ללכת לישון עם פשע שנאה ולקום עם פשע שנאה אחר, להבין את ההבדל העצום בין שני הפשעים ואת הדימיון הכבד שבכל זאת שניהם נושאים. הייתי רוצה פשוט לבכות ולהעביר את העצב, אלא שהעצב במקרה הזה, שלא עוזב לרגע הוא לא הנקודה. פשע השנאה של אתמול בלילה הוא כרוניקה של טמטום כתובה בדם וידועה מראש. כל מי שקצת ראה סדרות חוק אמריקאיות יודע שזה א"ב לא לשחרר אסיר שניה לפני אירוע שעשוי לגרום לו לפעול בשנית. כל מי שיש לו קצת היגיון היה יודע שכדאי ורצוי לייצר מספר תוכניות חלופיות כדי לדאוג שאם קיים סיכוי שהפושע יגיע שוב לזירת האירוע המשטרה צריכה להיות מוכנה. אבל זה לא קרה. 4 פצועים במצב קשה בבית החולים שערי צדק יעידו על זה. הסיפור האמיתי פה הוא אוזלת ידה של המשטרה. אבל לא רק.
ישי שליסל הוא מפגע בודד כמו שרוני דניאל אוהב לומר בידענות בכל פעם שנפתח אצלנו אולפן פתוח לאירוע מתגלגל, הוא לא נשלח והוא פעל על דעת עצמו. אבל במקום שבו הוא חי, גם אם לפעולות שלו אין לגיטימציה, לדעות שלו יש. ואת הדעות האלה במידה רבה אנחנו מממנים הודות לשילוב של דת ומדינה. אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה כמה שאנחנו רוצים, אך כדי להיות דמוקרטיה אמיתית אנחנו צריכים לחנך לסבלנות להדגים אותה ובמסגרת הזו לנתק את הקשרים הפוליטיים בין דת ומדינה. ישראל לנצח תישאר מדינה יהודית, היא הוקמה כבית יהודי, יהדותה מעוגנת ושזורה בשורשיה ויסודותיה, אסור לזה למנוע מישראל להיות מדינה דמוקרטית כפי שראוי היה שתהיה. כל דקירה אתמול שדקר שליסל, שליח מטעם עצמו, מנקבת את ההכלאה הזו של יהודית ודמוקרטית. חוקי המשחק צריכים להיות ברורים - קודם כל דמוקרטית.
אני לא אדבר על ציווי לא תרצח, אני לא אדבר על כל המקיים נפש אחת בישראל, אלה דברים שעדיין רובנו הגדול מסכים איתם. פשעי שנאה כאלה נגד קהילת הלהט"ב נמצאים בכל מקום. הם אכן לרוב מתובלים בצדקנות דתית כזאת או אחרת. אבל העניין הוא לא רק במלחמת החורמה שצריכה להתנהל נגד דעות חשוכות שכאלה, העניין הוא דווקא שוב בלקח. כאשר החברה מקבלת או לא מקבלת נורמה מסויימת נוצר תהליך של עידון, אבולוציה של ערכים אם תרצו, היא יכולה לפעול לטובה וכמובן שגם לרעה. מה שמוביל אדם כמו ישי שליסל לבצע את מה שהוא עשה זה האמונה באמת הבלתי מתפשרת שלו. חוסר היכולת לראות שאפשר גם אחרת. כמו שאתם יכולים לראות את זה במקרה הזה, אתם צריכים לראות את זה גם במקומות אחרים. כן, גם בסכסוך הישראלי פלסטיני, לכן קריאות ה"אין כיבוש" ו"אין פלסטינים" משולות בעיני לקריאות "אסורה התועבה" כי הן אבסולוטיות וברגע שמשהו הוא אבסולוטי יש בו מן הסכנה.
ישי שליסל הוא מפגע בודד כמו שרוני דניאל אוהב לומר בידענות בכל פעם שנפתח אצלנו אולפן פתוח לאירוע מתגלגל, הוא לא נשלח והוא פעל על דעת עצמו. אבל במקום שבו הוא חי, גם אם לפעולות שלו אין לגיטימציה, לדעות שלו יש. ואת הדעות האלה במידה רבה אנחנו מממנים הודות לשילוב של דת ומדינה. אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה כמה שאנחנו רוצים, אך כדי להיות דמוקרטיה אמיתית אנחנו צריכים לחנך לסבלנות להדגים אותה ובמסגרת הזו לנתק את הקשרים הפוליטיים בין דת ומדינה. ישראל לנצח תישאר מדינה יהודית, היא הוקמה כבית יהודי, יהדותה מעוגנת ושזורה בשורשיה ויסודותיה, אסור לזה למנוע מישראל להיות מדינה דמוקרטית כפי שראוי היה שתהיה. כל דקירה אתמול שדקר שליסל, שליח מטעם עצמו, מנקבת את ההכלאה הזו של יהודית ודמוקרטית. חוקי המשחק צריכים להיות ברורים - קודם כל דמוקרטית.
אני לא אדבר על ציווי לא תרצח, אני לא אדבר על כל המקיים נפש אחת בישראל, אלה דברים שעדיין רובנו הגדול מסכים איתם. פשעי שנאה כאלה נגד קהילת הלהט"ב נמצאים בכל מקום. הם אכן לרוב מתובלים בצדקנות דתית כזאת או אחרת. אבל העניין הוא לא רק במלחמת החורמה שצריכה להתנהל נגד דעות חשוכות שכאלה, העניין הוא דווקא שוב בלקח. כאשר החברה מקבלת או לא מקבלת נורמה מסויימת נוצר תהליך של עידון, אבולוציה של ערכים אם תרצו, היא יכולה לפעול לטובה וכמובן שגם לרעה. מה שמוביל אדם כמו ישי שליסל לבצע את מה שהוא עשה זה האמונה באמת הבלתי מתפשרת שלו. חוסר היכולת לראות שאפשר גם אחרת. כמו שאתם יכולים לראות את זה במקרה הזה, אתם צריכים לראות את זה גם במקומות אחרים. כן, גם בסכסוך הישראלי פלסטיני, לכן קריאות ה"אין כיבוש" ו"אין פלסטינים" משולות בעיני לקריאות "אסורה התועבה" כי הן אבסולוטיות וברגע שמשהו הוא אבסולוטי יש בו מן הסכנה.
בכל מקום בו דת מונותאיסטית מעורבת יש המון שנאה והמון בורות, זה ידוע וזה בולט אם פה בישראל, אם בג'בהה נוסראת ואם בארה"ב ואני לא משווה. דת היא גורם מאחד וגם גורם משניא, אלה שני הצדדים של אותו מטבע. כמו כל אידיאולוגיה מקיפה הכוללת את כל תחומי החיים, היא מושתת לא רק על אלמנטים יפים אלא גם על אלמנטים של ייחוד והבדלה של הקהילה הדתית או האידיאולוגית מול קהילות מתחרות אחרות. כאשר אדם חי באמונה שרק מה שהוא דוגל בו הוא אמת ואין אחרת, את מה שמטיל ספק יש להעלים. לא לבחון, לא להטיל ספק - להעלים. כל ספק קטן שבקלים פורם מעט מהאמונה ולכן מן הראוי שלא יהיה. גוף של אישה עשוי לפתות? נכסה אותן. קול של אישה? לא נקשיב לו. השיטה היא שיטת האלימינציה דה פקטו. לכן יהיו כאלה שיחשבו שלעצור "מצעד תועבה" זו חובה אלוהית. אגב, מאותה הסיבה גם אין כיבוש ואין פלסטינים. זה לא מפתיע. זה קורה בכל מקום.
הקו של איפה זה הגיוני ואיפה זה לא הוא קו שנמתח באופן אינדיבידואלי, אבל יש לו כמובן גם פן חברתי. ככל שאדם יהיה בתוך חברה הומוגנית יותר, כך הוא יהיה משוכנע יותר בצדקת הרעיונות שהוא מחזיק. לא סתם ישנם ניסיונות להשתיק אידיאולוגיות מסוימות, ההחלטה על הגבולות היא תמיד מוטה. כדי להתמודד עם המנגנון האנושי הזה, ניסתה האנושות לאורך שנותיה למצוא דרכים להביא מצד אחד ערכים מוסריים לקדמת הבמה ומאידך לייצר משטר וממשל שיהיו לו את הכלים להביא לטוב חברתי. הרעיון של דמוקרטיה לא דתית המאפשרת מחד פלורליזם ומאידך קובעת את גבולות הפגיעה היה אמור להיות אידיאלי. אלא שלתוך הכלי האובייקטיבי הזה אנחנו יוצקים תוכן שהופך את הדמוקרטיה למשנית. כשבישראל 2015 חשובה יותר אדמה מחיי אדם, הבטחה אלוהית מחיים נורמליים, יהדות על פני אנושיות, ניתן לומר די בוודאות שבישראל השיקול הבטחוני מכפיף הכל ושיקולי יהדות גוברים על דמוקרטיה ובהסתכלות רחבה שום דבר טוב לא יצא מזה.
וככה מתעוררים לבוקר בו עלי סעיד דוואבשה, פעוט בן 18 חודשים, נרצח כי הוא פלסטיני, שבו אתה מבין שיש אנשים, שהם רק קומץ, שנטילת חיי אדם מבחינתם היא מצווה. אם אין כיבוש, אין פלסטינים, האם בקבוק תבערה שנזרק על בית של פלסטינים פצע 3 והרג פעוט בכלל נזרק? בנט, שקד, יוגב, מגל, יעלון או נתניהו, יכולים להתייחס בחומרה ולומר ש"זו לא דרכנו", אבל הם לא יפסיקו להצביע על מחנה השמאל כבוגדים ועל הפלסטינים כתת אדם, אם בכלל. אם צריך להפגין למשהו נאמנות זה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות לחיים במדינה הזאת בבוקר הזה משולה לתכריך לבן על גופתו של פעוט בן 18 חודשים.
האוירה של העדר הטלת הספק היא שמביאה אותנו למקום בו אנו עומדים. כדי לצאת מהמבוך של המינוטאור, אריאדנה נתנה לתזאוס חוט שני שינחה את דרכו החוצה. אי הטלת הספק הוא חוט השני שנשזר והולך בהיסטוריה שלנו והחוט כבר מאיים להיקרע.
הקו של איפה זה הגיוני ואיפה זה לא הוא קו שנמתח באופן אינדיבידואלי, אבל יש לו כמובן גם פן חברתי. ככל שאדם יהיה בתוך חברה הומוגנית יותר, כך הוא יהיה משוכנע יותר בצדקת הרעיונות שהוא מחזיק. לא סתם ישנם ניסיונות להשתיק אידיאולוגיות מסוימות, ההחלטה על הגבולות היא תמיד מוטה. כדי להתמודד עם המנגנון האנושי הזה, ניסתה האנושות לאורך שנותיה למצוא דרכים להביא מצד אחד ערכים מוסריים לקדמת הבמה ומאידך לייצר משטר וממשל שיהיו לו את הכלים להביא לטוב חברתי. הרעיון של דמוקרטיה לא דתית המאפשרת מחד פלורליזם ומאידך קובעת את גבולות הפגיעה היה אמור להיות אידיאלי. אלא שלתוך הכלי האובייקטיבי הזה אנחנו יוצקים תוכן שהופך את הדמוקרטיה למשנית. כשבישראל 2015 חשובה יותר אדמה מחיי אדם, הבטחה אלוהית מחיים נורמליים, יהדות על פני אנושיות, ניתן לומר די בוודאות שבישראל השיקול הבטחוני מכפיף הכל ושיקולי יהדות גוברים על דמוקרטיה ובהסתכלות רחבה שום דבר טוב לא יצא מזה.
וככה מתעוררים לבוקר בו עלי סעיד דוואבשה, פעוט בן 18 חודשים, נרצח כי הוא פלסטיני, שבו אתה מבין שיש אנשים, שהם רק קומץ, שנטילת חיי אדם מבחינתם היא מצווה. אם אין כיבוש, אין פלסטינים, האם בקבוק תבערה שנזרק על בית של פלסטינים פצע 3 והרג פעוט בכלל נזרק? בנט, שקד, יוגב, מגל, יעלון או נתניהו, יכולים להתייחס בחומרה ולומר ש"זו לא דרכנו", אבל הם לא יפסיקו להצביע על מחנה השמאל כבוגדים ועל הפלסטינים כתת אדם, אם בכלל. אם צריך להפגין למשהו נאמנות זה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות לחיים במדינה הזאת בבוקר הזה משולה לתכריך לבן על גופתו של פעוט בן 18 חודשים.
האוירה של העדר הטלת הספק היא שמביאה אותנו למקום בו אנו עומדים. כדי לצאת מהמבוך של המינוטאור, אריאדנה נתנה לתזאוס חוט שני שינחה את דרכו החוצה. אי הטלת הספק הוא חוט השני שנשזר והולך בהיסטוריה שלנו והחוט כבר מאיים להיקרע.
