אשליית הקיפאון

פורסם לראשונה במעריב, 31.1.2016

אחת הביקורות המושמעות נגד בנימין נתניהו מימין ומשמאל נוגעת לקיפאון המדיני שהוא מייצר. ביקורת זו מציירת אותו כראש ממשלה חרדתי שאינו מוביל מדיניות ברורה וחושש ממחוייבות. מימין נמצא בנט שתוקף אותו על קבעונו המדיני ומציע סיפוח שטחי C והגעה לאוטונומיה של שטחי A ו-B לשם הסדרת מעמד ההתנחלויות ומשמאל הטענה שלמרות ההצהרה לנשיא אובמה על מחוייבות ישראל לפיתרון שתי המדינות, אין שום כוונה אמיתית או לוח זמנים מחייב ומכאן שנתניהו מוביל למדינה דו לאומית. פרשנויות אלה הולמות את המציאות, אך לא מסתדרות עם העובדה שנתניהו לא אוהב להשאיר דברים ליד המקרה.

הטענה שנתניהו מנהל מדיניות שמטרתה להרוויח זמן, בהמתנה לשינוי אמריקאי מתוך הנחה שכל תוצאת בחירות תהיה נוחה יותר מהנשיא אובמה, היא רציונלית. אך היא חלשה משני טעמים עיקריים: א. במידה גבוהה של ביטחון ניתן להניח שהנשיא אובמה היה מעניק רוח גבית לכל צעד חיובי מכיוון ישראל, בעיקר משום שנתניהו כפרסונה לא משחק מבחינתו תפקיד. ב. אין בכוחה להסביר את הקדנציות הקודמות. תיאוריית השהיית הזמן מעבירה את ההכרעה לגורמים חיצוניים וכפופה ללוח זמנים שאינו בשליטת נתניהו, וגם זה אינו מסתדר עם דפוס הפעולה שלו.

לכן יש לבחון מבעד לקיפאון שנתניהו מייצר. הצהרותיו ביחס ל"מתיישבים" בקדנציה האחרונה עברו לדרגת חמימות גבוהה יותר והמחוייבות ההצהרתית שלו גדלה. נחישותו לצייר את הרשות כמקור לטרור והסתה ואת אבו מאזן כלא רלוונטי מייצרת מציאות ונועדה להגביר את הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה, בטח בגל הטרור הנוכחי. אבל, מעבר לזה השטח עצמו מספר את הסיפור – ישראל מייצרת עובדה בשטח של כמעט סיפוח שטחי C. בעוד הרעש התקשורתי ממוקד בכל הפרובוקציות שעולות חדשות לבקרים, ניתנת לנתניהו האפשרות לפעול מתחת לרדאר תוך פגיעה באוכלוסיה הפלסטינית וחיזוק ההתיישבות היהודית. בבוא היום, אם יידרש לכך, זה יפעל לטובת האג'נדה שלו וייקבע מציאות דמוגרפית שונה מאוד מזו של אוסלו לפני 20 שנה.

בעוד שברמה ההצהרתית יש שקט, הרמה המעשית ברורה: סיפוח מדורג של השטחים והרחבת ההתנחלויות, התשתיות ושטחי האש, ללא מתן זכויות לתושבים הפלסטינים ולמעשה תוך עידוד פאסיבי להגירה "חופשית" מהשטח. מדיניות ההסברה נועדה להשיג הבנה לישראל שתתבטא בצמצום הלחץ הבינלאומי על ישראל כי כל יום שעובר משרת את ההתיישבות גם אם עולים ממנה קולות מאוכזבים. בפועל הזרמת הכספים נמשכת, הההרחבה המתגלגלת נמשכת וביסוס מעמד מרבית שטח C כשטח ישראלי הולך ומושלם.

נתניהו לא צריך להכריז על מדיניות של סיפוח שטחי C, הוא עושה את זה בפועל. זה פותר את כל נושא גושי ההתנחלויות ושומר אפילו מבחינת בנט על האינטרסים של ישראל אפילו בהנחה שתהיה הכרה בעצמאות פלסטינית מתוחמת בשטחי A ו- B. נתניהו מומחה ביצירת מציאות אלטרנטיבית, זה הכוח שתמיד היה לו עוד בתקופת "לא זו השאלה", מר "אני רוצה אני משיג" מייצר תחושת קיפאון, מזיז עניינים בשטח ומארגן את לוח השחמט שלפניו כך שביום הדין והוא יגיע הסדר הפשרה של ישראל יכלול את מרבית שטחי C, כי המהפך הדמוגרפי כבר נעשה.ההססנות שמיוחסת לו כרגע היא בכלל לא הססנות, זו הצגה שנועדה להגיע ליום ההכרעה כאשר ההכרעה כבר מונחת בכיסו כעובדה בשטח – שטחי C הם הלכה למעשה חלק מישראל.

. 

כששר החוץ מריץ את ראש הממשלה, אין זמן למדיניות

שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס הפתיע ביום שישי כשהכריז שצרפת תפעל לכינוס ועידה בינלאומית לשלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובמידה שתכשל צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ישראל לא הפתיעה כשדחתה את היוזמה אחרי שראתה בזה איום שמרוקן מתוכן את הניסיונות להגיע לפיתרון, כיון שבכל מקרה התוצאה תהיה מדינה פלסטינית.

הדחיה המיידית של ישראל את היוזמה הצרפתית מעמידה אותה באור מעט מגוחך, בעיקר לאור העובדה שאבו מאזן נתן מיד את ברכתו. מבחינת הסברה הצד הישראלי ברור: צרפת אינה מעמידה בפני ישראל ברירה משום שהיא אינה מאפשרת שום תוצאה אחרת, לכן גם לפלסטינים אין תמריץ להצלחת הועידה כיון שדרכם למדינה תהיה מהירה יותר עם ההכרה הצרפתית. אלא שלא יתכן שבישראל לא רואים את פוטנציאל אפקט הדומינו שצעד צרפתי כזה יכול להוביל - מדינות חשובות אחרות, כן, מלבד שבדיה שכבר הכירה במדינה פלסטינית, כמו גרמניה, ספרד, איטליה עשויות לאמץ את הקו ולהכיר במדינה פלסטינית. 

איזו סיבה יש לנתניהו לדחות את היוזמה הצרפתית? הדחיה על הסף סותרת לחלוטין את טענת נתניהו שהוא מחוייב לפתרון שתי מדינות לשני עמים, כמו גם את הטענה שאבו מאזן אינו פרטנר. הרי מה יש לישראל להפסיד אם תצא לועידה בינלאומית שכזו? אם האיום המובלע הוא שצרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית האם לא כדאי שישראל תעשה את המקסימום להגיע לתנאים מיטביים כאשר היא חלק מהתהליך ולא מודרת ממנו? אם צרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית, האם לא ראוי שנתניהו יגיע לשם לייצג את האינטרס הישראלי או לחלופין להוכיח לצרפת באופן חד משמעי שהיא טועה? 

אלא ששוב מוכח כי מדיניות החוץ של נתניהו אינה מופנית אל העולם, היא מופנית אל האלקטורט מבית, סירובו של נתניהו גורם לו להצטייר כאדם שמונע בגופו את הקמת המדינה המדינה הפלסטינית אולם הנסיבות יוצרות מצב אחר. שוב נתניהו יכול לתלות את ההתפתחויות בגורם חיצוני שאיננו הוא. הכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית תדחוק בסופו של דבר את ישראל לפינה. אם ישראל תמשיך לעמוד במריה, הלחץ הבינלאומי יגבר וזה לא יהיה נוח. האם ייתכן שעל זה נתניהו סומך?

האם למעשה מבחינה אלקטורלית נתניהו מעדיף מהלך מהיר של הכרה במדינה פלסטינית של מדינות חשובות כמו צרפת? עד שזה יקרה, נתניהו נהנה ממשלת ימין נוחה והוא אדון הטירה, אם הלחץ הבינלאומי יגבר דווקא בעת כהונתה של ממשלת ימין מובהקת ויצמיד את ישראל לפינה, הויתור על שטחים לא יתפס כהפסד רק של נתניהו, לציונות הדתית יהיה חלק לא קטן במצב. אם הבחירות יתרחשו אחרי מהלך כזה, כוחה של הבית היהודי רק יקטן כי ממילא בוחריה הלא דתיים יחזרו לליכוד, ביתם הטבעי. 

אין להניח שנתניהו מאמין שצרפת תיסוג מהכרזתה ולא תכיר במדינה פלסטינית, האם הוא סומך על הבלאגן בשטחי C שהפך את המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו לבלי הכר שישנה את התוואי של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ואולי לא אחרי ההכרה הצרפתית, אם תהיה, ומה שהיא תגרור? ייתכן שנתניהו כבר מתכונן לקרב של חייו אם וכאשר צרפת תכיר במדינה הפלסטינית ותקרא לראות בהתנחלויות כבלתי חוקיות. הוא יאלץ לעשות כל שלאל ידו כדי להרחיב את שטחיה של ישראל ולהשאיר כמה שיותר התנחלויות בשטח ישראל ויתכן שפשוט נתניהו נערך לקרב המאסף הזה.

ההתעוררת הצרפתית לטובת סיום סכסוך היא התפתחות חשובה, ישראל נמצאת במצב בו הפגיעה של הכיבוש מבית הגיעה לשיא, המחיר כחברה שאנחנו משלמים כתוצאה מהכיבוש הוא בלתי אפשרי והוא כבר מתחיל להתפוצץ. במצב הנוכחי, הצעתה של צרפת לועידה בינלאומית היא תפנית אפשרית לעבר עתיד חיובי יותר והחלטת ממשל נתניהו לדחות אותה אינה פועלת לטובת מדינת ישראל. 

הקריאה של לפיד כי "ישראל לא תלך למשא ומתן תחת איומים" היא עוד ניסיון של לפיד לצעוד ימינה יותר מנתניהו, ואני לא בטוחה שהדחף שלו להיות שר החוץ הלא רשמי של ישראל נמצא בשליטה. החלטתו לדברר את נתניהו לא מסייעת מבחינת מיתוג, אם מותג נבחן במובחנתו על פני המתחרים, או במילים אחרות בידול. אבל זו כבר בעיה של לפיד, אלא שבמידה רבה היא מסמנת מתן לגיטימציה גדול יותר בציבור לאין מדיניות שנתניהו מציע והאין עתיד שבא בעקבותיו. נתניהו הצליח לייצר הסכמה רחבה לקיפאון והסרבנות לועידה נתפסית בישראל כעמידה איתנה של ישראל על עקרונותיה, לי זה נשמע כמו סיבוב נוסף של הכשל עם הסכם הגרעין, רק בנושא הפלסטיני.

כמעט 50 שנה ישראל מחזיקה בשטחים ואינה פועלת בשום צורה להסדרת מצבם ולעולם נמאס עם המשחק הזה - לא ייתכן שנתניהו לא רואה את זה. הסירוב שלו אומר לעולם שישראל מוותרת על ניהול משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ושהיא מוכנה להתמודד עם התוצאות.

ייתכן שלמרות שזה נראה כמו סרבנות עיקשת, דווקא זה המוצא הקל עבור נתניהו - הסיטואציה היחידה בה תקום מדינה פלסטינית אך לא בלי מאבק, כזה שיצייר את נתניהו כמי שנלחם עד הסוף. בסופו של דבר אצל נתניהו התדמית קודמת, היא מכוננת מציאות ומביאה את הבוחרים לקלפי. המנהיג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, להפך, כל רגע הוא רגע בו ניתן לחזק את ההתיישבות למען הסכם טוב יותר. שצרפת תעבוד על הגבולות של המדינה הפלסטינית, עד אז נתניהו עם הפנים פנימה וגם זה יפעל לטובתו. בכל זאת שר החוץ הזה צריך להריץ את ראש הממשלה גם לקדנציה הבאה.

סקירת פייסבוק יום שישי 29.1.2016

פיתחתי לי מנהג זה כבר כמה וכמה ימי שישי וגם אי אילו ימי חול, לקרוא סטטוסים של פוליטיקאים ישראלים בפייסבוק (כן, כזו אני - חיה על הקצה ומפתחת תחביבים על גבול הביזאר), לסכם אותם בקצרה ולהעביר עליהם ביקורת לרוב צינית (עניין יחסי אני משערת) בסדרת ציוצים בטוויטר. לכן, אני פוצחת בפינה חדשה בבלוג "מאחורי הקלעים של סקירת הפייסבוק - גרסת הבימאי הלא מצונזרת", כולל ביקורת עצמית.

לסדרת הציוצים כבר יש תבנית - פתיח, סדרת הציוצים וכמובן סיום, אם כי באופן עקרוני היא אינה מסתיימת לעולם, ממש כמו עוד כל מיני דברים שאסוציאטיבית מתקשרים אצלי לאינסוף ולפוליטיקאים ישראלים והיה שם עוד משהו, אני כמעט בטוחה.

ספוילר קל - הציוצים אינם קלים לעיכול, אבל אני מאשימה את כותבי הפוסטים ויותר מזה הם אינם מציעים כל נחמה כי אם הסתכלות מבודחת על מציאות מאוד עגומה. אני מיידעת שציוצים בטוויטר מוגבלים ב-140 תווים וזה לא תמיד פשוט להתנסח. זאת ועוד - שימו לב לרשימת ההסתייגויות המתארכת, זו לא סקירה עיתונאית, אם הדברים מעידים על משהו זה לרוב על חוש הומור קלוקל שלי. הסאבטקסט הוא שבתוך כל מה שקורה כאן כל מה שנשאר זה קצת ביקורת וחוש הומור (שוב, זה עניין יחסי).

כמו כן, אין חשיבות לסדר המופיעים, זה לרוב יתחיל בנתניהו/הרצוג/בנט/לפיד וימשיך הלאה, הסטטוסים הנסקרים הם לרוב רק מאותו יום בו נערכה הסקירה, יש ניסיון לייצר איזון זה לא תמיד הולך. אני מתנצלת מראש בפני מי שרצה לראות את הסטטוסים עצמם, אבל הפוסט הזה גם ככה יוצא ארוך מדי.

מכאן זה על אחריותכם, אנא זכרו כי זהו פרק פיילוט והתייחסו אליו בהתאם.
ציוץ הפתיחה: נועד להכריז על הבאות, למשוך תשומת לב וכמובן לעורר סקרנות ובטח אי אילו נאצות מעוקביםים שמתבאסים שאני שוב מכניסה להם פוליטיקה לfeed, ואם הם עד היום לא עשו mute, זה הרגע להודות להם על כך מקרב לב. 

שישי היום וזה אומר שהנה מתחילה לה סקירת פייסבוק שבועית מקווה שאתם מוכנים לזה אז הביאו פופקורן/שקית הקאה/אלכוהול/טישיו וחזרו אלינו

טוב, אין לי דרך לתרץ את ציוץ הפתיחה הספציפי הזה, הוא לא מהטובים ועם זאת הוא מודע לעצמו שזו כבר התחלה והוא גם מאפשר המון מגוון רחב של בחירה שזה כבר יותר ממה שעושה השלטון

ציוץ 1:
נתניהו נפגש עם נשיא קרן בלאקרוק לאיתור הזדמנויות לחיזוק שיתוף הפעולה רה"מ מזכיר שצמיחת הכלכלה בזכותו אני מזכירה שלבלקרוק בעלות חלקית על נובל

זה ציוץ שבדיעבד אני מצטעת עליו ולכן חבל שכך נפתח הפוסט הראשון של סקירת הפייסבוק, אבל ככה זה ולפעמים שוגים. להגנתי יאמר שבאמת חשבתי שזה מצחיק, אך זה גם חסר אחריות כיון שבלאקרוק מושקעת בנובל אנרג'י, אך הלקוחות שלה הם מחזיקי המניות בפועל והאחזקות בנובל הן באמת מזעריות יחסית לחברות האחרות בהן מושקעת החברה. זה לא ציוץ טוב כי הוא למעשה יוצר קישור מחשבתי לא נכון עם מתווה הגז ולא בזה דברים אמורים. מודה ועוזבת - תנוחם.

ציוץ 2:
בנט בשני סטטוסים וקשה לי לבחור, בחרתי בסרטון שמדבר על פרשת השבוע, ואני יודעת שזה קטנוני אבל בחייך, שר החינוך, יופיטר אל יווני? נהיית לפיד?

זה ציוץ "סקירת פייסבוק" קלאסי - בנט הוציא סרטון בו הוא מדבר על פרשת השבוע ובעיקר מדבר על המונותאיזם, כדוגמא הוא לוקח את האל היווני - יופיטר. עכשיו נכון שאני קטנונית, אבל יופיטר הוא ההתגלמות הרומית של זאוס היווני, וכן, אני מצפה משר החינוך שידע את זה, או שלא ישתמש בזה. לגבי הריפרור ללפיד? ובכן, בשם זנון - הרי זה מתבקש.

ציוץ 3: בנט גם מעלה את הראשית של הארץ, עם הכתבה שההשקעה בבתי"ס במזרח ירושלים תותנה באימוץ תה"ל הישראלית, ושואל אם זה לא הגיוני? גם בדמוקרטיה הוא חלש

ציוץ 4: שטייניץ לא מופתע שארה"ב מרגלת גם אחרי ישראל, ידענו את זה. אבל הוא מאוכזב
כשר אסטרטגיה הוא מדגים לא רע את המשפט על הסנדלר היחף

(לא יבואו דברי הסבר אחרי כל ציוץ מן הטעם הפשוט שזה עלול לייגע)

ציוץ 5: השרה שקד בנאום היום בעמותה למשפט ציבורי הצליחה להשתמש בדה-טוקוויל, זה של דמוקרטיה וחירות וחשיבות הביקורת למגבלות השלטון, כדי לתקף משילות

טוב, רק על זה יכולתי לכתוב פוסט שלם, ומי יודע אולי עוד אעשה את זה, בכל מקרה העובדה ששקד השתמשה בפרשנות בלתי אפשרית של דה -טוקוויל כדי להסביר כי ביקורת לעיתים צריכה לחכות להשלמת המהלך כי אחרת היא מצרה את צעדי השלטון, הוא סילוף פרשני שנועד ליצר לגיטימציה במקום בו היא אינה קיימת.

ציוץ 6: משולי מועלם למדתי שמרוץ עיר האבות ה8 התקיים היום היא לא ציינה מספרים, בדקתי ומצאתי 130 משתתפים רשומים- מכאן להסיק שחברון עיר שמחברת את כולם?

ציוץ 7: ליברמן מסביר שקולות החפירה בעוטף עזה וגל הטרור זה כישלון צוק איתן, כמו כן החמאס מאוד עסוק וכשיהיה כאן מחדל תדעו שליברמן לא סולח עליו מעכשיו

ציוץ 8: דב חנין בסטטוס חשוב על מותם של עוד 2 פועלי בניין השבוע ומציע ששר הכלכלה האדיש יפוטר רמת האדישות של רה"מ/שר החוץ/התקשורת/הכלכלה נותרה על כנה

ציוץ 9: אדלשטיין מדבר על כבד את אביך ואת אמך וטוען כי הסיפא למען יאריכון ימיך אינו אישי אלא ברמת המסורת מדור לדור שנאמר יותר ממששמרו היהודים וגו'

זו לא הפעם הראשונה שאדלשטיין מציע פרשנויות לפרשת השבוע, הוא עושה את זה בכל פעם מחדש ועדיין לא הצלחתי להבין בכל פעם מה הוא בעצם רצה לומר, אהל, הי, ניסיון יוצר שיפור, גם אם איטי.

ציוץ 10: נחמן שי קורא לפתרון 2 מדינות לשני עמים, הבעיה העיקרית היא שאף אחד לא מקשיב לו או זוכר מי הוא, אז עשיתי את כל מה שיכולתי ונתתי לו like

ציוץ 11: לפיד בסיפור יפה על איש שעובר ממוצב למוצב על גבול סוריה ומחלק עוגות להנצחת אחיינו שנרצח בפיגוע אבל ייתכן שלפיד עבר על בטחון שדה בתיאור המוצב

לא יודעת אם מותר להגיד מה מצבת כוח האדם במוצב, מצד שני אני מניחה שחיזבאללה לא באמת צריכים את לפיד בשביל זה

ציוץ 12: רגב מסבירה שכל פרשת יתרו זה לצאת מהקופסא כי מטרתה להדגיש את חשיבות הגמישות, ההקשבה והפתיחות המחשבתית, אני משערת שזה לא במסגרת note to self

ציוץ 13: הרצוג משתף את ארי שביט שמשבח את מהלך הרצוג השבוע ומשווה אותו לרבין ולבן גוריון תהליך הטרנספורמציה הושלם, בהצלחה לאנשי השלום בועידת העבודה

ציוץ 14: מרב מיכאלי בסטטוס עם הצעת בילוי לשבת כולל פסקול (ספויילר: כלניות לשושנה דמארי), בכל מקרה אני לא רואה סיבה לצאת מהבית בשבת למרות התמונה היפה

ציוץ 15: גלנט מספר את סיפורה של אמו, ניצולת השואה שעלתה באקסודוס וגורשה חזרה, את לקחי השואה הוא מפנה אל אומות העולם ולא מסתכל גם קצת עלינו #סליחה

ציוץ 16: בנט, בעוד סטטוס, משבח את אנשי אם תרצו שחזרו בהם מקמפיין השתולים בתרבות ומדרבן אותם לעבוד למען חיילי צה"ל ועם ישראל לשאלות בעתיד לנושא תמיכה

ציוץ 17: יעלון מעלה תמונה מהליכודיאדה "עם החברים היקרים", אלא שבתמונה נראה יעלון נואם על פודיום, אני חוששת שעלינו לערוך שיחה על מהי חברות

ציוץ 18: נחמן שי בעוד סטטוס - מי היה מאמין? הפעם לנושא הנאמנות וסתימת הפיות. אבל מה שמפתיע , לפחות אותי, זה בעיקר העובדה שהוא פעיל, באופן עקרוני

ציוץ 19: קארין אלהרר בתמונה מהדלקת נרות בסמטה "עם כל משפחת יש עתיד" (משפחה אשכנזית לא גדולה) כי "חייבים להמשיך לשמוח" (ולנסות להשיג קולות איפה שאפשר)

ציוץ 20: עומר בר לב בסטטוס שמתייחס לאירועי השבוע, בנוי לתפארת, טוען לפתרון ושאפשר לעשות הכל ואחרי כל זה, ואני כבר משוכנעת, הוא לא כתב מה צריך לעשות

ציוץ 21: רזבוזוב מעלה תמונת שאלון כישורי חיים על שתיית אלכוהול בכיתה ה' (!) בו מופיעה טענה שרוסים משתכרים פחות והבעיה העיקרית שלו היא עם סטריאוטיפים

ציוץ 22: ציפי לבני מעלה סרטון מיום שעשתה בירוחם והכי חשוב זה שהאיש שמאחל לה שבשנה הבאה היא תהיה ראש הממשלה לא נחתך בעריכה, כמו כן שבת שלום

ציוץ סיכום: הציוץ שהוא בגדר אזעקת הרגעה לכל מי שכבר נמאס לו לא רק מהפוליטיקאים, אלא גם ממני ומסקירות הפייסבוק, כי אם הם היו רוצים פייסבוק, הם היו מתעדכנים שם.

בזאת נסיים מה למדנו? 1. יש ח"כ בשם רזבוזוב 2. נחמן שי פעיל 3. רגב לא מיישמת עצות טובות של עצמה 4. אין חדש תחת השמש לא הצעתי נחמה ולא נוחמתם

סיכמנו, לא? משוב יתקבל בברכה

נתניהו פותח את חגיגות יום השואה הבינלאומי

ישראל אף פעם לא ידעה כיצד להתמודד עם השואה, זו לא ביקורת, ספק אם איזושהי מדינה היתה יכולה להתייחס לנושא בסדר גודל שכזה מבלי לפול לבורות שנושא כזה מזמן. קל לבוא בביקורת על ההתייחסות החברתית והממלכתית לשואה ולהצביע על טעויות בדיעבד, למעשה זה דורש בחינה ציבורית מחודשת של הנושא, וזו מתקיימת רק בשוליים. אבל השואה לא נעדרת מהשיח, היא קיימת ברמה היומיומית, ובעוד הדיון בה נעשה בכפפות של משי המיועדות לטיפול בפרה קדושה, השימוש היומיומי בה הוא מטבע עובר לסוחר שמאבד מערכו. 

השואה, נרצה או לא נרצה,היתה זרז להקמת המדינה. מתוך הטראומה, היתה הקמת ישראל נקודה של תקווה אחרי אבדן חסר תקדים. הקושי מובנה במצב. לאורך השנים עבר היחס לשואה גלגולים רבים, אך מקום השואה מעולם לא נפקד בגנום הישראלי ועל אף 68 שנות עצמאות עדיין קל להפחיד את הציבור באיום שואה חוזרת.

השימוש התדיר בשואה כמקור להתייחסות ולהשוואה עם אירועים אקטואליים הובילו ליחס של זילות בשואה, ככה זה כשהשואה היא בכל מקום והוא פוטנציאל קבוע של איום. בשנים האחרונות הגדיל לעשות ראש הממשלה שחיבר כל אתגר בפניו ניצבה ישראל לרטוריקת שואה עד שממש כמו הילד במשל הזאב, הפסיקה השואה להיות קלף מנצח בזירה הבינלאומית, אלא שבבית פנימה היא עדיין מקור לא רע לייצור "תבהלה" כמו גם לגיטימציה רחבה.

הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק לרגל יום השואה הבינלאומי שמצוין היום (ראשון), מוכיח עד כמה השימוש בשואה מבחינתו הוא רטורי-טכני בלבד. לו היתה קמה מדינת ישראל לפני, טוען בן ההיסטוריון, לא היתה השואה מתרחשת ולו משום שישראל היתה פועלת נגד אלה "שבאים לכלות את עמנו". הרשו לי לא להתעכב על כל צורת הניסוח בגוף ראשון רבים שראש הממשלה נוקט בו לאחרונה, כיון שברוח יום השואה הבינלאומי אני חוששת שאאלץ להשוות וחבל. אבל כמה דמגוגיה יש בטיעון הזה? אך יש לשאול - לו היתה ישראל קיימת מה היה על שאלות נוקבות על דוכן האו"ם כמו "איך לא הפציצו את אושוויץ?"  - על מה היה ראש הממשלה מדבר אם לא היתה שואה? 

לו היתה מדינת ישראל אולי לא היתה מתרחשת השואה כי יהודים היו עולים אליה מרצון, זו ספקולציה גדולה מדי מבחינתי ובזבוז זמן מיותר. מה שבטוח הוא שלא היה בכוחה של ישראל, גם אם כוחה הצבאי היה שווה ערך לכוחה היחסי היום, להיות כוח נגד גדול יותר או משמעותי יותר משל בריטניה או צרפת, להפך וגם לבנות הברית, עם רוסיה וארה"ב זה לקח אי אילו שנים להביס את גרמניה. אבל למה להיות קטנוניים אם על חשבון השואה ניתן להעצים עוד יותר את הגאווה הלאומית? רק דמיינו מה יחידת 101 היתה עושה מאחורי קוי האויב הנאצי. כך או אחרת המצאת מציאות אלטרנטיבית ומסולפת היא נוהל קבוע שלא הרתיע ולא מרתיע את ראש הממשלה כל עוד הוא מייצר תמיכה. 

עצוב שמבחינת ראש הממשלה השואה היא לגמרי תחזית אפשרית כנראה גם היום, אחרת לא ניתן להסביר את המשפט "70 שנה אחרי השואה עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו." ראש ממשלה בעל תחושת נרדפות נשמע כמו ראש ממשלה לחיץ ומבוהל. אם כל אויב הוא פוטנציאל לשואה הרי שיש כאן בעיה, מעבר לעובדה שזה מצייר את השואה כאירוע שההיתכנות שלו היא מעשה יומיום. אבל מה אמורה תחושת הביטחון הישראלית שלי לעשות אם גל הסכינאות הנוכחי מאיים לכלותי? ואם גל הסכינאות הנוכחי הוא בעל פונציאל כליה הרי שלא ברור איך ישראל היתה עומדת בנטל המערכת מול גרמניה לפני יותר מ- 70 שנה. 

ראש הממשלה שם קץ לתהיותיי בהמשך "ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו ומונעים שואה נוספת." מכאן אנו למדים ש: 1. גל הסכינאות הנוכחי ככל הנראה מסוכן דיו כדי להפוך לשואה נוספת. 2. מה שאנו רואים לפנינו הוא הדיפה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא עקבית. בנימין "לנצח נאכל חרב נתניהו" רואה בגל מתקפות סכינאים סכנה אמיתית עד לרמת השואה, אבל מפספס את העובדה שאם זה המצב הרי שבשבע השנים האחרונות יש רק כתובת אחת להאשמות כאלה.  

אך לא רק בביקורת עסקינן, לכן, לטובת הציבור, להלן הסטטוס של ראש הממשלה כפי שראוי היה שייכתב וראוי יותר שיובן:

אמש, ערב יום השואה הבין-לאומי שחל היום, התרגשתי (לרגל פתיחת יום חגיגות השואה, קיבעון קטן שלי שאני מטפח כי זה עובד בקלפי) להיפגש עם ניצולי שואה מעמותת "יד עזר לחבר" (עמותה שדואגת, בין היתר, לחלוקת מזון יבש לניצולי השואה הנהדרים האלה שלא תמיד יש להם מה לאכול). ניצולי השואה, שיש לי הזכות והחובה לדאוג לרווחתם (לצערי הנושא עוד בטיפול, אך עתיד להיפתר עוד בתקופת שלטוני - עניין של שנים מעטות. אציין שאני מבין לליבם כי בגל הקור הנוכחי, גם אנחנו, רעייתי ואני, חושבים פעמיים אם להדליק את התנור כי מי יודע אם השטיח הפרום במעון הרשמי לא יתלקח בטעות), מקפלים בתוכם את סיפור התקומה של עם ישראל (למעט העובדה שהם מסיימים את חייהם מתחת לקו העוני).

אם הייתה קמה מדינה יהודית (אבל האו"ם, אתם יודעים, כבר אז היה אנטישמי) לפני השואה כנראה שהיא לא הייתה מתרחשת, מפני שהיינו מסוגלים לפעול נגד אלה שבאים לכלות את עמנו (רוצה לומר שום מופתי לא היה לוחש על אוזנו של היטלר את רעיון הפתרון הסופי, המופתי אפילו לא היה מגיע לאירופה כי שר הפנים היא מעכב את יציאתו מהארץ). 70 שנה אחרי השואה, עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו (נו ברור, היינו צריכים לקטוע את זה באיבו, שואה אם לא קוטעים אותה לפני שהיא מתחילה, מפריחה אחר כך פוטנציאל לשואות קטנות). ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שבאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו (זאת העבודה שלי - אני מונע שואה על בסיס יומיומי, כלומר התקפות, זאת אומרת אנחנו גם הודפים אותן ולפעמים גם קצת פחות לצערנו, אבל רעייתי ואני מקפידים לבוא לבקר, זה המינימום שאפשר לעשות, כלומר זה וסטטוס בפייסבוק) ומונעים שואה נוספת (כל יום, אני אומר לכם, כל יום). הסיפורים האישיים (אלה שמתייחסים לתאריכים הרלוונטיים ולא למצב היום) ששמעתי אמש אינם רק זיכרון, הם ציווי: לעולם לא עוד. זה התפקיד שלי (נו, תודו, אפילו שואה אחת לא היתה מאז שאני ראש ממשלה).

הרצוג מגיש: היפרדות מערכים

כשפייסבוק, והרשתות החברתיות בכלל, הפכו לזירת התרחשות שהיא מימד בפני עצמו החורג מתוך המיקום הוירטואלי שנועד לו, גילו אותן גם הפוליטיקאים. כך נוצר ערוץ התקשרות נוסף בו לפוליטיקאים בימה נרחבת לחשיפה בלתי אמצעית, שמאפשרת בין היתר גם בחינת רעיונות ואופן קבלתן בציבור במקירוקוסמוס שלא לחלוטין משקף את המציאות. אם תרצו, מעין נייר לקמוס לאינדיקציה להעדפות הקהל, אם כי בצורה לחלוטין לא מדוייקת, שלא לומר מוטה ולכן יש לקחתו בערבון מוגבל. 

סטטוסים של פוליטיקאים מלמדים רבות על הכותבים אותם, אם כי לא בכל יום יש סטטוסים שכדאי להתעכב עליהם ולא בגלל שאין סטטוסים אלא כי אין בהם תוכן חשוב. אולם הסטטוס שפירסם ביום ראשון (24.1.2016), ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, הוא דווקא סטטוס שראוי להתעכב עליו, אולי בעיקר משום שהוא שם סופסוף קץ לספקולציות איפה הרצוג? ספוילר: מאחורי הגב הרחב של לפיד.

חלק א'

הרצוג בחר להציג השבוע את תוכניתו להיפרדות מהפלסטינים. בסטטוס שפירסם בפייסבוק הוא הסביר את עצמו, ואפילו לאט לטובת שלי יחימוביץ', כי הרצוג לאחרונה בשוונג שובניסטי שנועד להפגין גבריות מסוקסת מול חברות המפלגה שלו: יש פיגועים על בסיס יומיומי, שני העמים מלאים בהסתה ושני המנהיגים מפחדים. לכן מציע הרצוג להיפרד - גם מנתניהו וגם מהפלסטינים - כמה פשוט?! מכיון שאת החלק הראשון הוא לא מצליח ליישם, יש להניח שגם החלק השני ישאר על הנייר, כך שאין ממש סיבה לדאגה, לפחות לא מצידו של נתניהו וגם לא מצד אלה במפלגתו שחשבו שהם טיפונת בשמאל בזמן שהרצוג לא ידע שמפלגת העבודה עוד חושבת במונחים פוסט-ציוניים שכאלה. 

חלק ב'

לו רק הרצוג היה מסיים בזאת, עוד אפשר היה לדבר על איזושהו רציונל בניסיון הזה ל"הרגעה", לא שאני מאמינה בפתרון כזה, אבל להגיד שצריך עכשיו להרגיע וליצור צעדים בוני אמון זה עמום מספיק כדי שישראל תהיה מוכנה לנסות עוד כלום רעיוני. ובניסיון הנואש של הרצוג לשווק את עצמו כאטרקטיבי לקהל הבוחרים, הוא לפחות יכול להגיד שהציע רעיון "ציוני" דיו וזה יותר ממה שמציע כרגע נתניהו. לפחות אפשר לטעון שזה ניסיון לחשוב מחוץ לקופסא, ולייצר פתרון ביניים שיביא בכל זאת למגמת שיפור. זה קלוש וגם תלוש ובטח לא פתרון, אבל יש לזכור שמבחינת הרצוג הבעיה היא לא הסכסוך הפלסטיני, הבעיה היא נתניהו ולכן מבחינתו זה פתרון הולם שלא יכול להיחשב כמילה הזו שהס מלהזכיר, כלומר "שמאלי". לגבי יעילות של מהלך כזה, ובכן זה כבר נתון לפרשנות אישית של כל אחד. 

אולם הרצוג לא הסתפק בזה, הוא החליט להגדיר מחדש את המפלגה שהוא עומד בראשה: "מפלגת העבודה היתה תמיד מפלגת מרכז, לא ימין ולא שמאל, מפלגתם של בן גוריון ושל רבין". ואם לא הבנתם אז למתקשים "בנגוריוניסטים ורביניסטים". במידה רבה זה נכון - מפלגת העבודה היוותה ספקטרום רעיוני רחב, אך בבסיסו היתה אג'נדה שמזוהה עם השמאל. אך בעוד שהרצוג מתרפק על שמות מנהיגים כמו בן גוריון ורבין, שאגב שונים מאוד זה מזה, הוא אינו מתרפק על ערכי מפלגת העבודה, אלא מגדיר מחדש אג'נדה שלה ערך אחד - ניצחון על נתניהו. אלא שבמחנה השמאל, עליו הרצוג מדלג ולא בחינניות, שהמשיך לתחזק את מפלגת העבודה, יש אמונה אמיתית בפיתרון שתי מדינות לשני עמים והם אינם מעוניינים בשלב הביניים שהרצוג מציע וגם לא להיקרא מרכז. לכן, הרצוג גם אומר בחצי פה כי הרעיון לא נזנח, הוא "נדחה" למועד לא ברור, אולי זה יקרה אם ההיפרדות תצליח, אם אי פעם תיושם.

אבל יש לומר בגלוי - היפרדות רק תוביל להמשך הקיפאון ותוסיף לייצר תסכול בקרב הפלסטינים כמו גם בקרב אנשי הימין וספק אם תביא לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים שיהיו נוחים לישראל. מעבר לעובדה שהרצוג צריך בשביל זה לנצח את נתניהו, ההיפרדות אינה בציעה באמת, היא נועדה בסך הכל ליצר עוד תמיכה למחנה הציוני.

ראיית העולם הפשטנית הזו מעליבה את האינטליגנציה של האדם הממוצע - הרצוג מאמין שעדיין מרבית הציבור תומך בהקמת מדינה פלסטינית, שהציבור בישראל מבחין בקיפאון בחסות נתניהו שאינו מייצר עתיד טוב יותר לישראל, שניתן ליצר רוב להיפרדות, ועוד יותר שהיפרדות תביא לצינון ההסתה ושרגיעה היפותטית זו תוכל אולי ליצר חזרה למשא ומתן. רק שהרצוג שוכח שבשביל זה הוא צריך לנצח את נתניהו וזה לא פשוט גם כשאין מתחרים אחרים לבש משניהם ושנית שהציבור אינו מתנהג ברציונלית כפי שהרצוג תופס אותה ויש לו עוד שיקולים. לכן, לא רק שהרצוג לא יכול לבצע את הרעיון שלו, הוא למעשה פוגע עוד יותר בבסיס כוחו גם בתוך המפלגה ויש יסוד סביר להניח כי אם יביא לאישורה של תוכניתו, הוא גם מסתכן בפיצול מכיוונם של אותם חברי כנסת שנעים באי נחת כשמזכירים להם שהם מהמחנ"צ ולא ממפלגת העבודה ולא מתביישים לראות בעצמם שמאל, גם אם מתון.

העבודה מעולם לא היתה מפלגת מרכז אמיתית, כשם שלא ממש הייתה מפלגת שמאל מובהקת, אלא מפלגת מרכז-שמאל. השיוך שלה כשמאל הוא היסטורי ונובע מרעיון כלכלי, איתו היא ממשיכה לשחק ביחסי אהבה-שנאה. אבל לו היתה מפלגת העבודה מפלגת מרכז, לא היה מקום למפלגות המרכז על גלגוליהן השונים. השאלה היא אם המיתוג מחדש של הרצוג את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז לא עוקר ממנה את ליבם של המצביעים האידיאולוגיים שאידיאולוגית הם שמאלה מהעבודה אך מאמינים שרק מפלגה גדולה תנצח ושמפלגת העבודה היא ביתם, וגם אם חשבו להחליף מפלגה, ביום הבוחר הלב שלהם לא נתן להם. התשובה היא שככל הנראה הרצוג מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולפורר גם את המעוז האחרון הזה. אולי התפוררות המחנה הציוני זה בדיוק מה שיכול להניע מחדש את הפוליטיקה הישראלית, ולייצר מפלגה שלא מפחדת מהתיוג שמאל ולא נסחפת אחרי רטוריקה נתניהוהית או לפידיזם חסר תוכן. 

כדי להשלים את הטמעת דף המסרים של נתניהו שאותו אימץ לפיד ועכשיו גם הרצוג, מסביר הרצוג שהמחנה הציוני אינו ימין קיצוני ואינו מרצ. הרצוג נותן תוקף לשיתוף הפעולה שלו עם השיח מצמצם הפלורליזם - מרצ? הם כל כך לא לגיטימיים ממש כמו נוער הגבעות - באמת הרצוג? הוא אולי חשב שהוא מתחכם עם רפרור לעמדתו של בן גוריון "בלי חירות ומק"י", אך אין פה הקבלה.

הרצוג שבעצמו מודר מהשיח, נכנע למסע הדה-לגיטימציה של השמאל והופך אותו לסולם הגנבים שלו כדי לסיים סופית המטמורפוזה של מפלגת העבודה למחנה הציוני, היינו מפלגת מרכז שאין לה ולשמאל ולא כלום. למען הסר ספק, שום מנהיג של מפלגת עבודה לדורותיה לא היה מחוסר אידיאולוגיה כמו הרצוג ואף אחד מהם לא הושיב את הדמוקרטיה במושב האחורי כמו שעושה הרצוג עכשיו. גם רבין וגם בן גוריון היו פרגמטיים בדרכם ועקשנים לא קטנים ועם זאת היה להם קול ברור בכל התחומים. להרצוג אין קול, הרצוג הוא חיקוי. היפרדות? ההיפרדות היחידה שיש פה היא היפרדות מערכים.  

הרצוג מסיים את הסטטוס באמונה כי הוא שומע את תמיכת העם השקטה בו. עם זה הוא יגיע בקרוב לועידת מפלגת העבודה

כשמתחילים להצדיק, זה אף פעם לא נגמר

בסוף השבוע עוד ילדה בת 13 ניסתה לבצע פיגוע דקירה ונהרגה, חבר הכנסת עיסאוי פריג' ממרצ כתב סטטוס בו הוא מציע לנתניהו לבחון טוב את מדינתו שמוציאה להורג ילדים ללא משפט", השר ישראל כ"ץ בתגובה "עניינית" הביע תמיהה פומבית אם מרצ לא הפכה לסניף של בל"ד וטוען שדברים אלה ישמשו את אויבי ישראל בעולם. זה שישראל כ"ץ גם מסמן מפלגה ערבית כלא לגיטימית ובמובלע כאויבת התרגלנו, האויב הישראלי הוא מעגל שהולך ומתרחב בהגדרה הישראלית, אולם התשובה הישראלית הקבועה שאין בנושא הזה דבר, שוויון הנפש בו הנושא מוסבר ויורד מסדר היום הוא הבעיה. 

עיסאוי פריג' אינו הראשון להשמיע את הדברים האלה, אנשים שונים בארץ ובחו"ל, ולא רק וולסטרום, מעלים את הנושא והוא חלק מביקורת שמושמעת נגד המצב ובעד מציאת פיתרון. יותר מזה, הם משמשים גם אזרחים ישראליים ובצדק. יש כאן בעיה מוסרית רצינית, אנחנו מסתפקים בצידוק שהוא טכני - מאבטחים/ שוטרים/ חיילים/ אזרחים נושאי נשק יורים במבצעי פיגועים, גם אם הם קטינים, זה לא היה קורה לו הם לא היו יוצאים לרצוח. טיעוני "הקם להורגך, השכם להורגו" לא ידעו עדנה כזו מאז ימי ממלכת יהודה. 

אינני יכולה לשפוט את החייל/שוטר/מאבטח בסיטואציה עצמה, אני רוצה להאמין שניתן לכוון את הנשק נמוך, אני רוצה להאמין שאחרי שמפגע "נוטרל", לא יהרגו אותו. ברור לי שבטווח הכוונת ההבדל הוא קטן, אולם במישור המוסרי ההבדל עצום. האם אתם יכולים באמת ובתמים בלי שאף אחד ישמע את תשובתכם, רק אתם לעצמכם, להגיד שכל אחד ממקרי המוות של מפגעים בשלושת החודשים האחרונים לא יכול היה להיעצר ב"ניטרול" שאיננו מוחלט? הרי היו מקרים שהסתיימו ב"ניטרול", איך עלה שיעורם של אלה הנגמרים במוות? נניח שאדם מבוגר שנמצא באמוק הוא בלתי ניתן לעצירה, מה עם נערות או נערים צעירים? באמת הדרך היחידה ל"נטרל" אותם היא במוות?

זה לא מאהבת מחבלים או התייפיפות נפש, זו ראיה מפוכחת של אבולוציית המוסר הישראלי. לרגע אחד אף אחד מאיתנו לא עוצר לשאול איך הגענו להיות שווי נפש שכאלה? הפצצות בעזה? "נזק היקפי - הם נמצאים בתוך אוכלוסיה אזרחית, לכן הם נושאים בתוצאות". ניטרול מפגע? "הרתעה". מפגע בן 13? "אתם רואים הם שונאים אותנו יותר ממה שהם אוהבים את ילדיהם, אפילו גולדה אמרה את זה". אלא שגם אם נניח שזו הטקטיקה של הפלסטינים, שאנו ניצבים מול הסתה חסרת תקדים, שהם מחנכים את ילדיהם לשנאה ולרצח - הרי שכל יום עם תוצאות כאלה הוא עוד יום בו אנחנו משמשים פיון בטקטיקה פלסטינית ולא פועלים למען האינטרס שלנו. עוד יום בו הטרור מנצח, מנצח בדעת הקהל, מנצח את המוסר ומפורר עוד קצת מהיסודות הדמוקרטיים שלנו. ולמה? כי דמוקרטיה לא יכולה לדור בכפיה אחת עם כיבוש, כי צבא אינו יכול לטפל באוכלוסיה חסרת ריבונות במשך 50 שנה, זה לא מחזיק מים.

ללא הכרעה ברורה של הממשלה משולבת בעשיה ברורה, אם בסיפוח או בחלוקה לשתי מדינות, מי שימשיך לשלם את המחיר הוא החברה הישראלית שהכיבוש נעשה בשמה. הטיעון של שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן, או חינוך ילדים לאלימות, לא מוריד מהמחיר שהחברה הישראלית משלמת. המצב הנוכחי מאיים להפוך לשגרה של שנים, אם עם חפץ חיים אנחנו, הרי שאיננו חותרים בכיוון הנכון. הפתרון אינו בנוהל פתיחה באש, לא חיילים/ מאבטחים/ שוטרים/ אזרחים נושאי נשק צריכים לפתור את המצב, זו הפרטה קיצונית של ממשלה מפוחדת מהצל של עצמה. 

החייל בן ה-19 אשר מחבל רץ לעברו עם סכין שלופה, הוא לא הבעיה, הבעיה היא שהחייל הזה יודע שהוא קו ההגנה האחרון של אזרחים כי הממשלה לא משכילה לייצר קו הגנה אמיתי. החייל/ המאבטח/ השוטר ואפילו האזרח נושא הנשק מפגינים היום יותר תושיה מאשר ראש הממשלה - זו הבעיה.

ראש הממשלה מכהן כבר שבע שנים, זו המציאות, היא לא צפויה להשתפר וככל הנראה לא נחנך את הפלסטינים - הגיע הזמן להכריע ואם "מר ביטחון" לא מסוגל לעשות זאת, השאלה היא אם לא הגיע הזמן להחליף אותו לפחות במישהו שיש לו אג'נדה של איך יוצאים מטירוף המערכות הזה? כי הגיע הזמן לנסות משהו חדש ולזה דרוש אומץ.

איפה החזון? קליקבייט זה לא מדיניות

פורסם לראשונה במעריב 24.1.2016

מבחינת מדיניות החוץ של ישראל שנת 2016 לא נפתחה טוב במיוחד. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר, כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות, מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה ע"י מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.

השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינאמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייטס שמשכנעת את המשוכנעים.

קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי, בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות. בתחום הדיפלומטי ישראל מדשדשת ללא עשיה, לבד מתדמיתית ובעיקר מייצרת תפיסה של קנאות עיקשת והעדר שיתוף פעולה. אלא שהיכולת להגיע להישגים מחייבת חשיבה אסטרטגית מבוססת מטרות מוגדרות שמתעדכנות למציאות.

היכולת ההסברית לריק המדיני בהעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות, תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. העדר המדיניות מורגש במישור הבינ"ל וגם במידת האמון היורדת של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני, לא תפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, ואינה משקפת את המציאות, היא חלק ממדיניות פנים שמטפטת תחושת איום מתמדת.

נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו ורק אנו מתמודדים מול אויבינו", וקלישאה האלמותית "באירופה כולם אנטישמיים", כשהם לא מעניקים לנו צוללות. לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, עם האו"ם ועם ארה"ב משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטוראלית והמשך שלטונו.

הגרעין האיראני, שנתפס ככישלון במרבית מהציבור, הוא דוגמא מצויינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו-קרב מול הנשיא אובמה בקונגרס, גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת הסכם הגרעין ביולי והסרת הסנקציות בינואר פוטנציאל איום על ישראל ואף הפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון - האינטרסים של ישראל נשמרים ואיראן אינה בדרך לגרעין.

אובייקטיבית אין הגיון בציור ההסכם ככישלון, נתניהו יודע את זה וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארה"ב לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם לפני. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקניים, שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב. לגמרי מצב של win-win.

מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו, נתניהו מייצר מסרים וגיבוש מדיניות ממנו והלאה כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטוראט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית, פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.