בפוסט של אתמול דיברתי על האצת תהליכים, אבל לא הרחבתי למרות שבעיני זה חשוב. אם יש משהו שההורות לימדה אותי הוא שהורות מצריכה סבלנות. ממש כמו אותו חקלאי פיקח, שיודע את חשיבות התזמון וגם כמה דשן לתת, כמה להשקות, כמה לחשוף לשמש ואיך להימנע ממזיקים. יש דברים שקל יותר לשחק בהם, יש דברים שניתן לזרז ויש דברים שמצריכים את הקצב שלהם. כמו החקלאי שיודע מה עושים ובכל זאת מסייר ובודק וקשוב לכל שינוי, כך גם ההורות היא מלאכת מחשבת שכזו. החברה מסביב יוצרת סטנדרטים ומתוך רצון שהילדים יתאימו למציאות, אנחנו שוכחים לפעמים להקשיב לשעון שעובד קצת אחרת, שעון של ילדות. וזה דווקא שעון שאם נקשיב לו הוא יקל עלינו מאוד להיות הורים.
מאז שנולד הבכור (ויש כאן פז"מ של 11 שנים וחצי כמעט), במשך שנים נשאלתי כל מיני שאלות לא רלוונטיות כמו: "הוא כבר מוחא כפיים?" או "אם את איתו איך הוא יפתח עצמאות?" או "נו את כבר מלמדת אותו לגזור? הוא מוכרח לדעת לגזור", או "אל תרדימי אותו ככה הוא לא יירדם לבד אף פעם" ועוד ועוד. בהתחלה ייחסתי את זה לצורך של בני אדם לתת את שני הסנט שלהם, כמו שכולם (כמעט) מרגישים שזה תפקידם לגעת לך בבטן כשאת בהיריון. פטרתי את זה בידיעה שאני אף פעם לא אבין אנשים כאלה ולכן הפתרון הוא בלהיות מנומסת ולהמשיך הלאה, משל זה עוד גליצ' במטריקס.
הבעיה היא שזה לא רק שאנשים נורא רוצים לייעץ כל הזמן (מתבקש איזכור של כוונות טובות והדרך לגהינום, לא?), זה שיח שלם של לפתח, לקדם, להעצים את הילדים וכל הזמן לדאוג לרף מסויים שכולם צריכים להגיע אליו. זה מעבר להשוואה בסיסית, או ליצירת עקומת פעמון נורמלית, כי זה לחלוטין טבעי, וברור שזה חשוב שילד יתפתח באופן תקין וראוי לאבחן בעיות בגיל צעיר וכולי וכולי - אבל זה כבר מזמן לא זה (לא, טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס). זו גם לא הישגיות הורית (שבמינון הנכון יכולה אפילו להיות משעשעת), זה כל הזמן לדרוש מהילד להתאים את עצמו למצב. אבל לפעמים אנחנו מוכרים לעצמנו בולשיט (כן, כך במקור). ניקח כמשל את האקסיומה הבלתי מוכחת בעליל שילדים צריכים להירדם לבד או שאם תהיו עם הילדים בזמן ההרדמה הם לא ילמדו להירדם לבד. זה פשוט - הרבה יותר קל להורה לא להיות שם, גם ככה זה סוף היום והוא רוצה את הזמן שלו לעצמו. אין לי בעיה עם זה אגב, זה בסדר שהורה רוצה שילד יירדם לבד, אבל אל תסבירו את זה בכלים שצריך להקנות לילד. אני מאמינה שילד צריך להירדם ליד מישהו, זה הרבה יותר נעים והוא תמיד מגיע לגיל בו הוא מבקש להירדם לבד, ואם לא אז אפשר לדבר איתו על זה ולשנות את זה ביחד. אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שאנחנו מזרזים את הילדים שלנו להגיע ל"בגרות" עוד טרם הם בשלים לבגרות הזו.
אין צורך להאיץ אצל ילדים תהליכים שממילא היו קורים להם בזמן ובמקום הנכונים, להפך האצת התהליך יכולה רק לפגוע כי סביר להניח שהיא תפסח על שלבים או לא תתאים לשלב ההתפתחות בו נמצא הילד. העובדה שילדים יכולים להתרגל, להסתגל או להישבר, רק אומר שאנחנו כמבוגרים אחראיים צריכים למנוע את המצב הזה ולאפשר להם להגיע לדברים בקצב שלהם. להגיע נכונים או מוכנים ולעבור את קפיצות ההתבגרות האלה בצורה מיטבית. זה לא אומר שלא צריך להעניק להם גירויים כדי לקדם אותם, אבל השאלה היא איך זה נעשה ומה המחיר. לקדם ילדים לכיוון הנכון זה קצת כמו דיאלקטיקה. אם לפשט - הקונפליקט הוא מה שההורה רוצה מול שלב ההתפתחות בו נמצא הילד, אם התהליך ייבנה נכון הרי שמהתזה, בה מחזיק ההורה, והאנטיתזה, בה מחזיק הילד, תבנה הסינתזה. אפשר להמשיל את זה למשהו יותר פרוזאי - אם יש לי סיר בעל תחתית שרופה במקצת, אני יכולה לבלות שעות בקירצופו ואני יכולה גם פשוט להשרות אותו במים רותחים (למען האמת קחו טיפ לא קשור - תרתיחו בתוכו מים עם אבקת/נוזל כביסה ותנו לזה להתבשל יחד, זה גם יעיל וגם עושה ריח ממש טוב). אחרי ההשרייה יהיה קל הרבה יותר לנקות.
לא התכוונתי להמשיל ילדים לסירים שרופים, אבל אתם מבינים את האנלוגיה. גם ילדים צריכים את הזמן שלהם. בעיניי המחיר של "לחנך" אותם הוא מחיר כבד לא רק ברמה הנפשית של הילד אלא גם ההתפתחותית. אפשר לקרוא לזה חינוך אם החלטנו שהילד ילך לישון לבד ואחרי שבוע של בכיות זה "הצליח" אך האם הלקח הנכון נלמד? האם הילד הבין שהוא בעל הכוח להירדם או שהוא הבין שמהוריו לא תבוא הישועה? האם הילד מצא בתוכו כוחות להתמודד? או שמא הילד ביקש עזרה והבין לבסוף שהוא לא יקבל אותה? האם זה שווה את הסדק במערכת היחסים בין הורה לילד? האם זה שווה סדק, גם אם קל, בנפשו של הילד? לא, זו לא דרמטיזציה, תחשבו במושגים של מבוגר - כל אחד מאיתנו נושא בתוכו פרידה אחת לפחות שהיתה לא מובנת. שהשאירה אותנו כואבים וחסרי יכולת להבין למה, לרוב מתגברים על זה כי הצד השני החליט בשבילנו, אבל בדרך כלל זה ישאר קצת רגיש ורק במרחק של זמן הפצע יגליד, לעיתים תשאר צלקת מטאפורית לנצח. בנפשו של ילד, זה יכול להיות הרבה יותר כואב. בטח כזה בתוך מערכת יחסים עם האדם שהוא סומך עליו ביותר - ההורה שלו.
קביעת גבולות לא צריכה להיות במחיר של שבירה. אם החלטתם על גבול, אפשר לסייע לילד למצוא את הכוח להתמודד עם הגבול החדש. כמובן שגם אפשר ישר לזרוק אותו למים, אבל זה שמשהו אפשרי לא עושה אותו נכון. אם החלטתם נניח שילד צריך מעכשיו לישון לבד, דברו איתו על זה. אם התגובה שלו מקבלת הרי שכנראה זה בדיוק הזמן הנכון ואם לא, אז צריך למצוא את הדרך יחד להגיע לשם, להפוך את זה לאתגר משותף שהוא לגמרי ריאלי. להגיע לתוצאה הרצוייה, בעיקר בגדול ילדים, זה לרוב לא הקטע של השלמת המשימה, אלא דווקא הדרך.
יש משהו נורא ספרטני ברעיון שילד צריך לדעת להתמודד, אני מבינה את הכוונה אך למעשה ילד זקוק לכלים להתמודד. מעטים האנשים שיזרקו את הילד שלהם למים ללא שיעורי שחיה ויצפו מהם לשחות ולא לטבוע, אותו דבר עם כל דבר אחר איתו הם צריכים להתמודד בחיים. אני לא מציעה לייצר להם כריות שירפדו את חייהם, אלא לתת להם מדרגות שבעזרתן הם יוכלו באמת להשתלט על המשימות שעומדות בפניהם. ילד שהגעתם למסקנה שכבר יכול להישאר לבד בבית בתקופה של חופשים, גם אם ברור לכם שיש לו אוכל, מטלות, ספרים, משחקים ואפילו חבר, עשוי בכל זאת להרגיש לא נוח או אפילו מפוחד, גם אם בעיניכם יש לו תנאים אופטימליים והוא מספיק גדול. אפשר בהתחלה לעשות זאת למספר שעות מאוד מצומצם, לארגן מישהו שיהיה "כונן" ויוכל לתת לו מענה מיידי, להיות זמינים אליו בטלפון ולא להתעצבן אם הוא אומר שקשה לו, יש המון דרכים. הילדים שלנו בסוף יעשו את הכל, לא צריך לזרז אותם, צריך לכוון אותם. זה שכולם יגיעו לאותן נקודות זה ברור, השאלה היא איך הם יגלו את הכוחות שלהם, אישית אני נגד טיפול בשוק.
אם יש גבול חדש שצריך ליצור, הרי שצריך לעשות אותו בקצב נכון ולייצר את המוכנות, זו גישה הרבה יותר בריאה. לקבוע עובדות חדשות בשטח, כמו למשל לישון לבד, ולעמוד בקשיחות על הגבולות האלה מבלי לחשוב על הצד השני זה לא באמת חינוך, בעיני זה פשוט ללמד אותם להשלים עם המצב. גם אם ההחלטה של ההורה היא נכונה להורה, וזה בעיניי גורם חשוב, אל תבינו לא נכון, אפשר ליצור עם הילד תהליך הכנה, לייצר את היכולת אצל הילד וגם אם זה לוקח זמן זה עדיף בעיניי. ילדים אינם תרכובת כימית שניתן לזרז באמצעות קטליזטור. אין צורך להאיץ בהם, ההאצה לרוב תיצור כאב או רגרסיה. ללמד אותם לגלות את הכוחות שלהם, לתת להם משוב, מילה טובה, יקדמו אותם הרבה יותר וילמדו אותם לא רק למצוא את הכוחות אצלם, אלא גם אינטראקציה נכונה עם בני אדם.
ילד אכן צריך גבולות, אבל השאלה היא מהם הגבולות - כשמדברים על שוקולד או זמן מסך או אייפון זה דבר אחד, אלה גבולות שהורה מציב לעצמו ואין בהם משום פגיעה בילד, כן, גם אם הוא נורא נעלב. כשמדברים על צורך שקשור לשלב ההתפתחותי-נפשי של הילד זה כבר דבר אחר. מה שיש שרואים בו התחסנות הוא בעינייי חסך, כזה שאם אינו בא לידי ביטוי במיידי, יבוא לידי ביטוי בעתיד. זה לא אומר שהורה צריך להסכים לכל גחמה של הילד, אבל כמו שהורה צריך לדעת את גבולותיו, הוא גם צריך להבין את גבולות היכולת של ילדיו ומגבלות התפיסה שלהם בהתאם לשלב בו הם נמצאים. ידיעת המגבלות של שני הצדדים היא עוד דרך לתיאום ציפיות, אבל יותר מזה היא הטריק של המבוגר בסיפור הזה לקבלת החלטות נכונה. ילד, כמו מבוגר, צריך להיות מוכן להכיל את התהליך כדי שהתהליך יעבור על הצד הטוב ביותר, ההורה הוא זה שצריך לראות אם אובייקטיבית הילד שלו מוכן או לא. הרגישות הזו וההבחנה, הם אלה שיסייעו לנו לארגן את התהליך הנכון עבור הילד ועבורנו כהורים.
לדעת איפה אתה, לדעת שאתה יכול ומוכן, לדעת שאתה לא לבד, אלה הדברים שבונים לנו כמבוגרים, ועל אחת כמה וכמה לילדים, את הביטחון העצמי, אצל הילדים זה מחזק את האמון שהם נותנים ללא תנאים להוריהם. אלה הם תנאים יסודיים חשובים למערכת יחסים בריאה בין בני אדם וברור שבין הורים וילדים. גם כשנראה לנו שאין שום סיבה שהילד לא יצליח משהו, לפעמים יש סיבה כלשהי. כשמשהו חורק לפעמים, אנחנו צריכים לדעת לעצור ולשמן את הצירים. הקשבה, הבנת המגבלות וידיעת הגבולות, הם משהו שכולנו צריכים כל החיים והם משהו שהילדים שלנו צריכים מאיתנו - ההורים. לפעמים החוכמה בלהיות בעל הכוח, ואין ספק שבשנים הראשונות ההורים הם בעלי הכוח, היא לדעת לא לנצל אותו. אבל אני לא כאן למשפטי זן שכאלה ואני לא חכם סיני. הורות היא משימה קשה, אני חוששת שהיא דורשת גם בעידן המלא רעש הזה, הרבה הקשבה לקולות שהם מתחת לפני השטח. עכשיו תדמיינו את יודה אומר את זה, ושהכוח יהיה איתכם
מאז שנולד הבכור (ויש כאן פז"מ של 11 שנים וחצי כמעט), במשך שנים נשאלתי כל מיני שאלות לא רלוונטיות כמו: "הוא כבר מוחא כפיים?" או "אם את איתו איך הוא יפתח עצמאות?" או "נו את כבר מלמדת אותו לגזור? הוא מוכרח לדעת לגזור", או "אל תרדימי אותו ככה הוא לא יירדם לבד אף פעם" ועוד ועוד. בהתחלה ייחסתי את זה לצורך של בני אדם לתת את שני הסנט שלהם, כמו שכולם (כמעט) מרגישים שזה תפקידם לגעת לך בבטן כשאת בהיריון. פטרתי את זה בידיעה שאני אף פעם לא אבין אנשים כאלה ולכן הפתרון הוא בלהיות מנומסת ולהמשיך הלאה, משל זה עוד גליצ' במטריקס.
 |
| אחלה אימאג, גם אם פחות קשור' |
אין צורך להאיץ אצל ילדים תהליכים שממילא היו קורים להם בזמן ובמקום הנכונים, להפך האצת התהליך יכולה רק לפגוע כי סביר להניח שהיא תפסח על שלבים או לא תתאים לשלב ההתפתחות בו נמצא הילד. העובדה שילדים יכולים להתרגל, להסתגל או להישבר, רק אומר שאנחנו כמבוגרים אחראיים צריכים למנוע את המצב הזה ולאפשר להם להגיע לדברים בקצב שלהם. להגיע נכונים או מוכנים ולעבור את קפיצות ההתבגרות האלה בצורה מיטבית. זה לא אומר שלא צריך להעניק להם גירויים כדי לקדם אותם, אבל השאלה היא איך זה נעשה ומה המחיר. לקדם ילדים לכיוון הנכון זה קצת כמו דיאלקטיקה. אם לפשט - הקונפליקט הוא מה שההורה רוצה מול שלב ההתפתחות בו נמצא הילד, אם התהליך ייבנה נכון הרי שמהתזה, בה מחזיק ההורה, והאנטיתזה, בה מחזיק הילד, תבנה הסינתזה. אפשר להמשיל את זה למשהו יותר פרוזאי - אם יש לי סיר בעל תחתית שרופה במקצת, אני יכולה לבלות שעות בקירצופו ואני יכולה גם פשוט להשרות אותו במים רותחים (למען האמת קחו טיפ לא קשור - תרתיחו בתוכו מים עם אבקת/נוזל כביסה ותנו לזה להתבשל יחד, זה גם יעיל וגם עושה ריח ממש טוב). אחרי ההשרייה יהיה קל הרבה יותר לנקות.  |
| זה שבקושי רואים אותה, לא אומר שהיא לא שם. צלקת |
קביעת גבולות לא צריכה להיות במחיר של שבירה. אם החלטתם על גבול, אפשר לסייע לילד למצוא את הכוח להתמודד עם הגבול החדש. כמובן שגם אפשר ישר לזרוק אותו למים, אבל זה שמשהו אפשרי לא עושה אותו נכון. אם החלטתם נניח שילד צריך מעכשיו לישון לבד, דברו איתו על זה. אם התגובה שלו מקבלת הרי שכנראה זה בדיוק הזמן הנכון ואם לא, אז צריך למצוא את הדרך יחד להגיע לשם, להפוך את זה לאתגר משותף שהוא לגמרי ריאלי. להגיע לתוצאה הרצוייה, בעיקר בגדול ילדים, זה לרוב לא הקטע של השלמת המשימה, אלא דווקא הדרך.
 |
| הפסקנו לרוק אותם בלי ציוד למים |
 |
| קטליזטור |
ילד אכן צריך גבולות, אבל השאלה היא מהם הגבולות - כשמדברים על שוקולד או זמן מסך או אייפון זה דבר אחד, אלה גבולות שהורה מציב לעצמו ואין בהם משום פגיעה בילד, כן, גם אם הוא נורא נעלב. כשמדברים על צורך שקשור לשלב ההתפתחותי-נפשי של הילד זה כבר דבר אחר. מה שיש שרואים בו התחסנות הוא בעינייי חסך, כזה שאם אינו בא לידי ביטוי במיידי, יבוא לידי ביטוי בעתיד. זה לא אומר שהורה צריך להסכים לכל גחמה של הילד, אבל כמו שהורה צריך לדעת את גבולותיו, הוא גם צריך להבין את גבולות היכולת של ילדיו ומגבלות התפיסה שלהם בהתאם לשלב בו הם נמצאים. ידיעת המגבלות של שני הצדדים היא עוד דרך לתיאום ציפיות, אבל יותר מזה היא הטריק של המבוגר בסיפור הזה לקבלת החלטות נכונה. ילד, כמו מבוגר, צריך להיות מוכן להכיל את התהליך כדי שהתהליך יעבור על הצד הטוב ביותר, ההורה הוא זה שצריך לראות אם אובייקטיבית הילד שלו מוכן או לא. הרגישות הזו וההבחנה, הם אלה שיסייעו לנו לארגן את התהליך הנכון עבור הילד ועבורנו כהורים.
לדעת איפה אתה, לדעת שאתה יכול ומוכן, לדעת שאתה לא לבד, אלה הדברים שבונים לנו כמבוגרים, ועל אחת כמה וכמה לילדים, את הביטחון העצמי, אצל הילדים זה מחזק את האמון שהם נותנים ללא תנאים להוריהם. אלה הם תנאים יסודיים חשובים למערכת יחסים בריאה בין בני אדם וברור שבין הורים וילדים. גם כשנראה לנו שאין שום סיבה שהילד לא יצליח משהו, לפעמים יש סיבה כלשהי. כשמשהו חורק לפעמים, אנחנו צריכים לדעת לעצור ולשמן את הצירים. הקשבה, הבנת המגבלות וידיעת הגבולות, הם משהו שכולנו צריכים כל החיים והם משהו שהילדים שלנו צריכים מאיתנו - ההורים. לפעמים החוכמה בלהיות בעל הכוח, ואין ספק שבשנים הראשונות ההורים הם בעלי הכוח, היא לדעת לא לנצל אותו. אבל אני לא כאן למשפטי זן שכאלה ואני לא חכם סיני. הורות היא משימה קשה, אני חוששת שהיא דורשת גם בעידן המלא רעש הזה, הרבה הקשבה לקולות שהם מתחת לפני השטח. עכשיו תדמיינו את יודה אומר את זה, ושהכוח יהיה איתכם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה