הפרינט לא מת, הוא רודף אמבולנסים

עם כתיבת שורות אלה כבר 6 נשים מעידות על הטרדה מינית או התנהגות לא הולמת בעלת אופי מיני שבוצעה לכאורה על ידי השר שלום. הפרשה הזו סוחפת את כל הרשתות חברתיות, אולם היא תופסת גם מקום מכובד בתקשורת. עם כל החשיבות בהעלאת המודעות להטרדה מינית ועם הצורך בהעצמת נשים נפגעות מינית וליצירת אוירה ציבורית מכילה, יש פה טעם לפגם. אין תלונה במשטרה, אין הוכחות, לא ברור אם יש עילה בכלל לפתיחת חקירה בנושא, מן הצד השני יש מתלוננות שחוסות באנונימיות ולא מספקות הוכחה ויש איש ציבור שנשפט לחובה בכיכר העיר בלי שנדע אם הוא אשם או לא. זה מחיר גבוה לאדם שלא הוכחה אשמתו.

בניגוד לפרשת מגל, שם יצאה רחלי רוטנר בוידוי אמיץ ואמרה "זה הסיפור, זכותי לשתף", בפרשת שלום אין התייצבות של אישה בשמה המלא שאומרת זה הסיפור שלי, אין כאן אימות לטענות. מה שאומר שאם השר שלום אינו אשם, גם אם הסיכוי מזערי, הרי שיש כאן לא 6 קרבנות אלא קרבן אחד ויש לזה נזק היקפי. אין זה אומר שהדברים לא קרו, רק שמוקדם מדי לשפוט. אלא שכבר מאוחר מדי - השר שלום נשפט במרחב הציבורי, בין אם מגיע לו ובין אם לא. פה הבעיה.

בפרשת שלום כדאי לציין שכרגע הסיפור הוא שיש טענה, אין לה הוכחות, אם כי ריבוי הפגעות מקנה לה אמינות מרובה. אבל לא ברור אם בכלל יש כאן סיפור ובכל זאת זו שיחת היום. אלא שההבדל בין שיחת היום לסיקור תקשורתי הוא רב. במקרה הזה על התקשורת האחריות להשאיר את הסיפור בפרופורציות הראויות – עוד לא יודעים כלום.

הסיקור התקשורתי מחוייב לאמת בפרסום, בפרשת שלום הנוכחית אין לדעת מה האמת. התקשורת נכנעת לפרובוקציה ובמקום לדווח על העניין בלאקוניות הראויה בטרם התבררו פרטים היא שועטת  אלי רייטינג. העיתונות אינה רשת חברתית, יש לה אחריות. הסיקור הנוכחי הוא כניעה לנורמה החברתית של "הכל שפיט" במדיה החברתית, אלא שלשפוט בלי לדעת את כל האמת לא מביא למיצוי הדין, זה רק כלי ניגוח לשמחת ההמונים. שנאמר "הבו לנו קרבן – נגילה ונשמחה בו". ואם הוא מפורסם ואם אשתו מהסוג הפרובוקטיבי – דיינו.

מידת האמון של הציבור בתקשורת מקורה ביכולת התקשורת להביא סיפור המבוסס על מקורות מהימנים ורציניים, אחרי שהעיתונאי נקט בפעולות סבירות לאימות העובדות. סיפור טוב נמדד לא רק במידת העסיסיות ופוטנציאל כניסות גולשים. את הגושפנקא שלו הוא מקבל מתוקף היותו הוגן, סביר ומידתי. פרשת שלום שבאה עלינו לטובה אין בה לא את זה ולא את זה ומוטב היה לתקשורת לשמור על אמינותה מאשר לרוץ אחרי הדם שנשפך ברשתות החברתיות, גם אם הטענות יאומתו בסופו של דבר.

העובדה שלא פשוט לנשים להתלונן ידועה, היכולת היום לצאת עם הסיפור גם דרך הרשתות החברתיות והתקשורת היא חשובה, אולם היא חייבת להיות מבוקרת כדי לשמור על אמינות הדיווח. פרסום העיתונאי מחייב אימות. אימות אינו הכניסה לפרטים המציצניים של מה אולי עברה המתלוננת, אלא סף כניסה ברור המפריד בין רכילות ובין עיתונאות. אי אפשר גם לחסות בצל האנונימיות וגם לא להביא תימוכין – תלונה במשטרה, הוכחות, בדיקת אמת.

מה שעולה מהסיפור זה שבניסיון להשאיר את הפרינט בחיים, הפכה התקשורת לרודפת אמבלונסים. זו שעטה על הקרבן עוד לפני מתן טיפול רפואי. גלגל הצריכה וההלעטה מזין את עצמו והוא לא פועל לטובת אף אחד מהצדדים, אבל בלאו הכי זה יחזיק מעמד עד האטרקציה הבאה שתגיע ממש בקרוב.