אני מוצאת את עצמי תוהה יותר מדי פעמים למה אנשים מחליטים לעשות ילדים, לפעמים אני חושבת שזוגות מחליטים להביא ילדים רק בגלל שהחברה מצפה מהם להביא ילדים, סתם קונבנציה שמעטים מאוד מערערים עליה. אבל קונבנציה, לא קונבנציה, אנשים נוטים לשכוח שההחלטה להביא ילדים לא משפיעה רק על חייהם שלהם, אלא משפיעה על עוד אנשים ובעיקר על הילדים עצמם. איכשהו פעמים נדמה לי שזו החלטה שהנוגעים בדבר לא חשבו עליה עד הסוף והמחיר שילדים משלמים עליה הוא כבד מדי. הורות היא לא חובה, אבל היא בטח לא נעשית על הדרך, אגב אורחא. אין מחוייבות ואחריות גדולות יותר מהורות במישור האישי שאנחנו לוקחים על עצמנו.
כל פעם שאני רואה ילד לבד שעות על שעות, או הורה שיושב עסוק בעינייניו ולידו ילד שלא מתייחסים אליו, או הורה שלא מפסיק להתלונן, משהו נשבר לי בלב. כן הנטל הזה שנקרא הורות הוא גדול, כן הוא לא תמיד כיף, כן הוא דורש אחריות שמעבר והוא אף פעם לא נגמר. אבל אני רואה יותר מדי הורים שמעבירים את ההורות על יד. הפריבלגיה שלי להיות כל היום עם הילדים היא לא נקודת ההשוואה שלי, אל דאגה. אבל מסביב מתגברת תופעת ה"הורה הטכני" (טכנומאטר וטכנופאטר), הורים שעובדים לפי איזו רשימת מטלות מנטלית, אפילו זמן האיכות הוא משהו שצריך לעשות עליו וי.
אנחנו עובדים בשבילם, רושמים אותם לחוגים, דואגים להם לצהרונים, קונים להם, מארגנים להם, חיים בשבילם, ובכל זאת לא על זה אני מדברת. אני שומעת מהרבה הורים, טובים, אוהבים ומודעים, שיש איזושהי חריקה בתוך המשפחה, שיש הרבה מתח וכעסים. לרוב ההורה לא יבין איך זה יכול להיות, הרי הוא עושה כל כך הרבה למען ילדיו. אבל הבעיה היא לא שההורה לא עושה מספיק, אלא שלפעמים בתוך כל הרצון הטוב, הוא מפספס את המקום הנכון לעשייה ומשקיע המון משאבים במקומות שפחות חשוב.
הבעיה לדעתי נעוצה בנקודת הייחוס, כמו כל מערכת יש לכולנו נקודת ייחוס פרטית, מקום ההתחלה. העניין הוא שגם אם נקודת ראשית הצירים היא זהה להורה ולילד, מערכת הצירים וכיוונה שונה מהותית בין ההורה לילד. כהורים אנחנו מבקשים לכייל את הילד לצירים שלנו, אנחנו יכולים לקרוא לזה חינוך, עם כל הניסיון שלנו להבין את הילד, אנחנו לרוב נרצה שהוא יראה את הדברים מנקודת המבט שלנו ויתיישר. אבל כמו שהילד לא בגובה שלנו, הוא גם לא בעל תפיסה כמו שלנו ולכן מה שיראה לנו הגיוני כל כך יהיה לעיתים נשגב מבינתו. בעוד מבוגרים אחרים רואים משהו אחרת מאיתנו, אנחנו מנסים לייצר תיאום ציפיות הדדי, דווקא עם הילדים שלנו אנחנו לרוב מבנים את הציפיות בצורה חד-צדדית. אם נבין טוב יותר את יכולת התפיסה של הילד, נוכל לייתר אי הבנות מרובות ולא להאיץ את מנגנון ההתפתחות התפיסתית הטבעי שלו. כמו בהרבה מערכות אחרות האצת תהליך באופן לא טבעי, היא לרוב שלילית ומלווה בתופעות לוואי.
הורים באים בדרישות נורא ברורות לגבי איך הילדים שלהם צריכים להתנהג, אך כמו במקרה הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו, הם לא רואים איך שהם מתנהגים והפער בין ההתנהגויות הוא גדול. זו לא רק העובדה שהורים לעיתים כועסים על ההתנהגות של הילדים שבעיקר משקפת את ההתנהגות שלהם, אם כי גם זו נקודה כואבת. ההורים שדורשים מהילדים שלהם להיות מנומסים בעוד הם רחוקים מנימוס כרחוק מזרח ממערב, או ההורים שצועקים כל הזמן וכועסים שהילדים שלהם צועקים גם, או ההורים שתקועים בתוך הסמארטפונים שלהם ולא מבינים למה הילדים שלהם גם עושים את זה, או שרוצים שהילדים יהיו מחוייבים לארוחות משפחתיות בעוד שהם לא באמת עושים כל מאמץ. אני לא מתכוונת לחנך את הורים מחדש, למרות שהייתי רוצה לעשות את זה לפעמים. מה שכואב לי זה בעיקר חוסר הרצון של הורים באמת להיות הורים, על כל המשתמע מזה.
להכין סנדביצ'ים (אני עומדת בסירובי לקרוא להם כריכים) לגן או לבית הספר, לדאוג לארוחות, ללכת לאספות הורים בבית הספר או להתנדב לועד הורים לא עושה אותך באמת הורה טוב או מעורב, זה בהחלט טוב ויפה אבל זה לא המדד, בעיקר לא לפי קנה המידה של הילד, שיכול להעריך את זה רק כמובן לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיעריך. לעיתים אני חושבת שהורים בטוחים שמה שמגדיר אותם כהורים זה ביצוע המשימות המינימליות המתחייבות מכל הסיפור הזה שנקרא הורות. אני לא מדברת על מקרי קצה, אלא על הורים כמו שהסטטיסטיקה אוהבת לקרוא להם "נורמטיביים".
אני תוהה אם לא אחת מהסיבות להתנהגות מוחצנת יותר ולמתחים בתא המשפחתי ובקשר בין הורים לילדים, וברור שיש סיבות רבות אחרות, היא הנתק בקשר בין הורים לילדים. והנתק הוא לא כי אין מעורבות, זה מה שמתסכל, הנתק הוא למרות המעורבות. בעיניי זה בעיקר בגלל שילד רוצה מעורבות אחרת עם ההורים שלו. ייתכן שאני טועה. כן, זה לא אצל כולם, אבל זה כן נמצא ואני חושבת שהרבה מאיתנו או שלא רואים אותו או שמסבירים אותו בהמון סיבות אחרות. זה איכשהו תמיד "הנוער של היום", או הטכנולוגיה, או רמת החשיפה או כמות השעות המטורפת שצריך להשקיע בעבודה או אלף ואחת סיבות אחרות. מתי באמת ישבתם ובחנתם מה אתם עושים בשביל הקשר עם הילדים חוץ מכל הדברים הטכניים שאתם עושים? כן, חוץ מלהתפרנס, להאכיל, לכבס, לנקות, לבדוק שהם הכינו שיעורים, ללכת לפעילויות שבית הספר/הגן מחייב, להלביש, לנגב את הטוסיק, כל הדברים האלה ועוד הם נפלאים והם אכן השקעה בילדים, אך כל הדברים האלה הם עדיין לא תחליף לקשר.
יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עושים ואחראיים עליהם במשך היום, יש המון דברים שאנחנו עושים למענם, אך מה אנחנו עושים איתם שהוא כיף? רק כיף. כתבתי פעם על אתגר ה- 30 דקות ביום, אני עומדת מאחוריו עדיין. המון דברים שאמרו לי שישתנו עם הילדים ככל שהם יגדלו לא באמת קרו. הם לא הפסיקו לחבק ולנשק, הם לא הפסיקו לספר ולהתייעץ ובעיקר לא אבדה הקירבה, להפך היא מתעצמת. אז נכון, הסיטואציה שלנו היא אחרת לאור העובדה שאני כל הזמן איתם, אבל זה לא העניין של כל הזמן להיות איתם, זה העניין שאני מנסה להבין את הצרכים שלהם, מעבר לכל המתבקש. כשאנחנו מדברים היום על איזושהו אבדן ערכים בקרב הילדים שלנו, אנחנו לא רואים את צמצום הערך הורה שאנחנו מבצעים בכל יום. זה תמיד הדדי.
כשמשהו מתחיל להיהרס, אני לא לוקחת את כל האשמה עליי, אבל אני כן מנסה לתקן את מה שצריך אצלי. כדי להניע שינוי אמיתי. עם הילדים, קודם צריך לבחון את עצמנו כהורים, לפעמים אפילו להתחבר לילד הקטן שהיינו ומה רצינו שהורינו יעשו. לרוב זה יהיה מנוגד לאינסטינקט ההורי והמחנך, אבל זה לא עושה אותו לא נכון, להפך זה יכול להיות המפתח לשינוי ולתחושת סיפוק גדולה יותר מהבחירה הכל כך חשובה הזו שעשינו בלהיות הורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה