מה זה סבבה בפנים ובאסה בחוץ? התשובה במהופך - לארשיב םייחה

אולי באמת עלי להפסיק לרגע עם כל הפוליטיקה, כי על מה יש לכתוב היום? על עוד ניסיון ל"תג מחיר"? על החמרת מצבו האינסופית של שרון? על רני רהב (טוב, מעולם לא היתה בי סימפטיה אליו ואף פעם לא הבנתי את סוד הצלחתו של העילג צר האופקים הזה) ועל התנצלותו אחרי התבהמותו המשתלחת שבוודאי לא תוכיח את עצמה לאורך זמן? ועל כמה זה כואב לי בפן האישי שיותר לא אשתה אייס קפה של רולדין (אלא אם כן יפטרו עצמם משירותיו של הרהב)? או ההצלחה של הורדת הקמפיין סר הטעם להעלאת המודעות להשמנה? או אולי קרי out ובניה בהתנחלויות in עד הפעם הבאה? ואולי הפרשה המיסתורית שמטלטלת את צמרת המשטרה (ויפה שנמצא משהו שמצליח לטלטל אותה)? קחו את כל מה שכתבתי עד עכשיו בכל הפוסטים יחד והנה לכם הפוסט של היום. זה לא שמשהו משתנה פה בעצם, אז למה להשחית מילים אם אפשר להנות מיום השישי הזה שאמור להחזיר אלינו את החורף?

ובאמת אם נעזוב קצת את הציבורי הזה, נמצא שהדברים הרבה יותר אופטימיים והחיים ממש נפלאים. השכמתי לי הבוקר עוד טרם השמש שלחה קרניים ראשונות, נסעתי לתל אביב להיפגש עם חבר ותיק ומאמן הכושר שלו ויצאנו לריצה, רצנו לאורך הפארק ועד לנמל, היתה שמש נעימה והיה נפלא להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים, להכיר בזמן שעבר ולהרגיש כאילו דבר לא השתנה - וסליחה שנשמעתי קצת קלישאתית ואני הראשונה להעיר בציניות בפעמים הנדירות שקלישאה ומציאות נפגשות, אבל כולנו יודעים כמה זה נעים בתכל'ס. כן, גם להעלות זכרונות (נו באמת אנשים, אנחנו מדברים פה כבר בעשורים, תנו כבוד), לצחוק בשלושה זמנים (נו, עבר-הווה-עתיד) ולהרגיש באיזשהו מקום שגם הריצה הזו למרות חד פעמיותה היתה כל כך נכונה שהרגישה כמו שגרה, כאילו כל שישי אנחנו נפגשים ככה בבוקר לפתיחה מבריאה של סוף שבוע עם מינון נכון של טבע-עיר, מאמץ-צחוק, של פנאי-סידורים (בכל זאת יום שישי ויש המון דברים להספיק, שזו כידוע מנטרה שגורה בפי), בריאות-קפאין (נו מה נרוץ עד לנמל ולא נעצור לקפה? קטן כזה, על הדרך, בלי להתעכב), דיבורים-הקשבה, לשמוח יחד על חברות חדשה-ישנה. כמה מצחיק ששובר השגרה היה כל כך טבעי. בקיצור איך אפשר לא להיות אנרגטיים?

אחרי כן היו לי תוכניות להגדיל ראש ולעבור בגבעתיים אצל הירקן וחנות הפיצוחים, אך מרכזית עם כאב גרון דרשה טיפול מסור של אמא רחמניה בדמות תה עם לימון, מאכלים רכים, אהבה, פינוקים ומשחקי וידיאו (החמישיה הפותחת להבראה מהירה במצבים לא מסכני חיים). חזרתי, התארגנתי כהלכה ופניתי אחר כבוד לערוך קניות. ועכשיו קפה, בנהזוג לצידי (כן, עדיין מחפשים לעשות רילוקיישן), תכף מטבח עם שלל המצאות לרגל סוף השבוע - אז יופי אתם יודעים ששניצלים, אבל אתם לא יודעים על תוכניות המרציפן, עוגת השמרים, האפונה הסינית שתוקפץ עם עוד אוצרות, תפוחי האדמה, בעצם רק המרק עוד נותר בגדר אניגמה ומזג האויר האביבי הזה בטח לא מסייע לנחרצות (למרות שהגילוי הנאות מחייב אותי להודות שאצלנו נהנים ממרק גם בשיאו של אוגוסט הישראלי). היו תוכניות לסטייקים אבל למי היה כוח ללכת לקצב? והרבה זמן משפחה (נו, טוב, זה תלוי בהיקף העבודה בסוף השבוע אז אין לדעת. אויש, אני והפה הגדול שלי). בכל מקרה כשאני חושבת על חיי הפרטיים מתחשק לי, פחות או יותר, לחבק את כל העולם. טוב כמעט, הרי לא בא לי לחבק את רני רהב, או מירי רגב, או בנט, אויש ואל תתנו לי להתחיל עם ליברמן. טוב לא באמת בא לי לחבק, אולי נסתפק בחיוך, כן זה יהיה יותר אמיתי. כי יש באמת המון סיבות לחייך... בטח כשמנסים להתעלם ממה שקורה בחוץ, כנראה שביום שישי הזה בא להיות קצת בת יענה ולתת לסוף השבוע הזה להחמיר את עצמו בהדרגה בעוד אני עם הראש באדמה (אויש זה מזכיר לי את דברי הפרידה המרגשים [עניין של פרשנות, אני מעריכה שעשוע טוב, אבל לא רוצה לקלקל לכם] של רונן שובל מ"אם תרצו" שפרש בשיאו [שוב, עניין של פרשנות] בעיקר הקטע של ביסוס אליטה ציונית חלופית שלא תיתן לעמנו לסגת מחפירות חייו. come on בנאדם, לפחות תהיה רהוט ואל תלהג מילות מפתח לא קשורות ושזורות באסוציאציות קלושות המתכתבות באופן עקרוני עם הניסיון לפאתוס אך מתגבשות למשהו ערטילאי ופתטי כאחד. סליחה שוב נסחפתי. תראו מה עשיתם, אמרתי שאני לא מדברת על פוליטיקה. שוין.

שיהיה סוף שבוע כמו שאתם רוצים שיהיה לכם