חפש בבלוג זה

יום שבת, 9 בינואר 2016

שאלות שנותרו ללא תשובה

שורה תחתונה? כל הכבוד לזרועות הביטחון שהצליחו אחרי שבוע תמוה להגיע אל נשאת מלחם, המחבל מהפיגוע בפאב 'הסימטה', בו נרצחו אלון בקל ושמעון רואימי, שרצח גם את נהג המונית אמין שעבאן ביום שישי שעבר. אלא שלפני השורה התחתונה מגיעות מספר תהיות והן אינן קשורות לפרשיית הכלב שהסעירה את הרשתות החברתיות עד שנודע שלכלב שלום.

התנהלות המשטרה וזרועות הביטחון בכל הפרשה הזו היתה תמוהה. אולם עוד לפני כן מתעוררות שאלות על האירוע כולו. הבחירה בפאב עצמו מוזרה - למה דווקא שם? בתל אביב בשישי אחה"צ יש מקומות מלאים יותר. גם מבחינה אסטרטגית, ואין בבעלותי מוח פלילי במיוחד, כל המיקום מוזר ולא מאפשר בריחה נוחה מלכתחילה. לפי דיווחי התקשורת, לפחות בהתחלה, הרי שדומה שהמקום לא רק נבחר בקפידה אלא אף תוכנן נתיב מילוט ומספר חלופות, מה שמרמז גם על הקפדה ותכנון. 

אבל אחרי ההגעה למקום הפיגוע הוא גם בוחר במקום הריק יותר, שזה לא ממש דפוס טרוריסטי מובהק. תוסיפו לזה את קור הרוח בדרכו לשם, ואז את הכניסה לחנות וההשתהות שם. איזו סיבה יש להיכנס לחנות. האם הוא רצה שיזהו אותו? האם היה בזה מסר כלשהו? הוא הרי לא נכנס לשם כי הוא רצה פיצוחים או היה רעב, אולי רצה לבחון את האזור לפני או שחיכה למשהו שיקרה או מישהו שיגיע?  ואם הוא חיכה למשהו או מישהו הרי שכנראה המטרות לא היו סתמיות. מה שחובר לשאילתא של ח"ב גבארין מהרישמה המשותפת לגבי קשר קודם בין נשאת מלחם לאחד הנרצחים, שאילתא עליה היה השר ארדן מנוע מלהגיב בשל צו איסור פירסום.

כשהוא יוצא מהחנות, הוא בוחר לירות רק בכיוון אחד ודווקא זה הרחוק יותר ממנו. זו לא בחירה מיידית של מי שרוצה לעשות פיגוע טרור, הרי טרור מאופיין בחוסר הבחנה בין הקורבנות. הוא לא ממשיך לירות עד שפוגעים בו, בגדר תמות נפשי עם פלישתים בגרסת "אללה אכבר", אגב אני לא חושבת שיש עדות לקריאה כזו בכלל. הוא לא מנסה ליצר נזק היקפי גדול, הרי סליחה שאני אומרת את זה, הוא היה יכול להרוג הרבה יותר אנשים, עד כמה שאני מבינה, ואולי אני טועה, אבל זה הרעיון של טרור. הוא גם לא פוגע באנשים בנתיב הבריחה שלו, כלומר עד שהוא עולה למונית. איזה מן טרוריסט דה-לה-שמאטע זה? אם הוא מפחד שיתפסו אותו הוא לא אמור להרוג עד שהוא מת? לא שאני מתלוננת, אני רק מציינת שזה מוזר.

דווקא רצח נהג המונית נראה לי לא מתוכנן, אבל אינני יודעת. מצד שני, אולי הוא היה חלק מנתיב המילוט? אולי הוא כן קשור? ואיך זה ייתכן שנפוצו שמועות על זה שבידי המשטרה דווקא יש את הוידיאו ממצלמת המונית ואילו אח"כ שמועות שהמצלמה נותקה על ידי מלחם עצמו? 

אולי ראיתי יותר מדי סרטי פעולה אמריקאים, אבל כל אלה לא מסתדרים. זה לא מתחבר לתמונה של מחבל, גם אם כזה שפיגוע התאבדות זה לא הקטע שלו. וזה מבלי לדבר על כל התנהלות המשטרה המוזרה. או למה לאבא שלו היה נשק חצי-אוטומטי? 

או למה בעצם הרגו אותו? כלומר הבנתי שהוא ירה על כוחותינו, אבל ההוראה היתה לתפוס אותו חי - לא לקחו בחשבון מראש שהוא יירה? שכחו שיש לו נשק? וגם לא ניסו לנטרל אותו - הוא נורה בחזה ובראש. 

גם ההתכתבות של עורך הדין עם עובד השב"כ ופירסומה, ומה פשר ההודעה "קיבלת את האישור?" שמגיעה שעתיים אחרי. זה קשור לפעולה בערערה שהיתה בהתהוות באותו זמן? 

בחיפושיי, בניסיון להבין, נתקלתי בשני דברים מעניינים: הראשון - שמועה, שאני בוודאי לא יכולה לאמת, שפאב 'הסמטה' הוא מקום מועדף על אנשי זרועות הביטחון והשני - התייחסות למקרה קייס עובייד שהיה כנראה מגוייס של השב"כ בתקופה כלשהי של חייו, אבל חצה ככל הנראה את הקווים בין סיוע לישראל ופעילות נגדה. האם זה המקרה גם כאן ובשל כך כל הפרטים האלה שלא מתחברים? אני לא יודעת, אני רק אומרת שזה שנסגר המעגל והמחבל שילם בחייו על הרצח זה טוב ויפה אבל לא מוריד את השאלות מסדר היום.

אני לא אדם של קונספירציות ואני בטוחה שיש לכל זה הסבר הגיוני. אולם, ממה שידוע לציבור עד כה לא עולה כאן תמונה ברורה, להפך עולות שאלות. בדמוקרטיה, כידוע, יש לציבור זכות לדעת, אבל כדי לממש את הזכות הזו צריך לזכור לשאול.




יום שישי, 8 בינואר 2016

לא לפרובוקציה, כן לדמוקרטיה

אמא שלי הגדירה פעם מישהו, שלא בפניו כ"זמר הכי טוב מבין כל עורכי הדין שאני מכירה ועורך הדין הכי טוב מבין כל הזמרים שאני מכירה והוא אינו מוצלח באף אחד מהם". לו הייתי נדרשת לתאר את הצעת החוק של מיקי זוהר לגבי יום המנוחה הייתי מתארת כהצעת חוק הכי דתית מבין הצעות החוק הכלכליות והכי כלכלית מבין הצעות החוק הדתיות ובשתיהן היא אינה מצטיינת. הוגה הצעת החוק משתמש בנימוקים סוציאליים קלושים כשהוא נשאל על כפיה דתית ובנימוקים דתיים כשמדברים על חרויות, אבל למעשה הצעת חוק זו מאיימת לנתק קשר נוסף באיזון העדין שבין דת ומדינה.

מיקי זוהר מסביר שזו לא כפיה דתית אלא חוק סוציאלי, זה לא מפריע לו לטעון שיהדות היא סלע קיומנו ובלעדיה אין לנו קיום כאן. השימוש בשני הנימוקים גם יחד לא נראה לזוהר תלוש, אדרבא, מבחינתו זו נימוק "אל-כשל". אך למען ההגינות והלוגיקה, הרי שהעקביות הלוגית היא דתית בלבד, הרי אם היהדות היא סלע קיומינו ובלעדיה אין ישראל, הרי שברור שיש לשמור על השבת כיום קדוש ואם שמירת השבת חשובה לך הרי שברור שמבחינתך זה גם חוק סוציאלי. אלא בחוק אינו נמדד ביחסיות ולא מנקודת המבט האינטרסנטית של המתבונן היחיד.

גם מיקי זוהר מבין את זה ולכן בכל כוחו הוא מנסה להפוך את הצעת החוק שלו לאינטרס לאומי, אלא שבינתיים ההתנגדות להצעת החוק הזו חוצת קוי קואליציה/אופוזיציה ולא פלא שהיא בתהליכי הקפאה. אם כי יש להניח שהיא עוד תצוץ, ולמען האמת יש גם סיכוי שעוד כמה שנים היא גם תמצא רוב לא רק בממשלה, אלא גם בכנסת. 

הניסיון של זוהר להעמיד את הצעת החוק כתשובה היהודית המוחצת מול הסכנה האורבת לפתחה של ישראל, הלא היא מדינת תל אביב המתירנית מעוררת רחמים. בעיני רבים, עדיין, תל אביב מסמנת את כל מה שהוגי המדינה חלמו עליו - עיר ישראלית מודרנית וקוסמופוליטית המאפשרת פלורליזם. הבעיה אינה בהצעת החוק שככל הנראה לא תצא לפעול, אלא בהלך המחשבה המאיים על היסודות הדמוקרטיים שתל אביב מסמלת, בעובדה שהשיח בישראל עבר לשלב יהודי מאוד, ולכן יכול זוהר לומר כי בשורה התחתונה, תל אביב היא חוסר התחשבות ברחשי המדינה ויותר מכל מסמלת בריחה מהרעיון היהודי. תלוש? בוודאי, אך עדיין רבים בציבור מסכימים איתו.

את שאלתו של זוהר "מה עם הרעיון היהודי במדינה? הוא לא גובר על הכל?", ניתן לתרגם ל"האם בישראל מותר אורח חיים חילוני?" לשאלה הזו התשובה צריכה להיות באופן ברור כן. אציין רק שדווקא כחילונית בישראל זכויותיי מצומצמות ממילא בשל הצורך להתחשב בדתיים. במידה רבה אני גם משלמת מחיר - אני לא יכולה להתחתן באופן אזרחי, עליי לשלם על "הכשרת" מוצרים שאין לי כל צורך בהכשר עבורם, לממן בני ישיבות, אינני יכולה להתגרש שלא דרך בית דין רבני - רשימה חלקית.

יש מעט דברים שמאפשרים לי למצות את חילוניותי בישראל. אגב, אחד מהם הוא הקניות בשבת. ולמרות שמיקי זוהר חושב ששישה ימים אמורים להספיק, מסתבר שלא. אודה ולא אבוש, כי אני פעמים רבות עורכת קניות בסופר בשבת ואני אפילו לא תל אביבית. 

לעניין הפגיעה בסטטוס קוו, מיקי זוהר מתרגז, בעיניו סטטוס קוו הוא משהו דבר שנשאר אותו דבר לאורך זמן ולא "נפרץ באופן ברוטאלי", ככל הנראה הגידול במכסת בני הישיבות לא נחשב בהבנת המושג. סטטוס קוו הוא למעשה בתרגום "המצב הקיים" ולכן דווקא הוא כן נתון לעדכונים, כדי לשמור עליו בהתאם לשינויים. מה שמיקי זוהר מנסה לייצר הוא מודוס ויונדי, עוד נקודת ציון בחיכוך בין יהודית לדמוקרטית שמטה את הכף להגדרה יהודית. 

 "מי שמאמין לא מפחד" מסכם את מיקי זוהר את משנתו. זה בדיוק העניין, זה הזמן של מי שלא מאמין לעצור את הסחף הזה שישראלי משמעותו יהודי מכבד מסורת. אין צורך להגן בחירוף נפש על תל אביב, מה שמיקי זוהר חושב עליה מעניין כקליפת השום. יש להגן על החילוניות, על זכויות הפרט, ולפעול להשמעת הקול הדמוקרטי, המאפשר לחילוניים ודתיים לחיות כאן יחד. את התהליך של ריקון הדמוקרטיה וערכי הפלורליזם מתוכן לא עושה מיקי זוהר. תפקחו את העיניים.

יום רביעי, 6 בינואר 2016

אתם עדיין מתפלאים על נתניהו?

סרט שהוקרן אתמול ברשת PBS מגולל סיפור מרתק מפיו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר והשליח המיוחד מרטין אינדיק על תהליך השלום ועל קשרי ארה"ב-ישראל. בין היתר נאמר שם כי אינדיק זוכר שבהלוויתו של ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין, נתניהו אמר: "תראה את זה, הוא גיבור לאומי עכשיו. אם הוא לא היה נרצח, הייתי מנצח אותו בבחירות והוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל". זו עדות מצמררת, אך אינה מפליאה בכלל. אם יש מקום להתפלא זה על העובדה שנתניהו שיחרר משפט כן בנוכחות עדים שידידותם הפרסונלית עומדת בספק.

אם בכל זאת מישהו מוצא את זה מפליא הרי שהוא אינו מחובר למציאות הישראלית כבר שלוש קדנציות רצופות וכמעט שלושים שנה. זה לא שנתניהו לא השתנה, בוודאי שכן, כוח משנה אנשים. במקרה של נתניהו זה רק עשה אותו יותר זחוח. אין לי אלא לשער מה הוא אמר מתחת לשפם אחרי שסילבן שלום הלך לביתו בבושת פנים, או מה אמר לפטרונו אחרי נאום הקונגרס שלו בו הכריז מלחמה פוליטית על הנשיא אובמה.

"חידת נתניהו" היא פיקציה, אין דבר כזה. נתניהו עקבי ביותר ואין שום צורך לתהות לגביו, הוא מגיע עם התוויה. נתניהו איש ימין מוצהר, מבחינתו קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית חשוב יותר מדמוקרטיה או שלטון תקין. חשיבות היהדות אין מקורה באמונה, מקורה במנדטים. אלוהי נתניהו הוא הכוח, השלטון וכל אמצעי כשר בשמו. לכן, אין להתפלא שהמוכתר בעיני עצמו כ"מנהיג היהודים" אוכל השרצים בארוחות עם שלדון "הדמוקרטיה אינה מוזכרת בתנ"ך" אדלסון נותן את חסותו ליהוד הדמוקרטיה הישראלית כבר 7 שנים רצופות. מטרתו להמשיך ולהיות בשלטון, הדמוקרטיה אינה נר לרגליו והוא לא בוחל בשום אמצעי. 

באמצעות מסע הפחדה הוא יוצר שיתוק ומזין אותו על ידי חיבור הנרטיב היהודי לנרטיב הציוני תוך שרבוב אידיאולוגיה ימנית, זו ביצה בה נתניהו שוחה מעולה. את ההמון הוא משיג על ידי שיח "ציוני חדש" הרואה בשמאל אם כל חטאת ובאיסלאם איום קיומי, תחת החסות הזו הוא יוצר שיתוק מדיני שמחזק את כוחו תוך ניצול מצב שהוא עצמו יצר במו ידיו ומדיניותו. ישראל במצבה היום היא פרי הגינון האינטנסיבי של נתניהו והעשבים השוטים שהיא מצמיחה והפגיעה האמיתית בדמוקרטיה הם פרי ההסתה שלו עצמו.

נתניהו של 1995 הוא אותו נתניהו של 2016. העובדה שניסה לטשטש את אחריותו למסע ההסתה והדה-לגיטימציה שעבר רבין ושזה הצליח לו מעל למשוער אינה מעידה עליו, היא מעידה על הציבור הישראלי. הטקטיקה שנקט נגד פרס בקמפיין של 1996 אינה שונה מהקמפיין בבחירות האחרונות, השחרת השמאל היא הדרך שלו לסלול את דרכו האלקטורלי ואם הדמוקרטיה נרמסת בדרך, אז זה מחיר שיש לשלם. 

קו ישר עובר בין האמירה האומללה בהלוויתו של רבין, אם נאמרה, ובין האמירה ביום הבחירות כי "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" - כל דבר נתפס בעיני נתניהו לפי מידת האיום שיש בו על יכולתו להרוויח רווח פוליטי. זה עובר גם חסמים של מוסר וזה מאתגר את יכולת ההתנצלות הדו פרצופית שלו, שגם היא משוללת כל כוונת אמת לבד מכוונה פוליטית טהורה.

כל ניסיון לבחון את הפעילות שלו דרך מסננים אחרים לבד משמירה על הכוח וחיזוקו יכולים ליצור אניגמה, אולם אם נסתכל על נתניהו לאורך השנים אין כאן על מה לתהות. הוא ברור ועקבי והוא מתוכנן, יותר מאשר נתניהו ראש ממשלה ישראלי הוא רפובליקן אמריקאי שהכי קרוב שהוא יכול להגיע זה להיות ראש ממשלה בישראל. אם לא יהיה ראש ממשלה, אין לנתניהו משהו אחר לעשות שיהיה באותו קליבר, הוא לא יהיה איל הון אם יפרוש, הוא יהיה בעל עמדת כוח לשעבר וזה משהו שנתניהו לא יכול לשאת. 

עדותו של אינדיק לא מביאה עימה כל בשורה חדשה, היא רק עוד עובדה שנתניהו הוא אב טיפוס של כל מה שרע בפוליטיקה, הוא ההוכחה שלפוליטיקה אין כל קשר למוסר. השאלה היא לא מתי תקרע המסכה מעל נתניהו, המסכה נקרעה כבר מזמן, השאלה היא מתי ישראל תתעורר ותחזיר את נתניהו להיות מה שייעדה לו ההיסטוריה - פוליטיקאי נכשל שהביא את המדינה לתקופה חשוכה מאין כמוה. אבל נתניהו לא מודאג מהחשכה, בבית בלפור יש מלאי נרות.

יום שני, 4 בינואר 2016

מטפטוף לשיטפון

החלטת משרד החינוך לפסול את הכללת הספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן בתוכנית הלימודים בספרות, כמו התעלמות משרד החינוך מהביקורת על מהדורתו החדשה של ספר האזרחות וההחלטה להוציאו למרות הכל, יונקות מאותו שורש. שתיהן משרתות את מדיניות שר החינוך הנוכחי, כמו גם קודמיו, הרואה בחיזוק 
היהדות וגיבוש תודעה קולקטיבית לאומית את מהות החינוך בישראל.

שתי ההחלטות הן סימבוליות והן בגדר תסמין אחד מסדרת תסמינים שצצים ועולים כבר שש שנים מתוך מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו. כל תסמין כזה מדוכא בכל פעם בתעמולה וספינים והאופוזיציה, כמו גם התקשורת נכשלים בהצגת התמונה הרחבה. כל תסמין נקודתי נתפס קטן, אולם צירופם יחד מאפשר הצצה לתמונה מדאיגה במיוחד. בעידן של מסרים מידיים הרי ש"עם הנצח" מנכס את "עם הספר" ומחזיר אותו אל התנ"ך.

דווקא התנ"ך, מכל ספר אחר ברשימת הספרים לבגרות בספרות, מכיל יותר סיפורי התבוללות מאשר ב"גדר חיה", בו המציאות אינה מאפשרת את פוטנציאל ההתבוללות. יוסף התחתן עם מצריה, אחיו עם כנעניות? אז סופרים רק ממעמד הר סיני? יופי, כי שושלת ההתבוללות לא נגמרת שם וממשיכה עם בעז ורות, שמשון ודלילה ואפילו יהדותה של בת שבע, נכדתו של אחיתופל, מוטלת מעט בספק. לפי הקריטריונים של משרד החינוך ככל הנראה יש חלקים רבים בספר התנ"ך שאין ללמד, בהנחה שהתנ"ך נשאר בתוכנית הלימודים.

האם פסילת הספר לגיטימית? כן. אך לא כל דבר לגיטימי מן הראוי שיעשה, לגיטימיות איננה קריטריון יחיד, בטח שלא במערכת חשובה כמערכת החינוך. הממשלה רשאית ומחוייבת לקדם יעדים לאומיים דרך מערכת החינוך, כפי שטבע כבר גדעון סער כשר חינוך, אך יש הבדל עצום בין אינדוקטרינציה של נרטיבים יהודיים ולאומיים לבין חינוך לאהבת המולדת. בחינוך עיוור לאהבת המולדת, גדלים ילדים ללא חשיבה עצמאית, מידת ביקורת או יצירתיות, בעיניי אלה אינטרסים לאומיים לא פחות חשובים מאהבת המולדת.

פסילת הספר היא סיפור קטן, אך היא צריכה לפקוח את עיניי הציבור החילוני בארץ שפותר את מגמת "הזהות היהודית והלאומית" ב"מה רע בקצת יהדות ואהבת מולדת?" כאשר הטפטוף האידיאולוגי הופך לשיטפון, זה מחולל שינוי חברתי עצום שיבוא לידי ביטוי בחברה אזרחית מוחלשת ובמערכת פוליטית מדשדשת.

שלוש קדנציות רצופות שיש יד מכוונת הפוגעת באופן דמוקרטי במהות הדמוקרטיה. חוקי יסוד חדשים, שינוי של חוקי יסוד, עקיפת מנגנונים בחסות הליך דמוקרטי, צמצום משמעותי של זכויות אזרח, ובתוך זה קמפיין שהולך ומשתלט הכולל חיזוק המורשת היהודית, מלחמה בהתבוללות, שמירה על זהות העם והם חוברים ליצירת שיח מונוליטי לאומני, בחסות "ציונות חדשה".


במערכת החינוך זה בא לידי ביטוי בהשקעה של פי 10 בלימודי יהדות על פני דמוקרטיה, יחד עם האוירה הציבורית הרי שהשורה התחתונה היא הצרת עולם התוכן הדמוקרטי. אלא שכוחה של ישראל, כוחו של עם הספר, הוא ברעיונות גדולים של יצירתיות ופריצות מחשבתיות ובעיקר של ספקנות ושאילת שאלות. תוכנית הלימודים במערכת החינוך מחניקה את כל אלה היום במודע. אנחנו שותקים, ראש הממשלה שותק והילדים שלנו סופגים את הכל. אנו עומדים בפני צומת דרכים האחת מובילה לעם הספר והשניה לעם הנצח. לאחת יש עתיד, השניה מחכה למשיח.

פורסם לראשונה במעריב ב- 3.1.2015

יום שבת, 2 בינואר 2016

לפתור את השבר בעזרת מכנה משותף?

מול הטענה כי כל דבר טוב יותר מנתניהו נמצאת הטענה שאין מי שיחליף אותו. נתחיל מהעובדה המצערת, אך האנושית למדי, שכל אדם הוא בר תחליף. אם נתניהו, מסיבה כלשהי לא יהיה ראש ממשלה, מדינת ישראל לא עתידה להתמוטט, להפך אני מהאסכולה שאם נתניהו ימשיך להנהיג אותנו מדינת ישראל זה יקרה. כך שמחליף לנתניהו סופו שיקום. 

הנטיה הטבעית היא לחפש מועמד קיים בעיקר משום שבורסת ההימורים על מועד הבחירות הבאות לא נפסקת. מימין, נתניהו עושה כל מה שביכולתו לחזק ולשריין את עצמו גם במקרה של התפוצצות חקירת הרעיה. מאידך גם הליכוד אינו אדיש לטעויות ראש הממשלה, יש ביקורת מבית על התנהלותו, וחזרתו של גדעון סער, בתנאים שלו, עוד צפויה כמו גם חתירתו של ברקת להסתמן כיורש עתידי. מצדו הימני של נתניהו יש כמובן את בנט שמנסה לייצר את דרכו להיות ראש הממשלה הראשון של הציונות הדתית אולם זה בוודאי אינו רלוונטי לבחירות הקרובות, יהא מועדן אשר יהא.

מה שקורה משמאל לראש הממשלה הוא מה שבאמת מעניין. המועמדים כרגע הם לפיד והרצוג - אני מנערת את חוצני, אתם בחרתם. הרצוג הוא שילוב טרגי של הרבה יכולות, דעות פחות או יותר במקום הנכון אבל ללא כריזמה וגרוע מכך - הוא ניחן בקצר ראיה פוליטי ואסטרטגי. הרצוג פועל תחת המטריה "איך אני יכול לסלול את דרכי לראשות הממשלה" במקום "איך יוצרים אלטרנטיבה שלטונית". הסיבה שהרצוג ככל הנראה לא יהיה ראש ממשלה נעוצה בפאסיביות שלו - הוא תמיד בתגובה לראש הממשלה או מדיניות הממשלה. 

לאחרונה אני שומעת מכל מקום שלפיד הוא התשובה. מבחינתי, אלא אם כן ההגדרה היא "מקל עץ משוח בחומר דליק המסייע להעברת אש ממקום למקום", לפיד אינו תשובה. שלא במפתיע, התמיכה בלפיד היא לא בשל יכולותיו או דעותיו, אלא משום שהוא נתפס כאדם שיכול לקחת את המרכז ואת השמאל ולנצח את נתניהו. אני מבינה את הראציונל העומד בפני הקריאה הזו וזו אופטימיות שהייתי שמחה לאמץ.

אני תוהה איך לתקוף את נושא יאיר לפיד? האם להזכיר שאחת הסיבות ללגיטימציה של ההתנהלות הבנטיסטית היום היא במידה רבה בשל הלגיטימציה שהעניק לאח בנט? האם להזכיר את התנהלותו כשר אוצר? האם לדקדק בהעדר האידיאולוגיה שמאפיין את הפוליטיקה שלו? אולי דווקא שלטון היחיד במפלגתו? אולי על העובדה שהוא ח"כ באופוזיציה ומעדיף לכהן כשר חוץ שלא מן המניין במקום להיות אמון על אופוזיתו. ובכלל - נניח שלפיד הוא התשובה לנתניהו, הרי לא יתכן לא לחשוב על היום שאחרי. תאמרו כל דבר טוב יותר מנתניהו? טוב, לזה אין לי אלא להסכים. 

בהסתכלות על המפה הפוליטית היום ומי עוד יכול להיות זה שיתמודד מול נתניהו משמאל עולים שמות גנרלים כאופציות אם זה גנץ ואם זה אשכנזי. הראשון אינו רוצה בקריירה פוליטית והשני עוד לא בטוח אם הוא יכול. כך או אחרת, אני לא רואה אותם מביאים בשורה אמיתית או ניצחון בבחירות. 

אך הדיון על מי יחליף את נתניהו הוא מיותר כי בינתיים, נתניהו מחליף את השיח. בעוד שהמדינה הולכת ימינה בנושא הסכסוך מול הפלסטינים, היא גם משלמת מחיר דמוקרטי. הדרך להתמודד עם נתניהו היא לא בלהציע מתווה מדיני או לומר אני אעשה את זה טוב יותר. מי שעושה את זה משתמש בעצמו בלקסיקון שטובע נתניהו. הדרך היחידה היא להחזיר לקסיקון אחר ולזה יש רוב. במדינת ישראל היום יש עדיין רוב מתון, חילוני ושעדיין מאמין בדמוקרטיה וזכויות אדם. לרוב הזה אין ממש ייצוג, הוא מתפלג, מכיון שהוא חלוק בנושאים רבים, אולם רב המכנה המשותף ובזמנים קריטיים ייתכן שלהיות טהרן לא יוביל למאום. 

האיום הגדול ביותר שעומד לפתח ישראל הוא האיום הלאומני, הצרת גבולות המחשבה והשיח הציבורי ועימם הגדרות מצמצמות יותר ויותר של הדמוקרטיה. זו סכנה מיידת ומוחשית כדי לפתור אותה יש צורך בפעולות שהן מחוץ לקופסא. 

האחת היא להמשיך עם שלטון נתניהו ובינתיים לנסות להצמיח את הקול של השמאל, אם על ידי צמיחת גופים חוץ פרלמנטריים חדשים שינסו להרחיב את השיח הדמוקרטי ולחדש ימי רצ כקדם ואם על ידי קמפיין שמאל של הגופים הקיימים היום, תוך ניסיון של הקמתה לתחיה של חברה אזרחית פעילה בישראל. זו פעולה שדורשת זמן ולמעשה יש ניסיון לעשות אותה כבר תקופה והיא אינה נושאת פרי. רבים, ממש כמוני, שואלים איך זה שאנחנו לא מתקוממים ובכל זאת, עיננו הרואות שאנחנו לא מתקוממים. אולי זה יקרה בנקודת שיברון בעתיד.

השניה היא באמת להשתמש במה שיש, שזה להתאגד תחת מטרית אד הוק רחבה אותה יחזיק יאיר לפיד ולידו הרצוג, לבני וכחלון ותחת סיסמא רחבה של רוב חילוני דמוקרטי לרוץ לבחירות הבאות. זאת מתוך הבנה שכרגע דחוף יותר לתקן את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים. חבירה משולבת בהתפטרות של כולנו מהקואליציה, הקדמת הבחירות ואיחוד חילוני בתקופה של טרפת ימין קיצונית משיחית יכול להיות ערבוב מחדש של כל הקלפים וליצור שינוי מתבקש. 

האם הייתי רוצה לראות את לפיד כראש ממשלה? לא, אבל לפיד יכול להיות ראש ממשלה רק אם יחברו אליו אחרים שגם יאזנו אותו. האם לפיד/הרצוג/כחלון/לבני זה מה שהייתי מאחלת לעצמי לשנה החדשה? בוודאי שלא אבל זו קואליציה שהייתי יכולה לחיות איתה ולו כדי לעצור את הדרדור ההרסני במדרון בו אנו דוהרים ללא מעצור. זמנים קשים, דורשים מעשים נואשים ולמרות שהשילוב הזה בכל קונסטלציה אחרת היה נראה לי כמו משענת קנה רצוץ, זה בעיקר מה שיכול להחזיר את ישראל פחות או יותר לתלם. אלא שזה מצריך חניה ברוורס של הרבה מאוד אגו ומהי ישראל מול אגו של פוליטיקאים?

כשהתחלתי לכתוב את הדברים רציתי לצאת חוצץ נגד לפיד והרצוג, בסופו של דבר הדברים יצאו קצת אחרים. אולי גם אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. עידן התבהלה של בנט ונתניהו לא יכול להימשך, אולי באמת התשובה יכולה לבוא רק ממרכז, שאולי הוא קצת מזגזג, אבל הוא לא לאומני וזה כבר יותר טוב. נתניהו מוביל אותנו אל שבר, את השבר הזה יפתור המכנה המשותף.




יום שישי, 1 בינואר 2016

יסודות הדמוקרטיה מרקיבים מהראש - אבחון מוקדם מציל חיים

במידה רבה, לפחות לתחושתי, ההליכה לבחירות לפני פחות משנה לא היתה לה סיבה לבד ליטוף האגו של ראש הממשלה שרצה לחזק את כוחו ואת כוחה של מפלגתו ולהוכיח, בעיקר לעצמו שהוא בלתי מנוצח. זה אמנם משעשע, אולם נתניהו זקוק להרבה חיזוקים והוא לא אוהב תחרות, כמו רבים שנמצאים בעמדות כוח והמחשבה על פרידה מהן היא המאיימת מכולן. מאז היוודע תוצאות הבחירות, נתניהו זחוח הרבה יותר מבעבר, וזה כלל זה לא פשוט. אמנם חקירתה של רעייתו אינה מוסיפה לו נעורים, אולם בל נשכח שנתניהו איננו רבין, והוא יוותר על התפקיד רק אם באמת לא תהיה לו ברירה.

מאז הבחירות האחרונות מר "אני רוצה אני משיג" נתניהו עושה טעויות אינספור, הן קטנות אך מצטברות - ההתנהלות שלו מול ארה"ב בנושא ההסכם עם איראן, העברת מתווה הגז תוך פגיעה במנהל תקין ובאינטרס הציבורי, ניהול מסע הדה לגיטימציה נגד השמאל אך עם אחראי משנה בנט ושקד, הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל - רשימה חלקית. על זה יש להוסיף את הידרדרות זכויות האדם בישראל, צמצום הדמוקרטיה ויוקר המחיה. למעשה בין אם מסתכלים על השלם ובין אם על חלקיו, לא ניתן להבחין בהצלחה של נתניהו מלבד הצלחה אלקטורלית. ולאור הנתונים לא ממש ברור איך זה קורה. יש רק לקוות שהוא יוסיף לעשות טעויות.

אם ניקח את השבועיים האחרונים כמשל, הנה מספר אירועים בולטים: חקירה של חשודים בטרור יהודי, חתונה עם ריקוד סכינים בה דוקרים תמונת פעוט שנרצח, חוק שמסמן בני אדם בשל דעה פוליטית (תקראו לזה עמותות ומימון זר - לכבס כולנו יודעים), ספר אזרחות שרובו אינדוקטרינציה לאומנית, פסילת ספר מתוכנית הלימודים בספרות בשל סכנה של פגיעה בזהות והתבוללות או שמא זה בגלל שיש בו תיאורים לא מחמיאים של חיילים (תלוי באיזה יום תשאלו את בנט) - רשימה חלקית.

למרבה הפלא ולמרות שהמציאות טופחת על הפנים, מי שעוצר לשאול אם לא פיספסנו איזה שלט נאון מהבהב "תחנת גבול: קצה הדמוקרטיה", נתפס כמתבכיין שמאלני "אחוז תבהלה". סליחה, אבל זו המונאות, עוד מילה שחידשה אתמול האקדמיה ללשון, מקבילתה בעברית של הפופוליזם. מדיניות הממשלה מייצרת התנגשות יומיומית עם ערכי הדמוקרטיה. מדיניות הממשלה היא בניצוחו של ראש הממשלה והמוסיקה המאיימת שהוא משמיע מניעה את הציבור. מי שלא שומע שזו מוסיקה יכול לעמוד משתאה נוכח הרוקדים, מן הצד השני הרוקדים לא יוכלו להבין איך לא כולם שומעים את "המוסיקה". 

אין לי מושג איך אנחנו לא ברחובות אבל אולי זה בגלל שסוף השבוע חורפי והטרור הגיע לתל אביב. העובדה היא שאין ביטחון ואין מדיניות ויש פחות דמוקרטיה - זה מסוג המקרים בהם אבחון מוקדם מציל חיים. נתניהו מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. זה מזמן כבר לא רק הנהנתנות; גם לא הגישה של "הכל מגיע לי כי אפילו לכלבה יש תפקיד לאומי ואין שום סיבה שלא תממנו את האוכל שלה"; זה גם מזמן לא התקווה לשלום כי "לנצח נאכל חרב" וכמו כן "אין פרטנר"; זה לא הביטחון האישי כי אין, אולי באשמת המופתי; זה כבר מזמן לא "עזבו את רעייתי, אבל אני אעלה סטטוס עליה כאילו היא מופקדת על ביטחון המדינה ואתם חייבים לה משהו", זה הרס הדמוקרטיה ופגיעה בחילוניות - חד וחלק. זה איום מוחשי ומיידי על ישראל כמו שהייתי רוצה לראות אותה - דמוקרטית בלי "פחות או יותר" ו/או "אבל".

שתיקה היום פירושה הסכמה למדינה היהודית שבדרך ואלא אם כן נוציא את המציאות מתוכנית הלימודים, מהמדיניות ואם אפשר גם מחיי היומיום, ככל הנראה בלי דמוקרטיה לא נצליח לשרוד כאן לאורך זמן. והחשש לעתידה של ישראל צריך להניע את כולנו, ימין ושמאל ובעיקר מרכז. בעיני יש שני דברים על הפרק: כן לדמוקרטיה, לא לנתניהו. 

ויפה שעה אחת קודם.

עכשיו נשארה שאלת המחליף, אבל עם זה נמשיך מחר - למדתי מנתניהו שזה טוב להשאיר את הציבור במתח.

יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

לטובתו האישית

ביום רביעי, בכנס של עיתון 'בשבע', יצא השר בנט בנאום שהתקשורת הכתירה כחשוב וחיוני. בנאום גיבה בנט את השב"כ, הגדיר את הרצח בדומא באופן חד משמעי כטרור, עקף את נתניהו בסיבוב והצליח להשחיל את אחת המילים החסרות ביותר בדבריהם של פוליטיקאים בישראל "אחריות". אכן נאום חשוב. אך זה נאום המעט מדי והרבה הרבה מאוחר מדי.

נאום בנט חשוב, הציבור הישראלי השפוי כמה לשמוע מילים כאלה, אך אין הוא בגדר דף חדש בציבוריות הישראלית או פתרון לבעיה על הפרק. זה נאום פוליטי מצוין, אבל הוא גם בגדר עזרה ראשונה בשטח, בהינתן שהפצוע הוא הקריירה הפוליטית של בנט.

פרשיית דומא, אם לשאול דימוי שבנט מבין, היתה ל"כדור בין העיניים". הדרך להמשיך להנהיג את הציונות הדתית ולקרוץ למצביעי ימין חילוניים עוברת דרך הנאום הזה, שיוצר חיץ ברור בינו ובין קבוצת "הפורעים" שיצאה מכלל שליטה. לולא כן המחיר הפוליטי יהיה כבד ובנט סימן לעצמו מזמן יעדים מעבר למשרד החינוך וחברות בקבינט הבטחוני.

העובדה שהגן על השב"כ באופן בלתי מתפשר אינה מפליאה. היא עקבית ובנט אמר את זה ברור, מי שמתיר עינויים לחשודים בטרור פלסטינים, אין לו זכות מוסרית לבקר אותם כאשר זה מופנה לצד שלו. יותר מזה, האליטה הבטחונית נתפסית היום, מינוי אחר מינוי, על ידי אנשי הציונות הדתית. בנט חייב לתת רוח גבית לתפיסה של הציונות הדתית את עמדות הכוח הבטחוניות, וזה יתורגם בסופו של דבר להצלחה פוליטית.

ואחריות? את האחריות בנט היה צריך לקחת מזמן. במשך שתי קדנציות מכשיר בנט במילותיו את התפוררות הדמוקרטיה הישראלית והיה קטליזטור למשבר שפוקד היום את הציונות הדתית והחברה הישראלית. בעוד בנט מסמן את המחנה הקיצוני ומרחיק אותו, הוא היה בין המכשירים, ביודעין או שלא ביודעין, את הפרשנות הקיצונית הזו.

ההתנערות החד משמעית של בנט מכנופיית דומא היא חשובה ביותר ואין לזלזל בה. אך כשבנט מדבר על אחריות, צריך לזכור את האחריות לאוירה הציבורית שאיפשרה את דומא. הצצה בנאומיו, הודעותיו לעיתונות, סרטוני ההסברה והבחירות ובסטטוסים ברשתות החברתיות מעידה על לקסיקון שמאפשר פרשנויות קיצוניות.

זה בנט שקרא בנובמבר 2014 שהמהפכה החוקתית בשנות ה- 90 מערערת על יהדות המדינה ויש להגדיר את היהדות כערך חוקתי עליון. בסיועו התקבעו תפיסות ציבוריות נפוצות כמו "אין כיבוש", "עם אינו כובש בארצו". הוא זה שאמר "הארץ פשוט שלי", שהסביר את צוק איתן כ"רצח עם עצמי", שטוען שהאיסלם לא יעצור לפני שיגיע לח'ליפות כלל-עולמית, שלא מתנצל וקורא להתעוררות וכנציג מובהק של עם הנצח, הוא גם לא מפחד. עד שהגיעה פרשיית דומא וגרמה לו לפחד.

בנט במו לשונו יצר מצב בו אנשי קיצון מצאו לגיטימציה, הרי אם אין כיבוש ואין עם פלסטיני והארץ שלנו וניתנה מאלוהים, הרי שהמלחמה על המדינה הזו נופלת על כתפי מי שמאמין. אלא שעם בני נוער יש להיזהר הם נוטים להתלקח. הציונות הדתית כשלה בחינוך הנוער הספציפי הזה שרוקד בחתונות עם בקבוקי תבערה ונועץ סכינים בתמונות פעוטות.


כשמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית ממהות, נותרות שאריות של קנאות דתית והן במהותן קיצוניות. אפשר שהנאום הזה יהיה עצירה חיונית של הרכבת הדמוקרטית המתדרדרת, ייתכן שהרכבת כבר עברה בתחנה.

פורסם לראעשונה במעריב 27.12.2915