מילים - אני אוהבת אותן הן נותנות לי סדר כמו גם מנגינה

יש קושי גדול בלשמור את הדברים בלב ולא להוציא אותם, העומס הבלתי אפשרי שהולך ונאגר בתוכך הוא כואב וזה שאפשר ללמוד לחיות עם זה לא עושה את זה נכון. כלומר, ללבן את הדברים עם עצמך זה מצוין, אפילו חשוב ויסודי בהחלט, אך היכולת לפרוק היא לא פחות חשובה. לפעמים לפרוק עוזר רק לסדר את המחשבות, גם אם הוא לא מביא עימו שום פתרון מיידי הנראה לעין. זה כמובן לא אומר שכדאי לפרוק את כאבייך בפני כל אדם פנוי לשיחה. אם כי בהעדר הרבה אפשרויות גם זה עלול להיות בסדר. אני לא יודעת ממש לשמור את הקשיים שלי לעצמי, אני כותבת, אני מדברת, אני מתפרצת, אני מוציאה. יש שיקראו לזה לאוורר, אצלי זה מודוס אופרנדי נטול שם ספציפי.

את הקשיים עצמם אני לרוב אפתור בעצמי, ההוצאה או האיוורור הם לא כדי שמישהו אחר יקח על עצמו את הקושי, זה יותר כמו לסדר את המחשבות, סדר מביא איתו לרוב את הפיתרון. ככה זה אצלי, אני לא יודעת אם זה מתכון לכל אחד, אני משערת שזה עניין של אופי. היכולת לדבר על זה היא כבר הדרך החוצה מהכאוס שמאיים להשתלט. לכן, אני לא מבינה את אלה שלא מדברים. יהונתן גפן אמר פעם: "כל מה שלא אמרתי מעולם לשום אדם, מסתובב אצלי בתוך מחזור הדם".

בכיתה י"ב, לספר המחזור, כל אחד התבקש למצוא איזשהו משפט, לא יודעת למה אבל זה המשפט שבחרתי. אחר כך לא ממש הבנתי למה בחרתי דווקא את המשפט הזה. הסברתי לעצמי שבחרתי בו בגלל שלא היה לי כוח למצוא משפט גרנדיוזי למשהו שלא באמת התחברתי אליו. היום אני יודעת שמכל המשפטים שבעולם, זה דווקא לא ממש רע שבחרתי בזה. אין בו יותר מדי פילוסופיה ובכל זאת הוא מוטו שמתאר אותי. אני מדברת. מדברת וכותבת. אוהבת מילים. בעיקר בעברית. אם כי עליי להודות שאני אוהבת שפות בכלל. יש כל כך הרבה דברים שמסתובבים לי במחזור הדם, מילים פחות. מילים אני מוציאה וטוב לי עם זה. 

אנשים שלא מדברים על זה, לאן הולכות להם כל המילים? איך הם יכולים להישאר עם כל כך הרבה מילים תקועות בפנים? אני לא מבינה את זה. זה נראה לי בזבוז נוראי של מקום. בדם, אני מעדיפה שיסתובבו לי אנדרופינים, אם כבר. יש כל כך הרבה הקלה בלהוציא דברים, לא בהתפרצות, אם כי גם בהתפרצות יש לעיתים משהו חיובי, רק שהתפרצות גם יכולה להרוס ולכן בעיניי צריך להימנע ממנה. אני לא קדושה, אני לא מצליחה להימנע ממנה, היא מתרחשת, רק שלרוב היא מוציאה אנרגיה והורסת בדרך דברים שאפשר לבנותם מחדש, אך מיותר היה לחלוטין להרוס אותם. 

פעם הייתי מוציאה דברים מיד, זה דווקא פחות טוב בעיניי, היום אני מעדיפה להוציא אותם אחרי שעיבדתי אותם כבר בתוכי. נותנת להם להסתחרר בתוכי עד שהם מוצאים את דרכם המילולית החוצה. יש חשיבות בדיוק הזה של המילה הנכונה. יש אנשים שמוציאים הכל החוצה כדי לתת לאחרים לפתור את הבעיה בשבילם. אני מניחה שגם זה לא נכון עבורי. אני מוציאה אותם החוצה, כדי לשמוע אותם, כדי לשמוע דיעות של אחרים, כדי שאוכל לעבור לשלב הבא ולמצוא את הפתרון. אני מאמינה בלמצוא את הפיתרון בעצמך. יש משהו מאוד מחזק בידיעה שאין הרבה דברים שאני לא אוכל לפתור. הכוח הזה שאני מוצאת בעצמי, לא מייתר את האנשים שסביבי, עצם היותם הוא נדבך חשוב ביכולת שלי לפתור דברים. אולי זאת התחושה הזאת, שבגלל שיש מי שצריכים אותי, היא זאת שנותנת לי חיוניות. 

גם בתוך הבלאגן הנפשי, הוצאת המילים, ממש כמו הוצאת בגדים מארון מבולגן (אצלי הוא לא מבולגן כמובן, כי בבית יקי הארונות מסודרים, אלא אם אכן החתול מבלגן, אבל זה כבר סיפור אחר), היא הדרך לסדר. ממש כמו שאי אפשר (לפחות אני לא יכולה) לסדר את הארון מבלי להוציא את הבגדים, אני לא מצליחה לסדר את הנפש בלי להוציא מילים. הוצאת המילים היא תחילתה של ההרמוניה, לכן המילים צריכות לצאת מתוך מחשבה, כאשר הן מתפרצות הן נוטות לפגוע ולחלחל לא נכון. ממש כמו ההבדל בין גשם וסערה או בין גשם לברד. אני אוהבת הרמוניה, אני מוצאת אותה בטבע, כמו גם באדם. זה לא שאינני יודעת להנות מהכאוס כשהוא בא לעיתים רחוקות. אבל כאוס זה תמיד עניין של מינון. 

מילים, כשהן יוצאות מתוך רוגע, יש להן ניגון, כשמקשיבים להן היטב, המוסיקה הזו היא מה שלוקח אותך הלאה, אל פיתרון, לפחות בכיוןן. הוא מעט מזייף בתחילה ולכן צריך להתכוונן אליו. זה הכיוונון שאני אוהבת, מילים שמסתדרות. בתחילה הן יוצאות בבלאגן, קצת לא סימטרי, אחר כך הן מוצאות את דרכן ובעקבותיהן זו אני שמוצאת את דרכי.

בא לי לסיים היום במילים הכי פשוטות - תודה שהקשבתם. כן, אני יודעת להעריך את המילה, אני גם יודעת להעריך את השקט. אבל השקט יצטרך מן הסתם להמתין לתורו בפוסט אחר שאולי עוד יבוא ואולי גם לא. מילים - כבר אמרתי.    

נעלה את באר שבע על ראש סייברותינו

כן, אני יודעת, זה בלוג אישי, הבטחתי לדבר גם על רגשות, חינוך ביתי, הורות ואני חוזרת בכל פעם לפוליטי. זה בא בתקופות, תחושת התסכול מכל מה שקורה מסביב מעיקה עליי. בבית, במקום שטוב לי, הילדים מאושרים ולכתוב על טוב זה תמיד קשה יותר מאשר לכתוב על הרע, איכשהו זה משהו באופי האנושי, או שמא זו אני אבל נוח להכליל. גם כשהייתי צעירה תקופות שברון הלב היו פוריות יותר, אז בימים שכתבתי מה שחשבתי שאפשר לכנותו שירה - כמה מעט הבנתי. מעבר לזה, אתלונן, כפי שהתלוננתי כבר בעבר למרות שזו בחירה מודעת שלי, שהבחירה לכתוב בצורה גלויה לא מאפשרת דיון בכל נבכי חיי האישיים מחשש לפגיעה באחרים ועל כך נאמר דיינו ולא אוסיף.

בעוד כולם מדברים על מזג האוויר, ואודה ולא אכחד - מזג האוויר הזה משמח אותי, התחושה שלי שהסערה הקטנה הזו שכבר חולפת מעלינו שהפכה למוקד החדשות והדרמה היא עוד דרך נפלאה לא להתעסק בעיקר. גם אני יכולתי לכתוב על הגשם, שעושה לי חשק לצאת החוצה, שמחייך אותי מבפנים ועושה לי שמח, שגורם לי לצקצק איך הוא מפתיע כל פעם מחדש את הרשויות שלנו וכמובן גם את ציידי השטפונות, או שמא יש לקרוא להם "ציידי טפשונות"? אבל לא במזג האוויר עסקינן, הגשם הזה בחוץ הוא רק הגיוני לעונה זאת והדרמה כרגיל צפוייה ומגוחכת. 

מה שלא הגיוני זה איך ראש הממשלה שלנו הפך לטוקבקיסט, ולא סתם אלא הראשון ביניהם. פעם הוא נחשב לאומן הנאומים (לא שהצדקתי את התואר אי פעם), היום הוא אומן סאונדביטים חלולים, מלאי שטנה ומיותרים. האיש הזה אינו אדם פרטי, הוא ראש ממשלה ונאומיו האחרונים מוכיחים שמה שפעם היה רטוריקה, היום הוא טוקבק, מביך זו לא מילה. הנאום האחרון שלו במליאה אתמול, היה עוד נאום נמוך. בדיון על יוקר החיים, בחר ראש הממשלה לדבר על חוק הלאום. יש בזה הגיון כי לנתניהו אין בעיה לשלם בדם והא לכם יוקר המחיה - ישראל 2014. זו בחירה אומללה, אם יורשה לי לומר, אבל נתניהו תמיד היה האיש של "לא זו השאלה" כך שזה לא באמת מפתיע. 

צודק נתניהו, אכן יש חוסר איזון בישראל בין הממד היהודי לדמוקרטי - יש הרבה יותר מדי יהודי ומעט מדי דמוקרטי. נאום נתניהו רק מוכיח את זה, לא רק שאין בו כבוד לדמוקרטיה, גם אין לו טיפת כבוד לתפקיד שלו. אם היה בו כבוד לתפקיד, הוא היה משתדל לדבר לעניין, אבל על הפיצ'ר הזה הוא ויתר כבר מזמן. בזחיחות מופלאה ומוכרת הוא פנה לאופוזיציה בשאלה "מה לא בסדר בחוק הלאום?" זו לא תשובה, זו רק התחמקות מהעיסוק במהות, הוא מעוניין לחולל מהומה, אולי הוא מתקנא בקריאות פשיסט שקיבל ח"כ פייגלין? כשהוא ציין שאינו מבין מדוע אחדים מ"טובי ידידיו" אינם תומכים בחוק  אבל "מבין למה החמאס לא תומך" אין לי אלא להסיק כי אחרי הנאום באום בו השווה את חמאס לדאעש, הרי שגם לבני וגם לפיד הפכו באחת לחזית אחת עם דאעש. והנה לכם על רגל אחת מהות הטוקבקיזם. 

"לא פינית - לא עשית", אמר ראש הממשלה שפינה את חברון ותמך בהתנתקות והמדיניות שלו מפנה מדי יום אנשים מביתם. חזר ואמר משל זה עוד שיר בסיום סדר פסח, רק שהאיש הזה לא מוביל אותנו מעבדות לחירות, הוא בונה שעבוד מחודש. נתניהו הוא התגלמות הנבואה "מהרסייך ומחרבייך, ממך יצאו", הלכה למעשה ממיט עלינו ראש הממשלה הזה את כל הרעות החולות. הטוקבקיסטים שולטים, הדמוקרטיה נשחקת ואוטוטו הוא ישלב בנאומים שלו גם חחחחח עסיסי והמטמורפוזה תושלם. 

תכל'ס אין לי כוח, באמת הפוסט הזה עושה לי רע. אני אפסיק כאן בתקווה שאולי עוד היום יהיה לי כוח לכתוב משהו שיעשה לי יותר טוב מזה. סליחה שסבלתם, אבל אני רבע פולניה ואני לא מתרגשת והחצי הגרמני שלי פה יושב וצוחק צחוק מרושע. אבל העיקר שבאר שבע הופכת להיות בירת הסייבר של העולם כולו, נעלה את באר שבע על ראש שמחתנו.

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)

יום הולדת 5, או איך מכינים יומולדת פוקימון

זה כבר הפך לנוהל - פוסט יומולדת ואין לי שום תירוץ לא לכתוב אותו, אתמול עוד היה לי כי אחרי המסיבה, והנקיונות וכל שאר העניינים, מצאתי את עצמי כותבת את ברכת היומולדת (שחל היום) שעוד לא כתבתי. אבל היום, אחרי חגיגות הבוקר, טקס פתיחת המתנות, המשחקים וארוחת הצהריים, כנראה שהגיע הזמן.

זה לא סוד שאני אוהבת ימי הולדת, הם משמחים אותי במידה שלא תתואר. זה גם לא סוד שיש לנו כבר מסורת רצינית של ימי הולדת מאחורינו. הפעם באמת בהצלחתי להתעלות על עצמי - גם הכנתי את יום ההולדת במהירות יחסית וגם לא היה שום רגע של לחץ או לא להספיק, להפך - אפילו מקלחת טובה הספקתי לפני שהכל התחיל, מה שאומר שכנראה כבר הצלחנו לייצר מקצוענות בנושא.

את יום ההולדת עצמו (אלא אם כן הוא נופל בשבת), אנחנו מקדישים לחגיגות קטנות של המשפחה הגרעינית. אני בכלל מאוד אוהבת את הקשר המשפחתי ההדוק הזה, בעיניי הוא יותר חשוב מהכל. אבל ימי הולדת הם מהשופרא ד'שופרא של הזכרונות - כל היום הוא בסימן פינוקים קטנים בהתאם לילד החוגג. אני מניחה שאלה החומרים שמבנים לנו את הזכרונות המחוייכים שנשארים לכל החיים.

הידיעה שקטינא כבר בן חמש משמחת ומרגשת כמובן, אבל גם קצת מעציבה - העובדה שהקטנצ'יק הזה הולך וגדל ואין אחריו אחרים וגם לא יהיו, צובטת קצת בלב. מכיון שאין מה לעשות עם זה, כלומר יש רק שהחלטנו שלא, אני מתנחמת בעובדה שאני נמצאת שם כל הזמן, לראות את הפלא הזה שבגידול הילדים ושאני לא באמת מפספסת את השנים האלה שלא יחזרו. אבל אני נסחפת כאן והבטחתי פוסט על מסיבת פוקימונים. כן, זה הנושא שקטינא בחר. 

התוצאה הסופית

אני אוהבת את העובדה שאנחנו מכינים את המסיבות בעצמנו. מפעילי יומולדת יש רבים ורק מעטים מהם שווים משהו. הם אכן מאפשרים ראש שקט ומונעים את הטרדה שההכנות למסיבה נושאות עימן, אך מי שאוהב את המלאכה לא נרתע מהן. אני מוצאת את ההכנות למסיבה כיפיות לא פחות מהמסיבה עצמה - לשיקולכם, לא שופטת. כהרגלי בקודש כל הכנה למסיבת יומולדת מתחילה ביצירת הפינאיטה. הפיניאטה היציבה ביותר תמיד תהיה בצורה של כדור או אליפסה ולכן משהוחלט שהפיניאטה תהיה בצורת כדור פורח כל מה שנשאר היה לנפח בלון, לגזור רצועות מעיתון, להכין בלילה של קמח, מים ומעט מלח ולהתחיל לעבוד. כל יום הוספתי שכבה אחת בבוקר ושכבה אחת בערב עד שאחרי 5 ימים כבר היתה פיניטאה די יציבה. אחר כך מפוצצים את הבלון, שמים את הממתקים, סוגרים ומקשטים.


היום אני כבר יודעת שכדאי שכל ההכנות למסיבה ראוי שיתחילו 6 שבועות לפני בכניסה לאתר הסיני עליאקספרס בחיפוש אחרי פרסים שווים למסיבה. אם הייתי חושבת על זה לפני, הרי שהיו לנו פוקימונים אמיתיים (144 במספר שהיינו קונים ב- $12) לחלק במסיבה, אבל לא ידעתי לכן מבחינתי הרי לכם טיפ ראשון: החליטו על נושא המסיבה והזמינו את הפרסים לפחות 6 שבועות מראש, גם תצאו בזול וגם תוכלו למצוא דברים ממש שווים. אל תודו לי עכשיו. אין לי ספק שתודו לי אחר כך.

חוץ מזה יש את עניין המשחקים - אצלנו תמיד יש בינגו, שזה משחק נחמד שגם מכניס לאווירה. את הבינגו אנחנו לרוב מציירים בעצמנו, אלא אם כן הילדים בוחרים נושאים כמו ספרים/סרטים/משחקי wii- או אז אנחנו מוצאים תמונות באינטרנט ומעלים לתוכנת בינגו את התמונות הנבחרות. אז כל מה שנשאר הוא לגזור דפי מדבקות עגולות וקטנות כדי שהילדים יוכלו לסמן את הלוחות שלהם. אצלנו הבינגו לא נגמר עד שכל הילדים מסיימים את כל הלוח. כך שאין מנצחים, יש רק כיף. עם כל קלף שנשלף אנחנו מספרים קצת עובדות וכך כולם נכנסים לאווירה. מה שנחמד הוא שהילדים כבר די גדולים אז הם ממש מעבירים את הבינגו לבד וביננו זה הרבה יותר מחביב.

עוד משחק חובה אצלנו הוא חבילה עוברת שלרוב הוא בנושא של מסיבת יום ההולדת ומכיל ערבוב נכון של שאלות ידע ומשימות משותפות שלרוב נגמרות בצחוק גדול של כל המשתתפים ובחבילה תמיד יהיה פרס שכל ילד יקבל.

אישי ונעים
והולך ומתמלא ככל שהמסיבה מתקדמת

לאחרונה אנחנו לא מחלקים שקיות יומולדת בסוף המסיבה אלא נותנים לכל ילד שקית שהולכת ומתמלאת בדברים לאורך המסיבה, מה שעושה את כל הסיפור לכיפי במיוחד. אחד הדברים שאני מקפידה לגביו זה שעל כל שקית יהיה שם הילד וגם תודה על עצם ההגעה, אני חושבת שלא רק שזה נחמד ואישי, יש משהו חשוב באמירת התודה הזו. 

השלט - בתמונה על הרצפה
אבל היו בטוחים שהוא נתלה

חוץ מזה לרוב ננסה לקשט את הבית בהתאם למסיבה, זה כולל שלט של יומולדת שמח שאנחנו עשינו וקשור למסיבה, בלונים ומכיון שלרוב אנחנו משחקים משחק בסגנון "הדבק את הזנב" אז גם מעטרים את הבית בריסטולים גדולים שאנחנו מציירים שגם מקשטים וגם במהלך המסיבה ישמשו למשחק. יש אנשים שמקיעים יותר ומכינים תפריטים או שלטים, אבל אני לרוב לא עושה את זה, אם כי דגלונים קטנים בסגנון המסיבה על קאפקייקס וכאלה זה תמיד יפה לעין.

לא תמיד צריך גם להסביר

לעניין הכיבוד, היום אני הרבה יותר מגובשת על עצמי - כל מסיבה מתחילה עם אוכל אמיתי, תוצרת בית. אחרי האוכל ובזמן המשחקים גם יהיו חטיפים (רק צ'יפס ובייגלה ואולי גם פופקורן תוצרת בית, אם יש זמן). ממתקים יהיו קצת במשחקים וגם בפיניטאה ובכלל אני משתדלת לא לעודד צריכה של מאכלים מעובדים אז זה מסתדר יופי. זה אולי מעמיס על מארגני המסיבה אבל זה עושה את כל ההבדל. למסיבה הפעם הגיעו בעיקר צמחונים, התפריט כלל: 2 סוגי מרקים, קיש, פשטידה, לחמים, פיתות, גבינות, סלט חצילים, סלט טחינה, סלט פלפלים קלויים, מלפפונים חמוצים וחמוצים יפניים (הכל תוצרת בית), סלט ירקות, סלט מוצרלה ועגבניות וסלט גזר. בשלב העוגות היתה עוגת שוקולד עם ציפוי בצק סוכר (הפעם בצורת כובע של מאמני פוקימון), טארט תותים ועוגת גבינה. 

עד כאן לעניין מסיבות יומולדת בכלל, איך עשינו מסיבת פוקימונים?

מכיון שמאמני פוקימון צריכים להיות בני 10, המצאנו מבחן מיומנות שאחרי שכולם עברו אותו הם קיבלו הזמנה להגיע למעבדה כדי לקבל פוקימון. הילדים התחלקו לזוגות והיו צריכים להפגין מיומנות בנשיפה על כדור צמר גפן עד לקו הסיום. כל מי שסיים (וגם מי שלא השתתף) קיבלו הזמנה ל"מעבדה".

זה פיקאצ'ו

זה איווי

ב"מעבדה" הילדים שיחקו בבינגו ובסיומו של ילד קיבל כדור דמוי פוקדור ובתוכו פוקימון התחלתי. כדי לדעת יותר על כל פוקימון ולקבל את הפוקדע (דף מידע פוקימון), שיחקנו את משחק הדבק את חלקי הפוקימון (חלקי הפוקימון נגזרו מסול והודבקו עם דבק דו"צ), לשם כך נבחרו שני פוקימונים ואחרי שכל ילד ניסה להדביק את החלק שלו כל ילד קיבל את דף הפוקדע עם הפרטים של הפוקימון שלו.



מכיון שבמהפך למאמן פוקימון דרושים כל מיני דברים שיחקנו משחקים שנועדו ל"צייד" את המאמנים שבדרך:

לחפש מטבעות (שוקולד) בתוך קערה עם קטניות יבשות (אפשר כמובן קמח, אם אתם בנויים לכל הלכלוך - אני לא). התכוונו גם ללכת לחפש סוכריות (מזון פוקימונים) אבל מזג האויר וגם אילוצי זמן שיכנעו אותנו שלא.

אחר כך עברנו לחבילה עוברת שבסופה כל ילד קיבל תג פוקימון ראשון (נורא קל להכין: גוזרים גליונות סול בהתאם לצורה שרוצים, כותבים את שם הילד ומדביקים סיכה בדבק חם). אחר כך היינו אמורים להמשיך באימונים, אבל כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרנו על משחק לימודי בעיטות/הגנה/קפיצות (כל מה שמוציא להם אנרגיה, ביננו), לימודי קריאת הוצאת הפוקימון. זה קל עם פוקימונים כי כל דבר יכול ליפול בקטגוריה של אימון - לפוצץ בלונים, להתחלק לזוגות ולרוץ עם כדור/בלון בין כל זוג מקו ההתחלה ועד קו הסיום בלי שהבלון יפול, קפיצות בשק, כדרור - כל מה שנפשכם חפצה בקיצור.

אחר כך שיחקנו שצוות רוקט מנסים לתפוס את הפוקימונים ולכן כל ילד היה צריך לנסות להוציא פרס דביקי מתוך קופסא בעוד הקופסא זזה. כבר לא היה ממש זמן אז שיחקנו עוד משחק אחרון ודי של לנסות להשחיל נר לבקבוק זכוכית בשעה שהנר קשור לחוט המלופף על מותני הילד, ללא מגע יד. אני אוהבת את משחקי הילדות שלנו ומסתבר שלא נס ליחם. מכיון שנרות מדליקים עם אש כל ילד קיבל את תג האש אחרי המשחק. זה הוביל אותנו לפינאלה - הפיניאטה שהיתה מעוצבת כמו הכדור הפורח של צוות רוקט.

 אחרי זה הגיע תור העוגות ואז כמובן שנגמרה המסיבה וכל מה שנשאר היה לנקות... כמובן שגם את זה עשינו בעצמנו. היה מגניב . תכל'ס

אהבה - שגרה ולא פנטזיה

ימים עמוסים עוברים עליי ואני כמובן נתקפת יסוריי מצפון שאני לא כותבת, אני אוהבת את רגעי הכתיבה האלה. אני לא יודעת מה באמת אתם חושבים על הכתיבה שלי, אני יודעת שרגעי הכתיבה האלה הם רגעי בהירות, רגעים של אהבה מזוככת למילה, למחשבה, ליכולת ליצור קשר במילים. ימים ללא כתיבה הם מעטים, הכתיבה הפכה לשגרה וכשאני לא מספיקה משהו בי חסר. ובכל זאת, למרות הניסיון להפוך את הכתיבה, לזמן יומיומי קבוע, יש ימים שבהם אני פשוט לא מוצאת את הזמן. אז עכשיו אנחנו לקראת יום ההולדת של קטינא (מה שאומר שאוטוטו יצא פוסט יומולדת כמובן) וההכנות בעיצומן, אבל הן כמובן נעשות במקביל לכל הפעילויות הרגילות, מה שאומר שכל עוד לא נוספו עוד כמה שעות לכל יום, הרי ששפחתכם הנאמנה סחוטה ומותשת. תוסיפו לזה את קרב האיתנים שאני מנהלת מול צינון שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה והנה מספיק סיבות לא להספיק לכתוב.

שיחות עם חברות הבהירו לי נקודה שלא חשבתי עליה, אבל היא מלווה אותי כל חיי ועוד הרבה יותר מאז שנולד הבכור. אני מצליחה למצוא זמן לכל זה מהסיבה הכי פשוטה וטריוויאלית. מי שכבר למד להכיר אותי בטח יחשוב שהתשובה שלי היא - בחירה. יש בזה המון מהאמת, קל הרבה יותר למצוא זמן כאשר אתה בוחר לעשות את מה שאתה עושה, אבל לא זו התשובה שלי הפעם. התשובה שלי היא אהבה. אני אוהבת את מה שאני עושה, לכן אני בוחרת בזה כל יום מחדש.

אני מניחה שלנסות לכתוב על אהבה זה די יומרני. מצד אחד היא בכל מקום, מהצד השני היא חמקמקה. לפעמים אני חושבת שקל יותר לבני האדם לערוג אליה מאשר להכיר בקיומה הפשוט. כי כמו כל הדברים היא נמצאת מתחת לאף, אך בתוך השגרה כל כך קל לא לשים לב אליה. נוכחת, אך נסתרת מהעין. כל כך הרבה כתבו עליה, כל כך הרבה מילים נשגבות. כל כך להאדיר אותה, בעוד שהיא נוכחת, בפשוט, במוכר, בתוכך. כן, אהבה היא כל המילים הגדולות, רק שהיא גם כל המילים הקטנות.

אהבה היא קצת כמו הטבע שנמצא בכל מקום ואנחנו חולפים על פניו לעיתים גם בלי לשים לב. קצת כמו ילדים שמבחינים ביופיו של הטבע גם בפרח הפורח בין אבני המרצפות ואחר כך גדלים ומפסיקים לשים לב, כך גם אנחנו עם אהבה, רואים ביופייה בהתחלה ולאט לאט שוחקים את זה ללא הכר. שוקעים בשגרה ושוכחים לראות עד כמה היא נוכחת, אבל האהבה נשארת ברקע, זה אנחנו שנעשים אדישים לקיומה. מצפים להתרגשויות, בעוד שאהבה היא לא רק התרגשות וחישפושים (מבחינתי יש מילה כזו) ועיקצוצים.

אולי הבעיה היא בבלבול בין אהבה להתאהבות, יש משהו מרגש בהתאהבות, התנודות האלה של הלב, אי הוודאות, הרצון להדדיות, להרשים. ובכל זאת כשאנחנו מדברים על אהבה זה נשמע פעמים רבות כמו שדה קרב. קל מאוד להבחין באהבה בתחילתה, הבעיה היא בלהרגיש את נוכחותה אחרי הרבה זמן, אנחנו נוטים לשכוח גם כשאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים. ואני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אלא אהבה בכלל. 

אני מסוג האנשים שאוהב את האהבה גם בשגרה, אני בוחרת לראות אותה כל הזמן ולבחון את העולם לאורה. צינית נכון, אך למרבה הפלא לא מחפשת את יסוריי ורתר, לא מחפשת את הנשגב. אוהבת את הבגד המהוה, אוהבת את המוכר והיומיומי, אוהבת את מה שנוח לי. ולמרות הכל מוצאת את האהבה בכל יום, לא עושה ממנה עניין, אבל שואבת ממנה כוח. 

אני לא צריכה את הדרמה של להתאהב ולהרגיש כאילו קפצתי ממטוס רק לא ברור אם יש לי או אין לי מצנח, ככלל אני לא ממש אוהבת את הגובה, טוב לי יותר להיות על האדמה. גם ברגשות, אני לא מחפשת את הריחוף באוויר, מעדיפה את רגבי האדמה, גם אם גדלים עליה קוצים. בתחושות העזות, הכמעט היסטריות, יש מן האילחוש, הן מייתרות את כל המסביב וניזונות בעיקר מהדימיון והפנטזיה. באהבה שלי יש המון פגמים וצלקות, זה מה שאני אוהבת. לא מבקשת פנטזיות, מבקשת את האמת והאמת הזו נמצאת בפרטים הקטנים. לא רק ביפה גם בפגום, לא רק בחיוך גם בעצב. לא צריכה את רגעי השיא המטורפים, שמקדימים את רגעי השפל, לא את הטלטלות והכעסים. צריכה לזרום ולהרגיש אותה מתעצמת בעצמותיי ולא מעכלת אותן. 

האהבה שלי כל הזמן שם, משתדלת להנות מהרגע, אבל יודעת שהיא מכלול הרגשות ובעיקר היא השגרה וזה מה שנותן לי את הכוח. טוב סילחו לי, הפוסט הזה לא נועד להתפלספות. בוקר ולי יש מסיבת יום הולדת להרים מחר והאהבה לא תעשה אותה בשבילי. אולי זאת בדיוק הנקודה, אני בוחרת לאהוב כי זה נותן לי את הכוח לעשות ובעיקר לחייך.
   

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

מראה סדוקה

לפעמים, כשלא קל לי וזה קורה, אמנם לעיתים רחוקות, אני נזכרת בשורות של לאונרד כהן מתוך שירו המנון - "מתוך הסדקים נכנס האור". זה נכון בתוך חדרים, בתוך כלים מכילים, הבעיה מתחילה כשאת מסתכלת במראה מתוך סדקי כאב. לא מראה שבורה - אלא מראה שטוחה, נקייה מלכלוך ובכל זאת הבבואה שמשתקפת היא מעוותת ושבורה. אפקט הדמעות והכאב יוצר תחושה של מראה סדוקה. כואב להביט במראה סדוקה, הנטיה הראשונית היא להסיט את המבט, אלא שהמבט לא מוסט ולהתסכל על זה זה לא פשוט, אבל זה המבחן האמיתי. 

גם אם היתה המראה סדוקה, לא היה נכנס דרכה אור. זה אולי אחד המקרים היחידים בהם לא נכנס האור מבעד לסדקים. מראה עשויה זכוכית שטוחה ומאחוריה שכבה דקה של מתכת - האור לא נכנס דרכה הוא נשבר בה, גם כאשר יש סדקים. שבירת האור היא יפה, אך המבט אינו עובר לראות את שבירת האור וספקטרום הצבעים, הוא נמשך לכאב. נפלאות הסיגוף האנושי. 

עקרונית, חוק ההחזרה אומר שזוית הפגיעה שווה לזווית ההחזרה - לכן המראה היא שיקוף. אבל הנפש האנושית אינה רק חוקי אופטיקה, הנפש האנושית רואה במראה את מה שהיא רוצה. לכן זוית ההחזרה אינה תמיד לפי האנך, לפעמים היא לפי הנפש. לכן לא תמיד כאשר האדם מתבונן במראה, הוא רואה רק את מה שמשתקף מולו, לפעמים הוא רואה את מה שהוא תופס שהוא רואה. לעיתים מה שאתה רואה אינו מה שמשתקף מולך, אלא מה שאתה חפץ או לא חפץ לראות. פעמים רבות מה שתראה במראה הוא תלוי מצב רוח. לפעמים בכלל לא התכוונת להתבונן במראה אבל מישהו שם את המראה מולך. לפעמים רק להרים את המבט ולהכיר במה שאתה רואה יכול לשבור לך את הלב. כי לא את ההשתקפות אתה רואה, אתה רואה את כל היתר.

ברגעים האלה כשמה שניבט מולך במראה הוא כואב, כל מה שצריך זה רק קצת סליחה, הבנה, אולי חמלה, אבל בטח לא שקר. צריך לתקן את זוית הסטייה של המבט האנושי כדי לראות שמה שעומד מולך הוא פשוט בשר ודם, שצריך יותר מכל שתמחל לו ותאהב אותו. זה קשה כי המבט מול המראה הוא הכי לא קל והוא מלא בפילטרים ואותם דווקא יש לסנן. כי רק מול המראה אדם יכול לראות את פרצופו בדיוק כמו שהוא. ודווקא את מי שמשתקף מולנו במראה אנחנו רואים לא רק דרך העיניים, אלא דרך רגשות. זה דורש לפעמים כמה דקות טובות של התבוננות פנימית, לא בחושך, מול המראה ובאור - לבחון את האדם שמולך לטובה ולא לרעה, לאמת ולא לשקר. לאהוב את מה שאתה רואה מתוך רצון כן לסלוח ולאהוב אותו, להכיל אותו, כמו שאנחנו יודעים להכיל אחרים. זו מטלה לא פשוטה. 

גם כשהגוף עירום, אתה רואה את עצמך תחת מסך של תחושות, ברגעים הקשים להישיר מבט לעבר האופק לפעמים קל יותר מאשר להישיר מבט אל עצמך. כמה קשה לנו ההתבוננות הישירה בעצמנו, אפילו ברגעים הטובים שלנו מול מראה ישרה לחלוטין אנחנו רואים את עצמנו לא נכון וזה לא שאלה של אור לא מחמיא, אלא העיניים הביקורתיות. כמה קשה לנו לחשוף בפני עצמנו את הנפש, את הכאב ולראות מבעדו את היופי. לפעמים ממש כמו בסיפור פנטזיה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לבהות ולפוגג את הכאב שהתגבש, את הכעס שנעצר - לפרוט אותו, עוד ועוד עד שיתפורר במבט העיניים וישאיר בך את הרכות המתבקשת לראות את עצמך מחוץ לסיטואציה, כמו שאתה. לסלוח, לאסוף, להירגע ולשמוע שוב את המוסיקה הנכונה שתאפשר לך להתבונן בעצת ופשוט לאהוב. 

במידה רבה, הורות היא סוג של מראה וכל ילד שם מולך מראה אחרת ובכל אחת אתה נראה אחרת בכל זמן נתון, גם אם המראות עומדות מולך באותו הרגע ממש. לא פשוט להיות אדם ולהישיר מבט מזוכך במראה, לא פשוט להיות הורה ולקבל את מה שאתה רואה, במידה של רחמים ורצון. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. לפעמים אני צריכה לעצור את שטף המחשבה וללת לכולנו קצת זמן לנוח. אולי להתבונן, לא בנושא התפקיד, לא בחיצוניות, אלא בפשטות הרכה של הנפש, של הבסיס של מי שאתה.