טוב, כתבתי אתמול על כפייה דתית, מחקתי,לא בגלל שלא היה טוב, אלא לא היה שם שום דבר שלא אמרתי קודם. למה התעצבנתי הפעם? כי ארגון דתי, שמנצל פרצות והיעדר קריטריונים ברורים מטעם משרד החינוך לפעילות גופים חיצוניים, נכנס לבתי ספר ממלכתיים, באישור המנהלים, ומעביר לתלמידי כיתות ז'-י"ב סדנאות שונות, בין היתר גם בנושא "בינו לבינה".
OK, אז יש פרצות ואין קריטריונים ומי שקיבל אישור לעסוק בתכנים תורניים יכול להכפיף הכל תחת עולה של תורה, אבל מה עם שיקול הדעת של המנהל/ת? אני מניחה שכמו רבים מהציבור הישראלי גם לשיקול המנהלים "עוד קצת יהדות בטח לא מזיק" והתירוצים בלתי נגמרים - מה רע בקצת חזרה לערכים? זה לא מזיק וכו'. אין לי ספק שלא מזיק ללמוד יהדות, גם לא מזיק לדעת תנ"ך, אבל בדיוק בשביל זה מוקדשות במערכת השעות דקות מרובות - שיעור תנ"ך ושיעורי תרבות ישראל ומורשתו, גם שיעורי היסטוריה רבים, חלק משיעורי אזרחות, ובעצם גם חלק משיעורי הספרות ואפילו שיעורי חברה וכל זה עוד איכשהו בסדר, אבל תוסיפו לזה שלאורך כל תקופת בית ספר יסודי סיפור הבריאה הוא הסיפור שמספרים לילדים שלנו ותוסיפו לזה את כל סיורי חיזוק המורשת ואת כל הפעילויות לפני חגים - כבר יש די הרבה, לא? אז עכשיו תוסיפו לזה גם שעות העשרה של ארגונים ועמותות ומה קיבלתם? חינוך ממלכתי יהודי לעילא ועילא לכל מי שבחר במערכת חילונית.
סדנאות "בינו לבינה"? סדנאות על זוגיות יהודית? ז"א מסיונריות שנכנסת בדלת הראשית, בואו לא נשלה את עצמנו שמדריך דתי יכול להעניק קלט כלשהוא לילדים חילונים בני 12, שגם יכול באמת להתאים לחיים של המתבגר/ת החילוני/ת. אין השקה בין הדברים, לא במובן של חינוך, לא במובן של מין, לא בשום מובן. חושבים שהילדים צריכים ערכים? מצוין, גם אני, דעו לתת להם אותם ממקום של כבוד ושוויון. אם יש ערכים שצריך לחזק זה את כבוד האדם, קבלת האחר, סבלנות, על זה אמונה מערכת החינוך ועל זה אמונים אנחנו ההורים (אבל תסלחו לי אם לא אדון באחריות ההורית היום למרות חשיבותה). אבל כשהורים עושים out-sourcing לבית הספר, ובית הספר עושה out-sourcing לגופים חיצוניים ועמותות דתיות מסובסדות על יד משרד החינוך, אז את השאיפה לחנך אותם לערכים אתם כבר די יכולים לזנוח. אה בעצם, היא כבר די נזנחה ממילא.
לצערי, חינוך לערכים של שוויון וכבוד לא יכול להגיע משום דת, לכן דת צריכה להיות בתחום הבחירה במרחב האישי. אין קשר בין מהות יהודית של אישה מדליקה נרות ואופה חלות וגבר מקדש עליהן ועל היין, גם אם אלה ערכים מופלאים, כדי לייצר שיח של מין וזוגיות בעידן של פורנו קשה על מסכים והודעות בין חברים שנראות כמו סנאף. אחר כך מתפלאים על בני נוער שאונסים בשישי אחר הצהריים, אבל חוזרים הביתה לקידוש ושמים כיפה. ילד נורמטיבי, מקדש וגומר הכל מהצלחת. לא צריך שיפנה את השולחן, אמא יכולה, שיחזור להודעות הטקסט שלו ב- whatsapp. שזה, בהערת אגב, מסתבר בגורם מספר אחד לאונס קטינות. אז אולי בכלל ששיעורי חינוך מיני יתוגברו על ידי עמותות שמתעסקות בטכנולוגיה סלולארית?
מה שזה זה מסיונריות, המדינה כולה עוברת למצב "ייהוד". הייהוד היה כאן מזמן אבל הוא הולך ומתרחב. ישראליות - out, יהדות - in. עובדת הלאום יהודי כנראה לא מפריעה ליותר מדי, וזה נידון כבר שנים בשולי השיח הישראלי. וכבר עברנו גיוס נשים, הדרת נשים, מיהו יהודי ועוד ועוד. אבל לאחרונה הדגש על יהדות הפך לאגרסיבי הרבה יותר. זה כולל את מנהלת הדת, את פרוייקט המדריכים הרוחניים לבתי הספר, את כל טיולי הנחלת היהדות והמורשת, את רכזי היהדות הישוביים, את מערכת החינוך, את הצבא, את השיח הציבורי, את הזרמת הכספים להתנחלויות שיוצרת מעמד בינוני אחר מעבר לקו הירוק (על חשבון כולנו) וכמובן את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית במסגרת המשך המשא ומתן הפלסטיני. הדרישה נראית לחלקים בציבור הגיונית ולגיטימית, אבל מה השתנה? אם מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי בהגדרה מה פתאום נעשה כל כך חשוב לבקש הכרה יהודית? אז ברור שאפשר רק לפתור את זה בהסבר של ספין על המשא ומתן שראש הממשלה לא רוצה לקדם. רק שזה לא נגמר כאן, זה ממש לא נגמר כאן. כי הדרישה הזו אומרת שמדינת ישראל היא רק הישג ביניים בדרך למדינה תיאוקרטית יהודית. כזאת שהאזרחות היחידה שיכולה להתקיים בה הלכה למעשה היא יהודית בלבד. בשביל זה צריך לייהד את כולנו כי אם אין משא ומתן לשלום מוטב שכולנו נשנן הלכות ונתחזק באמונה כי הרבה עתיד פה לא יהיה אז לפחות שנגיע לגן עדן.
מדיניות הייהוד והעובדה שהרוב החילוני עובר על זה לסדר היום יוצרים מצב של עליונות הערכים היהודיים על פני כל ערך דמוקרטי אחר, רק שאנחנו שוכחים שלולא היתה פה דמוקרטיה, החיים פה היה עוד הרבה פחות נוחים וכבר עכשיו זה לא תמיד משהו, תודו. מה שמבטיח את קיומנו פה הוא הדמוקרטיה, אך המדיניות הנוכחית מעקרת מהמילה דמוקרטיה את כל המהות ומשאירה אותנו עם פרוצדורות שכמעט את כולן יש צורך להכשיר כדי שיהיו דמוקרטיות לפחות על פניהן. זו לא בעיה להשתמש בדמוקרטיה כדי לצמצם אותה, הבעיה היא שלרוב הקריסה העצמית לא מאחרת לבוא. דמוקרטיה אמורה להתרחב, לא להצטמצם, אבל אצלנו בתוך מערכת החינוך אסור לערער על הצבא או על האמונה וגם אסור להפסיק לפמפם את נושא השואה, כי יהודי הוא נרדף באשר הוא אבל במדינה שלו, ואם זה מזכיר לכם משהו זו בטח העובדה שגם נאצי עוד מעט אסור יהיה לומר פה. אם מערכת החינוך נוקטת קו מצמצם, צפו לטור הנדסי של אזרחים לעתיד שהבנתם את המושג דמוקרטיה היא ברוח היהדות בלבד.
תגידו סטטוס קוו? אין סטטוס קוו - יש שיטת סלאמי, יש מצב שבו החילונים מכילים את הדת ונותנים לה מקום וכבוד ואילו על עצם החילוניות יש להתנצל. אין צורך להתחשב בחילוני, צריך להתחשב בדתי - הוא שומר, הוא מאמין, לא צריך לפגוע וכו'. אין לי בעיה עם זה, אבל זה צריך לפעול בשני הכיוונים. זה לא יכול לפעול בשני הכיוונים במדינה יהודית (ודמוקרטית), זה רק יכול לפעול במדינה דמוקרטית. אני לא מנופפת בדגל ה"אין אלוהים" שלי אבל בדגל ה"בעזרת השם" מנופפים לי כל הזמן ודוחפים לי כשרות מכל עבר. אם היה סטטוס קוו מקובל, הרי שהיום כל דרישה חילונית היא פגיעה בססטוס קוו וכל דרישה דתית היא בגדר עדכון המצב. רק שהמצב מתעדכן לשני הצדדים אך מעודכן רק לצד אחד.
הבחירה בחילוניות היא לא הבחירה לא להיות דתי, יש הבדל עצום בין שני הדברים. לכן על המדינה הזו להכיל את החילוניות שלי כפי שהיא מכילה את יהדותו של אחר. אבל על מי אני עובדת? המדינה הזו לא תכיל את החילוניות שלי כפי שהיא לא תשכיל להכיל את המושג דמוקרטיה עד שיהיה מאוחר מדי, לגרמנים לא נשכח אבל לעצמנו כנראה שכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה