בפוסט של אתמול השתמשתי בביטוי "האדם הפוליטי" והמושג הזה החליט לא לתת לי מנוח מאז, שבינינו זה ממש לא נחמד כי יש לי עוד המון דברים לעשות ובטח לאור העובדה שלא רציתי להפוך את הבלוג הזה לפוליטי. אבל האישי שלי הוא גם פוליטי ולכן כנראה אין מנוס. אצל תלמידי מדע המדינה "האדם הפוליטי" מתקשר מיד לחוקר בשם רוברט דאהל, שבמידה מסויימת הוא החוקר האמריקאי מהחשובים ביותר של המאה הקודמת והוא עוסק בבחינת המושג דמוקרטיה - פולארכיה ויחסי הכוחות בתוך המדינה.
אליבא ד'דאהל במדינות פוליארכיות יש שכבה רחבה של אנשים שהיא א-פוליטית ושכבה קטנה הרבה יותר של אנשים פוליטיים. בשכבה הא-פוליטית שכוללת את מרבית האוכלוסיה אין מעורבות פוליטית כי אם בעיקר אדישות, וזה מתבטא גם באי מימוש זכויות כמו הזכות להצביע. יש סיבות רבות לאדישות הפוליטית ובקצרה הן כוללות את העובדה שהאדם לא מרגיש שהפוליטיקה תתגמל אותו באותה מידה שדברים אחרים יתגמלו אותו, הוא מרגיש שהצבעתו היא חסרת משמעות או לחלופין מרגיש שהדברים יתנהלו באותה הדרך בין אם ישתתף במשחק הפוליטי ברמה כזו או אחרת ובין אם לאו, וכמובן שיש את נושא העצלות. ככל שהמצב במדינה רע יותר ואנשים מרגישים יותר מאויימים הם ייטו להיות יותר פוליטיים - יותר אנשים יצטרפו למחאה ויותר אנשים ילכו להצביע וככל שטוב יותר האדישות של שכבה זו גדלה ביחס ישר. מנגד קיימת השכבה הפוליטית מחולקת על פי הפעילות הפוליטית יש את מי שרוצה להשפיע במסגרת אזרחית ויש את בעלי השררה ויש את מה שביניהם. כמובן שאדישותה של מרבית החברה להתרחשויות הפוליטיות מסייעת רבות לשכבה הפוליטית כיון שהיא מאפשרת חופש פעולה נרחב יותר. כמובן שקיצרתי לטובתכם את הנושא ופישטתי אותו כמיטב יכולתי ולכן הבקיאים מבינכם וודאי ירצו להעיר לי על ההצגה הפשטנית, אני חוסכת לכם את ההערות ומודה שנעשה כאן פישוט יתר וניתוק משאר חלקי עבודתו של דאהל ועמכם הסליחה. מכיון שדאהל עצמו לא יקרא את הפוסט הזה אני מרשה לעצמי להמשיך הלאה בצעד קל וללא יסורי מצפון.
הפוליטיקה במידה רבה מכתיבה את חיינו ובמדינת ישראל באופן מובהק אף יותר מהרבה מקומות אחרים. הכל נכנס למרחב הפוליטי או שמא הפוליטי נכנס לכל מרחב אפשרי - ביטחון, כלכלה, דת, חינוך (רשימה חלקית אך ממצה). לדוגמא השיקול הפוליטי של בן גוריון לקואליציה עם מפלגות דתיות הביאו לכניסה חד כיוונית של הדת לחיים של כולנו ולהפיכתה לחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. לא רק חתונות, גירושים, מיתות וקבורות, המצרכים שאנו צורכים שיש על כולם תו כשרות, תוכניות הלימודים, אפילו זכויות האדם בישראל שוות יותר כשאתה יהודי. מה שהחל כניסיון לייצר מדינה יהודית חילונית במהותה הפך לחרב פיפיות ובמידה רבה הפך את הערכים הדמוקרטיים למשניים לערכים היהודיים. אבל לא רק במישור של דת ומדינה. ולחשוב שהכל התחיל מפרגמטיזם פוליטי. אבל תעצרו אותי, כי הרי הדת מבחינתי היא נושא מצוין לדיונים אינסופיים וזה לא הנושא הפעם.
