חפש בבלוג זה

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

פוסט על בית ועל סידורים

רשימת מטלות ועט של פרוייקט מעוכר
(צילום אילוסטרציה)
לפני כשלוש שנים עברנו לרחובות. אני יכולה להסביר רציונאלית למה עברנו. אני יכולה גם להיות כנה עם עצמי ולהסכים שרחובות לגמרי בסדר ואפילו לתת דוגמאות לדברים טובים שהביא עימו המעבר, אם כי אני לא חושבת שהם תלויים ברחובות אלא רק תלויי התקופה שבמקרה, או שלא, התרחשה ברחובות. אני גם יודעת שזמננו ברחובות צריך לבוא על סיומו ושאוטוטו אני אביא את עצמי לפרסם את הדירה ולהתחיל סופסוף בפרוייקט הבא שלנו - למכור את הדירה ברחובות ולמצוא משהו בתל אביב או קרוב אליה. במאמר מוסגר כי לא על זה רציתי לדבר, זה די מדהים שאני, הששה אלי אתגר אוחזת בעט ורשימת מטלות, מצליחה לדחות כל כך פרוייקט שאני דווקא רוצה.


כשעברנו לדירה הזו היה לנו ברור שהיא זמנית. קנינו אותה כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא הצלחנו למצוא ממש את מה שרצינו, אולי חסר היה לנו הדיוק של מה בדיוק אנחנו רוצים ולכן כל התהליך לא היה מסונכרן כראוי. ידענו שאנחנו רוצים לעבור לאזור רחובות/נס-ציונה גם בגלל שיקולים כלכליים ושיקולי גודל דירה וגם בגלל שהיתה כאן קהילת חינוך ביתי ענפה (במאמר מוסגר חודש אחרי שעברנו כבר יותר מחצי קהילה עברה לבית הספר הפתוח). בסוף, וכן זה סיפור ארוך, קנינו את הדירה הזו.
ככה זה נראה: רווי, רווי, רווי

מלכתחילה לא ממש אהבנו את האזור החדש הזה, הבנוי בנייה רוויה ונראה כמו כוורת אנושית גדולה. הידיעה שכל בניין מאוכלס כמו מושב קטן לא ממש עשתה לנו טוב. אבל בכל זאת קנינו מכל מיני סיבות, ביניהן העובדה שהדירה ענקית ומעוצבת נכון והמעבר אליה נתן לכל אחד את מרחב המחיה שהוא היה זקוק לו. גם אם בפועל אנחנו לרוב באותו חדר, זה הפוטנציאל של המרחב שיש לכל אחד וגם הגודל היחסי של כל חדר בדירה הזו שמאפשר את זה. אבל אנחנו כאן כבר שלוש שנים ואם אנחנו רוצים שזה יהיה זמני זה הזמן להזיז את הנושא.


זה בטוח הזמן לעבור כי ההחלטה שהדירה הזו זמנית גרמה לנו להחליט לא להשקיע יותר מדי בדברים הקטנים האלה שאתה משקיע מדי יום בבית שהוא שלך. לא עניינים של סדר וניקיון, אלא כל העניינים העיצוביים הקטנים האלה שהיום נדחים בעיקר כי אין טעם. הבעיה היא שאני מרגישה שהדברים הקטנים האלה רוצים לצאת. רק שזה מרגיש די דבילי להתחיל לעשות לדירה הזו, מה גם שהיא לגמרי מרגישה נעים כמו שהיא עכשיו בהנחה שנעזוב בקרוב מתישהו, מצד שני האנרגיה הזו מוכרחה איכשהו לצאת. באקט בוגר החלטתי לנתב את האנרגיה המתפרצת למשהו שיהיה יעיל בין אם נעבור בקרוב ובין אם לא. מוכנים? פרוייקט העפת כל הדברים המיותרים מהבית. ההחלטה היא לעבור על כל חדר בית ביסודיות ולהעיף כל דבר שאין בו צורך. 

אז עזבו את זה שזה רעיון שתמיד טוב, השנים גילו לי דבר מוזר על עצמי, כל כמה שאני אוהבת בתים מעוצבים, מה שאני הכי אוהבת זה בית שיש בו קו נקי, עם כמה שפחות חפצים פזורים, בעיקר אלה המכונים חפצי נוי. מה שתכלס אני הכי רוצה בית שבעיקר מזמין אותך להצטייד במטבח וללכת לסלון, לשלוף איזה ספר, לשים מוזיקה ולא לרצות לצאת מהבית יותר לעולם. בלי הרבה דברים שמושכים את העין, בעיקר בית שמרגיע את העין ומשקיט את הרעש ועושה נעים לכל החושים. עכשיו אם רק אפשר שהבית הזה גם יהיה בתל אביב ואני כבר לגמרי שם. בינתיים הולכת להפשיל שרוולים ולסדר עוד איזה חדר בבית.





יום שלישי, 14 באוקטובר 2014

אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.


אומה ואופה שלי
מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות
כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה
כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר

יום שבת, 11 באוקטובר 2014

בגידה היא מילה שאני שונאת במיוחד

ברלין - דווקא ב- 63'
זה היה להיט
בחיי שהתכוונתי לכתוב היום על דברים אחרים, וזה לא שלא שקרו דברים. כי הייתה כאן את מחאת המילקי, שנישאה על גלי מחאת הקוטג' אבל נתקעה בברלין ולא התרוממה. שזה יפה שכולם דיברו עליה - מחיר המילקי הוא באמת קריטי, כי למשל מחיר החיים הוא כל כך זול אצלנו ועל זה לא נשמעת כמעט מחאה, ואם נשמעת מחאה היא מוקעת כי אלה רק בוגדים, שאגב אפשר כמובן לשלוח לברלין. כי מה- 28 באוגוסט, יום חתימת הסכם האש, אפשר לומר שאצלנו יש חזרה לשגרה (הל, נתניהו מדבר על בחירות ב- 2016), ואני יודעת שזה לא פופולארי אבל בעזה החזרה לשגרה היא דווקא מהדברים שפחות. רק שזה לא ממש מזיז לנו כשלא יורים עלינו מה קורה שם, או בעוטף עזה, דרך אגב, כי גם מהם פחות אכפת לנו כחלק מהשגרה. אגב, גם בגדה יש חזרה לשגרה, אם מעצרים נחשבים שגרה. אבל באמת, בואו נדבר קצת על מילקי. בואו נעלה על ראשינו את הדברים החשובים באמת ונקווה שלא ייזל - המילקי כמובן, אם במקרה כוסית הפלסטיק תישבר.




הפנים של המשטרה
"עכשיו תן לי את המבט הנוקב"
בינתיים בשישי התראיין כבודו דנינו ומסביר שהוא בסדר והגוף שהוא עומד בראשו בסדר והבעיה היחידה שעומדת בפני המשטרה זה שיווק לא נכון. מה עכשיו? אני באמת צריכה לשפוך את מררתי על כמה הם חושבים שאנחנו ציבור טיפש שאפשר למכור לו הכל אם רק משווקים נכון? אפילו משטרה שפשטה את היד, כמה אירוני - כשהיא בפועל זרועו הארוכה של החוק, צריך רק לשווק נכון והציבור יתן בה אמון, דברו איתו על לקשור כתרים לא לו. תוסיפו לזה שהבוקר גם התפרסם בידיעות ציטוט של "גורם במחוז מרכז של המשטרה" שהסביר בנוגע לאונס הנערה בת ה- 15 ברחובות ש"מספיק שהיא הייתה צורחת וזה היה מציל אותה - אבל היא נבהלה וקפאה", אין ספק. ואם חלילה היא גם הייתה מוצאת את מותה, אחרי שהייתה צורחת, אותו גורם וודאי היה אומר כי "אילו לא היתה צורחת וודאי היו מניחים לה לנפשה", כי הרי מן הידועים הוא שבאונס יש להאשים את הקורבן, זה לא באמת משנה. אבל הבעיה היא בעיה כמאמר המפכ"ל היא של שיווק. צודק. 




סוף זו תמיד התחלה, לא אני אמרתי
באמת שכבר אין לי כבר כוח לכל זה והנה כבר הקדשתי לזה שתי פיסקאות כשבכלל רציתי לדבר על עוד משהו אחד בעניין הזוגיות, שאיכשהו לא הגעתי אליו בשני הפוסטים האחרים (פאוזה כדי לתמוה איך זה יכול להיות, הרי אני כזאת תמציתית בכתיבה). ובכן, יש המון מילים בטרמינולוגיה של הזוגיות, ביניהן מילים יפות כמו אהבה, תשוקה, אמון, סקס, שותפות, חיבור, רצון משותף ועוד רבות אחרות, אבל יש שתי מילים (כן, רק שתיים) שאני ממש לא אוהבת ונקשרות לזוגיות ושברה - בגידה וגירושים.

אלה מילים נורא קשות שמראש מתוות שיפוטיות ברורה. זה תמיד מעציב אותי כי שתיהן כל כך מוחלטות, דיכוטומיות ושליליות. יש בהן איזושהיא סופניות בתוך קונטקסט שהוא לא כזה שחור/לבן. תכל'ס אם קשר מסתיים בבגידה או גירושין זה לרוב (מדגישה שוב - לרוב, לא תמיד) זה בכל זאת אחרי תקופה משמעותית וברובה חיובית עם אדם שאיתו חלקתם את החיים, פרידה מאדם כזה צריכה להיות בעלת איזשהו עתיד, ואם אפשר לא עוין כי בכל זאת למרות הפרידה לרוב עדיין יהיו נקודות מפגש בחייכם (טוב, בעיקר כאשר יש ילדים, אבל זה תופס גם על חברים משותפים). איזה מקום אופטימי משאירות שתי מילים כאלה? לא רואה את זה.


קונספט -
משהו שאנחנו נוטים להיות שבויים בתוכו
אומרים שמילים מעידות גם על אופי החברה. בגידה, treason באנגלית לדוגמא, מתייחסת רק להפרת האמון של האדם למדינתו או לקבוצת השיוך שלו וחבירה לאויב. חוסר נאמנות בין בני זוג יקרא infidelity או cheating, או adultery או רומן מהצד having an affair. אצלנו המילה היא בגידה, אני שונאת את המילה הזו וממש משתדלת שלא להשתמש בה בשום מקרה שאינו מציין שיתוף פעולה עם האויב. זו הייתה דעתי גם לפני שזה היה מיינסטרים לקרוא לשמאלני בוגד. גם המילה גירושים היא מילה נורא קשה, וממשיכה את הקו הבעלתני משהו של ההתיחסות היהודית לזוגיות, הבעל הוא המגרש. אז כנראה שלמול גירושים המאבק שלי הוא עקר ואין בי שום יכולת דון קישוטית באמת לשנות את זה, גם לא ממש מצאתי מילה שאני יכולה להציע כתחליף. גירושים נתפסים חברתית כסוג של כישלון, אם כי לאט לאט התפיסה הזו נשברת, אבל גירושים אינם בהכרח שבר או כישלון. לרוב זה הרבה פחות דרמטי מזה, זה סיום של סיפור. לרוב, זה דווקא סיום אופטימי בעיני, כי במקרים מסויימים גירושין הם בגדר תיקון טעות. ולתקן טעות הוא משהו מאוד אופטימי, שמקפל בתוכו הבטחה. 

מונוגמיה בעיניי היא בחירה שלא ממש טבעית לאופיו של האדם, אינני מתכוונת לעשות סקירה היסטורית של התפתחות המושג, אבל מונוגמיה היא כלי חברתי שנוצר במידה רבה עם התפתחות של דת ושל מוסר, אך מאז ומתמיד היתה בעייתית. האדם תמיד מונע מתשוקתו ויצר הכיבוש שלו (הכתיבה אמנם בזכר אך ההתייחסות שוויונית לנקבה ולזכר), הנאמנות לבן זוג אחד היא לא גנטית, היא חברתית ותרבותית בלבד. ההחלטה אם יחסי מין עם אחרים היא פגיעה במרקם הזוגיות או לא צריכה לדעתי  להיות החלטה אישית. כך או אחרת, הגדרת האקט הזה כבגידה לא ממש מאפשרת למי מאיתנו להתייחס אליה בסובלנות או סלחנות. בגידה תמיד מחייבת עונש, היא הרי בגידה. אני לא יכולה לשנות את הראיה החברתית הזו אבל כמו בן גוריון בשעתו שהדיר את המילית "את" מהלקסיקון שלו, אני מדירה את "בגידה".


אני לא יודעת מה איתכם, רק על עצמי לספר ידעתי (ובלי להפסיק כידוע), חוסר נאמנות בזוגיות לא נכנס תחת הקטגוריה הטהרנית שלי למילה בגידה. כבר בתחילת מערכת היחסים שלנו אמרתי לבנהזוג שאני לא רואה אותנו נפרדים בגלל דבר כזה. כמעשה גבר הגיוני הוא לא האמין לי וטען שאני אומרת את זה סתם. אבל לא אמרתי את זה סתם, ככל שאני מתבגרת יותר זה ברור לי, המחיר של פרידה ממנו והחיים בלעדיו נראה לי גדול הרבה יותר ולא פורפורציוני ביחס לאקט עצמו. זה לא שבזה אני אומרת יאללה הרשות נתונה לך ותעשה מה שאתה רוצה, אני אומרת אני אוהבת אותך ואני רוצה לבחור להיות איתך בכל יום וכל עוד זה גם מה שאתה רוצה, ששנינו רוצים, אני חושבת שנוכל להסתדר עם הכל. 

זוגיות מבחינתי יש בה המון קבלה וסליחה ולכן אין בה מקום להגדרות נוקשות וכללי התנהגות קדושים, יש בה שני אנשים והזוגיות שלהם היא לא ניטרול החיים, היא העצמת החיים ויש בזה לא רק המון אהבה, יש בזה המון כוח. וטיגנשטיין דיבר הרבה על מילים שמבנות שיח שמבנה התנהגות. בתוך הזוגיות שלנו יש רק שניים שמגדירים אותה, הוא ואני.  

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

זוגיות - החלק השני

מר קו - גם עירום וגם מופשט
הפסקתי שלשום במחשבות על עירום מטאפורי בזוגיות, מבלי לשים לב שאת המכשול העיקרי לקיומו כבר תיארתי בפיסקה קודמת - הקושי שלנו לראות את עצמנו כמו שאנחנו. אחד הדברים שהאנושות הצליחה לעשות זה לייצר סטנדרטים מאוד ברורים דווקא במקומות הכי אישיים. זה כמעט בלתי אפשרי להסתכל על עצמך ללא פילטרים ולהיות מרוצה ממה שיש, זה הרבה יותר בולט כשאת אישה. הסטנדרטים למראה חיצוני - יופי, מבנה גוף, טיפוח הגוף, אפילו מריטות שיער הם יחסית מאוד ברורים וכמעט בלתי אפשרי להיות שם אלא אם כן המציאו בינתיים מכונת פוטושופ-ריאליטי, כי את ריטוש העצמי עושה החברה כבר מזמן במסווה של אינדיבידואליזם. כמה קשה לעמוד בסטנדרטים האלה, כמה כואב להכיר בפער בין הרצוי למצוי. התיכנות הקולקטיבי הזה לאיך צריך להיראות, לא רק שהופך את החיצוניות לנדבך חיוני הדורש התייחסות, הוא גם הרסני ליכולת של בני אדם רבים לאהוב את עצמם ולקבל את עצמם כמו שהם. חוסר היכולת לקבל את עצמך באמת כמו שאתה ולהזדקק לפילטרים בלי להבין שאלה חומות שלא באמת מספקות הגנה, בוודאי לא יכול לסייע בזוגיות.

עלי דפנה


עכשיו כששלבי ההורות לפעוטות תמו אצלנו, ולא אין בי שום עקצוץ שחלתי שגורם לי לרצות לעשות עוד, אני מרגישה שבכל זאת עברנו עוד משוכה בחיים הזוגיים. אפשר קצת להתרווח - לא על מנת להמתין לתורנו לקבלת זרי דפנה, au contraire mon frere, שנאמר לקבל זר עלי דפנה ולנוח, אלא כדי לעבור שלב. זוגיות, מסתבר, היא מאוד דינמית - אם רגע נחים צריך לנוח בשניים ולא להרבה זמן. התחושה שהרבה מהלחצים על הזוגיות מאחורינו היא ללא ספק מעודדת. אין זה אומר שמעכשיו הדרך סוגה בשושנים, ברור לי שצפויים עוד קשיים, אבל ההתמודדות יחד נעשית מתואמת ונוחה יותר עם השנים. תכל'ס אני לא חושבת שיש תקופה בחיים, ארוכה דיה להיקרא תקופה, שהיא נטולת קשיים ואתגרים. כנראה שאלה החומרים מהם עשויים חיים. 



לא מחפשים את השוויון
צליחת התקופה האינטנסיבית הזו (גם אם שנינו כבר נראנו שדופים, מגויידים ושותתי-דם, נאחזים בצפורניים שבורות בקצה התהום), היא קודם כל בזכות העובדה שהיא נגמרה ואנחנו כאן כדי לספר כמובן. אבל אם להתייחס ברצינות, אין לה סיבה אחת כמו שאין מרשם מדוייק לעבור שום תקופה בחיים. ברור שזה תלוי אדם, ובזוגיות זה תמיד שניים, אבל השניים האלה יוצרים דבר שלישי (וזה עוד בלי לקחת בחשבון ילדים, רק את הישות הזאת שנקראת זוגיות). מנסה להבין מה הסיבות העיקריות בהתנהלות שלנו שבזכותן צלחנו את התקופה הזו, ולא לא באמת יצאנו חבולים, להפך. מצאתי 3 סיבות שנראו לי חשובות במיוחד: אנחנו לא מחפשים איזשהו שוויון ברמה המתמטית בתוך הזוגיות שלנו, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה (קומוניסטית משהו) שכל אחד מביא את המקסימום שהוא יכול (רוב הזמן). בטרמינולוגיה שלנו לא קיימות מילים כמו מותר/אסור או ויתור (כתבתי על זה קצת גם כאן), הרשות נתונה. ויתרה, שנינו יוצאים מנקודת הנחה שלא משנה מה אנחנו רוצים להיות יחד. כי לשנינו ברור שאנחנו בונים פה משהו טוב יחד וזו המטרה בעצם. החיים הרבה יותר פשוטים ככה.



הכי קיטש רומנטי
יש משהו מאוד הוליוודי, ואין להתעלם מהעובדה שהוליווד היא גם מראה וגם מובילה חברתית, בתפיסה, כמכלול וכפרטים, של החברה האנושית את הזוגיות. יש משהו מאוד ברור בחינוך ובתהליך הסוציולוגי כולו שלא רק מכוון אותנו אל המונוגמיה אלא גם מתווה לנו את קווי המתאר שלה, לפעמים גם יותר מקוי מתאר בלבד - מסלול ברור עם סטנדרטים אליהם יש לשאוף או להתכייל. השאלה היא אם יש מקום לסטנדרטיזציה. תגידו לי בוודאי שזו נוצרה בגלל שככה רוב בני האדם חיים, רק שאני לא בטוחה שזו תשובה נכונה. רק שכאן כבר נכנס כל העניין הזה של מהות החיים (אז הנה לכם קישור לטריילר של משמעות החיים של מונטי פייטון, הם עושים את זה יותר טוב). כשיש לך סוג של מסלול קולקטיבי שאתה צריך לעבור אתה לרוב משווה, השוואות הן בהחלט כלי טוב מחד אך גם יש בהן מימד הרסני. תכל'ס את האנרגיה המתבזבזת בהשוואה, עדיף היה להשקיע בקשר.

אולי מה שהיינו צריכים זה ללמד את הילדים שלנו שזוגיות זה לחיות יחד, שני אנשים שרוצים למקסם את חייהם האישיים ויודעים שזה מצליח להם אפילו טוב יותר כשהם יחד עם בדיוק האדם הספציפי הזה. בה במידה הם גם צריכים לדעת שאם זה לא הולך, זה נכון להתאמץ אבל גם לדעת לוותר ולהמשיך הלאה. זוגיות היא לא דרמה, היא חלק מהחיים שנעשה מבחירה ואם יש לך רק פעם אחת לחיות כדאי שתדע לבחור נכון או לדעת לבחור שוב. האפשרויות הן בלתי מוגבלות. הנאמנות שלך צריכה להיות לאדם שאתה ולבחירות שעשית, בשביל זה אתה צריך לעשות סדר ולהיות כנה עם עצמך וזה לא פשוט. אבל יותר מזה, בשביל זה אתה צריך לזנוח את הפנטזיה ולראות את החיים כמו שהם אחרת לעולם לא תמצא סיפוק.


אני באמת לא יודעת מה המתכון לזוגיות, אני יודעת שאני אוהבת את עצמי יותר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, אני יודעת שזה בדיוק מה שמאפשר לי לחיות את החיים שלי בשמחה ולהתמודד עם מה שהם מביאים, אני יודעת שאני יכולה לבחור בכל דבר ועם זאת בכל יום מחדש אני עושה את אותה הבחירה. אני מניחה שזוגיות היא המקום שאתה מרגיש בו בבית ואין לזה שום קשר לכתלים שמקיפים אותך, אלא רק לחומות שאתה בונה ולפנטזיות שיצרת שדינן לרוב להתפוגג. זה מחזיר אותי להתחלה, לעירום המטאפורי, המקום שהוא הכי פשוט ונקי ושאליו אנחנו צריכים לחתור להגיע, לפחות לדעתי. למקום שבו יש מעט חוקים ותקנות העזר נקבעות על ידך. מקום שבו מטפלים בסדקים שנוצרים באופן טבעי בחיים ולא מתמודדים עם פנטזיות ושברן שידועות בעיקר כגוזלות זמן, גם אם ניתן ללמוד מהן הרבה. מה שכן אני יודעת שבבואי להגדיר זוגיות, אני מעדיפה שההגדרה תהיה כמה שאפשר יותר מופשטת, זה אף פעם לא מזיק וזה בטח יוצר עניין. 


יום שני, 6 באוקטובר 2014

זוגיות - מסתבר שזה רק פרולוג (הפוסט הזה לא זוגיות)

זוגיות במשפחת החתוליים
ללא שהיות, טוב, קצת שהיות, אני עוברת לזוגיות. לא יודעת למה, אבל לאחרונה היה לי ברור שהנושא אי שם בתוך התת מודע מתרקם והולך לו. מחשבות אישיות, שאלות של הילדים, מערכות יחסים מסביב, התפרקויות של מערכות מסביב, שיחות עם חברות וגם עובדת הילדים שגדלו, בישלו את הנושא הזה מספיק כדי שהוא יתחיל להתגבש ולצאת בכתיבה. זה כבר כמה חודשים שתכל'ס אני חושבת על זה באיזה ערוץ מקביל, מנסה לייצר תובנות.

אולי זה בגלל שאחרי שנים של זוגיות בסימן הורות, הולכות וצצות להן יותר ויותר דקות של זוגיות ללא ילדים ומחדשות את הזוגיות הזו שכל כך התגעגענו לה. זו שנשארה על hold תקופה ארוכה ולאט לאט כוסתה בהמון בלאגן. בהתחלה עוד קצת ראו אותה בין כל צעצועי ההתפתחות של הבכור, אבל אז עשינו עוד ילדים והמקום שלה הלך והצטמצם. זאת אומרת היא כל הזמן היתה שם והיא הבסיס לכל המשפחה הזאת שהקמנו, אבל היא היתה אי שם ברקע, נחבאת אל הכלים. ידענו שזו תקופה כזו, תקופה של "קודם כל הורה", ידענו שזה לא קל וגם ידענו שהיא עוברת. אולי יותר מהכל היה לנו ברור שלמרות שההורות תפסה פיקוד, הזוגיות שלנו תמיד שם, רק לובשת פורמטים אחרים ומתאימה את עצמה לסיטואציה. באותה מידה של ביטחון, ידענו שזה גם לא ייעלם, למרות הקושי.



מראה. שוב עם משפחת החתוליים
ואז, כמו בקסם (טוב, האמת שכמעט כתבתי כבמעשה קסמים אבל הרגשתי כאילו בשביס זינגר צוחק עליי) קטינא גדל ופתאום גיליתי שיש יותר מרווח בין נשימות. התחלתי להתרגל לקצב החדש וכשהרגשתי מוכנה - לקחתי את הזמן כדי לעבור לאט לאט וביסודיות על כל השינויים שחלו בי. אולי זה כמו להסתכל במראה אחרי המון שנים בלי, אם כי אני יכולה רק לשער משום שאין לי זיכרון מתקופה כלשהי נטולת מראה בחיי. מה זה אומר עלינו אם למרות היותנו מוקפים מראות לא תמיד אנחנו בוחנים את בבואותינו לעומק ובעיון? לפעמים, גם אם נשתהה מולה ארוכות, עדיין רק נראה את מה שאנחנו רוצים לראות. לקראת גיל 38 אחרי תקופת הזנחה אישית וזוגית מצידי, של תחזוקה מנימלית, מצאתי את הזמן להסתכל על הדברים בקפידה. אחרי שסיימתי את הבחינה המדוקדקת והכה נחוצה שלי את עצמי, עברתי להתייחס לזוגיות שלי ובאופן טבעי ובלי לדבר על זה, חזרנו ביחד, מתוך הבנה שבשתיקה, אל הביחד המוכר הזה. לא עוד דקות גנובות כשיוצא, אלא מציאת הזמן נטול הילדים ושאר מיני עיסוקים.



תמונה ייצוגית לברכות לחגים #זוגיות
לאנשים יש הגדרות מאוד ברורות לחיים ולמושגים השונים והצורך בהגדרות הוא ברור מאליו. עם זאת במקרים רבים, אני תוהה אם באמת תמיד צריך להגיע לרזולוציות הגבוהות ביותר, כלומר להגדיר עד לרמת הפרטים הכי קטנים. אני מניחה שזה כבר עניין מאוד אישי, אבל אני מעדיפה שלא. ולא רק בגלל שאני שונאת שבלונות באופן עקרוני, אלא בעיקר כי אני מאמינה שככל שנקפיד יותר על הגדרות מדוקדקות ככה יהיה לנו קשה יותר להכניס את החיים שלנו לתוך המסגרת, מה שוודאי ייצור תחושת תסכול בין ההגדרה ליישומה ובינינו למה להערים קשיים במקומות שיש לרפד? זוגיות באופן כללי היא שני אנשים שחיים יחד, לרוב תחת אותה קורת גג ולרוב הם מקימים משפחה יחד, הם מקיימים מערכת יחסים מורכבת ומסועפת שרצוי שתכלול אהבה, סקס, אינטימיות ותקשורת טובה,  גם כדאי שיהיו בה מרכיבים כמו אמון, תשוקה, חמלה ורצונות משותפים, יש בה תמיד לחץ והיא אף פעם לא רק שני אנשים, היא גם הסביבה וגם כל ההגדרות שמסביב. 



שלם שמשתנה ממשפחת החתוליים
למרות החינוך היקי שלי, אהבתי היוקדת למילים והצורך שלי לעגן את החיים שלי ושל משפחתי הגרעינית, בחיים האמיתיים אני שונאת הגדרות, את השאיפה להסתנכרן עם מה שקורה מסביב ואת הנטייה לקבל כמקשה אחת אידיאולוגיות וסט של אמונות וערכים. אני מאמינה בסט ערכים ברור, הומניסטי ומכבד, את כל השאר אני מעדיפה לארוג לתוך החיים שלי בעצמי. אני בעיקר מאמינה שבחיים יש מתכון בסיסי והוא אתה וכל השאר נובע מהצורה שבה אתה חי את החיים שלך כאדם - כיחיד וכחלק ממערכות שונות. ברגע שאתה חי בשלום עם עצמך (שלום עם השלם ולא עם הרצון לשלמות) ועם השינויים שעוברים עליך (כי אף פעם אין "אני" אבסולוטי) הרי שחייך יהיו נכונים יותר ובמידה רבה אמיתיים יותר וזה ישתקף גם במערכות היחסים השונות בחיים שלך. 

כל הקלישאות על השניים שהם אחד, על שני חלקים של פאזל, יוצרים תמונה מעוותת מאוד של זוגיות. בזוגיות, כמו בעוד הרבה פרמטרים מאוד אישיים, אנחנו בוחנים את עצמנו פעמים רבות דווקא מתוך התניות, נורמות והטיות חברתיות מבלי לחשוב אם הן בכלל טובות לנו. לאחרונה כשזוגות רבים כל כך מסביבי נפרדים/מתגרשים, אני שמה לב כמה הרבה דברים אנחנו עושים על אוטומט בלי לבחון אם זה באמת מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. מגורים משותפים, חתונה, ילדים ואז פתאום מגיע הרגע שיש אנשים שעוצרים ואומרים זה תכל'ס לא מה שרציתי. זו תמונה מאוד עגומה ולמדנו גם למצוא לה דרכי התמודדות, אבל לא השכלנו למצוא לה פיתרון.

אני לא חושבת שהפתרון מצוי בחיפוש אחר עוד "שביל זהב" שכולם נוהים אחריו, הפתרון לא מצוי בעוד בגד אידיאולוגי שצריך לעטות. הפתרון דווקא מצוי בהפשטה. במציאת הקווים המנחים העירומים, לא אלה שנותנים לך את המתכון המדוייק של איך לחיות את חייך, אלה שמניחים לך לקשט אותם לפי הטעם שלך. זה קל לקבל תשובות שנאספו על ידי אחרים, קשה הרבה יותר לשאול את השאלות, לדייק אותן ולנסות למצוא תשובות. אבל דווקא בדרך הזו של עין הבוחנת את העירום הכי פשוט והאנטימי שלך היא הדרך גם למצוא את התשובה בחיים שאתה מגשש לעצמך עם האחר, בטח עם האחר שהחלטתי לחיות איתו את העירום כמו גם את הלבוש.


אני שמה לב ששוב מצאתי נושא שאני לא ממצה בפוסט, זאת אומרת אני יכולה להמשיך לכתוב אבל אז אתם תלוננו ובצדק שאני שוב מאריכה במילים. אז אני אנסה לסיים פה ולהמשיך בפוסט חדש שבוודאי כבר אתחיל היום. 









יום שבת, 4 באוקטובר 2014

כיפור ואידיאולוגיה או טראומת הסטירה

התחלתי לכתוב פוסט על הורות אבל זנחתי אותו בינתיים פשוט כי משהו אחר פתאום ביקש תשומת לב, לכן שמתי את ההורות רגע בצד, עוד יהיו פוסטים נוספים (ראו בזה הצהרת כוונות ברורה מאליה פלוס אזהרה). ונכון שלא הייתם צריכים את ההקדמה הזו, אבל שיקולי העריכה כאן הם שלי, גם אם הם שגויים. בניגוד להנחה הרווחת שלהצלחה הורים רבים ולכישלון רק אחד, בספירה הזו, בבלוג הזה, ממש כאן - האחריות לכישלון, להצלחה, לכתיבה המדוייקת לעיתים ולברברת התמידית יש רק אחראי אחד. אני. עכשיו כבר אפשר לגשת לעניין?


נו? קוגל
באמת מזמן כבר לא הכנתי


כי יום כיפור היום ואני לוקחת את היום הזה נורא באיזי, הילדים עושים מה שהם רוצים ואני במנוחה. אני לא צמה. הפסקתי לצום ביום שיצאתי מבית אימי. בבית החילוני שגדלתי בו, היו מסורות שכן נשמרו, כמו בהרבה בתים אחרים מסביב. יום כיפור היה שיא. כשההורים שלי היו יחד ומהזמן שאני כבר זוכרת. ההורים צמו ואני עשיתי כל מאמץ לצום. לא הכינו לי אוכל במהלך החג. אפשר היה לאכול מה שיש ותמיד היה קוגל (יודעים - פשטידת האיטריות המתוקות עם הקינמון והצימוקים, וקוגל בכיפור זו מסורת רבת דורות במשפחתי היקית. כן, עוד בגרמניה). גם אסור היה לרכב על אופניים, כילדה מעולם לא רכבתי על אופניים בכיפור. אני זוכרת גם את הסטירה הראשונה שקיבלתי. זה גם היה בכיפור.




אבא שלי עישן קנט ארוך

ערב יום כיפור, אני בת 7 בערך. יושבת עם שתי חברות על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה לבית, הדלת למעלה פתוחה והדירה די חשוכה. בבית שלנו ממש בכניסה היה בר, עם ארבעה כסאות בר גבוהים. אבא שלי ישב שם ועישן. ראינו את ריצודה האדום של הסיגריה בחשיכה, העשן הסתלסל מחוץ לדלת. לא ידעתי שלא מעשנים בכיפור, אצלנו גם הדליקו אור, אבל אז חברה אחת שאלה על זה. בתמימותי ניגשתי אל אבא לשאול. אני זוכרת אותו מתרומם מאחורי הבר ורוכן אלי ומשום מקום הגיעה הסטירה. מעולם, אבל מעולם, לא סטרו לי קודם. שתקתי. חזרתי לחברות שלי. לא דיברנו על זה. מניחה שהן ראו הכל. יש כאלה שזוכרים את המלחמה, אני נולדתי אחריה. אני שבויה בטראומת הסטירה. יום כיפור 1981.



שנים לקח לי עד שטעמתי
סלט הרינג
אחרי שההורים נפרדו, בערך מגיל 10, אמא ואני התחלנו לעשות את כיפור אצל אומה (סבתא שלי) בגבעתיים. ארוחה מפסקת קטנה, 4 משתתפים: אומה, אמא, דוד זאביק ואני. אחר כך הליכה נינוחה לבית הכנסת של היקים. תפילה, קצת מינגלינג של יקים בצום בחצר והליכה משותפת, סה"כ כמעט כולם גרו בשכונת בורכוב. לפעמים היינו מעיזות להסתובב גם במרכז גבעתיים אבל הרעש היה מבריח אותנו. בבית היינו קוראות, הולכות לישון וקמות לבית הכנסת שוב בבוקר. בזמן קריאת הקדיש כל הילדים היו בחוץ. אחר כך שנ"צ או ספר ושוב בית כנסת. ההליכה הביתה היתה איטית, ואז היינו שותים לאט משהו עם עוגה קלה בצד ורק אחרי עוד קפה/תה, שיחה ושתיקה עם סיגריה של אומה, ורק אחרי הטלפונים למי שצריך לבדוק שהצום עבר בסדר, רק אז היינו אוכלים. אצלנו הקפידו על ארוחה קלה כשבגרתי וגיליתי שיש בתים שבהם יש ממש ארוחה, אני זוכרת שזה ממש הפתיע אותי. הייתי בטוחה שהארוחה הצנועה הזו היא מסורת יהודית ענפה. ביצה רכה, חלה, חמאה וסלט הרינג. תמיד כל שנה. אחר כך היינו נוסעות חזרה לירושלים. אהבתי את ימי הכיפור האלה, לא הייתי מחליפה אותם גם לו היה ניתן. הם התאימו לאז שלי, הם רק לא מתאימים לעכשיו. מן הסתם גם לא למחר. 

אפרופו כספים ואלוהים
אחרי שאומה נפטרה ואני כבר הייתי ילדה גדולה, לא הצלחתי למצוא את ההגיון בלצום ביום כיפור. לא התחבר לי להיות כופרת שלא מאמינה בקיומו של אלוהים ובכל זאת לצום. גם התקופה שאני זוכרת לטובה כשלקחתי חלק מהקהילה ליהדות מתקדמת לא גרמה לי להרגיש מחוברת יותר לדת. אני מחוברת להיסטוריה שלי, זה כן וההיסטוריה הפרטית שלי היא לגמרי יהודית זה נכון ועדיין - איזה ערך יש לצום ולהתפלל ביום כיפור אם זה לא בא מבפנים? אצלי זה לא. אני לא מאמינה באלוהים ובטקסים. אני רואה את היופי בדת, אני מבינה את כוח המשיכה שלה ובעיקר אני רואה כיצד דת, מכל סוג, מבדילה בין בני אדם הופכת לאב טיפוס של מכונה מגלגלת כספים. זה לא משהו שאני רוצה חלק בו. וזה עוד בלי לדבר על זה שאני לא מוצאת בתוכי את המקום להאמין אלוהים או כל ישות אחרת.


לו דת היתה משהו פרטי, משהו שאדם עושה לעצמו היה לי הרבה יותר קל איתה. כאשר האישי הופך לכל כך חיצוני אני נרתעת. אני לא צריכה לומר שוב שאני לא אדם של אידיאולוגיות. כל האידיאולוגיות מסביב יוצרות קו כל כך נוקשה. הכל צריך להסתדר לתוך עקומות ונורמות וזה די מצחיק כשחושדים על זה כי קו מתוח שהופך לעקומה הוא כזה שמעגל פינות וזה די נוגד כל אידיאולוגיה.

אני שונאת שאימהות נמדדות בהנקה, שגברים נמדדים בכמה הם עושים בבית, שילדים שנמדדים באיזה ציון הם מביאים, ושדתיים נמדדים באורך הפאה או מידת הנענוע בעת תפילה. דברים צריכים להתאים לאדם, אין נכון לא נכון. אנחנו כל כך שבויים בקונספטים שאנחנו לא שמים לב לכבלים בהם כבלנו את עצמנו וכבלים מטיבם מצמצמים מרחב. הדרך היחידה שלי לחיות את חיי בשלווה היא לעשות את מה שאני מאמינה בו בלי לפגוע באחר ומתוך אמונה שיש ממש בכל אחר אפשרי אחר. הבעיה היחידה היא שזה פשוט ככל שזה מסובך.


אז זהו שאני לא
בכלל התכוונתי לכתוב על זוגיות וכל ההקדמה על הויתור על הפוסט שהתחלתי לכתוב על הורות נועדה להגיע לזוגיות והנה חמש פיסקאות אחרי ואני כבר נגעתי ביום כיפור והגעתי לאידיאולוגיות. מה יהיה איתי? מה? אז עכשיו אקום לי מרבצי, בין הלפטופ, הסלולארי והספר ואתפנה קצת לילדים שלי כי אם זה היה תלוי בי הייתי כותבת כל היום ואתם כבר מזמן הייתם בורחים. נפרדת מכם בקריאה נרגשת של "הלאה האידיאולוגיות" ויודעת שסתם זרקתי סיסמא לאוויר.