חפש בבלוג זה

יום שבת, 5 בדצמבר 2015

מותו של טיטאן

אני מרשה לעצמי לדמיין כי לו היה שריד מספיד את עצמו וודאי היה אומר שבדרכו האופיינית, בחר יוסי שריד למות עם המילה האחרונה והוכיח לכל מי שטען שאין לו לב, שיש לו - הנה רק היום הוא נדם.

לו היה הפוסט הזה קנבס, ניתן היה לגלות את שכבות המילים שקדמו למילים האלה. כל ניסיון היה שלב בניסיון לזכך את התחושה למילים מדוייקות. איך מתארים את יוסי שריד במילים? המילים מתכווצות במקצת, מתגבבות ליצירת קוים לדמותו ולא יכולות. בימים בהם אדם הוא הגדרה כל כך גנרית, יוסי שריד הוא טיטאן.

בעידן של ח"כים ליצנים שניזונים מפרובקציות, ההומור המושחז של שריד הוא זיכרון של ימים אחרים.

בעידן של טיעונים מופרכים על חוקיות ההתנחלויות הנסמכים על התנ"ך, הלוגיקה הצרופה של שריד היא קאנונית.

בעידן של טוקבקסטים מחוסרי בינה ושטופי שנאה, הבוטות שיוסי שריד הואשם בה ובצדק, נדמית כמו שירת רנסנס. 

בעידן בו 13% מחברי הכנסת, כולל שרים, שבאים ממפלגות בהן מתקיימים פריימריז נקנסו או הוזהרו על שחיתות, ניקיון כפיו הוא אגדה אורבנית.

בעידן של חברי כנסת שמעדכנים את שכר הח"כים ומצביעים נגד השוואת קצבאות אנשים בעלי מוגבלויות לשכר המינימום, בולט מעברו של שריד עם משפחתו לקריית שמונה ולעבודתו כמורה בבית ספר התיכון שם. איש של דיבורים היה שריד, נואמים טובים ממנו קשה למצוא, אבל גם איש של מעשים. ברורים, נחרצים, ערכיים. אדם. 

בעידן של חברי כנסת הנדמים כמכות מתחת לחגורה, ניצב יוסי שריד משכמו ומעלה. כאדם. כנבחר ציבור.

בעידן של העדר אידיאולוגיות וערכים, היה שריד, יוסי שריד.

הוא לא ניסה להתחבב, אבל הוא היה מצחיק, עקשן, נאמן לדרכו. הוא לא התרגש ולא התלהם וסיפק כותרות ולא פרובוקציות.האמין בערכים ולא שלף אינטרסים.

כמה שלא ניאצו אותו, ניסו לפגוע בו, להשתיק אותו, הוא המשיך לעמוד איתן, צוק של מחשבה בהירה, חשיבה ביקורתית, ידיעות מעמיקות, הומור, חכמה ולשון חדה. ניסו להקיז דמו, ניסו להשחירו, אבל מעולם לא הצליחו לגבור עליו, לייאש אותו. כאחד הטיטאנים עמד תמיד על דעתו גם כשראה עד יומו האחרון את דרדורה של המדינה, הוא המשיך בדרכו חסרת הפניות, עיקש וגאה וצודק. 

היופי במילותיו של שריד לא היה ברצון לשכנע, לא את שומעיו ולא את קוראיו, שריד דיבר וכתב את שעל ליבו, את ראייתו את המציאות את אמונתו בערכיו. בדבריו נארגו להם חוטי ההיסטוריה, התנ"ך, הפילוסופיה, המיתולוגיה במחט של רב אומן עם שילוב מופלא של כישרון, ידע, לוגיקה, חדות מחשבה ואוצר מילים בלום. היכולת שלו להכיל את השנאה אליו לא נבעה רק מהגיון בריא, האמונה בערכיו היא זו שנתנה לו את הכוח, הכוח להמשיך ולומר את האמת שלו. במילותיו ניסה לפקוח את עיניי הארץ שאהב, להתיק את כבלי כיבושיה ולחבר מחדש את כבלי המוסר. לא, לא נביא זעם, רואה ניכוחה, את הדמוקרטיה נרמסת לצד המוסר בשל שיקולי ביטחון והבטחה אלוהית.

לא קדוש היה האיש ולא קדושה הארץ. 

אתמול בלילה נפטר יוסי שריד. ישראל חסרה אותו כבר. במי האפסיים בהם אנו מדשדשים היום, לאור נר זיכרון נוכל לספר על טיטאן הדמוקרטיה שלא נח על משכבו בשלום. 

כמה רחק מאיתנו השלום. כמה איננו יוסי שריד.

יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

הדמוקרטיה בכינון ישיר של התקשורת

התקשורת פוגעת בדמוקרטיה. אפשר לקרוא פעמיים, אני גם מוכנה להגיד את זה שוב. התקשורת חד וחלק פוגעת בדמוקרטיה. ואני אסביר - התקשורת שאמורה מסורתית להיות נדבך חשוב בדמוקרטיה ואף זכתה לכינוי כלב השמירה של דמוקרטיה, הפכה הלכה למעשה לכלי שפוגע פגיעות מהותיות בדמוקרטיה הישראלית החבוטה ממילא.

דוגמא מצויינת היא דו"ח מבקר המדינה שיצא אחר הצהריים (רביעי) על הפיימריז במפלגות, מה עושה התקשורת? האם היא מתייחסת לנושא בכללותו? לקלות העונש? למסר? ברור שלא, התקשורת מפנה זרקור לאורן חזן. הנה דוגמא חריפה לבגידתה של התקשורת בתפקידה. חזן אינו הסיפור, אבל האייטם החם הופך למהות. הדיון בחזן הוא תעודת עניות של תקשורת שמסקרת איש קטן ומסייעת ביודעין להפיכתו לאייקון. אלה לא ערכים, זו פרובוקציה. העדר כללי אתיקה בספירה הציבורית בא לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה, העדר כללי אתיקה בתקשורת בא לידי ביטוי בסיקור הנושא.

עוד נקודה? אורן חזן ככל הנראה העלים 25,000 שקלים, יושת עליו קנס מזערי של 5,000 שקלים. מכה קלה בכנף אבל היא נושא היום. במתווה הגז לוקחים מהציבור מיליארדים והתקשורת לא מצליחה לעניין את הציבור. חוסר היכולת של התקשורת לעניין את הציבור בנושא למרות שרובה יוצאת מפורשות נגד מתווה הגז ואף מביאה עובדות לגיבוי לטענותיה היא דוגמא לכשלון התקשורת - היא לא מצליחה לעורר שיח, "מגש הכסף" שיצר עניין גם לא יצא מהמיינסטרים וגם הגיע מאוחר. למה התקשורת נכשלת? לא בגלל הדיווח אלא בגלל שהיא איבדה את אמון הציבור, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה מידת האמון בתקשורת ירדה למטה מ- 30% בשנה האחרונה. זה לא קרה סתם וזה צריך להעיר את התקשורת מכהות החושים שאחזה בה בנוגע לתפקידה בדמוקרטיה. אם התקשורת היא סיפורי אורן חזן ומרעיו היא רק עוד ערוץ של תרבות דיון רדודה ולא מקור מידע.

כאשר התקשורת ממעיטה להתייחס לנושאים המהותיים ובעיקר מציפה את הנושאים ה"סקסיים" שמושכים קהל ומביאים רייטינג, היא לא רק מרדדת את השיח היא מעבירה את תפקידה ממקום של ספק מידע ויצרן ביקורת למקום של מידע בידורי שלא דורש חשיבה מעמיקה. התקשורת בישראל נעה על הגבול של סנאף, שנועד לענות לצורך של הציבור בהתרגשות. תחום בו, ממש כמו פורנו, הדרישה לאקשן הולכת וגדלה והתקשורת בישראל ששה לספק אותה ללא הבחנה ולראייה ההבדל בין הצנזורה העצמית שהטילה על עצמה התקשורת הצרפתית מול הסרטונים המתומללים בישראל המתעדים אירוע דקירה עד לוידוא ההריגה של המחבל. התבטלות התקשורת בפני הרייטינג, הכניעה לטוקבקיזם היא בגידה בתפקידה.

לתקשורת היכולת החיונית להעניק נקודת מבט רחבה, התקשורת היום היא נקודתית מרצון. עברה מ- zoom out ל- zoom in והתוצאה היא איבוד פרופורציות בסיקור. התקשורת היא לחיצת היד לפרוטוקול של נתניהו ועבאס ולא הקפאון המדיני, אורן חזן ולא שחיתות שלטונית. תקשורת שמצרה את  גבולות הדיון בוגדת בתפקידה. רידוד והצרת גבולות השיח הם פגיעה בדמוקרטיה. התקשורת שלא מייצרת שיקוף מציאות, מייצרת עיוות מציאות.

התקשורת שאמורה להיות מוגנת על ידי חופש הביטוי, שאמורה להגן על הדמוקרטיה מעדיפה להפוך את חופש הביטוי לחופש מאתיקה, מהעקרונות שהיו אמורים להיות נר לרגליה. התקשורת מעדיפה פס לדים מנצנץ בשם פרובוקציית הרייטינג, הדמוקרטיה מוזמנת למצוא מקום נוח לרגלי מזבח הזהב החדש.


יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

הסיפור הוא לא תוכנית מדינית, לידיעת סיעת העבודה

היום תדון סיעת העבודה בשלוש הצעות מדיניות: של חיליק בר, שהיו"ר הרצוג הביע בה תמיכה, של עמיר פרץ ושל עומר בר לב. מול ה"אין תוכנית אבל נעביר את הזמן" של נתניהו, יש מחד חשיבות לתוכנית מדינית שמציעה חלופה על ידי מפלגת המרכז(ונניח שגם)שמאל הגדולה. מאידך, לאור ההתנהלות של מפלגת העבודה, בעצם גם אין בכלל חשיבות. השאלה היא אם למרות היותה באופוזיציה, תחתור המפלגה לקדם את היוזמה שלה כדי להוכיח שיש אפשרות נוספת לבד מאשר "לנצח נאכל חרב". וזו שאלה חשובה. ובעצם גם לא.

לא, בעיקר מכיון שהציבור בישראל מוכיח שאינו נזקק להוכחות כדי להאמין. לו היה כזה מזמן היה נתניהו נחשף במערומיו (הסכם איראן הוא דוגמא מצויינת, בה נתניהו נחשף במערומיו, אך מעולם לא נתבע לשלם מחיר על זה), אבל הציבור בישראל הוא בעיקר ציבור מאמין, גם כאשר הדובר אינו ידוע באמירות אמת. השאלה היא האם הציבור הישראלי מוכן להאמין ש:
א. נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית וזה בהחלט לא אינטרס ישראלי (בטח שלא לאומי, סליחה הייתי חייבת) ובטח שלא ציוני
ב. הסכסוך הוא טריטוריאלי ולאומי ואינו עניין של טרור איסלמי רדיקלי כפי שרוצים נתניהו ובנט למצב אותו
ג. יש חלופה מדינית המאפשרת הסכם של שתי מדינות לשני עמים

זהו קרב על התודעה הישראלית והיא עדיין לא קטטונית באופן מוחלט. יש אפשרות לעשות את זה, רק שצריך לשם כך מפלגה אקטיבית בעלת קול ברור שמהווה אופוזיציה לוחמת אמיתית ויש לה חזון ברור. את כל אלה לא יצליחו להשיג היום בישיבת הסיעה. ועוד לא התחלנו לדבר על הנהגה, לא מנהיג, אלא הנהגה כזו שיחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיה. אבל אני נגררת למחוזות הפנטזיה. מה שמחזיר אותי לשלוש ההצעות שעומדות על הפרק.

נתחיל מזה ששלוש התוכניות מאופיינות בעיקר ברצון להיפרד מהפלסטינים זו הסיבה וזה המסובב, ההצעות של בר ובר-לב גם מרמזות, לפחות בעיני, על חוסר אמון בפלסטינים וראייה חד-צדדית בעיקרה. הרעיון הוא היפרדות וסליחה שאני אומרת את זה, שתיהן מרגישות יותר כמו התנערות מאשר היפרדות מושכלת הרואה לא רק את האינטרס הישראלי הצר, אלא גם את האינטרס האזורי.

התוכנית של חיליק בר, והיא בטח לא קשורה לעובדה שבר מתעתד לקחת את, כלומר להיבחר ל, תפקיד יו"ר הועדה המדינית של המפלגת העבודה, היא תוכנית בעייתית. היו אחרים שכתבו על התוכנית טוב ממני, אבל היא בטח לא קול שמאל מובהק, היא מנסה לייצר פיתרון שיקרוץ לאנשי מרכז ימין מאשר למחזיקי דעה אחרת. 

התוכנית של עמיר פרץ הכי מתקרבת לקול בעל חזון ותוכנית המגיע ממפלגת שמאל-מרכז, ואפילו כוללת לוח זמנים ישים, אולם המתווה המוצע נוגע באותן נקודות המייצרות את הכשלים בכל משא ומתן ואינו מציע פתרון קונקרטי. למשל, נושא קביעת קווי הגבול, ברור שזה חלק ממשא ומתן אך למעשה זו אחת מנקודות המחלוקת הקבועות, זאת אומרת בתקופה בה התנהל משא ומתן. 

כאשר הימין מחוסר תוכניות וזו מדיניותה של ישראל, והבציעות של תוכנית מדינית של המחנ"צ היא בעיקר השתעשעות פילוסופית, השאלה האמיתית היא מה בעצם צריך לעשות עכשיו? הנכונות של הציבור הישראלי לעלות על מדים היא גבוהה הרבה יותר מהנכונות שלו להיאבק למען עתידינו ועתיד ילדינו, לכן ממנו ככל הנראה לא תבוא הקריאה לשינוי. הקרב למעשה הוא קרב על התודעה. תוכנית מדינית היא כלי עזר חשוב אך לא יהיה בה ממש אם היא לא תגובה בפעילות בעיקר הסברתית ויצירת גוף הנהגה דינמי. יוזם ומגיב.

הקרב הוא קרב על התודעה ודווקא למפלגת העבודה יש קלף מנצח - בעוד נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית בה פלסטינים יהיו חלק ממדינת ישראל, מרבית הישראלים כל כך שונאים את הפלסטינים שזו סיבה מספיקה מבחינתם להיפרד מהשטחים. לא צריך לשם כך טקטיקת הפחדה גזענית, מספיק לדבר במספרים. למפלגת העבודה יש כלים, אין להם חשיבות כשאין מי שיפעיל אותם. אבל עזבו שטויות, למה לדבר על הבחירות הבאות? עדיף לדון בתוכניות מדיניות ואחר כך להיות אופוזיציה "ממלכתית" לנוחות "האין תוכנית" של נתניהו. מנהיגות היא אחריות. אין ממש כאלה בנוף הציבורי הישראלי. 

יום שני, 30 בנובמבר 2015

מגל - הזורעים בהטרדה בהתפטרות יקצורו

"ינון מגל התפטר כי הוא אדם ערכי", זה מה שאמר היום שמעון ריקלין שניה אחרי שאמר שמה שמיוחס למגל הם מעשים ואמירות שלא יעשו. על זה יש לי רק דבר אחד לומר - אם ינון מגל היה אדם ערכי מלכתחילה לא היתה לו סיבה להתפטר. אדם ערכי, גם אם הוא מתחיל עם אישה נשואה בעודו נשוי עדיין לא מתבטא ככה. אולי יש לו ערכים (עליהם ניתן להתווכח), אבל ערכי או מוסרי הוא לא, זה צריך להיות ברור. כרגע הוא בעיקר ממזער נזקים. מחד, הוא בוודאי מקווה שהתפטרותו תפסיק את האש שבוערת בשדה הקוצים שהוא זרע בעצמו ומאידך, הוא לא מוכן שהפגיעה תבוא על חשבון פטרונו הפוליטי - יו"ר הבית היהודי בנט.

בסוף השבוע יצא לי לקרוא קצת מכתבי ההגנה שפירסמו חבריו חובשי הכיפה כמו אראל סג"ל או שמעון ריקלין. הניסיון לצמצם את מעשיו נראו לי בעיקר כמו ניסיון להגן על ציבור ולא על אדם. כל אחד מהם בדרכו ניסה לצמצם את המשמעויות של מעשיו של מגל. ריקלין ניסה לגלגל את הכדור לעבר המגרש הפוליטי וקשר את הפגיעה בח"כ ימני למשנה פוליטית של השמאל שאינה קשורה למעשיו ואילו אראל סג"ל ניסה בדרך מעוותת משהו להקביל את ההטרדות המיניות של מגל לרומן מחוץ לנישואים. במידה רבה הם ניסו לצייר אותו כקדוש מעונה המשלם מחיר גדול יותר מחטאיו.

במידה מסויימת גם הצליח להם - בדף הפייסבוק של ינון מגל ובדיונים אחרים אפשר למצוא אנשים רבים שרואים בינון מגל "אציל נפש" - אדם שככל הנראה דחף למכרה לשון בפרהסיה הוא אציל נפש? או שמא הגבר שבגילוי נפש "מחוספס" אמר למישהי שהתחת והציצי שלה מחרמנים אותו הוא אציל הנפש? סליחה שאני אומרת את זה, אבל אם אלה ה- pick-up lines של ינון מגל, הרי שיש לו בעיות אישיות אותן שום קריירה פוליטית או חזרה בתשובה לא יוכלו לתקן. זה לא ענין של שמאל ימין ולא עניין של נקמה, זה עניין של נורמות התנהגות פסולות. שום דבר לא עומד לזכותו של מגל בסיפור הזה.

על רקע ההצדקות האלה דווקא התנהגותו של מגל אחרי הפירסומים ראויה, אולי מעט מאוחרת, אבל אדם הניצב מול הרס הקריירה הפוליטית שהחל לבנות יכול לקחת רגע כדי להחליט על צעדיו הבאים. לעומת זאת המחנה שמגן עליו לא פורש מחיים פוליטיים והמחנה שמצדיק אותו מנסה לגלגל את הסיפור לפתחם של התקשורת והשמאל. שום מנצחים לא יוצאים מהסיפור הזה. אולי לבד מרחלי רוטנר שהוכיחה שבמקום בו נשים עומדות איתן על זכויותיהן, גם בעלי תשובה לא עומדים. 

אדם קוצר את מה שהוא זורע, המהלך של מגל בעיקר משאיר אותו לבד כדי לספוג את האש ולשחרר את בנט והבית היהודי מהרבב שהוא הדביק להם. מבחינה פוליטית ואישית הוא עשה את הדבר הנכון, הוא רק עשה אותו אחרי שהוא עשה את הדבר הלא נכון. ינון מגל הוא לא אדם ערכי, זה עולה בוודאות מפעולותיו. מה שאפשר להגיד עליו זה שהוא לקח אחריות וגם זה ראוי. מסתבר שהרף שלנו הוא עד כדי כך נמוך.



יום שבת, 28 בנובמבר 2015

יום הולדת דרקונים ופנטזיה

קטינא חוגג 6 שזה מצחיק כי הוא קטינא ושש זה לא ממש קטינא. אבל כנראה דינו, לפחות לעת עתה, להישאר קטינא. 

כרגיל כמו לפני כל יום הולדת ההחלטה לגבי הנושא היתה רבת שלבים, תהפוכות ומיני שכאלה. אבל קטינא החליט שהוא רוצה מסיבת "פנטזיה". נכון שזו דרישה שמרגישה כמו הליכה אל מעבר לקשת, אבל עם זאת אני חובבת אתגרים ידועה. למרות החיבה לאתגרים, נושא רחב שכזה מצריך בירור, בכל זאת מחוזות הפנטזיה שלי הם לא מחוזות הפנטזיה שלו. 

לאחר לבטים לרוב הוחלט על יומולדת עם יצורים פנטסטיים שכל כולו קורס אימון למאמני דרקונים. איך עושים את זה? ובכן בדיוק לשם כך נתכנסנו. הפוסט הזה ייבנה ככל שתתקדם הדרך למסיבה. אגב עוד 8 ימים מרגע כתיבת שורות אלה, אבל בטח לא השורות הבאות. ללמדכם שהייתי מאוד שאננה. בעדה שלי נהוג להיות מוכנה הרבה לפני ולא לסמוך על כישרון כדי להגיע לרגע האחרון בנס. הפעם איכזבתי. 8 ימים לפני וכל מה שיש זה רעיונות בראש וקומץ מתנות שהספקתי לקנות שיהיו הפרסים שיאספו מוזמני יום ההולדת לאורך המסיבה.

מה שברור הוא שקטינא רוצה ביצי דרקונים אישיות במקום פיניאטה (ספוילר: זה ישתנה) ואני לא בטוחה שחשבתי על זה כמו שצריך לפני שאמרתי כן. שזה אומר אמרתי כן ואחר כך קצת הצטערתי, אבל למי יש זמן להצטער כששעון הדרקונים דופק? מצאנו בחנות מארז עם 25 דרקונים קטנים. השמחה היתה מוקדמת כי:
א. התברר שזה לא רק דרקונים
ב. התברר שהילדים ממש רוצים די הרבה דמויות לעצמם
היו לי שתי ברירות - ההורה התבוני יאמר לילדיו "זה מה יש" ויסרב להתקפל וההורה הפחות תבוני ילך לקנות חבילה נוספת. יש גם הורים היברידים (כמוני) שמתחילים ב-א' אבל בשל העדר חוט שדרה ממשיכים ל- ב', רק כדי לגלות שהילדים דווקא הסכימו בעצם ש"זה מה שיש" ואין צורך לקנות עוד, אבל רק לאחר מעשה, זאת אומרת קניה. 

בואו נקרא לזה שלב א'
בהליכים
בהתחלה הכנסתי את הדרקונים לבלונים אלא שעד גמרתי להכניס יותר מחצי מהדרקונים לבלונים, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, ממרבית הבלונים יצא האוויר. קבלת החלטות תחת לחץ הביאה אותי להכניס את הדרקונים לתבניות קפקייקס מסיליקון ולשפוך עליהם גבס. כשזה התייבש קיבלתי דרקונים בתוך קפקייקס ללא הכיפה. קיננה בי תחושה שלו היו דרקונים, ביציהם לא נראו כך.  מכאן התחילה עבודה בגבס ליצירת משהו אובלי יחסית. אחרי שהתקבלו 21 דברים, שאף אחד לא יכול לטעון שהן לא ביצי דרקונים כי אף אחד לא ראה ביצי דרקונים, הושלמה מלאכתי. הנה קן הדרקונים, אגב, זה מגיע עם הוראות הפעלה - הבקיעה בבית המאלפים ולא אצלי - תודה רבה. אדירים שישמור כמה לכלוך זה גבס.
קן דרקונים עם המון ביצים

זה יומולדת פנטזיה - דמיון זה הכרחי
אז התברר לי שבכל זאת צריך פיניאטה כי צריך ממתקים. כבר היה לי גבס ולכן התקבלה עוד החלטה - הפיניאטה? ובכן, גבס. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה של חיי, אבל אין עוד הרבה זמן לחכות כדי לגלות. גם פה כמובן זה התחיל כפיניאטה של ביצה. קלי קלות חשבתי לעצמי וניגשתי למלאכה. כשכבר היתה ביצה כמעט גמורה. מאלף הדרקונים הצעיר, הוא הוא קטינא, שינה דעתו בשנית והחליט הוא מעדיף דרקון. לא הרבה אנשים יודעים אבל "אין יאוש בעולם" זה בכלל מוטו של אימהות. עם קצת מאמץ והרבה דמיון, גם שלי (וגם של הילדים), בהחלט אפשר לראות דרקון בתוצאה הסופית. 

שנמשיך למסיבה? אני לא מקשטת את הבית. אין לי זמן. כן, אני מודעת לאימהות שגם מקשטות את כל הבית. אימהות, נניח כמוני, שמחכות עד לרגע האחרון לרוב לא מספיקות את זה. אימהות בעלות ניסיון יודעות שלקשט זה נהדר אבל תכל'ס לא בטוח שזה שווה את ההשקעה כי הילדים בעיקר אוהבים את המשחקים. אבל אין ספק ברשת ניתן למצוא רעיונות מדהימים לאיך להפוך את הבית שלך לארמון אבירים או כפר לוחמי דרקונים. וזה באמת ממש יפה. טוב בעצם, אולי לא שווה לראות את זה כי זה די מדכא שיש הורים כל כך משקיענים. פה אני אצטרך לשים את הגבול וכידוע גבולות זה חשוב.

כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.

חרבות של אמיצים
אחד הדברים שהילדים ידעו זה שהם צריכים את עזרת הקוסם הטוב. הם גם ידעו שעד שלא יוחזר לו שרביט הקסמים שלו, הוא לא ישתחרר מהקללה. לכן, הם יצאו למסע חיפושים. <משחק חפש את השרביט עם משימות> אחרי שימצא השרביט יתחיל משחק "הדבק את השרביט לקוסם" כדי לשחרר אותו מהקללה. אחרי שהקוסם ישוחרר, הוא יספר לילדים את כל מה שהוא יודע. הוא גם יספר שהקוסם המרושע לא ידע שלוקח כל כך הרבה זמן לביצי הדרקונים לבקוע ולכן הוא נטש אותן ועל הילדים למצוא אותן. אבל הם צריכים אימון מזורז:

הקוסם ילמד את הילדים על יצורי קסם בעזרת בינגו

אח"כ כל לוחם יקבל חרב (בלון) וייערך אימון חרבות, כולל טקטיקות. 

אז הקוסם יחלק לכל המשתתפים תיק אוצרות, לאוצרות שיימצאו לאורך המשחק. 

כמו בכל התחלה, השלב הראשוני הוא חידון ידע בנושא פנטזיה וכל מאלף יקבל 3 מטבעות בעיקר כי אין תשובה נכונה. אז הקוסם יסביר להם שעבודת צוות זה הדבר הכי חשוב ומאלף דרקונים הוא קודם כל חבר. <מספר משחקים בנושא אמון ושיתוף פעולה: משחק כדור עם בלון, מרוץ תפוחי אדמה ועוד> בסוף המשחקים כל מאמן יקבל שני צמידי חברות.
כובע שמחת בית הדרקונים

עוגה ולא אילוסטרציה
שלב המסע כולל עוד מספר משחקים. המשחק האחרון כולל קבלת פנס וזחילה לתוך "מערה" כדי למצוא את ביצי הדרקון. אז תגיע הדרקונה המאושרת ותשאיר לכל ילד מתנה - גם את ביצת הדרקון וגם פיניאטת דרקון מלאת ממתקים. אחרי השמדת הפיניאטה, כל ילד יקבל כובע דרקון וניגש לאכילת העוגה.

שקיות הפתעה אישיות עם ציור ותודה
בסוף כמובן שכל ילד יקבל גם שקית הפתעה אישית לשמור על "שק האוצרות". ככה עושים יומולדת דרקונים. אם זה יצליח נדע עוד קצת יותר משעה. 

יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

20 שנה. הטרדה. מטרד

אני אשה, הסקאלה של הטרדות מיניות לא פסחה מעליי. הטרדה במרחב ציבורי, הטרדה של מכר במידה כזו או אחרת של קרבה שבודק גבולות, הטרדה במקום העבודה, הטרדה טלפונית והטרדה ברשת. ייתכן שלא מניתי את כל הסוגים.

את כלל ההטרדות נפנפתי מעליי בצורה כזו או אחרת, ומנעד הדרכים להתמודד גדול לא פחות ממנעד סוגי ההטרדות. לרוב לא שיתפתי כי הן לא היו מהסוג שמצאתי לנכון לדווח עליהן, מסוג הדברים שמעבירים הלאה. החשיפה, התלונה, הזרקור לא נראו לי כמו משהו שאני רוצה להתעסק איתו. את לומדת לספוג ולהמשיך הלאה. להאמין בעצמך, אבל זו לא העצמת העצמי זה מזעור ה"תקרית". הפעם היחידה שהתלוננתי היתה בשל מטריד טלפוני, אלא שההטרדה הלא מבוקרת של קצינת המשטרה שחקרה אותי היתה משפילה לא פחות מעצם ההטרדה עצמה.

אבל. תמיד יש אבל. היה מקרה אחד. לפני 20 שנה. זה ארך אולי 2 דקות. אולי פחות. זה חי ובועט כבר 20 שנה. מן הטעם הפשוט שהטרדה לא נגמרת באקט שהיה או לא היה. זה יומיום של כתם בפינת המראה שלא משנה כמה תמרקי אותו - הוא שם. הטרדה לא נשארת בעבר. שותקת או לא שותקת, היא שם. נטל שתיקה שלא ייפתר. והעניין הוא שאת יודעת שזה גם לא ייגמר גם אם תוציאי הכל. גם לא עוד המון מילים מעכשיו.

לא, זה לא מכתיב דבר בחיי, זה פשוט שם. 

הייתי בת 21. הוא היה בן 30+. לא היה ביננו מעולם משהו רומנטי או מרומז. לילה אחד ישנתי על מזרון רחוק ממנו אך באותו חדר. הוא נצמד אלי מאחור ברגע שחשב שנרדמתי. אני לא יודעת מה עבר לו בראש, אני יודעת שאת המחשבות שהתרוצצו לי בשניה הזאת אני לא יכולה לתאר. בשבריר של שניה היה לי ברור שאני מוכרחה לקטוע את זה ושלעולם לא אומר על זה כלום. קטעתי. שתקתי. עכשיו אני מדברת. וגם לא ממש. 

אני לא יודעת אם הוא יקרא את המילים האלה. אני לא יודעת אם הוא זוכר את הלילה ההוא. אני יודעת שאת הגועל האינהרנטי שאני חשה כלפיו הוא לא מזהה בכל פגישה. הוא גם לא מעריך את השתיקה שהשאירה אותו נשוי. אבל השתיקה לא נועדה לגונן עליו. השתיקה נועדה לצמצם את מעגל הנפגעים של פעולה שבכלל לא הייתי אחראית עליה. השתיקה היא אחריות שלי שלקחתי כשהוא שכח את את האחריות שלו.

את התחושה המחוללת כשאבר המין שלו נגע בי שום דבר לא ישטוף. הבגידה המחורבנת באמון שלי והשתיקה הדוחה במשך השנים. לא מבט מתנצל. לא בושה. לא סליחה. אני תוהה אם זה עובר לו בראש בכל פעם שהוא צם בכיפור. תוהה אם בכל פעם שבתו יוצאת לבלות הוא חושש מגברים בדיוק כמוהו, חארות שהיו בעמדה של אמון ורמסו אותו באבחת זקפה אחת.

20 שנה. 

20 שנה של הטרדה. הטרדה זה לא אקט חד פעמי, זו חוויה מתמשכת שגוזרת אחריות על הקורבן בין אם היא שותקת ובין אם היא מדברת. בחברה שנוטה לבודד מקרים או לשפוט חומרה של מקרה על פי תפקוד הקורבן יש כאן הטייה מטרידה. הטרדה היא מטרד יומיומי עוד הרבה אחרי שהחברה בוחרת שוב ושוב להתעלם ממנו. בעיית התפקוד היא לא שלנו, אנחנו לומדות לתפקד מצוין.  

ארגז הכלים החסר של יו"ר הכנסת

יומיים גועשת המדינה מהתנהגותו המחפירה של ח"כ אורן חזן כלפי עמיתתו ח"כ אלהרר ומחרמנותו (טרם היה חבר כנסת) מטרידת הנשים של ח"כ ינון מגל. בעיניי, שני חברי הכנסת הספציפיים האלה מביישים את הכנסת ולא שהיה יותר מדי מה לבייש. אפשר למלא שורות שלמות בדעה אישית ועוקצנית, אחרים יעשו את זה. אפשר וראוי לדבר על הסף הקבלה הנמוך לחברי הכנסת ולחשוב מחדש אם בכל זאת יש צורך במספר קריטריונים נוסף מעבר לאזרחות ישראלית, לפחות 7 שנים מסיום עונש מאסר העולה על 3 חודשי מאסר בפועל, שלא הורשע בעבירה שיש בה קלון ושנכנס לרשימת מועמדים של מפלגה.

תיקון 9, לחוק היסוד הוסיף את סעיף 7 א' לחוק יסוד: הכנסת ובו פירוט המנועים מלהשתתף בבחירות, אך הקריטריונים בו קשורים אך ורק לסוגיה הבטחונית - שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. תיקון זה, שהוא כמובן מגמתי, אינו מהווה חידוד של קריטריונים בסיסיים לעניין רמת חברי הכנסת. בשם הדמוקרטיה, יצירת קריטריונים חוטאת לרעיון הדמוקרטי, הצבת חסמים לכניסה לכנסת נתפסת, במידה רבה של צדק, כבלתי דמוקרטית. אכן, דמוקרטיה טולרנטית גם לטמטום וגם להעדר ערכים, ככל הנראה זה המחיר של שלטון הרוב.  

ינון מגל ואורן חזן כסימפטומים לחולי או נושא הקריטריונים החסרים לסיפה של הכנסת הם נושאים תיאורטיים בלבד, הכלים שיש בידה של הכנסת כדי להלחם על שמה הטוב ועל יכולת העבודה שלה הם הנושא שיש לדון בו. אף אחד לא מדבר על זה שמסתובב לו יו"ר הכנסת ומסביר שאין לו ממש כלים להילחם בתופעת אורן חזן ודומיו. ליו"ר הכנסת יש זמן להתראיין בכלי התקשורת, ליו"ר הכנסת יש זמן להעלות סרטון ליוטיוב בו הוא טוען שיש בכנסת "שור מועד" ומתעד את ההתנצלות (חיונית לפרוטוקול) - ליו"ר הכנסת כמו כל יהודי טוב יש ככל הנראה זמן להתלונן במקום להפשיל שרוולים ולעשות.

במדינה אוטופית חברי הכנסת היו אנשים שערכי מוסר הם נר לרגליהם. אין דבר כזה. לכן, אין ברירה אלא לקבוע קוד אתי ברור לחברי הכנסת, כזה שגם יטיל סנקציות ברורות ומשמעותיות על חברי הכנסת שעוברים על קוד זה. קביעת נורמת התנהגות, אכיפה של נורמות אלה וענישה במקרה של מעבר עליהן היא כלי חיוני בעבודת הכנסת ויתרה כלי חשוב לעליית האמון הציבורי המוסד המדורדר הזה שאמון על ייצוג הציבור. מי צריך לעשות את זה? ובכן, על יו"ר הכנסת לקדם את זה אם שאלתם. 

יו"ר הכנסת בוודאי מכיר בעובדה המצערת שאמון הציבור בכנסת הולך ויורד, השאלה היא למה הוא אינו עושה דבר כדי לטפל בנושא? כללי האתיקה הקיימים הם בני 33 שנים, אמנם נוספו עליהם הוראות שונות, אך מאז הם לא אוגדו אפילו פעם אחת למסמך קוהרנטי ישים ובציע. ספק אם מרבית חברי הכנסת מכירים באמת את המסמך, מה שהופך אותו לכלי אנכרוניסטי שלא מתאים למציאות. היו ניסיונות להוציא את זה לפועל. זה לא קרה.

בשנת 2003, יו"ר הכנסת לשעבר, הנשיא רובי ריבלין, מינה את הועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת בראשות השופט בדימוס יצחק זמיר. אגב הועדה הוקמה בעיקר בשל פרשת ההצבעות הכפולות (יחיאל חזן, אבא של, היה בין 5 הח"כים החשודים). המלצות הועדה מפורטות הקיפו כל פרט בעבודת הכנסת ועבודתם של חברי הכנסת, כולל הרחבת סמכויות של ועדת האתיקה. ההצעה הוגשה עוד בתקופת הכנסת ה- 16 ולא נעשה עמה דבר. בכנסת ה- 18 היה עוד ניסיון והוקמה ועדת משנה בראשות חה"כ אורון, גם היא ניסחה קוד אתי, גם הוא קבור בכנסת. 

ממשלת ישראל בשיטתיות פוגעת ביכולת החשובה ביותר של הכנסת והמהות לקיומה - הפיקוח על הממשלה. הכנסת של היום היא כנסת מחוסרת שיניים, אם של הקואליציה ואם של האופוזיציה, ועם זאת ולמרות כל זה יש לכנסת, ובטח ליו"ר הכנסת מה לעשות. למשל, על שולחן יו"ר מונחת הצעת חוק סדורה של בשם "כללי האתיקה לחברי הכנסת" המכילה מתווה לקוד אתי ברור שיעצים את ארגז הכלים הריק לכאורה של יו"ר הכנסת, אם אני יודעת את כל זה גם היו"ר יודע. אז למה היו"ר לא פועל כדי לחזק את הכנסת ולשפר את תדמיתה? זו ככל הנראה שאלה שיש להפנות אליו. הנה שאלתי.