בישראל, מסיבות רבות, שקצרה היריעה מלהכילן בתוך פוסט שמתיימר לקצר, הפוליטיקהמחד מתערבת ונכנסת לחיים הפרטיים ובמידה רבה מגדירה את האזרחים ומצד שני יש אדישות שקשה לנער אותה ושניהם דרים בכפיפה אחת למרות האנטגוניזם המובנה בין שני הדברים. והנה הגעתי לאחד הדברים שמייאשים אותי - האדישות. אתם יכולים להעיר הערה לסדר משום שנושא האדישות כבר עלה בעזרתו האדיבה של דאהל כבר בפיסקה השניה. אבל בהינתן שהאדישות היא כמו הדיווה של האופרה, זה לא נגמר עד שהאדישות מתחילה לשיר. אבל למעשה האדישות כבר הפכה לרעש לבן, היא שם כל הזמן אנו שומעים אותה אך המוח שלנו מנפה אותה החוצה. אנו אדישים לגזרות הכלכליות (סליחה מחאה חברתית - את אמנם חיה אבל כבר בועטת הרבה פחות), כלומר אנחנו נתלונן עליהן אך לא ממש נצא לרחובות כמו שראוי היה שנעשה. אנו אדישים למערכת החינוך המנוונת וממשיכים לשלוח אליה את ילדינו מבלי לדרוש שינוי. אנו אדישים כבר לכיבוש ולעוולות האדירות שהוא מביא עימו. אנחנו אדישים ובוחרים שלא להשפיע מספיק, להתמודד עם מה שיש וכל עוד זה לא עובר קווים אדומים (והם נמוכים מאוד מסתבר) אנחנו מקבלים את כל הקורה כמובן מאליו. האדישות הזאת גורמת לנו לשכוח שיש לנו את היכולת האזרחית לשנות, שיש לנו יכול להשפיע, שאנחנו תבוניים, שאנחנו הרוב. האדישות הזאת מטריפה אותי. בצר לי אני נאלצת לסיים כרגע אך היו סמוכים ובטוחים שגם בנושא זה ההמשך בוא יבוא
אליבא ד'דאהל במדינות פוליארכיות יש שכבה רחבה של אנשים שהיא א-פוליטית ושכבה קטנה הרבה יותר של אנשים פוליטיים. בשכבה הא-פוליטית שכוללת את מרבית האוכלוסיה אין מעורבות פוליטית כי אם בעיקר אדישות, וזה מתבטא גם באי מימוש זכויות כמו הזכות להצביע. יש סיבות רבות לאדישות הפוליטית ובקצרה הן כוללות את העובדה שהאדם לא מרגיש שהפוליטיקה תתגמל אותו באותה מידה שדברים אחרים יתגמלו אותו, הוא מרגיש שהצבעתו היא חסרת משמעות או לחלופין מרגיש שהדברים יתנהלו באותה הדרך בין אם ישתתף במשחק הפוליטי ברמה כזו או אחרת ובין אם לאו, וכמובן שיש את נושא העצלות. ככל שהמצב במדינה רע יותר ואנשים מרגישים יותר מאויימים הם ייטו להיות יותר פוליטיים - יותר אנשים יצטרפו למחאה ויותר אנשים ילכו להצביע וככל שטוב יותר האדישות של שכבה זו גדלה ביחס ישר. מנגד קיימת השכבה הפוליטית מחולקת על פי הפעילות הפוליטית יש את מי שרוצה להשפיע במסגרת אזרחית ויש את בעלי השררה ויש את מה שביניהם. כמובן שאדישותה של מרבית החברה להתרחשויות הפוליטיות מסייעת רבות לשכבה הפוליטית כיון שהיא מאפשרת חופש פעולה נרחב יותר. כמובן שקיצרתי לטובתכם את הנושא ופישטתי אותו כמיטב יכולתי ולכן הבקיאים מבינכם וודאי ירצו להעיר לי על ההצגה הפשטנית, אני חוסכת לכם את ההערות ומודה שנעשה כאן פישוט יתר וניתוק משאר חלקי עבודתו של דאהל ועמכם הסליחה. מכיון שדאהל עצמו לא יקרא את הפוסט הזה אני מרשה לעצמי להמשיך הלאה בצעד קל וללא יסורי מצפון.
הפוליטיקה במידה רבה מכתיבה את חיינו ובמדינת ישראל באופן מובהק אף יותר מהרבה מקומות אחרים. הכל נכנס למרחב הפוליטי או שמא הפוליטי נכנס לכל מרחב אפשרי - ביטחון, כלכלה, דת, חינוך (רשימה חלקית אך ממצה). לדוגמא השיקול הפוליטי של בן גוריון לקואליציה עם מפלגות דתיות הביאו לכניסה חד כיוונית של הדת לחיים של כולנו ולהפיכתה לחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. לא רק חתונות, גירושים, מיתות וקבורות, המצרכים שאנו צורכים שיש על כולם תו כשרות, תוכניות הלימודים, אפילו זכויות האדם בישראל שוות יותר כשאתה יהודי. מה שהחל כניסיון לייצר מדינה יהודית חילונית במהותה הפך לחרב פיפיות ובמידה רבה הפך את הערכים הדמוקרטיים למשניים לערכים היהודיים. אבל לא רק במישור של דת ומדינה. ולחשוב שהכל התחיל מפרגמטיזם פוליטי. אבל תעצרו אותי, כי הרי הדת מבחינתי היא נושא מצוין לדיונים אינסופיים וזה לא הנושא הפעם.
בישראל, מסיבות רבות, שקצרה היריעה מלהכילן בתוך פוסט שמתיימר לקצר, הפוליטיקהמחד מתערבת ונכנסת לחיים הפרטיים ובמידה רבה מגדירה את האזרחים ומצד שני יש אדישות שקשה לנער אותה ושניהם דרים בכפיפה אחת למרות האנטגוניזם המובנה בין שני הדברים. והנה הגעתי לאחד הדברים שמייאשים אותי - האדישות. אתם יכולים להעיר הערה לסדר משום שנושא האדישות כבר עלה בעזרתו האדיבה של דאהל כבר בפיסקה השניה. אבל בהינתן שהאדישות היא כמו הדיווה של האופרה, זה לא נגמר עד שהאדישות מתחילה לשיר. אבל למעשה האדישות כבר הפכה לרעש לבן, היא שם כל הזמן אנו שומעים אותה אך המוח שלנו מנפה אותה החוצה. אנו אדישים לגזרות הכלכליות (סליחה מחאה חברתית - את אמנם חיה אבל כבר בועטת הרבה פחות), כלומר אנחנו נתלונן עליהן אך לא ממש נצא לרחובות כמו שראוי היה שנעשה. אנו אדישים למערכת החינוך המנוונת וממשיכים לשלוח אליה את ילדינו מבלי לדרוש שינוי. אנו אדישים כבר לכיבוש ולעוולות האדירות שהוא מביא עימו. אנחנו אדישים ובוחרים שלא להשפיע מספיק, להתמודד עם מה שיש וכל עוד זה לא עובר קווים אדומים (והם נמוכים מאוד מסתבר) אנחנו מקבלים את כל הקורה כמובן מאליו. האדישות הזאת גורמת לנו לשכוח שיש לנו את היכולת האזרחית לשנות, שיש לנו יכול להשפיע, שאנחנו תבוניים, שאנחנו הרוב. האדישות הזאת מטריפה אותי. בצר לי אני נאלצת לסיים כרגע אך היו סמוכים ובטוחים שגם בנושא זה ההמשך בוא יבוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה