קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.
אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן.
 |
| שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה |
ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.
סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer
זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו.
אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.
שמחתי מאוד למצוא את Dr.Oduduwa איות כישוף איש קסם צור קשר עם הבלוג המקוון כדי לעזור לי במנות אהבה קסומות למשוך אהבה לשעבר בחזרה, עקבתי בקפידה אחר כל ההוראות שלו תפילות שלב אחר שלב והשראות שעשיתי בעצמי בבית שלי. עם נרות דולקים בלילה. דוקטור אדודה אומר לי כל מה לעשות בביתי בתפילות לילה אוהב תהליך כתיב. עשיתי הכל כמצווה. זה התחיל לעבוד בשבילי, תוך כמה שעות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מאיש בעלי, הייתי כל כך מופתעת ומזועזעת מכיוון שהוא הפסיק להתקשר או לשלוח לי הודעות מאז לפני 3 חודשים, עכשיו אני מייד מבצע תפילות איות אהבה שלי הבעל אנדראה חזר הביתה להתנצל בפני, אני כל כך שמחה עד כמה חלק האהבה עובד על בעלי באופן חיובי תוך יומיים שהוא שוב בבית. כרגע בעלי ואני חיים שנינו מאושרים באהבה יותר מתמיד. אני משמח לאדם הגדול ד"ר אדודווה את כשרונותיו המחוננים. בהתחלה חששתי מספק, אבל אני מנסה את זה וזה יעבוד לטובתי.
השבמחקאני ממליץ בכנות על Dr.Oduduwa לכל מי שמבקש להחזיר את יחסי האהבה האבודים או כישוף האהבה למציאת בן זוג אהבה אמיתי. (dr.oduduwaspellcaster@gmail. com)