זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר.
השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.
אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין.
אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.
הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.
המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.
מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.
ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב.
ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.
לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה.
אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.
השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.
אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין.
אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.
הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.
המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.
מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.
ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב.
ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.
לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה.
אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה