 |
| פער - צריך לשים לב אליו |
יש משהו מאוד מתעתע בילדים שהם עוד לא ממש גדולים אבל בהחלט לא קטנים, אנחנו נוטים לחשוב שהם תמיד מבינים אותנו, או לפחות מסוגלים לראות את נקודת ההשקפה שלנו, הבעיה היא שלרוב הם לא ממש מבינים אותה ואותנו זה עלול לתסכל. התסכול הזה הוא יצרן של המון עימותים, רובם מיותרים. אבל יותר מזה, האינטראקציה ביננו לילדים היא קריטית. כשאנחנו שולפים את הקלף "כי זה מה שאני אמרתי", שהוא לגמרי לגיטימי כל עוד אינו סובל מאינפלציה, אתם משנים את הקונסטרוקציה של היחסים וגם נותנים דוגמא פחות טובה וטבעית לשיתוף פעולה. כהורה אתה בעל המרות ובעל המרות צריך לדעת להשתמש בה לטובה. התרסת "אני אמרתי" תוביל בסופו של דבר להתרסה מהצד השני. אז אפשר לצעוק או לריב או לקבוע, אפשר גם להסביר ולנסות ליישב את הפערם אם ישנם וזה כולל להאזין לצד שכנגד. זה בדיוק הפער שאפשר וצריך לגשר עליו אם רוצים באמת להימנע מיחסי שררה בבית.
כדי לדבר עם הילדים שהם יבינו צריך גם להבין מה נקודת המבט שלהם ולהסביר גם את נקודת המבט האלטרנטיבית שלכם, זה עוזר לילד לראות דברים אחרת. נקודת המבט שלהם או כמה הם מסוגלים לתפוס קשורה בהתפתחות הקוגניטיבי שלהם, שהיא תלויית גיל וכמובן אישית לחלוטין. בזמן שצאצאינו תינוקות, אנחנו מעודדים כל התפתחות ע"י גירוי, פעילות משותפת, התייחסות, מילות עידוד ואפילו פרסים, כשהם גדלים אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות ההתנהגות החיובית שלנו. תחשבו על איך לימדתם את התינוק/ות שלכם לנופף לשלום, להחזיק, למחוא כפיים, לדבר, לעשות תנועת מלקחיים עם האצבעות - הרי לא ציפיתם שהם יקומו בבוקר ויתחילו לעשות, עודדתם כל התקרבות ליעד. אם היה כתוב בספר התפתחתחות ילדים ששיניים צומחות לרוב בגיל חצי שנה, זה לא שהם קמו ביום הזה ואם חלילה לא בצבצו שיניים הושבתם אותם לשיחת "יחסינו לאן". ואז הם קצת מתבגרים ופתאום אנחנו קובעים להם יעדים ולא ממש עוזרים להם להגיע.
 |
| לא תמיד הדרך מסומנת |
כשאנחנו רוצים שילדינו הקצת יותר גדולים יעשו משהו, לא תמיד אנחנו בוחנים את הנושא אובייקטיבית. ניקח לדוגמא את הרצון של הורה שילד יישאר לבד בבית, יש אפשרות להכריז על זה בצורה חד צדדית ולהציב עובדה בשטח. זה עשוי לעבוד אם זה הגיע בזמן, זה עשוי ממש לא לעבוד אם זה לא הגיע בזמן הנכון. אז שוב, כמו שאמרתי בעבר, אפשר להחליט עם עצמנו שהילד מסוגל לאתגר ולא להיות מוכנים להתגמש בנושא, בסופו של דבר הילד באמת יעשה את זה, אבל השאלה היא שוב שאלת המחיר. אני בעד להציב לילדים אתגרים וגבולות, אבל כדי שהם יגיעו לשם, גם בגילאים מבוגרים יותר, אנחנו צריכים לתת להם לא רק את הגירויים הנכונים, אלא גם את העידוד ולפעמים אף ליצור בעצמנו את הדרך.
 |
| צעצועים מעודדי התפתחות |
מדהים אותי ההבדל שעובר עלינו כהורים - כל עוד הם פעוטות אנחנו מגרים אותם להצליח וזה ממש עובד לנו. בלי לדבר איתם על זה, אנחנו מגרים את קצב ההתפתחות שלהם, שמים לב לכל צעד קל, מעודדים והם אכן מתפתחים בקצב, איכשהו לאט לאט מהרגע שהם רוכשים את היכולת לדבר ברור ולהבין יותר, אנחנו דורשים מהם המון ומצמצמים משמעותית את עזרתנו. אז נכון שהתהליך הוא לא בינארי, ונכון שזה תהליך מדורג ועדיין אני חושבת שאנחנו מאבדים המון מנתיב התקשורת שהיה לנו איתם והיה כל כך חיובי. כמו שלא שמתם צעצוע התפתחותי לילד שמתחיל לזחול בסוף החדר, גם כי הוא לא יבחין בו וגם כי זה ייאש אותו, הרי שאותו דבר צריך לעשות גם בגיל מבוגר יותר.
התגמשות אינה ויתור, התגמשות היא הדרך לעבור את ההורות בחכמה. אתם רוצים שהילד יישאר לבד? הוא מסרב? דברו איתו ובנו תוכנית שתהיה מקובלת, פחות או יותר על שני הצדדים. תרחיבו כל פעם את האתגר, תעודדו ותנו מילה טובה, ככה הוא יגיע להישגים האלה הרבה יותר בקלות עם הרבה פחות חסכים. אנחנו לא צריכים לעשות לילדינו את הכל, ברור שהם צריכים לעבוד בעצמם, אבל הילדות משמעה תקופה שבה אנחנו מנחים אותם, לא יוצרים אצלם פחדים ובעיות ביטחון. מעבר לזה תחשבו כמה זמן תחסכו בריבים מיותרים ואיך בעצם מתוך מקום שהוא לעומתי ביסודו (מה שאתם רוצים מול מה שהם) הצלחתם ליצור קרבה במקום ריחוק. אני מוצאת את זה נכון יותר. אז זה אני בעד גבולות ואתגרים, אבל כמו שאנחנו מודעים למקום אליו הם צריכים להגיע, אנחנו צריכים להיות מודעים לאיך עושים את זה בעיקר נכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה