מבחינת 'אםתרצו' , אין הבדל בין בוגד ל"שתול", לבד מזה
שבוגד מוגדר בחוק ושתול לא. גם ההסבר של מנכ"ל 'אםתרצו' ששתול משמעו אדם בעל
אג'נדה זרה שבשמה הוא פועל, בניגוד לבוגד הפועל מתוך המדינה כדי לפגוע בה, לא סייע
בהבחנה. מבחינתם, "שתול" זה ה"בוגד" החדש.
"שתול" הוא 'חפרפרת' הפועלת בתוך חברה כסוכן זר – זה לא
מישהו שאתם מוכנים להסכין עם קיומו. 'אםתרצו' מחברת בין גל הטרור ובין פעילות
ארגוני זכויות האדם ובשם "שירות לציבור" מפנה אצבע מאשימה כלפי פעילים ספציפיים.
אלא שהטרור ממנו סובלת ישראל אינו בגלל מנוחין, גבריהו, עו"ד בן ארי או פעיל
שמאל אחר. הטרור לא ייפסק כאשר יאלמו פעילי זכויות האדם בישראל. רוצים שתחשבו כך.
בעידן בו ביקורת לא מקובלת כשאינה מתיישבת עם שירת המקהלה, 'אםתרצו'
בונה על העדר מחשבה עצמאית ומתנדבת "לחשוב" עבור הציבור. והאמת המעציבה
היא שזה עובד. דמוקרטיה יציבה לא משתיקה קולות אופוזציונים כמו שטרור/מלחמה לא אמור
להשתיק זכויות האדם. זו מהות דמוקרטית.
הקמפיין אינו רק הסתה הוא אנטי דמוקרטי
מובהק ואסור שיהיה מקובל. לא הארגונים פוגעים בישראל - דמוקרטיה מתמודדת עם ביקורת,
השתקת הארגונים, הצרת צעדיהם ומסע הדה-לגיטימציה הם הפגיעה בדמוקרטיה.
אפשר להסכים עם ארגוני זכויות האדם ואפשר גם לא, אבל הקמפיין הזה חצה
את הגבול. זה משפט שדה. באוירת ההפחדה השוררת בארץ ותחת גל של טרור, 'אםתרצו' מתירים
את דמם של פעילי זכויות האדם, ובעת שהם סוקלים סקילה וירטואלית את הפעילים, נפגעים
יסודות הדמוקרטיה הישראלית.
בדיוק כמו שהמתנחלים מגלים היום את אי החוקיות של
מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ומניעת עורך דין עליהם מתריעים ארגוני זכויות
אדם, גם בנושא הגנת הפרט, הפגיעה באוכלוסיות נוספות עוד תבוא. זה לא נגמר
בפלסטינים או בשמאל, אבל זה מתחיל בדמוקרטיה.
'אםתרצו' מגלה יצירתיות רבה בהגדרת הקמפיין כ"קמפיין
חשיפה", הלא חשיפה זה שונה מהותית. חוק העונשין מאפשר להשית על הסתה עונש עד
מחצית מהעונש המקסימלי על העבירה, על "חשיפה" אין עונש. מה נחשף? תעמולה
זולה. זו גישה קלוגהפטית ידועה של "אל תהססו לשפוך הכל, ככה יש יותר סיכוי
שמשהו יידבק". וזה נדבק.
העובדה שהמילה המיותרת "שתולים" נשמעת מעל דוכן הכנסת
מעידה שהדמוניזציה של השמאל מקובלת. עד כדי כך שראש הממשלה לא מוצא לנכון להגן על חופש
הביטוי. אותו ראש ממשלה שכשל לראות בהסתה נגד רבין הסתה, אותו אחד שביסס קמפיין בחירות
על "אנחנו או הם", שסימן את הגבולות הנורמטיביים של הציבוריות הישראלית
והיא לא כוללת שמאל.
ארגוני זכויות האדם כשמם כן הם. במדינה מתוקנת, עבודתם היא נדבך
חיוני וחשוב בדמוקרטיה. אדרבא, גם בישראל מודים מקורות ביטחוניים, אנשי צבא ואפילו
ראשי שב"כ לשעבר שדו"חותיהם חשובים, גם אם נופלות בהם טעויות/אי דיוקים.
מטרתם תומכת בעמוד השדרה של הדמוקרטיה – זכויות אדם, מוסר, ביקורת, חופש הביטוי,
הגבלת השלטון.
הביקורת שלהם מטרידה? היא נועדה להטריד. לא להיות מטואטאת תחת השטיח
או להידחות על הסף בביטול. אל הביקורת יש להתייחס בענייניות – נכונה? עליה להיות
מטופלת, לא נכונה? עליה להיות מוצגת ככזאת בלווית הוכחות. במדינה דמוקרטית ניתן
לבקר את פעילותם, ניתן לטעון שהפניה שלהם למוסדות בינלאומיים היא בעייתית, אך
הקשירה בינם ובין טרור היא פסולה מכל וכל. ביקורת מבוססת על היגיון והוכחה, תעמולה
על רגש. קמפיין השתולים נבנה על הפחדה ודמגוגיה ליצירת אוירה ציבורית בניחוח
לאומני מרענן.
המעורבים בפעילות בארגונים הם אזרחים ישראלים, אין ולא צריך להטיל,
ספק בנאמנותם למדינה. דעתם אינה עבירה על החוק, זכותה להישמע ומחובתה של הדמוקרטיה
להכיל אותה. מול "עם אינו כובש בארצו" מותר לומר "די לכיבוש",
מול "תירה בו, תגמור אותו" ראוי לומר "הביאו אותו למשפט". אם
הדמוקרטיה בישראל אינה מסוגלת להכיל את זה, אם חופש הביטוי כפוף לביטחון, אם החברה
הישראלית מוכנה לצמצום הפלורליזם והעדר מחשבה ביקורתית, אם המדינה מייצרת חקיקה
להצרת גבולות הפעילות החוץ-פרלמנטרית, הרי שמדורת השבט הישראלית אינה אש להתחמם
לאורה, זו אש לחישול חרבות.
פורסם לראשונה ב- saloona, ניתן לקרוא כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה