זה התחיל אתמול בבוקר (שבת, כן?) כשבנהזוג קם וגילה שבעצם הוא צריך לטוס כבר בשני בערב ובכלל אמור להיות בארה"ב עשרה ימים (יום החזרה אף פעם לא נחשב, אבל הפעם הוא חוזר בבוקר). זה כבר הופך את כל השבת כי פתאום זו שבת אחרונה לפני טיסה והופ! הנה הלכו לי 3 השעות השבועיות של רגע שקט לבד, שכבר נלקחו ממני בשבוע שעבר מטעמי אירוח קדחתני ויגזלו ממני גם בשבוע הבא מטעמי טיסה. לא רוצה להישמע אגואיסטית אבל אלה בדיוק הרגעים היחידים שלי לבד ועם כל אהבת הנפש לבנזוגי וילדיי, 3 שעות נטולות דאגה (חוץ מחרדות קלות כמו "הם כבר היו אמורים להיות שם, למה הם לא מודיעים?!" וזוטות שכאלה) הן שעות הכרחיות לשמירה על שלווה. כמו זו שאיפשרה לי היום לקחת בסבבה ואפילו לצחוק על כל מרק העדשים (הטעים באופן אקסרא-אורדינרי) שנשפך על רצפת המטבח והכריח אותי להזיז את המקרר חצי שעה בערך לפני שיעור אינטרוולים...
יש מצב שעכשיו סתרתי את הצורך בזמן לבד, נכון? כי אם לקחתי את זה בסבבה בשבוע השלישי ללא זמן לבד אז כנראה שאני בסדר. בטח אם לוקחים בחשבון את השוקו שהמרכזית שפכה על עצמה ועל כל פינת האוכל בבוקר ועוד אחרי שהיא התחפשה, 20 דקות לפני שמתחיל שיעור שחמט, שגם לקחתי בסבבה. כמה סבבה לי. סבבה. אבל דעו לכם שזו הנחה שגויה כי ייתכן שכל הסבבה הזה רק מעיד על רמת נפיצות רצינית ולכן כמו במקרים רבים של ספק, הרי שאין ספק שאני צריכה רגע שקט ואין ספק שזה לא יקרה ב- 11 הימים הקרובים תוסיפו לזה 17 ימים קודמים וקיבלתם 28 ימים של 24/7 אינטנסיביים להחריד ללא יכולת מילוט. עכשיו תחליטו בעצמכם אם זה שווה את זה. טוב, אז זה לא ככה, אבל הייתי שמחה אם כן.
בכל מקרה כל היום הזה היה יום של הפוך, אולי זה עניין של פורים, לפחות עברנו אותו בחיוך. בבוקר התארגנו מהר עם תחפושות כדי להספיק לשיעור שחמט שבסוף אף אחד כמעט לא זכר להגיע אליו, אחר כך עשיתי את טעות ידועה מראש אך בלתי נמנעת והצלחתי להיכנס ולצאת ממנה בראש מורם. למרכזית היה שיעור שחמט, לבכור, לקטינא ולי היתה שעה וחצי לבזבז עם סידורים מוגדרים בקניון ההומה, הדחוס, המרעיש והמיותר להחריד. זוועת עולם. אני שונאת קניונים, אני סובלת הרבה יותר כאשר הם מלאים לכן אני חייבת תוכנית פעולה ברורה. יצאנו בלי הרבה נזקים, לפחות פחות מהצפוי. חזרנו הביתה. אימון טרומבון וריצה מטורפת להספיק לשיעור. חניה ריקה. כניסה סגורה, כניסה שניה סגורה. כנראה שאין שיעור. קטן עלינו, אבל ליתר ביטחון אנחנו בודקים גם עם המורה לקפואירה. אין שיעור. את נושא ההיפ הופ אנחנו כבר לא טורחים לברר. טוב, לא נציל את היום עם איזו פעילות מהנה של אחר הצהריים בחוץ, נמשיך יום עצל בבית. מגיע חבר.
חוצמזה לכבוד פורים התחלנו משחק גמדים וענקים, אך עוד לפני שהוא התחיל כבר סגרנו על הסדר, לא שזה מנע מהילדים לערוך הגרלה, שנאמר "לפרוטוקול". אז כל יום כל אחד מחברי המשפחה הגרעינית מכין מתנה לאחר. הרבה יצירתיות ואהבה. שפע. שעה לפני שיעור אינטרוולים נפרדנו מהחבר, בכור ומרכזית פרשו לאימוני נגינה ואני פרשתי למשחקים עם קטינא והכנת ארוחת ערב. עוף במרינדה - יש. סלט - יש, פסטה - מתבשלת, מלפפון חתוך - יש. ילדים סיימו אימון ומסדרים שולחן - יש. מחשבה מטופשת שכדאי להכניס את מרק העדשים למקרר והנה יש לנו מרק עדשים על הריצפה ומתחת למקרר. מנקים. רבע שעה לשיעור אינטרוולים. ילדים רעבים, בנזוג עדיין בדרכים. הלך שיעור האינטרוולים? לא. אופטימיות. גם נקי. אפילו מתחת למקרר. אה - צריך מקלחות. חזה עוף נזרק למחבת - קטינא חפוף ונקי. צד שני לבשר - בכור חפוף ונקי. המרכזית מתעכבת. חמש דקות לשיעור. אני עדיין אופטימית. הפסטה עוד לא מוכנה. העוף ממש עוד שניה. לא נורא נתחיל חימום ליד הכיריים ונגיע בחמש דקות איחור. אה הא כן. או שלא. והאוזן כואבת כבר מאתמול. שמן זית חמים לא ממש עוזר, אבל זה מעמעם את הקולות של הילדים. כדאי שאטפל בזה מחר, יש לי 22 שעות להבריא ולצאת לריצה (בכל זאת צריך לפצות על שיעור האינטרוולים) והבנזוג יוצא לטיסה. יום נוסף בשגרה. מחר תחרות שחמט משולבת בתחפושות והבנזוג בערב טס. אני חוזרת על עצמי? אולי בכל זאת אני צריכה עוד קצת זמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה