתהה עם ההכרה בהן? אני לא יודעת, זו שאלה טובה.

למדתי לחבק את השריטות שלי, לא כי אני אדם של חיבוקים, פשוט כי ככה אני מגבילה את המרחב שלהן ושריטות כידוע צריכות גבולות, אחרת הן באות בעוד ועוד דרישות. את החיים שלי, בכל רגע נתון אני מנהלת ביחד עם שריטות ועל אף שריטות. אני מניחה שיש להן חלק בלתי נפרד במנגנון קבלת ההחלטות שלי השואף לרציונאליות ומאותגר תדיר בהמון רגש. 

אפרופו חיבוקים ושריטות, אני פחות אוהבת להתחבק. מעדיפה להסתחבק - זה קליל יותר, או לא בכלל. אני נמצאת המון ליד אנשים, שתי האינטראקציות השכיחות שלי זה או להצחיק או לדבר ברצינות על פוליטיקה או על נושאים שדורשים מחשבה או ידע. לאנשים סתם כבר כמעט אין השפעה עלי היום, אבל מי שקרוב באמת יכול בקלות לקמצ'ץ' אותי. אחת השריטות שלי היא היכולת שלי לנתק. פעם פחדתי ממנה, אבל קצת בגרתי וגיליתי את יתרונותיה. פעם כל דבר קטן גרם לי לסערה, היום, אני תופסת לרוב את עין הסערה כשהיא רק בדרך ואז היא קטנה ואפשר לבלוע אותה, רק שאז צריך להתרחק.

אני לא נוטה לאהוב המון אנשים, אני משקיעה המון אנרגיה באהבה ולכן אני לא מסוגלת להשקיע ביותר מדי אנשים. הקושי מתחיל כשאת אוהבת ומקבלת מהצד השני כל כך הרבה תחושות שליליות שבמקום להירגע את מוצאת את עצמך דרוכה וכואבת. פעם הייתי נשארת, סופגת עד שלא היה בי יותר מקום. לפעמים הייתי מתפוצצת, בצעירותי הייתי מתפוצצת המון, היום אני כמעט לא מתפוצצת. אבל היום אני מנתקת. גם אם מתוקף הקשר תמיד יש קשרים. יוצרת לעצמי פרוטוקול פעולה ופעולת בתוכו והוא מספק לי הגנה. לפעמים זה מגעגע אותי אבל אז אני נזכרת שלפעמים געגוע צריך לאפסן ולנשום רק מדי פעם. ואז אני אוהבת את השריטה שלי, היא גם מתיישבת לא רע עם הרצון שלי תמיד לסלוח והתחיל מהתחלה

רציתי לכתוב יותר, כנראה שאני עדיין צריכה להתבשל. תודה שהקשבתם

תוכניות - מה שלנון אמר

הוא אמר. צדק.

זה היה אך ברור שאם יש לי תוכניות לכתוב על תוכנית הרי שהחיים ילמדו אותי שהם מה שקורה בזמן שאני מתכננת תוכניות (תודה לנון). אולי בדיוק כאן מיציתי את כל הפוסט שלי ואין טעם להמשיך, אבל אין סיכוי שזה יקרה, כידוע - אין שום סיבה לתמצת משהו אם אפשר להאריך עליו את הדיבור? תוכניות הן חומר מצוין לכתוב עליו, בעיקר בשל הפער הכמעט בלתי ניתן לגישור בין קיומן של תוכניות לבין המציאות בפועל, שיוצר מצבים הנעים על הספטקרום הרחב והמטושטש הזה שבין המתסכל למצחיק. זה בדיוק כמו ביום הזה שקבעתי סופסוף עם חברה וכשהגענו לאוטו גיליתי שהמצבר התרוקן, מיותר לציין שהחברה התפוצצה מצחוק ואני נטיתי לראות את הצד הטרגי בכל העניין, עד ששינסתי מותניים ופתרתי את הבעיה, אחרי כן כבר הייתי מוכנה לצחוק. גם מרפי כבר אמר, עוד לפני לנון, שכל מה שיכול להשתבש, ישתבש. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו, אבל חוק זה חוק. אני מתיישרת. 

סוג של תוכנית לימודים

אין כמו התחלה של משהו כדי לחשוב על תוכניות, אני חוששת שאנחנו מתוכנתים לזה. לכן, זה אך בנאלי בתחילת שנת הלימודים לדבר על תוכניות ובינינו אם משרד החינוך יכול, גם אני יכולה. וברור שרב ההבדל - משרד החינוך בעיקר מדבר ואילו אני כמובן מיישמת. ובדיוק על התוכניות שלי לשנה הבאה רציתי לדבר. צרוף מקרים מפליא. יש לי המון תוכניות לשנה החדשה ויש הרבה דברים שבדעתנו (יו נואו, הילדים ואני) לעשות, אבל למדתי לתכנן כך שאני יודעת מראש מה הקווים שמנחים אותי ומה אני רוצה להשיג וברור לי מראש שלא תמיד הכל יעבוד כמו בתוכנית. יש תוכנית כוללנית ויש תוכנית המותאמת לכל ילד ובה הדברים שאני חושבת שכדאי שהם יצליחו להגיע אליהם השנה. ומה שנחמד הוא שתכל'ס כל עוד הנושאים האלה כל הזמן בראש שלי, אני יכולה לשלב אותם גם במקומות לא צפויים, או בקונטקסט - גם כאשר התוכניות משתנות.


כל שנה אני מוצאת את עצמי יושבת עם התוכניות של משרד חינוך לשנים המתאימות לגילאי הילדים. פעם היה לי מאוד חשוב לעקוב אחריהן, לדעת מה מצופה בדיוק מכל ילד, היום אני כבר לוקחת אותן פחות ברצינות. לקח לי המון זמן להיזכר בעצמי שמרבית מהדברים שלמדתי ביסודי ממילא למדתי שוב מחדש בכיתות הגבוהות יותר. מה שאומר שבעצם כל מה שאמור להישאר מהיסודי זו ההיכרות הבסיסית עם החומר (השאר נבנה באופו ספיראלי) ומה שבאמת חשוב הם דווקא טכניקת הלמידה הבסיסית, תהליך החשיבה, שמירת הסקרנות והרחבת האופקים. מהרגע שהפנמתי את זה נעשה לי יותר קל. 


מצחיק שדווקא את זה לקח לי יחסית הרבה זמן להפנים, הרי מי שרוצה לגשת לבגרויות יכול תכל'ס בקורס מזורז ללמוד הכל לקראת הבחינה ולהצליח (אני לא נכנסת עכשיו לסוגיית הבחינות, זה מצריך פוסט נפרד וטובים ממני כתבו בנושא). כך שהחומר הוא לא באמת מסובך או שבאמת נדרשות 12 שנות לימוד כדי להצליח בבחינה. מהצד השני, אין לי ספק שילדים צריכים גם ללמוד איך לומדים, לכן יש נושאים בהם יש צורך לשלב את הלימודים גם עם חוברות או עזרים אחרים ולייצר למידה. זאת אומרת שצריך להתקיים איזון בין למידה התנסותית ללמידה עיונית ולתרגול.

איזון דינאמי

לא פשוט למצוא את האיזון הזה ואני מנסה בכל כוחי, אך זה איזון חמקמק ודינאמי שמשתנה כל הזמן ותלוי בעצמו בהמון משתנים. לכן, הטכניקה שלי היא ליצור עוגנים. העוגנים הם הדברים הקבועים אליהם אנחנו מחוייבים: חוגי בוקר (שכמובן גם יוצרים את המסגרת החברתית), חוגי אחה"צ (העשרה וחברה), סיורים לימודיים, קבוצת למידה, שיעורי מתמטיקה בהתכתבות עם מכון וויצמן, זמני לימוד משותפים וזמני לימוד פרטניים כל אחד בתחומו ובהתאם לגילו וכישוריו. חוץ מזה יש גם פרוייקטים - פרוייקטים סביב חגים ואירועים היסטוריים, פרוייקטים תקופתיים לפי דרישות של הילדים (או בעידוד אינטנסיבי שלי) ויש פרוייקטים שנתיים שאנחנו מחליטים עליהם, למשל הפרוייקט השנה הוא לפגוש אחת לשבועיים בעל מקצוע כלשהו, לראות, לשמוע, לשאול ולהיחשף. כל עוד העוגנים האלה נשמרים אז ברור שלא ממש קריטי מבחינתי אם כל הנושאים שמשרד החינוך קבע מכוסים. הם לומדים כל הזמן אינסוף תחומים.

התפתחות ברמה האישית

התוכניות הבאמת חשובות שלי הן דווקא ברמה האישית לגבי כל ילד, לנסות להבין מה הוא צריך, אילו אתגרים יש להציב בפניו ובאופן עקרוני לעשות כל שביכולתי להכין אותם לחיים. ללמד אותם מהם החיים האמיתיים, לא רק ברמה הכללית של התנהלות, אלא ברמת ההתנהגות. התוכנית שלי השנה היא ללמד אותם להבין שלמות ומורכבות אישית, ללמוד לאהוב את ה"פגמים" של כל אחד מאיתנו ולדעת לאילו מכשלות להיות מודעים ואיך להתמודד ולהתקדם. אני עושה את זה תמיד, אבל אני לומדת עוד כל שנה ומשכללת יכולות. השנה התוכנית היא ללמוד טוב יותר להתמודד - לראות את הקושי ולא לפרק אותו לגורמים אלא ללמוד לנטרל אותו או להשתמש בו למינוף. בדיוק היום, הבכור התווכח איתי נואשות ומצאתי את עצמי עובדת כמעט לפי התוכנית, אני עוד לא חסינת טעויות וכנראה גם לא אהיה. אמנם זה לקח רבע שעה של סבלנות אין קץ, אבל המטרה הושגה ויותר מזה התהליך שעברנו יחד קיבל משמעות גדולה יותר.


אז נכון - תוכניות הן בסיס לשינוי, נכון - כל מה שיכול להשתבש משתבש, הכל נכון, אבל כשאתה מכוון את עצמך ויודע לאן אתה מתכנן להגיע, גם אם סטית מכל התוכניות עדיין תוכל למצוא דרך להגיע או להתקרב. אני לא מפחדת שהתוכניות שלי השנה יתפקששו, כל עוד נבנתה הסביבה הנכונה, כל עוד אתה ממשיך לחתור למען המטרה שלך, מה שיצא יהיה טוב, גם אם הוא לא היה בדיוק לפי התוכנית. וחוץ מזה עוד לא נולדה התוכנית שאי אפשר לשנות אותה

האחד בספטמבר - רפלקציה

אני מודה שזה תמוה. שמונה ימים אחרי האחד בספטמבר לכתוב על האחד בספטמבר, אבל לפחות אי אפשר לגלגל את הפוסט הזה מסביב דגים בשוק, המקסימום שיקרה זה שאתם לא תקראו וזה אכן מצער אבל אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים, לפחות ככל שזכור לי וביננו גם גן של שושנים זה לא ממש פיקניק. וואו זה משפט ארוך ובאמת שאין מצב שאני עורכת אותו, אבל אני כן מתנצלת.

ה- 1 בספטמבר שלי היה יום מרגש שלאורך 12 שנות לימוד עבר היפוך וידע אינפלציה שלילית. משנה לשנה התרגשתי לקראתו פחות ופחות עד שלא נותרה התרגשות כלל וככה זה נמשך עוד כמה שנים במצב סטטי של באסה ומיאוס. הוא גם תמיד כזה עניין, פורט על נוסטלגיה (לעיתים רומנטית מדי), נוגע בעצבים חשופים, מלא בהתרגשות. אני לא צריכה לספר לכם. כשהבכור עלה לכיתה א' לרגע התעכבתי לזכר התמונה שעלה לי בראש מכיתה א' שלי, אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי, שכמו בהרבה דברים אחרים, אפשר ליצור מסורות אחרות, שיהיו שונות, אבל עדיין לא פחות מכוננות. אז כן, לילדים שלי אין "שלום כיתה א'" כזה כמו של כולם, אבל אני מקדשת אינדיבידואליזם, אז יחי והידד.

ככה הטקס שלנו לא נראה

כל שנה האחד בספטמבר שלנו נראה קצת אחרת, תמיד יש בו אלמנט טקסי כי הוא חשוב והתחלה היא משהו שתמיד דורש איזשהו טקס. לפעמים הוא בבית ולפעמים הוא בחוץ, אבל הוא תמיד נחגג עם הרבה התרגשות וללא שום חששות. יש משהו נפלא בחגיגה שאינה מלווה בחשש, החשש אמנם מקפיץ את האדרנלין אבל בה במידה הוא יכול לפגום בחוויה עצמה. כן, אז עכשיו תתפלספו שלהתגבר עליו בסופו של דבר עשוי להפוך את החוויה למשמעותית עוד יותר. נכון. ועדיין אני מאמינה יותר בחוויות חיוביות.




כל שנה טקס השנה החדשה שלנו ופתיחת שנת הלימודים הוא בהתאם לרעיון שמנחה אותנו בשנה הקרובה והוא מלא במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו לאותה השנה. בשנה שעברה פתחנו את שנת הלימודים (והיא לא נפתחה ב- 1 בספטמבר להזכירכם) בנסיעה לאולפני הרצליה (כתבתי בקצרה כאן), שם הבכור ואני התראיינו לתוכנית בוקר. הקימה המוקדמת של אותו יום הספיקה להם כדי לא לרצות להתראיין שוב לתוכנית בוקר, אם כי לא הייתי מעמידה את זה למבחן, הבכור מכור לפירסום. כך שיקיצה הטבעית של השנה לגמרי באה להם בטוב. 

תכנון לדוגמא

אחרי "זמן ההתאוששות" (מטבע לשון שגור של הבכור), אירגנו לעצמנו ארוחת בוקר, דיברנו על השנה הבאה, ערכנו רשימת חוגים, תיכננו תוכניות ואת ההוצאה לפועל של הפרוייקטים השנה. ואז החלטנו שכל אחד יצייר או יכתוב את מה שהוא מאחל לשנה הבאה. בהתחלה גם אני התחלתי לכתוב ואז ראיתי שזה לגמרי מתווה להם קו חשיבה, אז מצאתי לי עיסוקים אחרים ונתתי להם זמן למצוא את המילים שלהם. והנה לכם, במאמר מוסגר, משהו שלמדתי לשים לב אליו - איפה המקום שלי חיוני ואיפה הוא לגמרי מיותר ואולי אפילו מסרס. הגדולים המשיכו וקטינא התאמן על כתיבת השם שלו וזה היה מקסים לראות איך הם ניסו לעזור לו ולהזכיר לו איך נוח יותר להחזיק עיפרון (להבדיל מ"איך צריך"). 


אחר כך עברנו לניסוי במעגלים חשמליים כי זה מה שהם בחרו לעשות, ודיברנו על חוקים של חשמל והבדלים בין מנועים, מה מבודד ומה לא, מהו מעגל, מה חלקי המעגל, איך עוד ניתן להפיק חשמל וסוגי מתחים. ולא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין מתחים נפשיים לבין שיחה נינוחה על מתחים של חשמל. רגע של נחת. אחר כך הילדים הציעו שבכל זאת יהיה להם קצת זמן מסך. חצי שעה אחרי כבר שמענו מוזיקה קלאסית ורקדנו תוך כדי שיחה על פוגות של באך. 

תפסתם אותי זו תמונה מיום אחר
אבל לא צילמתי ב- 1 בספטמבר

מכיון שאין התחלה טובה בלי איזו עוגה טובה, אז גם אפינו עוגה. אני אוהבת זמן של מטבח עם הילדים. גם כי אני מאמינה בצורך של מיומנויות בסיסיות במטבח וגם כי זה זמן מצויין לצחוק, לשיחה (אבל מבחינתי כל זמן הוא טוב לשיחה, אלא אם כן אני כותבת וגם אז אפשר) וגם להתעסק בחשבון ובמדידה, בתזונה וצרכנות נבונה וכאלה. הלמידה הזו היא לא פחות משמעותית מאשר לשבת עם חוברת ולפתור תרגילים. להפך, היא נקלטת יותר וזה משמח לראות את התהליך.


לא הרבה אחרי כבר היתה תרגולת אחר הצהריים עם שיעור כינור שהיה הצלחה מסחררת. המורה כל כך התלהבה מהנעימה הקצרה שהמרכזית הלחינה ומיד אמרה שהפסנתרנית תכתוב לזה ליווי ושהכנרת הצעירה תנגן את זה בקונצרט ואני לא יכולה לחשוב על חזרה מזהירה יותר. אחר כך בילינו אחה"צ של משחקים וספרים ושיעור בלט, שגם החזרה אליו היתה משמחת ומרעננת. כשהצעתי לבכור לנצל את הזמן ולהתאמן בטרומבון, הוא הסביר לי שהוא כבר יודע את כל היצירות ואין צורך. ואתם יודעים מה גיליתי? שלמדתי לקבל את הדעה שלהם ולא לסתור אותה ומה שנחמד זה שהם מעריכים את ההליך הדמוקרטי הזה במקומות הנכונים.


הגיע סוף היום וקראנו את הפרק הראשון של בראשית כולנו יחד ודיברנו עליו וזה היה מאלף (כן, ב- א', לא לא התעלפתי) לשמוע את הילדים מדברים על סיפורי בריאה שונים ומיתולוגיות שונות, נהנים מהסיפור עצמו ומהקריאה המחודשת בו. היה לנו דיון מקסים שהוביל להכנה משותפת של ארוחת ערב. ואז הילדים ביקשו שוב לעשות עוד קצת מעגלים חשמליים לפני שמתארגנים לשינה. ומה אני אומר לכם? בית הספר שלנו פתוח בשעות לא שגרתיות נורא.


היום אני אוהבת את ה- 1 בספטמבר, את החזרה לשיגרה, את העובדה שמתחילה לה עוד שנה. 

אז מה בפוסט של מחר? ובכן, מחר נדבר על תוכניות הלימוד של השנה הבאה... 

הנה התחלנו. ספטמבר

ככה קוראים למה שעכשיו וזה לא סתיו

אחרי שבת עצלה, השבוע הזה תפס אותי מחוסרת נשימה. כל כך חם בחוץ שיכולתי להישבע שאוגוסט (אוגוסט זה כמו להגיד חופש גדול - רק מבהירה) וזה שעולם כמנהגו נוהג והורים מטורטרים בלי הרף זה פשוט לא פייר כי כשיש לך רגע לקחת נשימה זה לא שווה כלום אם אין מזגן, אלא אם כן זה ערב ואתה חי באזור הררי. ובעצם ספטמבר ונכון שעוד לא כל הפעילות שלנו כבר עומדת על הרגליים אבל בכל זאת כבר יש המון פעילות. ובעיקר אסור לשכוח שספטמבר הוא רק עוד חודש של חום מבאס עם מיתוג לא מוצדק של סוף קיץ שלא עוזר בשיט. וכל הפעילות הזאת בחום הזה צריכה בכלל להיות אסורה על פי חוק לדעתי.

תכל'ס זה כבר יותר ספטמבר

כי בספטמבר, חוץ מהשוטף: להכין אוכל, לנקות, לכבס, לקפל, לסדר, לארגן, לנהוג, לקנות, קקי חתולים, קקי תוכית, לתדלק שזה כאילו לא נספר כי זה על הדרך, חוזרים שוב כל שאר הדברים. שני שיעורי נגינה בשבוע לכל ילד ועוד תזמורת ועוד תיאוריה, בלט וקפואירה, וזה רק אחר הצהריים ואוטוטו מצטרף לזה עוד שיעור תופים. ובבקרים יש שחמט, מפגשי חברים, סיורים במוזיאונים ועוד לא התחילו שומרי הגן, חוג המדע, סיורי יום רביעי, מבוכים ודרקונים, החוג בגן החיות, קבוצת הלמידה, סדנאות שפת התיכנות ואולי בכלל הילדים גם רוצים את שעורי הגלישה. חוץ מזה צריך להספיק גם ללמד בבית ולג'נגל בין מפגשי חברים אחר הצהריים בהתאם ללוחות של כל ילד, וגם למצוא זמן לפרוייקטים המיוחדים שלקחנו על עצמנו לשנה הזו. כן, ככה נראה היום/השבוע/השנה שלי. כן, זה מבחירה.

ספטמבר של דם, יזע, ודמעות.
טוב בעיקר יזע, כי זה מתחבר לזיעה
מתהילה ולא שובר את רצף תמונות
ספטמבר 

לא פלא שאני לא באמת מצליחה לנשום, ועוד לא העברנו להילוך מלא - מה יהיה? אם יש משהו שהבנתי מעל לכל צל של ספק זה שהבחירה שלי (מזכירה - רק על עצמי לספר ידעתי) כוללת הנחה סמויה שכזאת שיש שני דברים שעומדים בראש סדר העדיפויות - מפגשי חברים ויצירת קבוצת שווים (peer group) ויצירת הזדמנויות למידה והתנסויות. בשביל שני הדברים האלה מסתבר שאין ברירה אלא להתאמץ. כמאמר לידיה גרנט, המורה למחול ב"תהילה": "אתם רוצים תהילה? ובכן על תהילה משלמים וכאן תתחילו לשלם. בזיעה". אני מזיעה כמו חזיר שחוט ותהילה כנראה לא תהיה כאן, אבל נסגור על סיפוק. סבבה? הסיפוק שלי מחינוך ביתי נמדד קודם כל בכישורים החברתיים שלהם ובהנאה שלהם מהלמידה עצמה. כל השאר מגיע לבד, למדתי לא לקרוא לו (לכל השאר ז"א) אלא לחכות שיופיע מעצמו גם אם נראה לי שהוא קצת מתעכב. בסוף הוא מגיע. אבל חיברות וכישורי למידה אלה דברי שבכל זאת צריך להקנות והמודעות אליהם היא קריטית. כל עוד הפעילויות שלהם נושאות את שני תווי האיכות האלה אני רגועה ולכן לזה אני כל הזמן מכוונת. רק שזה אומר לא ממש לנוח, עקרונית זה מסתדר איתי יופי. זה בטח מתאים לחלוטין לרמות האנרגיה ואישית זה נראה לי מחיר קטן לשלם כדי למזער את מעט החסרונות שאני מוצאת בחינוך ביתי.

מנוחה גם בספטמבר

בכל מקרה אני בונה על זה שאחרי החגים, ההקלה במזג האוויר תבוא יחד עם השקיעה הנינוחה בשגרה. אז גם יהיה לי קל יותר למצוא את הזמן הנכון לכתיבה, עכשיו אני עדיין בשלב שלנסות למצוא איפה כל דבר נכנס במשך היום וצריך לחזור ולתרגל דברים שעוד חודש כבר יבואו די באוטומט (כן, זה היה סוג של תירוץ עכשווי ללמה אני לא מספיק לפרסם כל יום). וזה לא רק האוטומוט שלי, זה גם האוטומט שלהם. הם נכנסים בהתלהבות לשנה החדשה, אבל את המומנטום הזה צריך לשמר מחד כדי להיכנס לשגרה ולאזן מאידך, כדי להשאיר גם מקום למנוחה. כי תכל'ס בלי להישמע כמו איזה גורו ניו אייג'י המנוחה חשובה לא פחות. היא גם מחדשת כוחות וגם נותנת פרספקטיבה. כך שכניסה מדורגת לשיגרה הופכת את כל הסיפור הזה לקצת יותר קל, לפחות בשבילי ואז כשאני כבר ממש נכנסת לשגרה, אני גם מוצאת את ההפוגה. 


רציתי קצת לספר על התיכנונים לשנה החדשה וכרגיל הארכתי בדבריי (לא שהיו לכם ציפיות אחרות. כן, שוב מתאמת). אבל בינתיים הדברים מסתדרים לי בראש אז הנה פוסט פתיחה, ככל הנראה, מחר יגיע פוסט קצת יותר רציני שעיקרו האחד בספטמבר. יש שיראו בזה אזהרה. אחר כך אתפנה קצת לעשות סדר עם כל הדברים שצופנת לנו השנה החדשה.

לסיום אסכם - יש ירח מלא יפהפה בחוץ, אין ספק שמה שנשאר לי לעשות זה רק לצאת למרפסת להעריך אותו. אבל למי יש כוח? מאמינה לכם שהוא מהמם אבל לי יש מעט שעות שינה. יהיה גם בחודש הבא. ספטמבר הוא חודש עמוס ואמרתי כבר - גם חם.

דרך אגב מחר, 

סוף שבוע מקוצר ונטול ילדים

למעשה כבר 11 שנים, חודש ו- 23 ימים שלא היה לבנזוג ולי לילה בבית שלנו (ולא משנה איזה מהבתים) בלי ילדים, בהנחה ש- 42 שבועות של היריון לא נחשבים כי אם כן, אז כבר אפשר לעגל את זה לכמעט 12 שנים, אבל זו ספירה א-לה-בית הלל. הילדים שלנו אוהבים לישון בבית. אבל כבר דיברנו על זה שנה שעברה כשהבנזוג ואני נסענו בפעם הראשונה בלי הילדים לסופ"ש זוגי. אז ברור שהמחשבה שצפוי לנו שישי בו הילדים ילכו לישון אצל סבא וסבתא הפכה למחשבה מכוננת.

בהתחלה עוד שיחקנו ברעיון של מלון, אבל תכל'ס בשום מלון לא יהיו התנאים המושלמים שיש בבית שלנו כשהוא חף מילדים. זאת אומרת ככה זה נראה לי בהערכה מושכלת ומבלי לדעת אם זה אכן נכון. אבל מכיון שכבר הייתי בהרבה מלונות ומהם במשובחים שבהם ברחבי העולם, גם הסוויטה במלון הבוטיק הכי מגניב לא עשתה לי את זה כמו להיות בבית ולעשות מה שרוצים. כנראה שלא קשה לשמח אותי והדרישות שלי, למרות האנינות, די פשוטות. חוץ מזה אין כמו המחשבה שאין שום צורך להתקשט בבגדים או להידחק לנעלי עקב ורק לנוח בשלווה ולעשות מה שבא לך. ותכל'ס בעיקר בא לי לנוח.

לילה במלון היה מחייב גם איזו ארוחת ערב כזו מגונדרת, עם יין וכמה מנות ולחזור למלון ולהתבאס שאין עכשיו קפה של בית כי גם ההפוך הכי מגניב שיביאו לך לחדר לא יהיה עם הטעם הזה בדיוק.

לילה במלון גם אומר שאין בערב מרפסת ענקית לנשום בה קצת ולשבת בשלווה עם הקפה ולקפוץ למטבח להביא איזה משהו מתוק לנשנש.

לילה במלון אומר שבבוקר כשהוא ישן אני אתבאס שלא הבאתי את הלפטופ בעוד שבבית אני אשב לי בסלון שקט ואכתוב לעצמי בשמחה.  

לילה במלון בקיצור אוכל קש מול כל האפשרויות הגלמות בלילה בבית, בלי ילדים כמובן.


לשמחתי הילדים שיתפו פעולה, כלומר היה כאן מדרג מ"יו, איזה כיף" (מרכזית) דרך "לא ממש בא לי אבל זה נשמע נחמד ואני אשתדל לזרום עם זה" (בכור) ועד "לא" (קטינא). אבל הלא הנחרץ שוכנע במיומנות על ידי האחים שיהיה מגניב. כלומר המרכזית באמת האמינה בזה והבכור כנראה רצה להפגין בגרות וזה בסדר, אני לא מתלוננת.

צהריי יום שישי והתכונה בעיצומה, הפנימו והפיקו לקחים אבל קחו בחשבון שהיה כאן רצון עז שסוף השבוע, קצר ומקוצר ככל שיהיה, יצא לפועל:

ממתק לפני ארוחת צהריים (רשמו לפניכם - ניצול 1 של זכויות היתר שנתקבלו בשל ההסכמה לישון אצל סבא וסבתא)

טלוויזיה/מסך/DS חופשי עד לצהריים (ניצול 2 של זכויות היתר)

ארוחת הצהריים האהובה עליהם כדי שחלילה לא יפסידו אותה בסופ"ש (ניצול 3).

אריזה של כל הדברים שהם אוהבים/רוצים/צריכים and then some בחסות אמא (מבחינתם עזרתי, אני רק וידאתי שלא יחסר שום דבר מטעמים אגואיסטיים לחלוטין כמובן)

יציאה לסבא וסבתא. עקרונית מכאן ההמשך היה אמור להיות פשוט. הוא רק שותה משהו עם ההורים, חוזר הביתה ואנחנו משחזרים את החיים מפעם. זה לא ממש עבד לפי התוכניות, כן צפוי. אז הוא חשב שאני יוצאת לריצה מאוחרת ולכן ישב קצת עם ההורים שהוא לא ראה המון זמן, אני החלטתי לא לרוץ וככה הזמן הגנוב לבד קצת התאחר. אבל הוא חזר נושא עימו אלכוהול, חלה טריה, קרמבואים טריים כאלה והרבה חלב (זכרו כי מה שהופיע באיזושהי מערכה ישוב ויופיע באיזושהי מערכה). 

תשמעו, אני אוהבת את הילדים שלי בלי סוף והבחירה להיות איתם בחינוך ביתי היא מופלאה, ואחרי שביססנו את זה אני מוכרחה לציין שלהיות לילה אחד בלי הילדים זה כל כך משחרר. אם לסכם - לילה לבד בלי הילדים בבית צריך להיות מוצר צריכה בסיסי. אז כן, אני עדיין מאמינה שהרצון לישון מחוץ לבית צריך להיות שלהם, אבל הי לתרגל אותם לישון אצל סבא וסבתא זה אחד מהרעיונות הטובים. אתה יודע שזה חסר לך, אתה מתגעגע לזה, אבל עד שזה לא קורה אתה לא מבין כמה זה היה אנדרסטייטמנט. להיות אדוני הבית ולעשות מה שרוצים. בשל העובדה שהילדים שלי לפעמים צולחים את קריאת הפוסט בשלמותו, אז אני רק אקרוץ קריצה רבת משמעות ולא אכפת לי שתגידו שזה יצא סליזי. אני בת 40.

אבל סוף השבוע לא עבר נטול תקלות, בחצות וחצי (הא, סינדרלה - השוויתי והעלתי בחצי שעה) התקשר הבכור. היתה שיחה לא פשוטה. הפגנתי איפוק, תמיכה ונחרצות בו זמנית. ייתכן שאם הייתי מיומנת הייתי פותרת את זה בחמש דקות, אני מודה זה לקח לי עשרים. אבל מה ששימח אותי זה כשנגמרה השיחה ניתקתי את עצמי גם מהסיטואציה. אני בחופש, יש רק אהבה מרחוק עד למפגש המיוחל. הוא שאל אם אני כועסת, הבטחתי שלא. זה נכון, אבל הייתי רוצה שהוא ידע שבעצם זה לא ממש אתגר וברור שהוא יכול.

גם הבוקר יכול היה להיות יותר מוצלח, רק שבשבע החתול שרט אותי ונשך אותי ובשמונה וחצי השעון שלו צלצל. כן, עם סנוז. כן הוא המשיך לישון ואני התעוררתי. מי שם שעון בשבת? ובכן מסתבר שזה שהבתזוג שלו הוגיע לו בשבת שעברה שהגיע הזמו שהוא יתחיל לקום בשבת. אפשר לומר בביטחה שזה נשך אותי בישבן. שנאמר הזהר במה שאתה מבקש. 

מה שכן מזל שהוא הביא חלב (זוכרים) כי ככה לי היה בוקר של כתיבה וקריאה והמון המון קפה. שנאמר מי שהביא לזוגתו חלב בשישי יישן בשבת ויעירו אותו בסבבה אחר כך. 

בכל מקרה צהריים, עובר עלינו זמן משובח, הכל טוב, אני כותבת בהפסקות ועושה מה שאני רוצה ואף אחד לא קורא לי ואני כל הזמן מחייכת ורגוע לי נורא. אז עכשיו די ברור לי מה עוד יהיה אתגר לשנה הקרובה, לעשות עוד אתנחות כאלה בדיוק, יש לי תחושה שזה דווקא יעשה אותי אמא עוד יותר טובה.

אז תסלחו לי יש לנו עוד כמה שעות של חירות ובעוד שבנהזוג יחזור אל הצאצאים לי מחכה אחה"צ של אלכוהול ושיחת נשים עם האחיות שלי. מה אומר ומה אגיד? אה, לא פייר, זו הרמה להנחתה אצלי, כי תמיד יש לי מה לומר ומה להגיד. אבל במשפט אחד - סוף שבוע נטול ילדים זה חובה בכל בית

40 זה לא ה 30 החדש, זה 40 וזה טוב

40 - ככה זה נראה

זה היה קלישאתי אם הפוסט הזה היה מתחיל "בקמתי הבוקר ולא הרגשתי שונה", בעיקר כי זה היה צפוי ויותר מזה בנאלי ודי מתייפייף. אנחנו לא בעד כאלה. אבל בוקר יומולדת זה בוקר יומולדת, ולא סתם אני בת 40. והנה לכם עוד קלישאה, ועכשיו סליחה, כי ממש ברגע זה אקפוץ אסוציאטיבית לנושא אחר. 40 זה לא ה- 30 החדש, הוא לא יהיה שלושים, זה בלתי אפשרי ולא נכון. עזבו אתכם ליפייף - תנו כבוד ל- 40, הוא אחלה גיל והוא לא צריך להתחבא מאחורי מסכות. גיל 30 נפלא כשהיה, היה מוקדש כל כולו להורות, ה- 40 זה גיל שיא ושל שחרור קליל מההורות הטוטאלית. זאת אומרת היא טוטאלית, זה טבעה, אבל היא נעשית עצמאית יותר. אני חושבת שלעשור הזה ולי צפוי עתיד לא רע בכלל. ואני מסתכלת עליו מלאת ציפיות. זכיתי ב- 40 השנים האלה ביושר ואני לובשת אותן בשמחה, מצויידת בהבנה שאני אוהבת את עצמי כמו שאני בעירום הכי אמיתי, פיזי ונפשי. בלי בכלל למצמץ, אני מסתכלת לארבעים בעיניים ובחיוך. הוא הגיע בזמן. 

חזרה לבוקר הזה, למרות שתודו שהתרגלתם לאסוציאציות שלי. אם לאמץ ז'רגון מנהיגי מדינות מנוסחים להפליא או שלא, הרי שעברתי חוויה. קמתי בעשר.

נותנת לכם את הזמן רגע להתפעל.

יום שמתחיל בעשר הוא כבר יותר אופטימי, בטח אם הוא גם יום הולדת. ואני אישית אוהבת ימי הולדת.

אני לא חושבת שהעיניים שלי היו פקוחות כאשר ילדים נרגשים הובילו אותי אחר כבוד בלווית שירים וברכות לשולחן האוכל שם חיכה לי ספל קפה מושלם. הקימה לתוך ההתרגשות הזו שלהם הצריכה מעבר למצב ערני מיידי כדי להעריך את כל השמחה וההשקעה וזו היתה מהפעמים הבודדות שהוא עבר חלק ונחלתי הצלחה בניסיון הראשון לדבר ולא לנהום ולהמהם. התאוששתי, התעטפתי בחיבוק מלטף של הילדים ואז עברתי יום שאין לי מה לכתוב עליו כי פשוט נחתי כמו מלכה. לא לקחתי ילדים לחוגים, לא סידרתי, לימדתי, קניתי, בישלתי, כיבסתי או ניקית חרא משום סוג שהוא. ולומר את האמת זה היה ממש מגניב. אבל אני מכירה בחד הפעמיות או ברמת התדירות הפוטנציאלית הנמוכה שלו ומבטיחה לא להתרגל.

קיבלתי מתנות נפלאות מהילדים ליומולדת, מה שגרם לי לחשוב שוב על שלוש המתנות האמתיות האלה שהגיעו לחיי בכלל לא ביומולדת שלי וכמה החיים שלי שלמים ומשמחים. כן, זה הרגע שהפוסט נעשה קצת קיטשי. תתמודדו. הסתכלתי על הבנזוג והילדים והייתי מאושרת. ולקלישאה המודעת הגדולה מכולן - היה לי כל כך טוב. ולא אני לא מתנצלת על החמימות הזו ששטפה אותי ואני רק משחזרת אותה שוב. אדם הוא סך הבחירות שלו ובדיוק כאן במקום שאני, אני יכולה לומר שבחרתי טוב. יכולתי לעשות המון דברים, אף אחד לא היה מביא אותי לכאן בדיוק ומסתבר שכאן בדיוק אני רוצה להיות. מכיון שכבר הייתי מאושרת וכבר הייתי בעליהן של כמה וכמה מתנות מצויינות, שום דבר לא הכין אותי להפתעה הכי מטורפת. וביננו יש כאן חוסר אחריות מובנה, בכל זאת ארבעים ולהפתיע ולרגש בטח דורש נטילת אספירין איזה חצי שעה קודם. 

אז הקדמה קצרה, כי אחרת לכל סיפור המתנה יהיה אפקט פחות ברור ומיידי:

את סיפור הילדים הראשון שלי כתבתי לפני איזה 15 שנים, הוא הולך אותי מאז. מדי פעם עובר שוב תחת ידיי ועיניי ועריכתי וחוזר לנוח. אני אוהבת אותו אבל יודעת שהוא צריך עוד עבודה, שהוא חייב להיות שלם שכדי שהוא יצא, הוא יצא בבאנג. כמו שמגיע לו, שיצא עטוף באהבה, ונכון ומוכן ויתקבל באהבה. ניסיתי לאייר אותו ואני מעדיפה שלא לדבר על החוויה, גם אחרים ניסו וזה אף פעם לא הצליח, אבל זכה בהמון הערכה. ואז הגיע הבנזוג והחליט לעשות מעשה ועשה. וזה יפיפה

כן, כל הזכויות שמורות 

ופתאום כל הסיפור הזה נראה יותר מוכן ונכון ושלם.

פתאום כמו באיזו מלאכת מחשבת הלך ונרקם לו הרגע.

ואין לי מילים לתאר את ההתרגשות הזו שפרטה על נימים ששכחתי שבכלל הלב יכול להתנגן בהם, סולמות כל כך גבוהים של אושר שהלב מחשב להתפקע כמו כוס זכוכית למשמע סופרן משולח רסן.

כן, ככה אין לי דרך אחרת, זה חייב להיות מליצי ולא, גם זה לא מספיק טוב כי יש בליל של רגשות שאם ייכתב הוא יהיה כל כך לא ברור ועם זאת ינצנץ באושר טהור כמעט בלתי נתפס.

אז הנה האתגר לשנה הזו - ללטש את חללית החלומות ולשבת עם המאיירת ולסגור את הכל ואז לשבור ראש על איך להוציא את זה. אני כבר רוצה להגיע לשם. ואני כולי התרגשות כי יש עוד המון עבודה, אבל אני מרגישה שאני עוברת פה איזה הריון מטאפורי ואם יש משהו שאני ממש אוהבת זה להיות בהיריון (מודה). כי בעצם התמונה שאתם רואים פה היא רק הכריכה. כל יתר האיורים הם רק סקיצות וזה כדי שיהיה לי מקום. אני לא יודעת אם אני יכולה להעביר לכם את גודל המעשה הזה וכמה כוח ואהבה והתחשבות היו במתנה הזו וכמה פתאום הרגשתי אפילו עוד יותר שלמה.

ומכיון שתם יום הולדתי ועכשיו מתחילות להן 24 שעות לבד עם הבנזוג (לא יפתיע אתכם אם מחר אכתוב על זה) ונהניתי מכל רגע, אין לי אלא להכריז בקול רועד כי ה- 4.9.2014, יום הולדתי ה- 40, היה יום ההולדת הראשון מזה 16 שנים בו סופסוף נשברה קללת יום ההולדת. אם כי תכל'ס גם שנה שעברה היה ממש נחמד, אבל אני בכל זאת פחות טיפוס של ראש השנה. 

עכשיו אין לי אלא לצפות למה שתביא איתה השנה הטובה הזאת וכל אלה שאחריה. איך הפתעתי אתכם עם פוסט אופטימי, הא? תודו

הסתכרנות איטית לשגרה

פרימה בלרינה של דגה
אמנם לא קופצת אבל יפהפיה

התחילה שנת הלימודים, החזרה לשגרה היא איטית. זה תהליך כיוון שעדיין לא התחילו כל חוגי הבוקר, מה שיוצר בהכרח הדרגתיות בחזרה אליה. מציאת האיזון, גם של הרגלים קבועים היא לא משימה פשוטה ולכן חזרה מדורגת היא הדרך הטובה ביותר להסתגל מחדש. יש בה הכנה מנטלית שמאפשרת את החזרה לכושר שיאפשר את השגרה המטורפת שלנו. מה שבטוח זה שיצאנו בצעדים בוטחים ומבלי להביט לאחור לעבר החופש הגדול שעבר השנה בבטלה גמורה וקרוב הביתה יותר מתמיד. כמובן שזה מביא אותי לחשוב על נתניהו וה"חוויה" שלו ושימו לב איך בקלילות של פרימה-בלרינה אני מדלגת מעל המוקש הפוליטי הראשון שטמנתי לי וממשיכה הלאה. אין לי כוח לכתוב על החופש הזה, עם המבצע, ההרוגים, דאעש, המצב הכלכלי והבולשיט הפוליטי שהתווספו לניתוק מהרבה אנשים, חוסר בשעות שינה, דריכות מתמדת ונסיעות של הבנזוג לחו"ל. אני פשוט מאושרת שנגמר ומנסה לתת לזמן לעשות סובלימציה משלו, ללא פעולה אקטיבית וללא מגע אדם. אחרת זה ישאב לי את כל האנרגיה שאני מנסה בעמל לשמר וחבל על כל טיפה כידוע.

אינטרוולים של קצת פעילות
והרבה מנוחה

היציאה מהשגרה לתקופה לא שגרתית לא באמת מכתיבה התכוננות נפשית, היא לרוב נתפסית מבורכת ומתרגלים אליה בקלות. כל עוד היציאה מהשגרה מתוחמת בזמן היא לרוב חיונית ומשמחת, כאשר היא ארוכה מדי ניתן להתפלסף ולומר שבעצם זו יצירת שגרה חדשה ויש בזה מן האמת. 62 ימים זה המון זמן לחופש, בטח לחופש בתוך כל מה שמוכר ורגיל. לכן, צריך למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור ולבצע פעולות שבאופן עקרוני עד לא מזמן עשית באוטומט. ההמולה של הקיץ האחרון העמידה בפניי שתי אפשרויות: או לשמור על הקצב האנרגטי המטורף שלי שמשגע את כולם אבל בשילוב המלחמה להתמוטט נפשית, או להשקיע אנרגיה בלהישאר שפויה על חשבון האנרגיה הפיזית. למרות המוניטין שצברתי כאדם שחותר למגע עם אתגרים, גבר עלי ההגיון ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות בחרתי באפשרות השניה. לא עשיתי כלום. אם לא הייתה מלחמה זה היה מרענן, רק שאם לא היית מלחמה לא הייתי מנסה את זה. נותר רק לקוות שאני אפנים את הלקח ואצליח לעשות את זה באיזה חופש לפני המבצע הבא (שוב מוקש פוליטי, שוב מנתרת מעל. הופה).

זמן זה לא תמיד נוסחא

אז כבר שלושה ימים שאנחנו מתאוששים לנו מתוך העצלות אל אינטנסיביות פעילה שמתגברת ומזל שמחר יש לי יומולדת והחלטנו לקחת חופש כי לרגע כבר הייתי מסוחררת מהשוק האקסטטי הזה. ובעצם זה כבר בכלל לא מחר אלא ממש עכשיו. כי ככה  זה עם הימים האינטנסיביים האלה, קצת קשה למצוא זמן כתיבה. מצד שני בחופש האחרון, כשהיה לי זמן, היה לי קשה לכתוב כי המבצע הזה הוציא לי את המיץ. טוב, להזכירכם, פנינו נשואות עכשיו אל החופש הבא. חוץ מזה, זה בסדר כי ממש בקרוב ספיחי המבצע יסחטו אותי כלכלית, לא שיש ממה לסחוט. וברור לי שזה קרוב יותר מאי פעם, המיסים המתרגשים עלינו אחרי החגים כי החגים זה אחלה באפר, בעיקר בגלל שלפיד אמר שהוא לא ישב בממשלה שמעלה מיסים. זה הוכיח את עצמו בפעם האחרונה כשלפני  חצי שנה הוא גם הודיע שלא ישב בממשלה שלא תשב למשא ומתן, ראינו כמה השפעה היתה לזה. לכן אין אלא להודות על חגי ישראל המתרגשים עלינו, כי הם יחסלו עוד יותר את היכולת הפוטנציאלית שלנו, אם היתה, לעמוד במיסים. כך שבניגוד לצוק איתן, הבוץ האיתן הכלכלי יש לו יעד והוא גם ישיג אותו.

אבל למה לדבר על מבצעים, פוליטיקאים מאופסים (תהייה: האם יש מצב שלפיד לא יושב לממשלה כי קשה לשבת כשאתה אפס, זה נורא מעוגל שכזה. הלאה), מיסים, רמטכ"לים סורחים לשעבר ונושאי תפקידים בכירים בצה"ל שמועלים באחריות שדורש התפקיד? מה שחסר זה שאתחיל לדבר על דעאש או הדלפה של תמונות מענן. ויש גם את כל הדיון על גזענות עכשיו בגלל תמונות מטקס החינה של נינט שלעזאזל למה שזה יעניין מישהו חוץ מאשר את נינט? ומקורביה כמובן. ולמה בכלל לדבר על תמונות מהחינה אם אפשר לדבר על תמונות החצי עירום שלה על שלטי חוצות. הבעיה שאם אתדרדר לכתוב על זה עכשיו מוטב כבר שאסיים.

אני בת 40. 
עוד כמה שעות בטח אצא בפוסט יומולדת