ערב פסח היום, זמן מתבקש לכותב לכתוב על חרויות, זו אפילו מצווה כי עלינו להמשיך ולספר ביציאת מצרים. זמן משובח דיון על חירות, ציטוט הקושר בין מסע וזמן וחירות, אולי כמו זה של נלסון מנדלה: "בשום מקום אין דרך קלה לחירות, ורבים מאיתנו יאלצו לעבור דרך גיא צלמוות שוב ושוב עד שנגיע לפסגת הר השאיפות". ואז לעבור לדיון משמעותי בשיעבוד והפקת לקחים, לחבר את הכל בציניות מהודקת או ראיה אופטימית חסרת תקנה ולשלוח הגיגיו על פני הרשת. יום מתבקש לכתיבה קלישאתית. וזה יום כל כך מושלם לזה שיש אשכרה סיכוי שזה לא ייתפס קלישאתי לדבר על השיעבוד ומשמעות החירות, כי זה בדיוק הזמן לדבר על זה. קלאסי.
אבל בוקר לחתימה על הסכם המסגרת הין המעצמות לאירן, אני אתלה בקלישאות גבוהות יותר, כי מהן אם לא החיים עצמם? ומצווה עלינו לספר מדי יום על הזכויות שנתן לנו נתניהו למחשבות שיקופיות (רפלקטיביות בלעז) על החיים עצמם בעצם קיומו הגדול מכל מציאות. בהנחה שהייתי מחפשת סדר חלופי, הייתי מקדישה זמן ויצירתיות בכתיבת סדר פסח שכולו איראן, זה גם עובד טוב עם כל השירים. זה יכול היה להיות פוסט לעגני שהופך את שירי ההגדה לגרסתם העדכנית נוסח ד'רבנו נתניהו, אבל אני אוותר על הרעיון בבגרות לא אופיינית.
הסכם ההבנות הזה טוב. זה לא נעים לשמוע את זה, בעיקר אם אתה ישראלי שעובר שטיפת מוח. אולי זה בדיוק המקום לדבר על שעבוד, השיעבוד המחשבתי המטריד של ישראל לפימפומי נתניהו בנושא איראן. בעולם האוטופי של נתניהו אין איראן ואין פלסטינים. זה חלום שאולי נעים להתכסות בו, אך הוא בלתי בציע. לא ניתן להעלים, לא את אירן ולא את הפלסטינים. לכן, בהעדר אפשרות אמיתית לפעולה צבאית צריך לנסות ולהבין מה קורה פה. אני לא פרשן צבאי וגם לא אסטרטג לכן אצמצם את הדיון לרמה הבסיסית. אילו אפשרויות עומדות כאן בעצם?
ניתן לחלק את זה לשתי אפשרויות עיקריות, ואל תתנו לדבר על הבחירה האינסופית האקזיסטנציאלית: יש אפשרות אחת לסגור את איראן ולהטיל סנקציות ולאיים בפעולה צבאית, למה זה יוביל? או שזה יוביל למלחמה שלא תועיל לאף אחד או שזה יוביל להסתגרות איראנית ודבקות במטרה שתביא בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה לאיראן גרעינית, שטופת שנאה עוד יותר שאין לה ממש מה להפסיד. האם זה יפחית את הקיטור בדוד האדים המזרח התיכוני? כנראה לא. האם הגישה הזו יעילה או שיש בה רק להאריך את הקץ אבל להעצים את פוטנציאל הנפיצות שלו? כן. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה. זה הזמן לצעקות מהיציע על הסכם מינכן.
בקו אוירי, 414 ק"מ מפרידים בין לוזאן ומינכן, כמו גם כמו גם 77 שנים. ההסכם הזה הוא ממש לא דומה, רק לצעוק שהוא כן זה עוד שיר הלל לנפלאות הדמגוגיה הרטורית שלא מקדישה הרבה מחשבה אבל מסיטה מצויין את השיח. מה שמוביל לאפשרות השניה והיא בדיוק הסכם ההבנות שנחתם בלוזאן, שיכול היה להיות טוב יותר ועם זאת הוא הרע במיעוטו ויותר מכל הוא האופציה הישימה ההגיונית ביותר. הדרך היחידה למעשה לנטרל את איראן היא באמצעות שיטת המקל והגזר. מסמך ההבנות הזה מגביל את איראן לאורך 25 שנים, מה שמוציא את האוויר מטענת נתניהו לפצצה איראנית בתוך 3 שנים, איראן תהיה נתונה לביקורת ופיקוח (להזכירכם שישראל לא, אבל אסור להשוות), אבל עוד הרבה יותר מזה, הרחקת הדד-ליין (כן, כך במקור), היא לא רק אסטרטגית, יש בה הגיון, ההתנהלות הזו של המעצמות מאפשרת את חלון ההזדמנויות של חדירת תרבות המערב לאיראן.
בניגוד למדינות אחרות באזור, באיראן יש שכבה חזקה מאוד של אזרחים פרו מערביים, יותר מזה, החוקה האיראנית (שאגב היא כרגע משוללת שיניים ובאיראן יש תנועה חזקה למשאל עם לשינוי החוקה והחזרת הסעיפים הדמוקרטיים) לא בוטלה מעולם, ולמרות הקטגוריזציה של המערב את איראן כאומה פונדמנטליסית דתית, זה לא ממש מדוייק. לאיראן יש היסטוריה שלמה מהולה בחיבה למחקר, פילוסופיה ותיאולוגיה, מה שדווקא צריך להפוך אותה לבת טיפוחים של המערב בראייה ארוכת טווח. הרבה יותר מכל מדינה אחרת באיזור.
בואו נשים את הדברים על השולחן, ישראל לא נמצאת במצב של איום קיומי, ההסכם הזה אינו משבר או אתגר אסטרטגי לישראל. הוא היה מתבקש ודווקא נעשה נכון ובצורה שאפילו אינה מנוגדת לאינטרסים הישראלים. אפשר לשלבת לשולחן הסדר הלילה ואין שום סיבה לומר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כי הנה זה עובר וזה בדרך ליישוב נכון ואין בזה משום איום עלינו.
אבל אם היה כאן איום בכל הסיפור הזה, הרבה יותר מהאיום האיראני, אני מוטרדת מהאיום הנתניהואי. השליטה שלו בהלוך הרוחות הישראלי, היא מסוכנת, בעיקר משום שהיא הופכת ספינים תקשורתיים ל"עובדות מוצקות" שהקהל הישראלי מקבל כמעט ללא עוררין. זה כבר כמה שנים מנסה נתניהו למצב את עצמו כילד שתוקע את האצבע בסכר הגרעיני האיראני, זה לא הופך אותו ככזה. ראשית כי ראשי ממשלות לפניו כבר דיברו על זה, אבל מעבר לזה כי זה טומן בחובו את ההנחה שאף אחד לא מבין את המשמעויות של גרעין איראני חוץ מנתניהו, וסליחה זה לא עומד בסטנדרד של היגיון בריא. מומחי האסטרטגים בעולם מדברים על זה, אבל אנחנו הכתרנו את נתניהו כמסביר העולמי. תמונת עולם צרה היא אף פעם לא ערובה לחשיבה אמיתית.
ברור שהאינטרס הכלל עולמי הוא שאיראן לעולם לא תגיע לפצצת גרעין, ברור שההסכם הזה מבנה את המצב כך שכנראה תוך 25 שנה תגיע איראן בדי קלקו הזה והעולם עדיין יידרש לפיתרון, אך הרבה אפשרויות גומות ב- 25 השנים האלה. ועדיין משהושג הסכם הבנות שכזה, כל מי שינסה לתאר אותו כהסכם גרוע נכנס אוטומטית תחת הכותרת "לא נותן למציאות לבלבל אותו" ויש לקוות שנתניה לא יכניס את עצמו לשם מרצון. ישראל עומדת בפני סוגיות חשובות מאלה. מה שחסר זה שעכשיו ימכרו לנו ש"ההסכם שמאיים על קיומה של מדינת ישראל" הוא בעצם סיבה מצויינת לממשלת אחדות. ועל זה נאמר "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה לנו ממשלת אחדות - דיינו".
אפשר לקוות שבפרוס עלינו הפסח הזה (הייתי חייבת התפייטות קטנה - סליחה), המחנה הציוני לא יקחו על עצמם שוב את תפקיד "זה שאינו יודע לשאול". המציאות מחייבת אופוזיציה אחרת כזו שמציגה את השלטון הנוכחי במלוא מערומיו. ממשלת אחדות עכשיו תהיה אך סימבולית לדשדוש של 40 שנה של "דור מדבר" - בעיקר מדבר ולא עושה, אם כי המדבר הפוליטי שלפנינו הוא בהחלט לגמרי צחיח.
אבל בוקר לחתימה על הסכם המסגרת הין המעצמות לאירן, אני אתלה בקלישאות גבוהות יותר, כי מהן אם לא החיים עצמם? ומצווה עלינו לספר מדי יום על הזכויות שנתן לנו נתניהו למחשבות שיקופיות (רפלקטיביות בלעז) על החיים עצמם בעצם קיומו הגדול מכל מציאות. בהנחה שהייתי מחפשת סדר חלופי, הייתי מקדישה זמן ויצירתיות בכתיבת סדר פסח שכולו איראן, זה גם עובד טוב עם כל השירים. זה יכול היה להיות פוסט לעגני שהופך את שירי ההגדה לגרסתם העדכנית נוסח ד'רבנו נתניהו, אבל אני אוותר על הרעיון בבגרות לא אופיינית.
הסכם ההבנות הזה טוב. זה לא נעים לשמוע את זה, בעיקר אם אתה ישראלי שעובר שטיפת מוח. אולי זה בדיוק המקום לדבר על שעבוד, השיעבוד המחשבתי המטריד של ישראל לפימפומי נתניהו בנושא איראן. בעולם האוטופי של נתניהו אין איראן ואין פלסטינים. זה חלום שאולי נעים להתכסות בו, אך הוא בלתי בציע. לא ניתן להעלים, לא את אירן ולא את הפלסטינים. לכן, בהעדר אפשרות אמיתית לפעולה צבאית צריך לנסות ולהבין מה קורה פה. אני לא פרשן צבאי וגם לא אסטרטג לכן אצמצם את הדיון לרמה הבסיסית. אילו אפשרויות עומדות כאן בעצם?
ניתן לחלק את זה לשתי אפשרויות עיקריות, ואל תתנו לדבר על הבחירה האינסופית האקזיסטנציאלית: יש אפשרות אחת לסגור את איראן ולהטיל סנקציות ולאיים בפעולה צבאית, למה זה יוביל? או שזה יוביל למלחמה שלא תועיל לאף אחד או שזה יוביל להסתגרות איראנית ודבקות במטרה שתביא בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה לאיראן גרעינית, שטופת שנאה עוד יותר שאין לה ממש מה להפסיד. האם זה יפחית את הקיטור בדוד האדים המזרח התיכוני? כנראה לא. האם הגישה הזו יעילה או שיש בה רק להאריך את הקץ אבל להעצים את פוטנציאל הנפיצות שלו? כן. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה. זה הזמן לצעקות מהיציע על הסכם מינכן.
בקו אוירי, 414 ק"מ מפרידים בין לוזאן ומינכן, כמו גם כמו גם 77 שנים. ההסכם הזה הוא ממש לא דומה, רק לצעוק שהוא כן זה עוד שיר הלל לנפלאות הדמגוגיה הרטורית שלא מקדישה הרבה מחשבה אבל מסיטה מצויין את השיח. מה שמוביל לאפשרות השניה והיא בדיוק הסכם ההבנות שנחתם בלוזאן, שיכול היה להיות טוב יותר ועם זאת הוא הרע במיעוטו ויותר מכל הוא האופציה הישימה ההגיונית ביותר. הדרך היחידה למעשה לנטרל את איראן היא באמצעות שיטת המקל והגזר. מסמך ההבנות הזה מגביל את איראן לאורך 25 שנים, מה שמוציא את האוויר מטענת נתניהו לפצצה איראנית בתוך 3 שנים, איראן תהיה נתונה לביקורת ופיקוח (להזכירכם שישראל לא, אבל אסור להשוות), אבל עוד הרבה יותר מזה, הרחקת הדד-ליין (כן, כך במקור), היא לא רק אסטרטגית, יש בה הגיון, ההתנהלות הזו של המעצמות מאפשרת את חלון ההזדמנויות של חדירת תרבות המערב לאיראן.
בניגוד למדינות אחרות באזור, באיראן יש שכבה חזקה מאוד של אזרחים פרו מערביים, יותר מזה, החוקה האיראנית (שאגב היא כרגע משוללת שיניים ובאיראן יש תנועה חזקה למשאל עם לשינוי החוקה והחזרת הסעיפים הדמוקרטיים) לא בוטלה מעולם, ולמרות הקטגוריזציה של המערב את איראן כאומה פונדמנטליסית דתית, זה לא ממש מדוייק. לאיראן יש היסטוריה שלמה מהולה בחיבה למחקר, פילוסופיה ותיאולוגיה, מה שדווקא צריך להפוך אותה לבת טיפוחים של המערב בראייה ארוכת טווח. הרבה יותר מכל מדינה אחרת באיזור.
בואו נשים את הדברים על השולחן, ישראל לא נמצאת במצב של איום קיומי, ההסכם הזה אינו משבר או אתגר אסטרטגי לישראל. הוא היה מתבקש ודווקא נעשה נכון ובצורה שאפילו אינה מנוגדת לאינטרסים הישראלים. אפשר לשלבת לשולחן הסדר הלילה ואין שום סיבה לומר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כי הנה זה עובר וזה בדרך ליישוב נכון ואין בזה משום איום עלינו.
אבל אם היה כאן איום בכל הסיפור הזה, הרבה יותר מהאיום האיראני, אני מוטרדת מהאיום הנתניהואי. השליטה שלו בהלוך הרוחות הישראלי, היא מסוכנת, בעיקר משום שהיא הופכת ספינים תקשורתיים ל"עובדות מוצקות" שהקהל הישראלי מקבל כמעט ללא עוררין. זה כבר כמה שנים מנסה נתניהו למצב את עצמו כילד שתוקע את האצבע בסכר הגרעיני האיראני, זה לא הופך אותו ככזה. ראשית כי ראשי ממשלות לפניו כבר דיברו על זה, אבל מעבר לזה כי זה טומן בחובו את ההנחה שאף אחד לא מבין את המשמעויות של גרעין איראני חוץ מנתניהו, וסליחה זה לא עומד בסטנדרד של היגיון בריא. מומחי האסטרטגים בעולם מדברים על זה, אבל אנחנו הכתרנו את נתניהו כמסביר העולמי. תמונת עולם צרה היא אף פעם לא ערובה לחשיבה אמיתית.
ברור שהאינטרס הכלל עולמי הוא שאיראן לעולם לא תגיע לפצצת גרעין, ברור שההסכם הזה מבנה את המצב כך שכנראה תוך 25 שנה תגיע איראן בדי קלקו הזה והעולם עדיין יידרש לפיתרון, אך הרבה אפשרויות גומות ב- 25 השנים האלה. ועדיין משהושג הסכם הבנות שכזה, כל מי שינסה לתאר אותו כהסכם גרוע נכנס אוטומטית תחת הכותרת "לא נותן למציאות לבלבל אותו" ויש לקוות שנתניה לא יכניס את עצמו לשם מרצון. ישראל עומדת בפני סוגיות חשובות מאלה. מה שחסר זה שעכשיו ימכרו לנו ש"ההסכם שמאיים על קיומה של מדינת ישראל" הוא בעצם סיבה מצויינת לממשלת אחדות. ועל זה נאמר "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה לנו ממשלת אחדות - דיינו".
אפשר לקוות שבפרוס עלינו הפסח הזה (הייתי חייבת התפייטות קטנה - סליחה), המחנה הציוני לא יקחו על עצמם שוב את תפקיד "זה שאינו יודע לשאול". המציאות מחייבת אופוזיציה אחרת כזו שמציגה את השלטון הנוכחי במלוא מערומיו. ממשלת אחדות עכשיו תהיה אך סימבולית לדשדוש של 40 שנה של "דור מדבר" - בעיקר מדבר ולא עושה, אם כי המדבר הפוליטי שלפנינו הוא בהחלט לגמרי צחיח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה