מתי הייתה כאן דמוקרטיה?

סליחה על הספויילר, אבל מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה כמוה גם שוויון, או צדק – לכן השקר הראשון שצריך להפסיק לשתף עמו פעולה הוא שישראל דמוקרטיה. זה לא אומר שלא יכולה להיות פה דמוקרטיה, אבל זה יתרחש כאשר שוויון אזרחי וסיום הכיבוש יהיו חלק בלתי נפרד מהאג'נדה, עד עכשיו זה לא קרה וההפגנות מעלות את התהיה אם אי פעם זה יקרה

לצטט את נימלר יהיה קלישאתי במיוחד, אם כי מתאים להפליא ובכל זאת אסתפק בריפרור ותו לא. אי אפשר להסתכל על ההפגנות ההמוניות של שלושת מוצאי השבת האחרונים ולהימנע. המרכז-שמאל היהודי, יוצא מאזור הנוחות ומפגין נוכחות חשובה, אבל זה רק בגלל שהאיום בפגיעה בזכויות הגיע עד אליו. אפשר היה שהמרכז-שמאל יבין שזה מה שקורה כשמוכנים לתחזק שקר של דמוקרטיה כשלמעשה היא ליהודים בלבד, שזה מחיר העיוורון שרוב היהודים-ישראלים קיבל על עצמו מרצון או בשתיקה.

יפים לעניין דבריו של גרוסמן מההפגנה במוצאי שבת (ה-21.1.2023) על ביאת "הזמן השחור", אלא שהזמן השחור התחיל מזמן, עם היענות לכנות את ישראל דמוקרטיה, עת נמנע במכוון שוויון אזרחי והושת ממשל צבאי. מעולם לא ניתנה אפשרות לשוויון אזרחי במדינה, לא ברמה הסמלית-חוקית ולא היומיומית, מאז ומעולם היה תחת מגבלות ולכן תמיד בערבון מוגבל. מאז 1967, נוסף רובד נוסף של אוכלוסייה – פלסטינים משוללי זכויות והכל בחסות ישראלית גורפת. משטר הפרדה דה פקטו ודה יורה, אך בעל מראית עין דמוקרטית, שהיה אינטרס לשמר תוך הנצחת העדר הדמוקרטיה.

המציאות של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'-לוין אין בה כדי להפתיע, למעשה תהליך הכשרתה ערך שנים וממשלת בנט-לפיד לא הייתה שונה במובן הזה. המציאות של היום היא תמצית הביקורת משמאל, שהחלה כבר ב-1948, דרך 1967 והיום מגיעה אלה המכונים "טהרנים" או לחלופין "שמאל-רדיקלי". אלה שבעקביות מדברים בשם ערכים אוניברסליים, ערכי שמאל ודמוקרטיה, פחות או יותר הנתיב היחיד שלא נוסה באמת במעבדה האנושית המכונה ישראל.

במקום לבחון אם יש אמת בביקורת, בחר מרבית הציבור בישראל להאמין שהבעיה בביקורת משמאל, ה"תמימה" או ה"אוטופית" ולא בהתנהלות עצמה. העובדה שכמעט בכל יום נהרג פלסטיני, שמיליונים חיים תחת דיכוי, שצה"ל שולט באוכלוסייה אזרחית והמתנחלים עושים בשטח לא ריבוני, בחלקו פרטי, כבשלהם – אלה רעשי רקע, שאוזן הציבור היהודי התרגלה להם ורובו לא רואה בהם עוול. בסופו של דבר ואיך שלא נהפוך את זה, ההכחשה הפכה למודוס אופרנדי של כמעט מדינה שלמה. הכחשת הכיבוש והפשעים שנעשים בשמו, לא רק שמאפשרת אותם, היא גם הבסיס להתרחבותם והימשכם. ציבור שלם שמוכן להפנות את ראשו לעוולות שנעשות בשמו ולא מבין שהפניית הראש היא התשתית לעוולה הבאה ועכשיו העוולה לפתחו והוא לא מבין איך זה קרה.

לאורך שנים, יצרו יהדות, לאומיות וציונות מסד משולש בעל מנגנון אל-כשל אתני שבסיסו הקשר בין הציבור היהודי למדינה. המנגנון הזה לא רק שיצר זרועות סוציאליזציה ואינדוקטרינציה, הוא גם הפך למכנה המשותף של הציבור היהודי במדינה והפך את הנאמנות למדינה למאפיין אתני. במקום שמכנה משותף יהיה דמוקרטיה, המכנה המשותף הוא יהדות וציונות וכך משנה לשנה ישראל הולכת בנתיב דתי-שמרני-לאומני ומתרחקת מכל רעיון דמוקרטי. אבל דמוקרטיה אינה יכולה להתבסס על דיכוי ואפליה ולכן אין מנוס אלא לצמצם יותר ויותר את הבסיס המהותי הדמוקרטי והצמצום הזה בסוף מגיע  - עיננו רואות והכל כדי לתחזק עליונות יהודית, בעידן בו כבר היינו צריכים להבין את טעויות העבר ולתחזק ערכים אוניברסליים שמאפשרים קיום וחיים. לזה הציבור הישראלי צריך לפקוח את העיניים – דיכוי מוביל לדיכוי ושום דמוקרטיה לא חסינה בפני זה, בוודאי כשהוא עטוף בלאומיות.

העניין הוא שכדי להילחם בצמצום הזה נדרשות עיניים פקוחות לרווחה וכאלה שאינן לוקות בעיוורון מרצון, אלא מאחוריהן נמצאים אנשים שמבינים שיש לקחת אחריות. כשההפגנות ל"הצלת הדמוקרטיה" מניחות מראש שקודם יש להתמודד עם מה שקורה ליהודים ואחר כך יטופל כל השאר, אנחנו מפספסים שוב את הלקח שראוי היה שיהיה נר לרגלנו. דמוקרטיה היא לכולם, אין בה חריגים, שוויון אזרחי ניתן מתוף אזרחות וללא סייגים ושלילת זכויות של אוכלוסייה אזרחית שלמה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. דמוקרטיה נסמכת על פלורליזם וסבלנות, כשבהפגנות למען הדמוקרטיה מופעלת צנזורה מרצון לדעות שאין בהן פסול, הן מעוקרות מבפנים ומהוות עדות, לא ממש אילמת, להעדר דמוקרטיה, כי כאמור אין דמוקרטיה ליהודים בלבד, עיננו הרואות מה קורה כשמנסים.

דרושה פוליטיקה תואמת מציאות

לשמאל אין את הפריבילגיה להסתכל על הכאן והעכשיו בלבד, למעשה לאף אחד אין, אולי למעט נתניהו. בזמן שהוא מוביל את ישראל באמצעות כלים דמוקרטיים למודל סמכותני שכולל משטר הפרדה, הכולל סוגי אזרחים שונים ונתינים חסרי זכויות, השמאל יכול להמשיך להסתכל, או להתאחד ולפעול לשינוי המציאות, זה לא חלום - זה דורש מנהיגים

בתוך מהומת האלוהים שאנחנו מכנים בחיבה "הפוליטיקה הישראלית", קשה להתנתק משטף האירועים, שמציפים את התקשורת והרשתות החברתיות, ולמצוא את השקט להתבונן מעבר, או מעל. אנחנו תקועים בתוך סיטואציה הזויה בה אנשים מכלים שעות שלמות מחייהם בדיונים חסרי תוחלת ברשתות בנושאים כמו מינוי אסנת מארק למנכ"לית משרד המדע, או מיהו שמאלני, מה קורה עם הנפת דגל פלסטין ומי הפיל את הממשלה הקודמת? כי אנחנו עסוקים בכאן ובעכשיו ומכיוון שהמציאות כל כך כאוטית, למי יש זמן להתבונן אל העתיד מעבר למיסוך המציאות?

הבעיה היא שאנחנו עוסקים בפוליטיקה שמצד אחד, עבר זמנה ומצד שני, היא המציאות עצמה ויש כאן איזשהו מעגל קסמים שקשה מאוד לעצור, הבעיה היא שאם לא נעצור, אנחנו צפויים להישאר בכאן ובעכשיו ולא להתכונן לעתיד. גרוע מזה, העיסוק בפוליטקה הישנה, משאיר אותנו בתוכה וגם גוזל לא מעט משאבים שבעצם היו צריכים להיות מופנים להבטחת העתיד, או לפחות להכנה טובה יותר לקראתו.

זה מלטף את האגו להגיד שאנחנו נהנים לעסוק בדברים "סקסיים" ומוחשיים ולכן נבואות זעם על משבר אקלים, משבר תזונתי ומחסור במים, הן בגדר עתיד ערטילאי שאין לו כלום עם המציאות, שדורשת התייחסות. אבל אם רגע נתפנה מבן גביר, דיסטל-אטבריאן, רגב ונת"צ, מארק ומשרד המדע ונתניהו, נראה שלא מדובר בנבואות, המשבר הזה כבר כאן והוא מורגש בכל העולם ובלי לדבר על זה עם הציבור, לחנך אותו לשינוי ולייצר שינוי מבני של סדר העדיפויות ומדיניות הממשלה, לא נגיע אליו מוכנים. 

לא רק חוסר ההיערכות למשבר האקלים צפוי להתפוצץ לנו בפרצוף, הכיבוש כבר עושה את זה וכמוהו האלימות שגואה בחברה, העובדה שבעצם רק בהבטים מסויימים ישראל יכולה להיחשב דמוקרטיה ורק לאזרחים מסויימים מוכיחה את עצמה כפצצה מתקתקת ועד שהאסימון הזה לא ייפול, אנחנו נמשיך להידרדר במדרון החלקלק, המוביל הרחק מגבולותיה האפורים של ההגדרה לדמוקרטיה. על זה יש להוסיף העדר תכנון עתידי והתאמה לצרכי גידול האוכלוסייה כמעט בכל הבט, דיור, תשתיות, בריאות, חינוך - מה לא? כל הנושאים האלה כמעט לא עולים לסדר היום הציבורי ואלה בדיוק הנושאים שהשמאל צריך לאמץ, בעיקר משום שהאידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית מציעה פתרונות קונקרטיים וצודקים, שבמרכזם צדק חברתי במובן העמוק של המילה. 

הימין הישראלי היום נחלק לימין פופוליסטי שעסוק בפולחן אישיות וימין משיחי-דתי אידיאולוגי, והשניים משתפים פעולה לקידום אינטרסים צרים ובכל מקרה מובילים, כל אחד בדרכו למודל משטר סמכותני-שמרני. במקום שבו אמור להיות השמאל הישראלי הפוליטי, לא באמת צומח דבר. יש ארגונים חברתיים וחוץ פרלמנטריים שעוסקים בנושאים שונים, אבל השמאל הפוליטי אויין ומה שנשאר ממנו זה שמאל-מרכז ציוני, שממילא מקבל את הרעיון של דמוקרטיה ליהודים בלבד וחד"ש-תע"ל, שעוברות קמפיין דה-לגיטימציה שהתחיל אותו נתניהו וכיום לפיד ממשיך בשבילו את העבודה. 

שאריות השמאל היהודי ממשיכות לעלות על המגרש הפוליטי שעיצב נתניהו, הן חבוטות, עיניהן מפלבלות מרוב ניסיונות לקרוץ למרכז והן ממשיכות לוותר על כל ערך שאי פעם שייך אותן לשמאל והכי חשוב - אין להן תשובה שמאלית ניצחת, הן בעיקר מגמגמות סיסמאות מרכז נבובות. על המגרש הזה אין להן סיכוי, מי שנמצא עליו עושה את העבודה טוב יותר והן חוטאות לערכים שהן אמורות לשקף ברגע שהן מוותרות על חלקים מהמאבק לזכויות אדם ושיוויון. 

מעבר לצורך של השמאל להתאחד ולהשתמש באנרגיה שמושקעת באופן נקודתי לטובת מאבק משותף, השמאל גם צריך לייצר את האג'נדה שלו ולהתחיל לדבר על הבעיות הבוערות באמת. הציבור צריך לשמוע על הבעיות שעומדות לפתחו, על כולן ולשמוע תשובות ותוכניות לגבי מה יש לעשות כדי להתמודד עם האתגרים האלה. אפשר להמשיך ולהתקוטט על אשמה וסטריאוטיפים, רק שזה לא הוביל מעולם לתיקון ולא נראה שעומד להשתנות.זה אולי לא מגנט אלקטורלי מיידי, אבל לפעמים פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון, כי לטווח ארוך הוא גם מביא תוצאות.

התארגנות מחדש, דיון על הבעיות הקיימות והדרכים לפתור אותן במסגרת הכלים הסוציאל-דמוקרטיים, זה מה שצריך לעשות עכשיו וזה מה שהציבור צריך פחות, גם אם כרגע זה לא נראה כך. השאלה היא לא מי לוקח את הבחירות, אלא מה אנחנו עושים כדי לאפשר חיים במדינה הזו. בסופו של דבר משבר האקלים לא מבחין בין פלסטינים וישראלים, יהודים וערבים, חילוניים או דתיים, להטב"קים או סטרייטים, או כל קבוצה אחרת - המצוקה תהיה משותפת ותפגע בעיקר בשכבות החלשות אך לבסוף תגיע לכולם. 

בזמן שנתניהו עסוק בניסיון לאלף את הנמר היהודי-לאומני-משיחי, ניסיון שכולנו מבינים שלא יעלה בהצלחה, השמאל צריך לפעול יחד ולייצר אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית. הרבה מעבר להפגנות, יש לפעול יחד על בסיס של ערכים משותפים ולהקים צוותי חשיבה שיבנו תוכניות לאתגרים הניצבים מול ישראל ולהציגם לציבור - משבר האקלים, כולל היערכות של כל משרדי הממשלה ובניית צוותי משימה, תכנית ביטחון תזונתי, פתרונות דיור ותחבורה ציבורית, צמצום פערים בין מרכז ופריפריה, שיפור מערכת הבריאות, הבראת מערכת החינוך, חיזוק חינוך אזרחי, חיזוק קשרי קהילה ויצירת תשתית דמוקרטית שאינה מבחינה בין אזרח לאזרח ולא מחזיקה מיליוני אנשים ללא זכויות אדם. 

במצב הנוכחי, החזון הזה נשמע הזוי ובלתי בציע, אבל בעיניי הוא הכרחי ואפשרי. הדרך לשם יכולה לעבור בכל מיני דרכים, למשל דרך כנס שמאל שכולל את כל הגופים, המפלגות, הארגונים והיחידים שמבינים שכדי להפסיק את הסחרור הפוליטי הישראלי, נדרש שיתוף פעולה למען יצירת אג'נדה צופה פני מציאות ועתיד. זו קפיצת אמון, שנראית מטורפת כרגע, אבל היא דרך פעולה שפויה בתוך מציאות הזויה. ערכים כבר יש, המציאות לא מחכה לאף אחד ובינתיים לנו אין מנהיגים שמוכנים להסתכל לעתיד בעיניים ולהכיר בצרכי השעה.

המאבק על עמוד שדרה אידיאולוגי והומני

בדמוקרטיה אמורה להתקיים תחרות פוליטית בין אידיאולוגיות שונות. לכל אחת פתרון שונה, אבל כולן מבוססות, לפחות בתיאוריה, על מכנה משותף דמוקרטי, שכולל הבנה עמוקה לחשיבות עקרונות כמו סבלנות, פלורליזם, שלטון החוק, הפרדת רשויות ועקרונית גם מוסר מדיני משותף. בתקופות מסוימות במאה ה-20 קיבלנו תשובה לשאלה מה קורה כאשר גם מוסר הופך להיות יחסי, או מה קורה כאשר מתפתחים ערכי מוסר מתחרים ואפילו מנוגדים. במקרים כאלה, הדמוקרטיה נשענת בעיקר על פרוצדרות ומה שאמור לגשר על הפערים המוסריים הוא עקרון שלטון החוק, או נכון יותר - הציות לחוק. ההיסטוריה מלמדת שזה לא עובד.

אם ניקח את המאבק בעבדות, הרי שגם לאחר ההצהרה הנשיאותית על אמנציפציה (ינואר 1863) והעברת התיקון ה-13 לחוקה (ינואר 1865), הצפון היה מוכן לקבל סהסכמה שבשתיקה את ההפרדה הגזעית בדרום והעוולות והפשעים שההביאה עימה בשם האחדות ושלטון החוק. 100 שנה קיבלה ארצות הברית את העוול המתמשך כמעט בהכנעה. מחאת שנות ה-50' וה-60' במאה ה-20, המצעד לוושינגטון ואפילו לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965), אמנם הקטינו בגדול את הפער המוסרי, אך עיננו הרואות שארה"ב עדיין מתמודדת עם גזענות ולאומנות והימין הפופוליסטי הטרמפיסטי היה אך עוד גל מאבק בין שתי העמדות, זו הדמוקרטית המאמינה בערכים אוניברסליים וזו השמרנית, הלאומנית והגזענית. 

ההיסטוריה מספקת עוד לא מעט דוגמאות, גם בתוך ארה"ב מול קהילת ה-native Americans וגם מול תיאוריית המוסר השמרנית-דתית, וגם ברפובליקת ווימאר, או ברוסיה טרום-מהפכת אוקטובר או בתקופת סטאלין הרצחנית (אלא שאז לא ניתן לטעון שהיתה דמוקרטיה), בספרד של פרנקו ובאיטליה של מוסוליני. מה שמשותף בכולן הוא ההיעלמות של קבוצות ערכים אלטרנטיביות. העלמות קבוצות מתחרות מתרחשת לרוב בשל שלוש סיבות עיקריות, או שילוב שלהן: צמצום במספר האנשים שמחזיקים בה, הסתרת עמדות בשל פחד להחזיק בהם בגלוי, העלמה מכוונת של אנשי הקבוצה.

תוצאות כל חמש מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו שישראל נמצאת איפשהו שם, במקום בו אין קבוצות ערכים אלטרנטיביות. המרכז ימין מדבר בשפה משותפת, למרות הדקויות והבחירות הלפני אחרונות הוכיחו שגם העבודה ומרצ מקבלות את התנאים האלה. למעשה לולא נתניהו, יכול היה הליכוד להרכיב ממשלת רוב מבוססת ימין-מרכז, גם ללא הציונות הדתית והחרדים. המשמעות ברמת עמדות אידיאולוגיות מתחרות היא אחת - יש רק עמדה אידיאולוגית אחת והיא שמה את האינטרס היהודי מעל לכל אינטרס אחר ומקבלת עליונות אזרחית ולאומית יהודית על פני שוויון אזרחי או זכויות אדם. אג'נדת שמאל, מדינית, כלכלית או חברתית אויינה לחלוטין בתוך החברה היהודית.

הבחירות האחרונות השאירו מפלגת שמאל אחת בכנסת, חד"ש, אך לא רק שזו נציגות דלה בוודאי אם מדובר באלטרנטיבה, גם אם אידיאולגית בלבד ולא שלטונית, היא סובלת מדה-לגיטימציה בקרב רוב הציבור היהודי, למרות שמדובר במפלגת השמאל היחידה שגם מקיימת שותפות ערבית-יהודית.

למעשה מאז הקמתה סבלה ישראל מבעיות בחוט השדרה הערכי שלה ומעולם לא הייתה באמת דמוקרטיה, זה אולי היה החזון העתידי, אך מאז ומעולם שוללת ישראל זכויות אדם ובעקביות מתעלמת מהפרות בוטות אלה ומתייחסת לפן הדמוקרטי ממנו נהנים למעשה באופן מלא רק יהודים, מאז ומעולם. חוט שדרה הומניסטי וליברלי מעולם לא התפתח פה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות זאת, החל מהציונות ההומנית דרך ברית שלום ועד לר"צ והתארגנויות חוץ-פרלמנטריות כיום.

לו היתה כאן דמוקרטיה, היינו אמורים לראות פה מאבק בין שתי תפיסות ערכיות מנוגדות. האחת הומנית, אוניברסלית ושמאלית המדגישה את ערכיה המהותיים של הדמוקרטיה ובתוך כך לוקחת אחריות על עוולות עבר בדרך לתיקון ושוויון והשניה שמרנית, לאומית המשתמשת בכלים דמוקרטיים כדי לייצר מציאות לא שוויונית, המקדמת ערכים יהודיים ומכפיפה את הדמוקרטיה ליהדות. אך המאבק כבר בעצם הוכרע כל עוד כל מי שתופש עצמו כשמאל לא פועל יחד לקידום עקרונות משותפים. 

איך שלא נהפוך את זה, אם עד לבחירות הבאות לא יווצר שיתוף פעולה שמאלי של כל הגופים, המפלגות, המפלגות לשעבר, הארגונים החברתיים, האקטיביסטים, האינטלקטואלים, והיחידים שמאמינים בשוויון, בסיום הכיבוש והפסקת משטר ההפרדה ובאג'נדה סוציאל-דמוקרטית, המאבק האידיאולוגי על דמותה של ישראל הוכרע. זה הזמן לאמץ את הרדיקליות ובאותו הזמן גם להאמין באמונה שלמה שאין דרך אחרת להשמעת אג'נדה שמאלית למעט באמצעות שיתוף פעולה. מול הגל השמרני-לאומני-יהודי שמביא עלינו נתניהו בקואליציה המתגבשת, אין למאבקים נקודתיים יכולת להשיג את מה שיכול להביא מאמץ משותף.

מעבר לשאלת שיתוף הפעולה ההכרחי, יש דבר נוסף שיש לתת עליו הדעת - גבולות המוסר. בעוד שהציות לחוק ושלטון החוק חיוניים, הציות לחוק לא מוסרי הוא השתתפות בפגיעה בדמוקרטיה. זה בדיוק המקום של כל אזרח ישראלי לשאול את עצמו, האם למשתמע מההסכמים הקואליציוניים יש תוקף מוסרי. ככלות הכל השאלה אף פעם לא יכולה להיות רק פרוצידורלית-אינסטורמנטלית, כשמעקרים את המהות המוסרית, מוותרים על בלמי החירום. 

בעוד חברי הקואליציה זועקים כי יש לכבד את שלטון החוק, הם שוכחים דבר אחד - המוסריות שנדרשת לחובת הציות לחוק. בעוד השמאל, באופן עקרוני לו היה ביטוי שמאל פוליטי למעט 5 מנדטים בקושי, אינו מחזיק בערכים שמצמצמים זכויות אדם ואזרח לשום קהילה, לעומתו הימין דורש חובת ציות לחוקים שהמוסריות האובייקטיבית שלהם בספק והפגיעה שלהם בזכויות אדם נמצאת מעל כל ספק - יחי ההבדל הקטן. 

לאורך ההיסטוריה הישראלית, היו לשמאל לא מעט הזדמנויות להתעשת ולהבחין בכיוון אליו נושבת הרוח. עד לבחירות הבאות לשמאל יש הזדמנות אחרונה לייצר התנגדות ולהתחיל במסע הצמחת עמוד שדרה הומני, אוניברסלי, סוציאלי וסביבתי, אחר כך יהיה קשה הרבה יותר וכשקבוצה ערכית אחת נעלמת, לרוב מתחילה תקופה חשוכה הרבה יותר, לפחות זה מה שמלמדת ההיסטוריה, לפעמים שווה ללמוד ממנה.

הלינץ' ביפהפיה: סיפור היסטורי שאסור שישכח

ציור ההוצאה להורג, אפילו בכותרת נכתב "אישה מקסיקנית" ולא הוזכר שמה 

מזמן כבר לא היה בבלוג סיפור היסטורי ולפני שזה יירשם כטעות היסטורית, הגיע הזמן לתקן. גיבורת הסיפור שלנו היום היא אישה צעירה ויפהפיה בחודש השלישי להריונה, שחיה עם בן זוגה בדאונויל, עייירת מחפשי זהב בקליפורניה של אמצע המאה ה-19, בת כ-5,000 תושבים. הוא היה דילר בקזינו והיא מלצרית שם - המציאות לא קלה, הפרנסה בדוחק, אבל כל החיים לפניהם, אלא שלגורל יש תכניות אחרות. 

מלחמת מקסיקו-ארה"ב הסתיימה ב-1848, קליפורניה התקבלה כאחת המדינות, אבל האוכלוסייה המגוונת של המדינה החדשה לא הגיעה בלי מחיר - גזענות ובעיקר סנטימנט שלילי לכל מה שהוא מקסיקני. למעשה מקסיקנים נתפסו לא רחוקים מאפרו-אמריקאים, האדם הלבן ראה בהם נחותים לו, או כפי שתיאר זאת מתיישב לבן בראיון מאפריל 1850: "אין למקסיקנים מה לחפש בארץ הזאת (הארץ בה נולדו, כן? - רק מבררת שאנחנו על אותו עמוד) [...] הגברים נועדו שנירה בהם והנשים שנעשה בהן כחפצנו." זה מתאים גם לאופן בו נכתבה ההיסטוריה של קליפורניה, מתוך אמונה אדוקה של המתיישבים הלבנים בתחושת שליחות וגאולת הקרקע ותפסו עצמם כאדוני הארץ. למרות שלפי ההסכם בין מקסיקו לארה"ב נקבע מפורשות שמי שאזרחי מקסיקו שנכבשו על ידי ארה"ב יישאר בביתו אחרי שנה, יקבל אזרחות אמריקאית, זה לא באמת סייע לקבלתם כחלק מהחברה - לא ממש. אפשר לתת כדוגמא, רק כדי לא להתיש, את החוק שעבר בשנת 1850 שמנע מ"זרים" לחפש זהב על ידי הטלת מס חודשי של 20$, הון עתק באותה תקופה, על זרים בלבד שביקשו לקבל רישיון לחפש זהב. הפגנות שאורגנו נגד המס דוכאו על ידי מילציות לבנות מקומיות.

והנה אנחנו ב-4.7.1851. חגיגות העצמאות בדאונויל מתחילות במצעדים ונאומים והעיירה לובשת חג לכבוד חגיגות העצמאות הראשונות במדינה. חבורת כורים לוקחת את החגיגות קצת יותר מדי ברצינות ואחרי יום שלם של סביאה, הם יוצאים בלילה לעיר ודופקים על דלתות בתים ומשתוללים. אחד מהמובילים הוא ג'ו קאנון, גבר גבוה וחזק שתואר כ"הרקוליאני", שהיה אהוד מאוד העיירה ובקהילת הכורים. 

הגיבורה שלנו בבית לבד, בן זוגה בקאזינו עובד כדילר. אין עדים למה שהיה שם ויש לפחות שתי גרסאות. גרסא אחת טוענת שג'ו וכמה חברים מגיעים לביתה במטרה לאנוס, אבל בנחישותה ובזכות שכרותם, היא מצליחה להבריח אותם ולמנוע את האונס המתוכנן. אבל מוקדם מאוד בבוקר ג'ו מגיע שוב לביתה, לא ברור אם כדי להתנצל או להשלים את ביצוע את זממו. הוא מנסה להיכנס לביתה, היא שולפת סכין ודוקרת אותו בלבו. 

גרסא שנייה מספרת שהוא פשוט היה ממש שיכור ויחד עם כמה חברים הסתובב בעיר, נשען על דלת ביתה, אבל משום שהיה שיכור, מסת המשקל שלו פשוט שברה את הדלת. חבריו עזרו לו לקום, הוא ניסה לקחת בגד שלה, אבל חבריו הורו לו להחזיר אותו. הם הניחו את הדלת ליד המשקוף, צחקו צחוק שיכורים והלכו. בוקר למחרת, לא ברור אם ג'ו הגיע בכוונה לביתם להתנצל או שלא, או שאולי היה בדרכו לרופא כדי לטפל בהאנגאובר הנוראי שהציק לו. כך או אחרת, בן זוגה ניגש אליו ותבע את עלות תיקון הדלת, ג'ו התעצבן ונבכסוך הלך והדרדר. היא התערבה וניסתה להכניס את בן זוגה הביתה, ג'ו לא מרפה ונכנס לביתם, תוך קריאה בשמות גנאי ואיכשהו בלהט המריבה בבית, היא שולפת סכין ונועצת אותו בלבו.

כך או אחרת, הוא מת במקום. היא נבהלת ובורחת לקאזינו.

זו עיירה קטנה, רובם ערים מאירועי אמש והשמועות על הרצח עוברות במהירות ובשניות כל העיר כמרקחה (נו, רק חיפשתי סיבה להכניס את הביטוי היפהפה הזה). מחפשי הזהב שומעים שהיא ברחה לקאזינו ולמרות שהמהמרים שם מנסים להגן עליה, כמה איומים מפורשים על המקום ועל חייהם והם מוותרים על הרעיון ומוסרים אותה ואת בן זוגה לידי מחפשי הזהב. גרסא אחרת היא שלבית מיד הגיעו אנשים ובני הזוג נעצרים על ידי ההמון. הציבור דורש נקמה. כמה אנשים בקהל טוענים שחייבים לערוך משפט ומיד מתארגן במקום משפט שדה. בינתיים היא נחקרת ומודה בדקירתו של ג'ו בחזה, אך מתעקשת על הגנה עצמית כמובן.

המקום כיכר העיר - עד לפני כמה שעות מרכז חגיגות העצמאות ועכשיו בית משפט שדה של מחפשי הזהב, שהוקם ברגע וכולו זלזול ובדיחות הדעת. בראש בית המשפט עמד חקלאי מקומי ידוע - ג'ון רוס. השמועה מתפשטת וכבר כ-2,000 איש ממלאים את הכיכר. גופתו של ג'ו הוצגה לציבור, בעיקר כדי לזעזע ולפרוט על רגשות נקמה. היא המשיכה לטעון כי פעלה מתוך הגנה עצמית. כל מי שהכיר אותה וניסה להגן עליה, אוים על ידי הקהל הזועם. 

רופא העיירה ניסה לדבר בזכותה, הקהל בתגובה קרא להרוג גם אותו, לבסוף ניתנו לו כמה שעות לעזוב את העיר. עורך דין מסן פרנסיסקו שהיה בעיירה, עולה על חבית ברחוב ומציע להגן עליה למען משפט צדק, הציבור בועט בחבית, מגלגל אותו ברחוב ופוקד עליו לעזוב מיד את העיר. לחבר המושבעים המפוברק, שכלל 12 גברים לבנים כמה מהם חבריו של ג'ו, לא לקח יותר מכמה דקות לקבוע את אשמתה ולדון אותה למוות בתלייה. נתנו לה שעתיים כדי שאפשר יהיה לארגן את פלטפורמת התלייה. לבן זוגה הורו לעזוב את העיר מיד ולנצח.

היא מבקשת לחון אותה בתואנה כי היא בחודש השלישי להיריונה, אך בית המשפט החליט לא להאמין לזה, למרות שגם הרופא אימת את דבריה. תוך מעט זמן נבנה פיגום לעמוד התלייה על גשר ג'רזי שעל נהר היובה. 

כאשר הביאו אותה לפיגום, היא לא הראתה אף לא סימן קטנטנן של פחד. להפך, היא הורידה את הכובע שלראשה, הידקה את חצאיתה והחזיקה את חבל התלייה בידיה. כשנשאלה אם יש לה משהו אחרון לומר, היא אמרה שאין לה דבר לומר למעט שהיתה עושה זאת שוב לו נאלצה וביקשה שינהגו בגופתה בכבוד. אז, כרכה את חבל התליה סביב צווארה לבדה ואמרה "Adiós Señores". 

ארבעה ימים לאחר מכן, פורסם הלינץ' המחריד הזה לראשונה בעיתון Daily Alta California, בלי ציון שמה, היא כונתה "האישה הספרדייה, בפירסומים אחרים נתנו לה את השם חואניטה, שם מקסיקני גנרי מבחינת עורכי העיתונות האמריקאית הלבנה. שמה היה חוספה סגוביה. אמנם מרבית העיתונים היו מזועזעים מהרצח, מעולם אף אחד לא תבע את צדקתה, למעט בן זוגה, חוזה, שמרישומי בית המשפט עולה שב-1868 תבע את המדינה על רצח אשתו, אך הפסיד. אגב אחד האנשים שצפה בלינץ שלה הוא מי שרץ באותו זמן לסנאט, ג'ון בי וולר ויש שטענו שהשתתפותו בלינץ', גם אם "רק" כצופה סייעה לבחירתו במרוץ לסנאט.

לו היתה לבנה, יש להניח כי דבר לא היה קורה לה, כבודה של אישה לבנה לא היה דבר של מה בכך בארה"ב של המאה ה-19. במרבית הכתבות הזכירו את יופיה, בלא מעט מהן ניסו לרמוז על "פריצות", אם כי כולם הסכימו כי דמה הכתים את ימי ההיסטוריה הראשונים של קליפורניה.

סיפוריים מקומיים על הרוח שלה שרודפת את גשר ג'רזי המשיכו לחיות אחריה, אך שמה כמעט לא מוזכר בהיסטוריה. היא היתה אישה ועוד ממוצא מקסיקני, מול טביעת האצבעות של ההיסטוריה הפטריארכלית לא נותר לה אלא להישכח, אלא אם כן יהיו אנשים שימשיכו להזכיר את הלינץ' הנוראי של האישה היחידה שהוצאה להורג בקליפורניה על לא עוול בכפה, רק משום שנולדה לגזע ולמין הלא נכון בהיסטוריה שנכתבת בהתאם לנרטיב של גבר לבן. זה סיפור שאסור היה לו לקרות, אך מרגע שקרה את העוול היה צריך לחשוף ולתקן, אבל יש להניח שכמעט אף אחד לא שמע עליה. זה בדיוק מה שקורה שמשתרשת הפרקטיקה של הם ואנחנו, העוול נגרר גם להיסטוריה ששוכחת את ה"הם" כש"אנחנו" משכתבים את ההיסטוריה. תיקון העוול מתחיל בהבנה שאין הם ואנחנו, יש בני אדם.

אחרי הלינץ' שלה, פרידריק דאגלס אמר כי יש להני שלו היתה לבנה, התנהגותה היתה זוכה לשבחים והיא לא היתה נתלית בגללה. אמר וצדק.

מתוך מהומת האלוהים הזו צריך לצמוח שמאל חדש

 כשיצאנו מהקלפי, אחרי שהבכור הצביע בפעם הראשונה, הוא תהה מתי יתפרסמו תוצאות הבחירות ובעצב אמרתי שזה לא באמת משנה, הכיוון הוא למטה. תוצאות הבחירות הרשמיות עוד לא התפרסמו, אך מספירת למעלה מ-85% מהם, די ברור שמשימת הרכבת הקואליציה תוטל על נתניהו והפעם הוא לא יתקשה במשימה. זה לא היה תסריט בלתי מתקבל על הדעת, להפך, אפילו די צפוי למרבה הצער. תוצאות הבחירות בסך הכל מדגימות את מה שאפשר היה לראות כבר מזמן, הדרדרות מוסרית, ערכית, פוליטית וחברתית, שנאמר מי אמר תהליכים (אני – עוד לפני יאיר גולן) ולא קיבל?  

המציאות מורכבת ולא מעט תהליכים מתרחשים במקביל. כל מערכות הבחירות והאחרונה ביתר שאת, מגבירה את הבדלנות והניכור – גם בפוליטיקה וגם בציבור. אם נתניהו יקים קואליציה עם המפלגות החרדיות וסמוטריץ'-בן גביר, הניכור והבדלנות רק יחריפו. יותר מזה, מעגלי הפגיעה בזכויות אדם של קבוצות שונות באוכלוסייה עלולים להתרחב. את התיקון לא ניתן יהיה לבצע דרך פוליטיקה של זהויות, אלא רק תחת מטרייה אחת – המאבק לזכויות אדם לכולם. בסופו של דבר זה אמור להיות אינטרס משותף כל שוחרי הדמוקרטיה.

אם מסתכלים על אחוזי ההצבעה לתעל-חד"ש, בל"ד ומרצ, מקבלים 14 מנדטים שהיו יכולים ללכת למפלגה סוציאל-דמוקרטית משותפת, לו היתה שותפות כזו במקום בו אמור היה להיות השמאל הישראלי. יש להניח שלו שותפות כזו היתה קיימת, לא רק שהיתה נוצרת אלטרנטיבה, גם אפשר היה להילחם ביחד עבור ערכים משותפים ובוודאי עבור שוויון אזרחי וצדק חברתי ולשנות את פני הדברים. זה לא יקרה, כי מפלגות השמאל היהודיות לא הולכות עם ערכים אוניברסליים עד הסוף וגם עבורן האינטרס הציוני, יופמיזם לעליונות יהודית, גובר על כל עקרון דמוקרטי או אוניברסלי.

מפלגת שמאל משותפת סוציאל דמוקרטית, שלא נושאת את מטען המפלגות הישנות ומן הידועות שכל המפלגות מיוחדות בדרכן, אך כל מפלגות השמאל מתפרקות בדרכיהן שלהן, יכולה לייצר שינוי. אם מתוך החורבן האלקטורלי הזה רוצים תקומה, צריך לקום כאן שמאל שיתופי וחילוני שרואה את הפריפריה ומייצר תכנית ביצועית כלכלית-חברתית לצמצום הפערים בין מרכז לפריפריה, שנאבק בכיבוש ופועל למען זכויות אדם לכל אדם באשר הוא אדם, שלא מפחד מהפרדת דת ומדינה באופן שיעניק חופש דת וחופש מדת, שיציג תכנית כלכלית להורדת יוקר המחיה וחיזוק הביטחון התזונתי, שידבר על משבר האקלים – שמאל שבעיקר ייקח אחריות לטווח הארוך. נתניהו הוא איום קצר מועד ואילו הכיבוש, חוסר השוויון האזרחי, האפליה המבנית, חוסר מוכנותה של ישראל לעתיד ואתגריו והפגיעה העמוקה בדמוקרטיה, הם אתגרים הרבה יותר גדולים ובלי להתייחס אליהם נידונו להגיע אליהם פחות מוכנים ממה שאפשר לשער.

זה לא הזמן לחפש אשמים, זה הזמן לקרוא את הכתובת על הקיר והיא ברורה כבר שנים – אם לא יקום פה שמאל שלא מפחד מהצל של עצמו ומתייחס לבעיות של ישראל יחד עם תוכניות פעולה, הרי שיהיה פה הרבה יותר רע לפני שישוב הסיכוי שיקרה כאן משהו טוב. אף פעם לא נוח להיות בשמאל, בוודאי לא בתוך גלי לאומנות ועמוק בשסע לאומי ודתי, אבל פוליטיקה היא לא מקום נוח. היא נעשית נוחה יותר ונטולת דיסוננס כאשר נשארים נאמנים לערכי הליבה ושומרים על ערך נוסף - סולידריות. שמאל שלא נאמן לערכים אוניברסליים שאמורים לייצג אותו, לא יכול לבקש את אמון בוחריו וזו אחת מהבעיות של מרצ בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות, גם בזו האחרונה, שאולי גם תהיה האחרונה.

אחת הבעיות עם המיקוד הפרסונלי בנתניהו, ויש הרבה, היא גם חוסר האחריות שבאי-הצגת אלטרנטיבה אידיאולוגית שמאלית, שאין כמוה רלוונטית לנוכח המשבר הכלכלי ומשבר האקלים. מפלגה אמיצה שתציע דרך חדשה להתייחס להווה כמו גם לעתיד ולאתגרים שהם מזמנים ותוותר על מחזור קלישאות. מרצ, תע"ל-חד"ש ובל"ד נתפסות היום כמנוכרות לבוחרים הטבעיים שלהן, בתוך שלל התהליכים שעוברת החברה הישראלית, הן הופכות להיות לא רלוונטיות והן לא מייצרות שום תקווה לשינוי.

יש המון מה ללמוד מהבחירות האחרונות ויהיה עוד מספיק זמן ללמוד אותן, אבל אם לא יצא מזה גוף פוליטי שמאלי שיתופי וחדש, יש להניח שהעתיד הקרוב והרחוק עומדים להיות כואבים הרבה יותר ושום שינוי לא צפוי. החורף מתקרב והכסות הדלה של זכויות אדם שעוד יש בישראל מאיימת לנשור ולא רק בגלל אלה שמאיימים עליה, אלא גם בגלל שעבור אלה שאמורים להילחם עליה, חשוב יותר לייצג מפלגות שנס לחן מאשר בוחרים שמחפשים בית דמוקרטי בתוך מהומת האלוהים הזאת המכונה הפוליטיקה בישראל. 

שמאלנים? הצביעו שמאל

לקראת הבחירות – כמה מחשבות של אזרחית, אבל שמאלנית

אסטרטגיית ה"געוואלד" אומצה השנה בערך על ידי כל המפלגות וזה עושה המון רעש ולא בהכרח מדרבן להצבעה. ייתכן שהסיבה היא שמרבית המצביעים בישראל תוהים בינם לבין עצמם אם המפלגה לה הצביעו בבחירות הקודמות בכלל שווה את המאמץ. ספוילר: המאמץ שווה ולא בזכותן, אלא משום שהאפשרות של עליית קואליציית ימין בקונסטלציה הנוכחית משמעותה צמצום הזכויות הקיימות והמחיר של ערעור טוטאלי של המערכת הקיימת כבד הרבה יותר ממחירה של התחושה הסיזיפית שבוחרים שוב ושוב וזה לא מגיע לכלום.  

מנסים לספר לנו שזה לא קל להחליט במי לבחור, מוכרים לנו רעיונות בשם אסטרטגיה וטקטיקה, אבל האמת הבסיסית היא שבחירות שמשקפות את עמדות הציבור דורשות רצון כן של הבוחרים לבחור במפלגה שמייצגת אותם באופן הטוב ביותר. לרוב לא תמצא מפלגה שתתאים כמו כפפה ליד, אבל השאלה היא מה הפרמטרים החשובים ובהתאם להם להחליט.

מקובל להתייחס למערכת הפוליטית במושגים של ימין ושמאל, אבל הם לא הולמים את המציאות הישראלית. למעשה, דיון פוליטי-ציבורי בסוגיות שמאל בכלל לא קיים. בתחום הכלכלי אין ערכי שמאל, אפילו לא סוציאל-דמוקרטיים, כי מדיניות הימין הקפיטליסטי מחליקה בקלות גם למצביעי מרצ השבעים. בתחום הרווחה אנחנו בתוך מודל היברידי מוזר של תשתית סוציאל-דמוקרטית ומדיניות ימין שלא מצמצמת פערים ולא מקדמת רווחה. המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית ששפתה היא שפת השמאל הכלכלי היא חד"ש, אם בנושאים כמו זכויות עובדים, המאבק בהפרטה , יוקר המחיה וקידום חקיקה חברתית.

שמאל וימין בישראל הם בעיקר מדיניים, אך קואליציית "רק לא ביבי" יצרה ציר ציוני-יהודי, שמתעלם מזכויות פלסטיניות ומאפשר אפילו למרצ לחסות בצילו. הדיון הפוליטי היהודי הוא דמוקרטי/לא דמוקרטי, אבל בסופו של דבר ובשם נסיבות, כל המפלגות היהודיות מוכנות לוותר על הדמוקרטיה לכולם לטובת דמוקרטיה ליהודים. בשמאל הישראלי רק חד"ש נותרה איתנה במאבק בכיבוש, חתירה לשתי מדינות לשני עמים ולא פחות חשוב – שוויון אזרחי. חד"ש היא המפלגה היחידה שלא התפשרה על שוויון אזרחי ובצדק, רק שבאופן מצער למדי נותרה די בודדה במערכה. העובדה שאין שוויון אזרחי וכמעט כל המפלגות מוכנות לשתף עם זה, ארהיב ואומר לקבל אותו כמודוס אופרנדי, הופכת את חד"ש לחשובה יותר מאי פעם, לפחות למי שחפץ בדמוקרטיה.

במצב בו העבודה ומרצ, שנחשבות מסורתית מפלגות מרכז-שמאל ושמאל בהתאמה, מכוונות כל הזמן קצת ימינה מעמדותיהן המסורתיות כחלק מרעיון עוועים המכונה בחיבה "פרגמטיות", לבוחר משמאל זה פשוט לא אמור להתאים. "אסטרטגיה" זו לא משיגה את מטרתה, עיינינו הרואות שהן מתנדנדות על אחוז החסימה. אבל הבוחר הרציונלי לא יכול שלא לשים לב שככל שהוא מוכן להתפשרות הערכית של המפלגות, כך הן מתפשרות יותר ושום דבר לא נשאר סטטי והמערכת נוטה יותר ימינה מבחירות לבחירות. לכן הדבר הנכון לעשות לבוחר שמאלני הוא לכוון למי שבאמת נמצא בשמאל, אומר ועושה.

בעוד שאת השנה האחרונה בילו מרצ והעבודה בחיקה הלא נוח של הקואליציה והן חתומות על חוקים אנטי-דמוקרטיים, מוכנות "לנהל את הסכסוך" ומדיניות ימין דורסנית כמוה לא היתה במחוזותינו, חברי הכנסת של חד"ש נלחמו על ערכי שמאל ודמוקרטיה, למרות ההכפשות של פוליטיקאים, פרשנים וכותבי דעות שניסו להפוך אותם למשתפי פעולה של נתניהו.   

חד"ש אינה נטולת בעיות, אבל בתחומים שהכי משפיעים על החיים באזור ובמדינה, הם הכוח היחיד שמדבר ופועל מתוקף ערכי שמאל. חברי כנסת כמו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן הם בדיוק הנציגים שאני רוצה לראות בכנסת, כאלה שמייצגים את התקווה שיכול להיות פה טוב יותר והיא מתחילה באמונה הבלתי מתפשרת בשוויון אזרחי ובצדק חברתי במובן העמוק שלו.

מי ששוקל להצביע למפלגות שמשמאל ללפיד, צריך לזכור שאחרי הבחירות הן מתייצבות לימינו והופכות לחותמת גומי בשם סיסמא חלולה שעניינה "רק לא נתניהו". זה אולי תואם אינטרסים ספציפיים ונראה הגיוני לחלק מהמצביעים להן, אבל זה איננו שמאל ובוודאי לא מסמל מדיניות כלשהי. זה בהחלט מסייע נגד הרעה החולה של ממשלת ימין בראשון נתניהו, אבל זה לא מוביל לתפיסות שמאל בשום תחום מדיניות וגם לא לחיזוק הדמוקרטיה, בוודאי לא לאורך זמן. יום אחד, כשנתניהו לא יתמודד, הקואליציה לא תישען על מפלגות שמאל ואז לא יהיה אלא להצטער שבזמן שיכולנו לחזק את השמאל, בחרנו אסטרטגית לחסל אותו. כדי לייצר כוח פוליטי משמאל, הבוחר השמאלני צריך להפסיק לחפש אסטרטגיה ולחזור לבסיס הכי פשוט – אידיאולוגיה. שמאלנים – הצביעו שמאל, ככה פשוט.

היאוש לא נעשה יותר נוח

אם מצב החברה הערבית היה מעניין את הציבור היהודי כמו שיעור ההצבעה בחברה הערבית, דברים היו נראים אחרת לגמרי, אבל הוא לא. אף אחד בחברה היהודית, שעסוקה בהדרת ערבים על בסיס יומיומי, תומכת בחוק הלאום שהופך אותם לאזרחים סוג ב', האפליה הממוסדת אליה עיוור מרבית הציבור היהודי, לא מאפשרת סיכוי שווה ורואה בהם אויב מבית, לא יכול לצפות שבנתונים הללו יש תמריץ כלשהו להצבעה, להשתתפות או אפילו לתקווה.

אם ראש הממשלה לפיד לא היה מגיע לנצרת ואומר "האזרחים שלכם", אלא אזרחי ישראל, הוא היה משנה אפילו במעט את הטרמינולוגיה של "הם" ו"אנחנו", שכל כך נדרש לשנות אותה. אם הוא, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, לא היה מציע הפחדה, אלא תקווה – מי יודע מה אפשר היה לעשות פה? רק דמיינו שראש הממשלה לפיד היה אומר במקום: "אני רואה את האדישות ברחוב הערבי וחוסר הרצון להצביע, הוא מגיע מאבדן התקווה שאפשר לשנות. אבל אפשר וצריך לשנות. לכן אני מתחייב שהמפלגות הערביות יהיו חלק מהקואליציה אם אני אהיה זה ירכיב אותה", במקום לנסות להתחבב על בוחרים יהודים ולהפחיד ערבים במילים כמו: "אם האזרחים שלכם לא יצאו להצביע, הם צריכים להבין שגם מה שניתן בשנה האחרונה יילקח מהם".

הניסיון להפחיד את החברה הערבית כדי להניע להצביע, לא באמת יכול לסייע לכלום. אי אפשר להפחיד את החברה הערבית באמצעות בן גביר ונתניהו כי האמת היא שעבור מרבית החברה הערבית אין הבדל בינם ובין מה שכונתה מוקדם מדי "ממשלת השינוי". אפילו את התקציבים שהצליח מנסור עבאס להשיג, החברה הערבית לא התחילה לראות. מה שמכונה ה"שותפות" בעגה היהודית, היה בעצם מוכנות לקבל את חוסר השוויון ולהשיג משאבים בתמורה לשיתוף פעולה. זה שאנחנו קוראים לזה שותפות לא עושה אותה כזו ואם זו ה"שותפות" שלפיד מציע, אין שום סיבה לחברה הערבית באמת לצאת להצביע.

תוסיפו לזה את הפיצול של הרשימות הערביות והסטגנציה בתוכן, את העובדה שגם מי שמשתף פעולה לא רואה דיווידנדים בנכונותו זו ושמי שמבקש שוויון זוכה לכתף קרה ולתיוג "תומך טרור", את חוסר הנכונות של השמאל הישראלי לעמוד בצד של זכויות אדם ואת הפעולות הצבאיות שיוצרות מתיחות וזה עוד בלי לדבר על התנאי המקדים של וויתור על המאבק בכיבוש כי ישראל עברה ל"ניהול הסכסוך", יופמיזם לנירמול הכיבוש והסיפוח. כאין אמונה שאפשר להשפיע, כשהמצב רע ואין אפילו תחושה של ביטחון אישי, רבים בחברה הערבית לא מאמינים בתקווה הקלושה שאפשר לשנות.

גם אני תוהה לא מעט זמן אם אפשר לשנות, אני כבר כלל לא בטוחה שבכלל אפשר להאט את התהליכים האנטי-דמוקרטיים שעוברת ישראל וזו תחושה מאוד מייאשת. זו הסיבה שאני מבלה שעות, בלילה וביום עם שותפים ערבים ויהודים, בניסיון לייצר שינוי, להחזיר את התחושה שעוד יש כאן מכנה משותף אנושי שיש בו די לתחזק את האמונה שעוד יכול לצמוח פה משהו דמוקרטי, שוויוני ושיתופי. אני לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה, אני גם לא יכולה להבטיח הבטחות, אני רק יודעת באמונה שלמה שרק מחנה דמוקרטי משותף יכול לייצר את השינוי.

באין גוף כזה להצביע לו, מה שאני יודעת זה מה יכול לקרות אם לא נצביע בבחירות הקרובות לברירות המחדל הקיימות. מה שיקרה זה צמצום חלון ההזדמנויות לשינוי, שממילא הולך ונסגר בכל יום שעובר. ברור לי שלא אהיה מרוצה מתוצאות הבחירות, אבל שהן בוודאי יהיו גרועות יותר אם לא נצא להצביע. אני גם יודעת שלא להצביע אומר שוויתרנו על התקווה, ולו גם הקלושה ביותר, שאפשר לשנות. אין לנו את הפריבילגיה להיכנע, לא לפחד ולא לאדישות, זה בדיוק מה שמזרז את כל התהליכים המפחידים שמתרחשים פה. גם זו התפוררות דמוקרטית מפחידה.

אז נכון, אין כאן דמוקרטיה, אבל לא להצביע הוא הוויתור על האפשרות שתהיה. אני לא יודעת מה יהיה אם ננסה, אני כן יודעת שיהיה יותר גרוע אם נרים ידיים, אם נוותר על התקווה שאולי נוכל לייצר שינוי. אמנם כהרגלו מגיע מה שנשאר ממחנה השמאל לבחירות האלה לא מאורגן נכון, אבל המאבק הוא למען עתיד דמוקרטי ביום מן הימים. הסכנה שהמפלגות הערביות לא יהיו מיוצגות אחרי הבחירות הבאות היא הרבה יותר גרועה ממצב של מפלגות ערביות שלא מצליחות להשפיע.

כאשר הייאוש אוחז, כבר באמת לא נותר דבר. לא להצביע הוא הכניעה לייאוש הזה וזה יהפוך את החיים פה לקשים הרבה יותר, לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות. יש לנו שבוע להמשיך להאמין, אבל זה לא פותר אותנו מהצורך מתישהו לעזוב את מחוזות האמונה ולהתחיל לעשות למען קיום דמוקרטי משותף בחלקת הארץ הזאת.