היה לי סופשבוע עצל במיוחד, על אף שתי הריצות שהצלחתי לדחוף איכשהו. זה עשוי להיות ממכר, גם הריצות וגם העצלות. 10 שנות הורות אינטנסיבית במיוחד והנה כבר שנה וקצת שאני מגלה עד כמה גיחה קצרה מתוך היומיום משפרת את החיים. זה התחיל שבנזוגי פוטר מעבודתו והתחלתי לקחת לי זמני ריצה קבועים תוך סימון ריצת הלילה של תל אביב כיעד. תמיד הייתי טיפוס ספורטיבי ואז פגשתי אותו, את בנזוגי שרעיון הכושר מחליק ממנו כמו ביצה על טפלון ולא נדבק וספורט אקסטרים זה רק ב- Playstation או עם הילדים ב- wii. ולחזור לרוץ, לתחושה של הגוף כשהוא מתאמץ, לאמונה בעצמך וביכולת שלך, לסיפוק, לאנדורפינים זה היה כמו לחזור לעצמי (פאוזה של התלוצצות עצמית על הקילוגרמים שנשררו בדרך לגילוי המחודש. נגמר).
ריצת הלילה בתל אביב עברה מצוין והוכיחה לי שאני לא בנאדם שאוהב תחרויות, שלהתחכח ביד מיוזעת, מסוקסת ככל שתהיה, יכול לעורר בי רצון להקיא שבוע ושלרוץ זה הכי כיף לבד, מקסימום עם חברה. התמכרתי וגיליתי שתמיד אפשר למצוא לזה זמן אפילו בתוך האינטנסיביות האינסופית של ההורות. וזה עוד בלי להביא את הסאב-קונטקסט של מה שזה עושה לילדים, ממש דוגמא ומופת.
אבל העשייה העצמית ומציאת הזמן לא נגמרו כאן - הם המשיכו עם התנדבות לועד הבנין (טעות. טועים. טעיתי.), ואז בחירה ליו"ר ועד השכונה (אין לי תרוץ, פעם שניה מורה על איתגור בתחום הפקת לקחים. סתם - אני רק לא רוצה להיכנס להסברים על האמונה שלי בדבר העשייה הקהילתי וגם שוב למצב את עצמי כנותנת דוגמא לילדים זה מתחיל להישמע מייגע). ואז התחלתי למצוא זמן לכתיבה ואז התחיל הבלוג ופתאום יש זמן להכל. אמא שלי כל הזמן חששה שאלך לאיבוד בתוך החינוך הביתי, מעולם לא אבדה לי דרכי אבל כנראה שמבחוץ זה היה נראה לא משכנע. כולם חשבו שאין יותר קרן, נשארה רק אמא. לא הלכתי לאיבוד ועוד שלושה שבועות אני אפילו נוסעת עם בנזוגי לראשונה לחו"ל לבד.
מה שגיליתי פתאום זה שבעשר השנים האחרונות, בהן לפחות בעיני הרשויות אני עקרת בית, למדתי יותר מאשר בכל 20 שנות השכלתי הפורמלית (בלי להחשיב גנים), שיכללתי את עצמי בהמון אופני וחלקם יצירתיים במיוחד ובכלל לא הלכתי לאיבוד, רק התפתחתי. ומתוך זה אני יודעת היום שהמשימה לגדל את ילדיי בבית לא העלימה אותי, שש אותיות קדימה ובמקום ל' צ' והנה מה שקרה לי התעצמתי (ולא רק בגלל שאני חזקה יותר עכשיו שאני רצה. הקטנוניות).
אז מה עכשיו? עכשיו כשאני יודעת שיש זמן להכל, החלטתי על פרוייקט חדש - יש לי סיפור ילדים שמאס בישיבה בכונן המחשב והוא רוצה לפרוץ החוצה. הסנונית הראשונה שאולי תביא ליציאתם מהכונן של עוד חברים. ומה שנותר לי לפצח זה איך לעשות את זה. בכל מקרה נראה לי שזה ערב של תחילת שבוע חדש אפילו יותר משעשע מקודמו. ודרך אגב, התוכית אלברטה מתאוששת ומוסרת ד"ש.
ריצת הלילה בתל אביב עברה מצוין והוכיחה לי שאני לא בנאדם שאוהב תחרויות, שלהתחכח ביד מיוזעת, מסוקסת ככל שתהיה, יכול לעורר בי רצון להקיא שבוע ושלרוץ זה הכי כיף לבד, מקסימום עם חברה. התמכרתי וגיליתי שתמיד אפשר למצוא לזה זמן אפילו בתוך האינטנסיביות האינסופית של ההורות. וזה עוד בלי להביא את הסאב-קונטקסט של מה שזה עושה לילדים, ממש דוגמא ומופת.
אבל העשייה העצמית ומציאת הזמן לא נגמרו כאן - הם המשיכו עם התנדבות לועד הבנין (טעות. טועים. טעיתי.), ואז בחירה ליו"ר ועד השכונה (אין לי תרוץ, פעם שניה מורה על איתגור בתחום הפקת לקחים. סתם - אני רק לא רוצה להיכנס להסברים על האמונה שלי בדבר העשייה הקהילתי וגם שוב למצב את עצמי כנותנת דוגמא לילדים זה מתחיל להישמע מייגע). ואז התחלתי למצוא זמן לכתיבה ואז התחיל הבלוג ופתאום יש זמן להכל. אמא שלי כל הזמן חששה שאלך לאיבוד בתוך החינוך הביתי, מעולם לא אבדה לי דרכי אבל כנראה שמבחוץ זה היה נראה לא משכנע. כולם חשבו שאין יותר קרן, נשארה רק אמא. לא הלכתי לאיבוד ועוד שלושה שבועות אני אפילו נוסעת עם בנזוגי לראשונה לחו"ל לבד.
מה שגיליתי פתאום זה שבעשר השנים האחרונות, בהן לפחות בעיני הרשויות אני עקרת בית, למדתי יותר מאשר בכל 20 שנות השכלתי הפורמלית (בלי להחשיב גנים), שיכללתי את עצמי בהמון אופני וחלקם יצירתיים במיוחד ובכלל לא הלכתי לאיבוד, רק התפתחתי. ומתוך זה אני יודעת היום שהמשימה לגדל את ילדיי בבית לא העלימה אותי, שש אותיות קדימה ובמקום ל' צ' והנה מה שקרה לי התעצמתי (ולא רק בגלל שאני חזקה יותר עכשיו שאני רצה. הקטנוניות).
אז מה עכשיו? עכשיו כשאני יודעת שיש זמן להכל, החלטתי על פרוייקט חדש - יש לי סיפור ילדים שמאס בישיבה בכונן המחשב והוא רוצה לפרוץ החוצה. הסנונית הראשונה שאולי תביא ליציאתם מהכונן של עוד חברים. ומה שנותר לי לפצח זה איך לעשות את זה. בכל מקרה נראה לי שזה ערב של תחילת שבוע חדש אפילו יותר משעשע מקודמו. ודרך אגב, התוכית אלברטה מתאוששת ומוסרת ד"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה