פריץ הבר גילם את כל מה שטוב במדע וכל מה שרע בו, זהו סיפורו בקצרה
היום לפני 149 שנים נולד פריץ הבר, לימים יתחלק זכרונו בין שני זרמים
עיקריים: אלה שזוכרים אותו ככימאי היהודי שהביא גם לפיתוח הציקלון B או כאיש שכולנו (בערך) חייבים לו את חיינו.
הוא האיש שהזין את העולם, שצימח לחם מהאוויר. אבל בואו נתחיל מההתחלה.
הוא נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו, אז גרמניה (היום פולין), אמו,
שסבלה לאורך כל ההיריון, נפטרה 3 שבועות לאחר לידתו. על גידולו הופקד אביו, סוחר
בדים מצליח ודודותיו. כשהיה בן 6 התחתן אביו מחדש ונולדו לו 3 אחיות חורגות. עם
אביו הוא ידע מערכת יחסים לא קלה, אבל אמו החורגת ואחיותיו היו מקור של אהבה ורגש.
הבית היה יהודי אך חילוני ופריץ למד בבתי הספר המקומיים, אביו ראה בעצמו קודם כל
פטריוט גרמני.
למרות רצונו של אביו שיכנס לעסק המשפחתי, פריץ בחר ללמוד כימיה ואף
קיבל את ברכתו של אביו. הוא הצליח בלימודיו ואף לקח הפסקה של שנה כדי לשירות חובה בצבא, בשנה
זו הכיר את מי שלימים תהיה אשתו הראשונה – קלרה אימרואהר, בתו של כימאי סוחר סוכר עשיר.
הם נפגשים בשיעור ריקוד ומתאהבים, הוא מציע לה נישואים והיא מסרבת כי הוא רוצה
להמשיך ללמוד. וזה מה שהיא עושה - קלרה היתה האישה הראשונה שהשלימה תואר שלישי
בכימיה באוניברסיטת ברסלאו ובהצטיינות יתרה. היא התנצרה ב-1897, הם התחתנו ב-1901.
שנה אחרי כבר נולד בנם היחיד – הרמן. היא לא יכלה לעסוק במקצועה ולכן התפנתה לסייע
בעבודתו של בעלה והיא עשתה המון, כולל תרגום עבודותיו לאנגלית. היא היתה
אקטיביסטית, ויש שיאמרו גם פציפיסטית ונישואיה להבר לא היו פשוטים. הוא בעיקר רצה
אותה בצלו.
הוא סיים את הדוקטורט בהצטיינות יתרה ב-1891, והוא בן 23. הוא חזר
לברסלאו ומתחיל לעבוד אצל אביו. זה לא מחזיק מעמד ואפילו אביו מגיע למסקנה שהם
אינם יכולים לעבוד יחד. הבר מרגיש משוחרר ופונה לקריירה אקדמאית. הוא מתחיל לעבוד
באוניברסיטת יינה ומהר מאוד מבין שמוטב שיתנצר אם הוא רוצה להתקדם. ב1894 הוא מתמנה
לעוזר של פרופ' האנס בונטה ומרצה אורח באוניברסיטת קרלסרואה ושנתיים אחרי מתקבל
כחבר סגל מן המניין, ב-1906 יקבל פרופסורה מלאה. בתקופה זו הוא עוסק בעיקר באלקטרו-כימיה
ובמדויק - בסינתזה של אמוניה.
נתקדם ל-1911, השנה בה אחרי מחקר ממושך, מציג הבר את תהליך הבר-בוש
שלמעשה אפשר ייצור תעשייתי של אמוניה תוך שימוש בחנקן ומימן. בנוסף הוא מתמנה לראש
מכון כימיה פיזיקלית בברלין. זו תקופה בה מוקמים הרבה מכוני מחקר בברלין, הבר הוא
בין חוקרים הבולטים. למעשה מחקריו על דשן היו בדיוק מה שגרמניה היתה זקוקה לו. על
תהליך זה יקבל הבר נובל ב-1919 (לשנת 1918), אגב גם בוש יקבל ב-1931, אבל זה סיפור אחר. מה
יוצא מזה? דשן. כמה זה שווה? בערך את קיומה של שליש מהאנושות אז. היום כבר חצי מאתנו
חיים רק בזכות הדשן שלו, אם תרצו לפחות 50% מהחנקן בגוף שלנו הוא בזכות הבר. אין
לדעת כמה מלחמות הוא מנע. לא רע אם אתם שואלים אותי.
אם יש משהו שמגלם בעצמו את הדואליות
השימוש במדע לטוב ולרע, זה הבר. מבחינתו זו היתה תקופה
מזהירה להיות גרמני. הדשן
שיוצר בעקבות תהליך הבר-בוש הביא לגידול ביבול ובעיקר נתן תשובה לחשש מרעב.
"לחם מן השמים" קראו לזה והבר היה ממציאו. אבל לניסויים האלה היה גם
שימוש צבאי.
והנה הגענו לחלק הרע: מלחמת העולם הראשונה פורצת ביולי 1914. באוקטובר
הבר, הפטריוט הגרמני, חותם, יחד עם עוד 92 פרופסורים, מדענים ואנשי רוח גרמנים
(ביניהם גם מקס פלנק וסיגפריד וגנר, בנו של ריכארד) על מניפסט ה-93 שהביע תמיכה
בכל פעולותיה של גרמניה מתחילת המלחמה ומחאה על התגובות בעולם. הוא גם כותב מכתב
ומציע את עצמו לשירות משרד המלחמה. לא הרבה אחרי הוא מונה לראש מחלקת כימיה במשרד
המלחמה הגרמני בדיוק בתקופה שהמעצמות מתחילות לחקור שימוש בגז לנשק והאמוניה הופכת
בעלת חשיבות.
זו היתה ההזדמנות של הבר להוכיח שהוא קודם כל גרמני והוא לא התכוון
לתת להזדמנות הזו להתפספס. הבר היה גם הראשון שהציע שימוש בכלור, הפעם הראשונה
שהנשק הזה נוסה היה ב-22.4.1915 באיפר שבבלגיה, הפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית
שנוסה נשק להשמדה המונית והבר היה שם כדי לפקח אישית. לקלרה, אשתו, היו המון
השגות, אבל הבר לא הקשיב. היא אפילו כותבת בפומבי וטענת שמחקרו ברברי ופוגע
ביסודות המדע, הוא מצדו טוען שאמירתה היא בגידה במולדת.
המצב בינהם רק מחמיר וכשהוא
חזר ב-1.5.1914, הוא חזר אל אישה, שככל הנראה, היה לה הרבה מה לומר. באותו לילה
נערכה בביתו חגיגה לרגל חזרתו המוצלחת, אבל קלרה לא היתה במצב רוח לחגוג. היא התעמתה אתו
מול האורחים וטענה שהוא פשט מוסרית את הרגל ושהיא איננה מסוגלת לחיות עם איש
שמייצג את כל מה שרע. בלילה, בעודו ישן, היא חמקה ממיטתם, לקחה את אקדחו הצבאי,
ירדה לגינה כוונה אותו אל לבה וירתה.
את היריה שומע בנם, בן ה-13, שהתעורר משנתו
ומצא את אמו דקות ספורות לפני מותה. מה עושה הבר? עוזב יום למחרת לחזית המזרחית
כדי לפקח על השימוש הראשון בנשק כימי נגד הרוסים. רק דמיינו איך מרגיש בנו, שנשאר
להתמודד עם סידורי הקבורה. בשנות ה-30 הרמן יהגר לצרפת ובתחילת שנות ה-40 לארה"ב, שם ישים קץ
לחייו.
גופתה של קלרה נשרפה והיא נקברה בברלין, אחרי מותו של הבר בבאזל
ב-1934, נקבר אפרו לצד אפרה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הבר מתמנה ליועץ מיוחד
ליחידת הגז שהוקמה. על תפקידו במלחמה אמר פעם: "בתקופת שלום, המדען שייך
לעולם, בתקופת מלחמה – לארצו." הבר גם לא ראה הבדל בין מוות מפגז למוות מגז, כי
בעיניו מוות הוא מוות ולא משנה כיצד התרחש, אדרבא הוא ראה בגז אקט הומני יותר. קל
לצייר את הבר כקר לב ומחושב, אך למעשה מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה של כימאים.
בין שני הקרבות באיפר, חקרה יחידתו של הבר דיווחים על שימוש בגז ע"י צרפת נגד
חיילים גרמנים, זה היה חלק מצער מהמשחק והבר היה גאה להוביל את מדינתו להישגים
וכן, זה נורא. הבר אף קיבל דרגת רב-סרן שנמנעה ממנו כששירת כיהודי ואף הוענק לו
עיטור גבורה מידי הקייזר.
עם אשתו השניה, שרלוט נתן, הוא מתחתן באוקטובר 1917 וגם היא התנצרה
לפני חתונתם. נישואים אלה מחזיקים מעמד 10 שנים עד לגירושיהם, אבל לפני הם מספיקים
להביא לעולם בת ובן. ב-1918 מסתיימת המלחמה, מגז נהרגו כ-100,000 חיילים משני
הצדדים וכמיליון נפגעו. כמו כל גרמני, גאוותו הלאומית של הבר נפגעה והוא היה נחוש
בדעתו לסייע לגרמניה לשלם את חובה. מחד חש פטריוט, מאידך חשש בכל רגע שיועמד לדין
על פשעי מלחמה, אחרי שהוכרז ככזה. היעד הבא שלו היה ניסיון להפיק זהב ממי ים, זה
לא עבד כמו לחם מהשמיים וזה גרם לו עגמת נפש רבה.
הדברים רק מחמירים עם עליית הנאצים לשלטון, כאשר יהודים מורחקים
ממשרות ציבוריות, עדיין עומדות להבר אי אילו זכויות: הוא אינו יהודי, שירת במלחמת
העולם הראשונה ונחשב מדען מכובד. הוא אפילו דורש את סילוקו של איינשטיין, שהיה לא
רק קולגה גם חבר והבא אף סייע לו בזמן גירושיו, מהאקדמיה הפרוסית, אחרי שאיינשטיין
הכריז שלא יחזור לגרמניה כיון שאין היא מכירה בשוויון בפני החוק וזכויות פרט.
אבל גם הבר בסוף הבין את המציאות, כמו גם את העובדה שבעיני היטלר הוא יישאר
יהודי. כראש מכון הוא נאלץ לפטר עמיתים רבים רק בשל יהדותם, ככל הנראה כ-75% מאנשי
הצוות, הבר איחר במשלוח מכתבי הפיטורין עד שמצא לעובדיו פתרון, אבל עם פיטוריהם של
כולם, הוא הגיש את שלו. את אשתו לשעבר וילדיהם כבר הצליח לשלוח לאנגליה. כשהיה באנגליה
הצליח להתקבל לראיון למשרה בקיימברידג', אך גם נפגש שם חיים וויצמן שהציע לו משרה
במכון זיו, לימים מכון וויצמן. הוא שהתנצר וראה עצמו גרמני יותר מכל, הבין באחרית
ימיו שארצו לא רואה בו בן. נבגד הוא מצא דווקא ביהדות, ממנה רחק, מפלט.
שבור ורצוץ, בדרך לפלסטינה, עת שהה קצרות בבאזל, ב- 29.1.1934, הוא
נפטר מהתקף לב.
יודע לך למה משתמשים היום באמוניה בישראל?
השבמחק