היום הוא יום ירושלים הראשון בחיי שאני יותר זמן לא ירושלמית מאשר ירושלמית. זהו אמרתי את זה. ובכל זאת אני יותר ירושלמית מכל דבר אחר שאני גיאוגרפית בארץ הזו. כמה קל יהיה לפתור את זה בפסיכולוגיה בגרוש של "השנים הפורמטיביות", אכן אלה היו השנים הפורמטיביות שלי, אך כמו שכבר אתם יודעים אני אדם של שינויים ודווקא את השינויים הגדולים בחיי לא עשיתי בירושלים.
נולדתי בירושלים, לא למשפחה ירושלמית ותיקה, משפחתי עברה לירושלים לא הרבה שנים לפני שנולדתי. כיאה וכיאות למשפחה של שוער כדורגל, כל אחת מאחיותיי נולדה בעיר אחרת בהתאם לקבוצת הכדורגל בה אבא שלנו שיחק. אני נולדתי בשנה האחרונה שבה שיחק בהפועל ירושלים. לא גדלתי על מ-א-תיים, רק הירקן שלנו בעמק רפאים שהיה נצר למשפחת בנאי הענפה אמר מ-א-תיים, זה שיש אנשים שמבטאים בכלל מ-א-תיים למדתי כקוריוז בבית הספר כי בסביבה שלי אף אחד לא דיבר ככה. ברור שאמרתי אג'ואים (ולא גוגואים) וצ'אף (בניגוד ל"כִּיף") ולמיתרי גלגלי האופניים קראנו סילקים, ושק קמח כמובן היה אבו יויו - אבל את זה כולם אמרו. וכן, גם אני אמרתי מציצה במקום סוכריה על מקל ולא היה בזה שום דבר גס. אבל איזה סיפור מצוין זה היה בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סיפרתי שנכנסתי לקיוסק (סליחה - פיצוציה) וביקשתי מציצה במקום סוכריה על מקל, כולם צחקו.
אני לא מתכוונת להלאות אתכם בסיפורי ירושלים, אבל אין ספק שהמרקם הראשוני שלי כולו ירושלים. לא פוסט שהוא כולו הומאז'ים ל"ירושלים שלי", אבל אני תמיד אהיה ירושלמית באיזשהו מקום. נדבכים ירושלמים מרכיבים אותי, את אלה שהתחילו להרקיב סיננתי מזמן. רבקה הגננת שלי היתה בין פורצי הדרך לירושלים ואין פעם שאעבור ליד שער הגיא בלי שרבקה תתנגן בי. כל יום הייתי מבקשת ממנה שתספר לי עוד קצת מסיפורי השיירות שלה לירושלים, מסיפורי המצור. סיפוריה שנדמו לי תמיד כמו גבורה עילאית מחוסרת פחד ורק כשגדלתי השכלתי להבין מה רב היה הפחד וכמה הפחד מלמד על אומץ. רבקה היא במידה ירושלים הפורמטיבית שלי. אבל גם הביקורים התכופים בבית לחם, המכרים בעיר העתיקה ובבית צפאפה, ההפגנות לפתיחת מקומות בילוי בשבת, ארנן יקותיאלי, המקומות שבהם שתיתי בלי סוף, המקומות בהן פיזזתי או בירמנתי או מילצרתי. ירושלים כזו שהיתה כמו קיבוץ גדול שאהבתי ומאז שונתה צורתה ואני בגרתי. וזו הירושלים שאני בוחרת לזכור ולאהוב, כי במידה רבה הזכרונות שלנו הם בחירה וכמה נפלא המוח האנושי משטה בנו.
ברור שכמעט כל החברים שלי, לא אלה שסתם היכרתי - החברים האמיתיים, עזבו את העיר. ואין ירושלמי שעזב את העיר שלא מספר בשבחי ירושלים בזמנו. גם אני בזמני אהבתי את העיר והיום היא מעבירה בי צמרמורת. כן האויר, כן הבניה הישנה, כן הנוף ההררי אבל זהו, כל השאר יוק. אני יודעת שאת מה שאני לא רוצה לזכור שמתי בצד במודע, בחרתי לאהוב את הצד הירושלמי שלי ולהאמין לסיפור שלי, כמו שסיפרתי אותו לעצמי. והוא כולל ילדות והתאהבות ראשונה ושיעורי בלט עם מורה שהיה לאגדה וסיפורי משפחה וזכרונות אהובים. ואחרי שכבר חזרתי המון פעמים, אני מעדיפה את ירושלים שחיה לי בראש ולא את ירושלים שנמצאת 50 ק"מ ממני (אלא אם כן זה לנסוע לספּר שלי כי זה הדבר היחיד שלא אחליף בירושלים, אבל זה כבר לפוסט אחר או לחלופין לביקור אצל פסיכולוג).
את יום ירושלים אני לא אוהבת, לא אהבתי אותו גם כשהייתי ילדה. היציאה מבית הספר עם כובע ומים, ההליכה האיטית ומרובת העצירות, הצעקות, ההמולה ותמיד היה חם ומעצבן ומיותר. היום אני עוד יותר לא אוהבת את יום ירושלים, שבמידה מסויימת הפך למהות כל הדברים שאני לא אוהבת בעיר. בואו ניקח את ריקוד הדגלים כמשל - שהיה אמור לסמל את ההתרגשות של כיבוש ירושלים (בניגוד לבנט, לי זה לא נפלט) - מה שהתחיל כהתלהבות ספונטנית, המשיך בהדרת נשים (סליחה, הייתי צריכה לומר הפרדה, נכון?) הוא היום התנהלות כמעט משיחית ומכוערת של רמיסת האחר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היום הוא שחבל שהם לא סובבים את ירושלים 7 פעמים כי הייתי שמחה לראות את חומות ירושלים נופלות.
אני לא יכולה להעלות את ירושלים על ראש שמחתי, כי ירושלים היא בדיוק הסמל שאני לא אוהבת, סמל של דתיות פנאטית שלא יודעת גבולות ולא מכבדת את האחר, סמל של אזרחים סוג א' וכאלה שלא ניתן להם להיות אזרחים של שום מדינה. בירושלים יושבת ממשלה שאחראית לכל הרוע שעוטף אותנו, בירושלים מסתובב הבנט עם האחים והאחיות שלו וזורעים שנאה כחלק מתרבות הביחד. ירושלים "המאוחדת" היא בלוף, ירושלים מחולקת כבר מזמן ואנחנו מחלקים ומשסעים אותה בכל יום יותר. ירושלים ה"מאוחדת" היא ירושלים שאני לא רוצה, כי כדי להרגיש נוח עם ירושלים, צריך לדעת לחלוק בה. אבל, הי אפילו בעץ דובדבנים אנחנו לא יכולים לחלוק עם ילדים, אז ירושלים? חבל שאת יום ירושלים לא מציינים בצום, לפחות אז היה כאן קצת יותר שקט כי למי יש כוח למלחמות בחום הזה ועוד על בטן ריקה.
ירושלים של זהב היא כזו בתמונות, ירושלים של סמל היא כזו של פוליטיקה, ירושלים ביומיום זו עיר עניה ועצובה שחיה על היסטוריה ומקלקלת במו ידיה את עתידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה