כבר יום הזיכרון, זה פוסט שתופס אותי בתוכו. יללת הסירנה הכל כך טבעית עבורי תפסה לרגע את הילדים בבהלה, למרות ההסברים הקודמים וההתראה המוקדמת שלי. כששלושה ילדים רצו אלי לחיבוק של לחץ שנרגע, הבנתי על מה יהיה הפוסט שלי היום. צוק איתן והאושר בילדים שמלחמה היא חלק מהלקסיקון האפשרי שלהם, כמה מתאים ליום הזיכרון. ואז חיבקתי אותם ונתתי לעצמי להרגיש אותם בזמן הזה של הצפירה, וכמה קלישאתי יהיה פה לומר משהו על מוות וחיים, תקוות לעתיד ותקוות שנגדעו וכמה אני לא מתכוונת בכלל להיכנס לזה. אז נגעתי בהם והתענגתי בתוכי שהם עוד קטנים, רק שאחרי זה הגיע ה"כמה מהר הם גדלים" ואז לשחרר ולחייך, באמצע חיבוק וצפירה, לשדר שהעסקים כרגיל ואני אוהבת אותם בלי סוף. היה קל יותר להדק אלי ולנשום את ריח הסבון, הכביסה וחום הילדות שנדף מהם. ושמעתי את הצפירה ברקע. פתאום לא ידעתי, לא ידעתי איפה אני עומדת בתוך זה. פיזית ונפשית. בתוך כל הרגש הזה, נאטמתי. וגם לא.
היופי בילדים שלרוב די מהר הם יכולים להמשיך. מתישהו אנחנו מאבדים את זה. הם המשיכו הלאה לשחק במלחמת כריותואני נשארתי עם מחשבות על כמה הבכור כבר בעצם גדול.
אני לא רוצה לראות את הילדים שלי על מדים. אל תספרו לי שאף אחד לא רוצה. אני יודעת. זה לא שאי פעם נתפסתי להבטחות השווא שעוברות מדור לדור ולמרות שהן קלישאה הן ממשיכות להדהד, כולל ה"אין לנו ברירה". אני לא יכולה לחנך אותם לאור זה. לא יכולה ללמד אותם את הבנאליזציה הזו, אני רק יכולה להסביר להם זה שיש לנו צבא כי אנחנו חיים במצב עיניינים מסובך. אני חייבת ללמד אותם שיש עוד אפשרות חוץ מלחיות על החרב, לטעת בהם מצפון, מוסר וחמלה, להפנים בהם את חשיבות השיפוט העצמי ושיח של זכויות. שילמדו להפריד בין צבא ההגנה לישראל ובין מדיניות, אבל ידעו להבחין בחפיפה שהולכת וגדלה. להאמין שיש להניח שמתישהו היתה הזדמנות לשנות ואולי היא עדיין קיימת. שיהיו בני אדם. בני אדם של תקווה.
הציוד שאני אמורה לספק להם עד גיל 18 הוא כבד, אבל אני עומסת אותו טיפין טיפין בכל יום, במסע הניווט הזה שלי כהורה. המסלול לא ממש מסומן והוא מכיל איזונים שלא ממש פשוט איתם והם מצריכים הרבה מחשבה. איך מחנכים ילד לביקורתיות ובד בבד בתוך הביקורת גם מלמדים אותו לאהוב - או שאולי הייתי צריכה לשאול הפוך? או שאולי בעצם מלמדים את הילד קודם כל לאהוב? אני מניחה שאפשר להפריד ועדיין זה יותר סימביוטי. זה לא שבגיל 18 הם יוכלו לעשות סדר בבלאגן הזה שקוראים לו ישראל, אני לא משלה את עצמי, זה מסובך. אבל בין אם אני רוצה ובין אם לאו, כבר בגיל 17 הם יאלצו להחליט לעצמם מה הם רוצים לעשות ואיך.
פעם היה לי ברור שחייבים לשרת בצבא, היום קיימת בי מודעות ש"צריך" אבל כל עוד יש כיבוש קשה לי לתקף אותה. אני לא יכולה לגבות את מה שנעשה בשמי וגם לא את הלגיטימציה הציבורית שיש לזה. אני יכולה להגן על הצורך של ישראל בצבא, לו הצבא תפקידו היה להגן על המדינה מתוך גבולות מדינה סדורים. הדברים האלה הולכים ומתחדדים אצל משנה לשנה, מיום נוסף של כיבוש שרודף יום נוסף של כיבוש; ממבצע שהוא בעצם מלחמה יזומה שלנו שרק נתפס כ"מבצע הכרחי" שלא לומר "חיוני" או ש"נכפה עלינו"; מעוד מתים, חיילים ואזרחים משני הצדדים; משנאה; ממוות. מכל יום שמקרב אותי לרגע שהבכור ילבש או לא ילבש מדים.
אני מסתכלת מסביב וכולנו על אוטומט - בתוך קשר גורדי שאף אחד לא מנתץ אותו. בין אם אתה רואה בכיבוש כיבוש ובין אם לאו, כולנו חיים איתו, הוא מלווה אותנו כל יום גם כשלא רואים אותו ואפילו כשלא קוראים לו בשמו. המחיר שלו הוא לא פשוט, הוא נוכח בכל שיח והוא גובה חיים. לא אדבר היום על המחיר האזרחי שגבתה המלחמה הזו, לא אדבר על המחיר המוסרי שלה, על העובדה שהתחילה בספין ונגמרה בלא כלום. בגלל שכבר יום הזיכרון, וגם הוא תכף יוצא, אזכיר רק את שישים ושבעה החיילים שאינם ובאמת שאין לי איך לתרץ את זה. אני יכולה כמובן לדבר בקלישאות, זה קל לעשות את זה, אבל אם הייתי נאלצת להסתכל בעין של אדם אחד שנגע בו השכול הזה אישית, לא הייתי יודעת מאיפה להתחיל.
אולם ההנצחה היא רק נדבך אחד, היא לא יכולה להיות מנותקת מכל השאר. הבעיה בלהפוך לסוגדי מוות, להם לוחות המתים שלנו נוגהים באור קדושה, שהמתים הופכים למחולל הרגש הלאומי וככאלה הם הופכים כל ערך חיוני וראוי אחר למשני. מערכת חברתית שלמה כפופה הילה צבאית. בעוד שבעבר ניתן היה להצדיק אתם מותם של הנופלים במערכות ישראל, היום כבר לגמרי לגיטימי לשאול לאיזו תכלית? את מותם של מרבית הנופלים בשנים האחרונות ניתן היה למנוע. ניתן עכשיו לתת הסברים ללמה זה קרה, אבל השאלה הכי גדולה היא למה זה לא נפסק? אותה אף אחד לא שואל, היא כראה גזירה משמיים. אלא שהיא לא. היא בחירה. בחירה של אנשים. בני אדם. רק הם אלה שלרוב לא צריכים לשלם את מחיר ההחלטה שלהם או העדרה. מדיניות מזגזגת, הסטה של שיח, חידוד דף מסרים לאומיים והופה - הכשרנו את מתי המלחמה הבאה. כסאות הכבוד כבר מוכנים, השמות עוד יתמלאו, כרגע יש עליהם רק פתק אחד "שמור". אותי זה מפחיד. עוד יותר כשאני מסתכלת על הילדים שלי. עוד הרבה יותר ביום הזיכרון.
היופי בילדים שלרוב די מהר הם יכולים להמשיך. מתישהו אנחנו מאבדים את זה. הם המשיכו הלאה לשחק במלחמת כריותואני נשארתי עם מחשבות על כמה הבכור כבר בעצם גדול.
אני לא רוצה לראות את הילדים שלי על מדים. אל תספרו לי שאף אחד לא רוצה. אני יודעת. זה לא שאי פעם נתפסתי להבטחות השווא שעוברות מדור לדור ולמרות שהן קלישאה הן ממשיכות להדהד, כולל ה"אין לנו ברירה". אני לא יכולה לחנך אותם לאור זה. לא יכולה ללמד אותם את הבנאליזציה הזו, אני רק יכולה להסביר להם זה שיש לנו צבא כי אנחנו חיים במצב עיניינים מסובך. אני חייבת ללמד אותם שיש עוד אפשרות חוץ מלחיות על החרב, לטעת בהם מצפון, מוסר וחמלה, להפנים בהם את חשיבות השיפוט העצמי ושיח של זכויות. שילמדו להפריד בין צבא ההגנה לישראל ובין מדיניות, אבל ידעו להבחין בחפיפה שהולכת וגדלה. להאמין שיש להניח שמתישהו היתה הזדמנות לשנות ואולי היא עדיין קיימת. שיהיו בני אדם. בני אדם של תקווה.
הציוד שאני אמורה לספק להם עד גיל 18 הוא כבד, אבל אני עומסת אותו טיפין טיפין בכל יום, במסע הניווט הזה שלי כהורה. המסלול לא ממש מסומן והוא מכיל איזונים שלא ממש פשוט איתם והם מצריכים הרבה מחשבה. איך מחנכים ילד לביקורתיות ובד בבד בתוך הביקורת גם מלמדים אותו לאהוב - או שאולי הייתי צריכה לשאול הפוך? או שאולי בעצם מלמדים את הילד קודם כל לאהוב? אני מניחה שאפשר להפריד ועדיין זה יותר סימביוטי. זה לא שבגיל 18 הם יוכלו לעשות סדר בבלאגן הזה שקוראים לו ישראל, אני לא משלה את עצמי, זה מסובך. אבל בין אם אני רוצה ובין אם לאו, כבר בגיל 17 הם יאלצו להחליט לעצמם מה הם רוצים לעשות ואיך.
פעם היה לי ברור שחייבים לשרת בצבא, היום קיימת בי מודעות ש"צריך" אבל כל עוד יש כיבוש קשה לי לתקף אותה. אני לא יכולה לגבות את מה שנעשה בשמי וגם לא את הלגיטימציה הציבורית שיש לזה. אני יכולה להגן על הצורך של ישראל בצבא, לו הצבא תפקידו היה להגן על המדינה מתוך גבולות מדינה סדורים. הדברים האלה הולכים ומתחדדים אצל משנה לשנה, מיום נוסף של כיבוש שרודף יום נוסף של כיבוש; ממבצע שהוא בעצם מלחמה יזומה שלנו שרק נתפס כ"מבצע הכרחי" שלא לומר "חיוני" או ש"נכפה עלינו"; מעוד מתים, חיילים ואזרחים משני הצדדים; משנאה; ממוות. מכל יום שמקרב אותי לרגע שהבכור ילבש או לא ילבש מדים.
אני מסתכלת מסביב וכולנו על אוטומט - בתוך קשר גורדי שאף אחד לא מנתץ אותו. בין אם אתה רואה בכיבוש כיבוש ובין אם לאו, כולנו חיים איתו, הוא מלווה אותנו כל יום גם כשלא רואים אותו ואפילו כשלא קוראים לו בשמו. המחיר שלו הוא לא פשוט, הוא נוכח בכל שיח והוא גובה חיים. לא אדבר היום על המחיר האזרחי שגבתה המלחמה הזו, לא אדבר על המחיר המוסרי שלה, על העובדה שהתחילה בספין ונגמרה בלא כלום. בגלל שכבר יום הזיכרון, וגם הוא תכף יוצא, אזכיר רק את שישים ושבעה החיילים שאינם ובאמת שאין לי איך לתרץ את זה. אני יכולה כמובן לדבר בקלישאות, זה קל לעשות את זה, אבל אם הייתי נאלצת להסתכל בעין של אדם אחד שנגע בו השכול הזה אישית, לא הייתי יודעת מאיפה להתחיל.
הפכנו למדינה שמסתגלת למוות, מוסיפה עוד שם "למניינם של הי"ד", כבר 23,320 שמות יש לו לנקום, אבל מי הנוקם? עד עכשיו לא ראיתי הוכחה לדבר מלבד פעולות אדם. מדברים על צורך, על כאב של אומה שלמה, על אבדן יפי הבלורית והתואר - גלוריפיקציה של המוות עד אבדן חושים לטובת מכונת מוות משומנת שבוררת שרירותית מי למוות ומי לחיים בכל רגע נתון. 364 ימים של הכנה ליום הזה, שהוא יפה ונכון אבל הוא רק יום אחד, שאר הימים ראוי להם שיוקדשו לחיים. הם לא. ההנצחה חשובה אין ספק, היא אחד מנדבכיו של כל אתוס לאומי משחר ההיסטוריה, היא החוליות המחברות במידה רבה אדם לעמו ולמולדתו. ההנצחה היא אנושית ויש בה משהו נוגה ונכון, אולי מתבקש.
אולם ההנצחה היא רק נדבך אחד, היא לא יכולה להיות מנותקת מכל השאר. הבעיה בלהפוך לסוגדי מוות, להם לוחות המתים שלנו נוגהים באור קדושה, שהמתים הופכים למחולל הרגש הלאומי וככאלה הם הופכים כל ערך חיוני וראוי אחר למשני. מערכת חברתית שלמה כפופה הילה צבאית. בעוד שבעבר ניתן היה להצדיק אתם מותם של הנופלים במערכות ישראל, היום כבר לגמרי לגיטימי לשאול לאיזו תכלית? את מותם של מרבית הנופלים בשנים האחרונות ניתן היה למנוע. ניתן עכשיו לתת הסברים ללמה זה קרה, אבל השאלה הכי גדולה היא למה זה לא נפסק? אותה אף אחד לא שואל, היא כראה גזירה משמיים. אלא שהיא לא. היא בחירה. בחירה של אנשים. בני אדם. רק הם אלה שלרוב לא צריכים לשלם את מחיר ההחלטה שלהם או העדרה. מדיניות מזגזגת, הסטה של שיח, חידוד דף מסרים לאומיים והופה - הכשרנו את מתי המלחמה הבאה. כסאות הכבוד כבר מוכנים, השמות עוד יתמלאו, כרגע יש עליהם רק פתק אחד "שמור". אותי זה מפחיד. עוד יותר כשאני מסתכלת על הילדים שלי. עוד הרבה יותר ביום הזיכרון.
 |
| ללא כיתוב |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה