המילים מתבלגנות לי הבוקר בעוד הנושא עליו אני רוצה לכתוב סדור לי מאוד. אני לא יודעת אם להתחיל מהמקרה הפרטי שלי כילדה, או מהמקרה הפרטי שלי כאם, או מהמקרה הכללי של המדינה הזו שבה אחד מכל שני ילדים בישראל עובר התעללות פיזית, נפשית או מינית. תופעה שולית זה לא, אם כי כשחושבים על זה גם לנשים אנחנו מייחסים שוליות וגם הן 50% מהחברה, אבל בהנחה שאתם מסכימים לעובדה ש- 50% זה חצי ואין פה אפשרות לבטל כלאחר יד שחצי זה שולי, הרי כל ילד שני שאתם פוגשים פה בישראל עשוי להיות ילד כזה. ילד כזה הופך למבוגר כזה שעשוי לסבול מחרדות, דכאונות, התמכרויות והתנהגויות אובדניות ולפגוע בעוד ילד כזה שיגדל לעוד מבוגר כזה. אני לא הראשונה שכותבת על מעגל האימה הזה, שהוא כל כך מעגל אימה שזה כבר טאוטולוגיה.
הילדות שלי נראתה ורודה, מתקתקה וצמר גפנית שכזו, בת זקונים מפונקת ומפונפנת. זה מה שכולם ראו, זה מה שרציתי לראות וזה מה שרצו כולם לראות. במידה רבה היתה לי ילדות נפלאה. אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון, מגיל מסויים הילדות שלי הפכה לאתגר רציני. תמיד הייתי ילדה טובה, תלמידה טובה, רקדנית טובה, טוב אולי פסנתרנית לא משהו, אבל התדמית הזו של בת השכן המוצלחת הייתה גם מה שאני נורא רציתי לראות, אולי בעיקר התרכזתי בזה כדי לא להתרכז בדברים אחרים. כבר כתבתי פה שילדים מוצאים דרכים מאוד יצירתיות לשרוד. ילד שחווה התעללות חי בשני עולמות, זה שהוא חי בו וזה שהוא בונה לעצמו. לצערי, הפוסט הזה הוא כנראה לא המקום הנכון לכתוב על זה, אם כי הנושא הזה שהיה קבור בי שנים, צף ועולה אט אט מתוך השלמה והתמודדות ואני מניחה שעוד ימצא את מקומו התרפיוטי והאגואיסטי על הדף אבל לא כאן ולא כרגע. הפרידה של הוריי היתה קשה. היום כמבוגר, אני יכולה לקבל, אם כי לא להבין, את חוסר ההתייחסות לפגיעה שלי כי כל אחד מהם לחם את מלחמת ההישרדות שלו. השמירה על שלומי היתה כביכול בראש סדר העדיפויות, אך הפגיעה האמיתית בי לא קיבלה הכרה מעולם. אני אדם בוגר היום שלא מחפש הסברים, או מנסה להבין, אני אדם בוגר היום שהבין שהאנרגיות היחידות שיש להשקיע הן אנרגיות של ריפוי כדי להתקדם הלאה, כי הילדות של ילדיי היא מה שחשוב והיא העתיד.
עד שבכורי קצת גדל הייתי בטוחה שהשלמתי עם העבר, שיצאתי ממנו וידי על העליונה. שאכן לקחתי את הלימונים והפכתי אותם ללימונדה, ואז גיליתי עוד לימון אחד שהתחבא, אבל הפעם הוספתי אותו למשקה אלכוהולי. אם אתה לא אלכוהוליסט, זה לוקח די הרבה זמן להשתמש אפילו בלימון אחד, וזה יותר איטי מלימונדה שהיא יותר זבנג וגמרנו. אבל הלימון האחרון, זה שאתה משתהה איתו יותר, הוא הלימון שממנו אתה לומד הכי הרבה. הפעם הראשונה שצעקתי היתה מפחידה, אני יודעת שרבים מכם לא חושבים שצעקות הן התעללות, הן כן. הן מכווצות ומפחידות ומקטינות ומלחיצות והן בעיקר שוברות. רוב הזמן הייתי האמא הכי סובלנית שיש, רוב הזמן לא צעקתי, אבל כמו שכתבתי כאן פעם זה שהתאפקת 200 פעמים זה כבר לא משנה אם בסוף התפרצת, ההתפרצות היא מה שנחשבת ולא מה שקדם לה. חתכתי את הלימון בפעם הראשונה והתיישבתי עם עצמי בערב וחשבתי, וחיפשתי, ונקרעתי וידעתי שזה לא יקרה שוב. זכרתי את עצמי מתכווצת כילדה ובורחת לעולם אחר והבנתי שאני לא רוצה את זה לילדים שלי, הבנתי שאם לא אגן עליהם מהצד הזה, הצד שלא פתר מסתבר את הפגיעה בו, אני חורצת את דינם לשבת עם לימון ומשקה אלכוהולי בערב אחד ולכעוס ולכאוב ולהתייסר. זה קרה שוב. זה כבר לא קורה. זה לא קורה כי לילדים שלי מגיעה דוגמא אחרת. של הורות שמדברת, מקרבת, לומדת ובעיקר אוהבת. זה לא לחפש סבלנות ולסלוח כשהיא לפעמים נקרעת. זה לחפש דרכים לא למתוח את הסבלנות ולתת דוגמא.
זה אולי לא נראה לכם רציני, בעיני זה רציני ביותר. וזה חלק בלתי נפרד מאיך שאנחנו מתנהגים אל הילדים שלנו ולוקחים אותם כמובן מאליו. אבל זה יותר מזה, כשמישהו חסר אונים או כשיש לו תלות בנו, אנחנו יכולים לקחת את התלות הזו ולהפוך אותה למקודשת ביותר בעולם ואנחנו יכולים לנצל אותה כדי להרגיש חזקים יותר. לנצל אותה כדי להרגיש חזקים היא אלימות, נקודה. כן, מנעד האלימות הוא רחב, אבל חוסר הסובלנות לה צריך להיות ברור. התלות של הילדים בנו צריכה קודם כל לייצר אצלנו ההורים את ההבנה שמזה אנחנו שואבים את הכוח לגדל ולא לרמוס. התפרצות על ילד היא לא פריבילגיה הורית, היא תמרור עצור. חד וברור. לא בגלל שמכאן ההידרדרות קלה, ממש לא, אלא בגלל שהתפרצות אומרת שאתה כבר מחליק במדרון. אין דבר כזה להוציא קיטור, לצעוק על ילד לא מוציא קיטור, קיטור צריך להוציא בדרך פרודוקטיבית, קיטור זה בסדר כל עוד יודעים איך לנתב אותו. אין לגיטימציה לאלימות נגד ילדים, אין לגיטמציה לצעקות. דוגמא אלימה משמעה שזו דרך לגיטימית להתנהגות גם שלך כמבוגר וגם של הילד כילד ובעתיד כמבוגר.
כל ילד שני בישראל מדווח על אלימות כלפיו, בצורה כזו או אחרת, כל ילד שני. מפחיד. מתוך יאוש אני מתחילה לחשוב שצריך להתחיל לרשום מרשמים להורים ולא לילדים, זה בהחלט עשוי להפחית הרבה מההפרעות שהן נחלת הילדים שלנו. אבל אין כאן מקום להומור כי התוצאה כאן מאוד עגומה. אם כל ילד שני מדווח על התעללות, כאן בינינו, כנראה שהרחקנו מאוד. ההחלטה להיות הורה היא הרבה מעבר מרק לספק להם מקום לישון ואוכל ומתנות וחוגים ונסיעות לחו"ל ובגדים ומשחקים, זה לא מדד להורות טובה, זה רק נחמד אם יש, אבל זה לא ממש שווה משהו אם אין תשומת לב אמיתית, דוגמא אישית ויחסי אהבה וקרבה אמיתיים. בים הדיווחים על בני נוער משועממים ואלימים, על מחקרים שמוכיחים התעלללות, על חדשות מצמררות על ילדים שנשכחו, על מחקרים שמעידים על עודף משקל בילדים, על רופאים שמדווחים על תסמונות הקשורות בתלות במכשירים סולולאריים, על מערכת חינוך חולה, על הורים שמכים אנשי חינוך, בין כל אלה צריך לקחת רגע נשימה ולחבר את הכל לתמונה כוללת. הבעיה היא שזו תמונה מאוד לא יפה, שרק מעידה על המרחק שעברנו בין מי שאנחנו אמורים להיות לבין מי שאנחנו בפועל ובעוד שהאופק מתחיל לקבל צורה כאוטית. וכן, אני חייבת לכרוך, ולא בסדר חשיבות כלשהו - בעידן שבו נשים נאבקות על שוויון והנקה, בעידן שבו קריירה קודמת להורות, בעידן שבו אדמה קודמת לקדושת החיים, בעולם שבו שומני טראנס ואוכל מעובד ומהונדס מחליפים את הטבעי, בעולם של תעשיית בשר אכזרית, בעולם כזה של התהפכות יוצרות, אפשר כנראה להבין שהתרחקנו הרבה מהטבע שלנו. אם זו הקפיצה האבולציונית הבאה, אני לא רוצה לקחת חלק בה.
אני לא מציעה לעצור את הקידמה ושנהפוך כולנו לרועי צאן, מגבני גבינות ועובדי אדמה ונגדל כולנו את ילדינו בבית. אני רק מציעה להפוך את סדר העדיפויות. הדיסוננס שכולנו נמצאים בו של מצד אחד לפרנס ולעמוד בקריטריונים הבלתי אפשריים של להיות זמינים לעבודה כל הזמן ולספק לילדים את כל מה שאפשר, גורם לנו לשכוח שהילדים שלנו זקוקים הרבה יותר לחמלה, אהבה, תשומת לב, פעילות משותפת מאשר לעוד סלולארי או קונסולת משחק ואפילו חוג. אבל הרבה יותר מזה - אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להעדיף את כל אלה על פני הביחד. ועוד הרבה יותר מזה - זה מכניס אותנו ללחצים שבסופו של דבר בדרך כזו או אחרת יוצאים על הילדים שלנו, גם אם אנחנו צועקים רק על מה שבאמת "עובר כל גבול". אבל האם באמת זו ההתנהגות שלהם שעוברת כל גבול, או שאולי זה אנחנו? אם כל ילד שני כמעט מדווח על אלימות נגדו הייתי אומרת שהכתובת על הקיר. רק בניגוד לגרפיטי מחתרתי את הכתובת הזו אסור למחוק, צריך לחקוק, אבל לא כדי לבהות לצקצק ולהמשיך הלאה, אלא לחיות לאורה ולשנות. וכן במקרה הזה השינוי אכן מתחיל מבפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה