יום חורק שהצלחתי לנצח - סיפור הורי קטן

סכום של טור הנדסי (אילוסטרציה)

יום של התנסויות עבר עלי אתמול, לא כזה שמתחשק לי לעבור שוב. כזה שמוטט אותי למיטה מוקדם והעיר אותי דווקא עם חיוך בלב. לא רק בגלל שהוא נגמר, אלא בעיקר כי היה לו את הפוטנציאל להיות יותר גרוע והצלחתי למנוע אותו. כל הבוקר זרם ואז דברים התחילו להיתקע וכרגיל כשטעויות מתחילות יש להן את הפוטנציאל להתקדם בקצב של טור הנדסי. מפה לשם הגענו באיחור לפעילות ביער, ועל טעויות משלמים. לא תיכננתי לצאת מהאוטו ולכן יצאתי ללא חזיה, אבל זה יצא טוב כי למרות שקיפצתי לי כמו עז הרים, קטינא שהיה בלי גרביים, עם קרוקס וחולצה דקה, נתלה עליי עטוף בעליונית שלי שהסתירה את כל הקיפצוצים המיותרים, מצד שני גם לא היה שם אף אחד בשביל לראות. בכל זאת יער באמצע השבוע, זה לא ממש מקום שכל העולם ואשתו הולכים אליו. עלינו על הרים, עברנו נחל זורם, הקפצנו, לקחנו ועשינו ובסוף כל ילד היה בקבוצתו ואני יכולתי לחזור הביתה עם קטינא. הפוגה קלה מלאה בפעילות שכמובן יצאה עקום ולכן לקחה יותר זמן. כסוגדת לאלת היעילות, הדברים האלה מוציאים ממני קרעכץ שלא מבייש פולניה עם דיפלומה.

לעיתים יש לי נטייה להתעלם 

שוב יצאנו - הפעם לקחת ילדים, מה שכן הפעם הייתי מצויידת בחזיה, על טעויות לא חוזרים פעמיים. כמובן שהילדים לא חיכו לי במחנה ולכן התבזבז זמן שממילא לא היה לי על חיפושים מיותרים. הייתי מאושרת שכשמצאתי אותם הצלחתי להמיר הכל להומור ולא לקחת את זה קשה מדי, תכל'ס הם לא עשו שום דבר רע, גם אם לא התאים לי לחכות להם. אחר כך חזרנו הביתה כדי לגלות שמסך המחשב מת, אבל גם היו לנו רק שעתיים בבית. למראית עין הכל נראה בסדר אבל משהו בי חרק וכשאני חורקת בלב, איכשהו הילדים, ססמוגרפים רגישים שהם, חורקים מיד כאילו יש להם קיו מיוחד לגמרי לזה. אז לא הצלחתי להתארגן על ארוחת צהריים משותפת לכולם כי כל אחד רצה משהו אחר, ובמקום לשים לב לגבולות היכולות שלי, כשהמרכזית אמרה שהיא רוצה את עוגת האורז הפרסי עם תפו"א למטה אחרי הקונצרט, מיד התחלתי לעשות כי ידעתי שמאוחר יותר לא אספיק, וככה הכנסתי לעצמי בקטנה עוד מטלות שהיו מיותרות לי והסתכמו בזה שבמקום להגביל את עצמי ביום פחות טוב הרחבתי את גבולותיי יותר. זה לא מתכון טוב (כתבתי על זה כאן).

ואז היה צריך לארגן את המרכזית לקונצרט, ואולי בכלל מגיע לה פוסט רק על זה, אז במאמר מוסגר אספר שהיא התלבשה מקסים והיתה נרגשת אבל לא מדי ויצאה לחזרה במצב רוח טוב ובזמן שהיא לא ניגנה היא ישבה וקראה ספר. נו, מה אומר? נחת. כשהגענו לקונצרט היא קרנה כולה. אבל עד שהגענו לקונצרט, הבנים שיחקו וקצת למדנו יחד ואני כמובן במקום לקחת את הכל בקלות, ניקיתי את הבית בו זמנית (עוד חריקה). את קטינא הכנתי נפשית לקראת הקונצרט, אך לצערי זה לא ממש עזר ולכן אמשיך לחלק הבא של סיפורנו - הקונצרט.

זה היה נפלא לשמוע את המורה למוזיקה מציגה את המרכזית לפני שהגיע תורה לנגן. זה לא שאני לא יודעת שהיא נהדרת, ואפילו עוד הרבה יותר ממה שהמורה למוזיקה יודעת, אבל לשמוע את זה ככה בנוכחות כל האנשים היה פשוט מרחיב את הלב. לא רק שהיא ניגנה 3 יצירות של מלחינים אחרים, היא גם ניגנה יצירה שהיא הלחינה בעצמה. הייתי יכולה להתענג, רק שקטינא הבנדיט הקטן היכה שנית - לא רק שהוא לא יכול היה לשבת בשקט, הוא דיבר (בלחש, אבל דיבר), הפריע לי לצלם, זז ולא הירפה לרגע. נורא ניסיתי לקבל את זה בחיוך, ואני גם בטוחה שהמרכזית לא שמה לב לזה, תכל'ס היא מתורגלת. ועדיין ההתנהגות שלו ממש פגעה בשלמות החוויה שלי (עוד חריקה). אבל אני אמא ואמא צריכה לדעת להכיל. אחרי שהמרכזית סיימה, קטינא ואני יצאנו. הייתי רוצה לספר שאת הזמן עד לסוף הקונצרט בילינו בחוץ אמנם אבל נעים, לא. במשך 40 דקות הבנדיט בעל הקסם הבלתי נדלה לא הפסיק לעשות הצגות עד שבסוף גם חבט את הראש בקיר. הייתי רוצה לספר שלפחות אז הוא נתן לי לנחם אותו ונרגע, אך לצערי הוא המשיך לעשות הצגות, למרות ניסיונותיי החינניים (הורים אחרים חייכו אליי) לחזר אחריו ולהצחיק.

אחרי הקונצרט הכל קצת חרק עוד יותר מאשר לפני, הכל היה גבולי ודרש ממני איפוק מקסימלי. אבל הכנות לארוחת ערב וזמן מסך נותנים לפעמים את ההפוגה הנכונה, לפחות למחשבות. הבכור שמגיב לכל תנודה שלי הכי טוב, התחיל את ההצגות שלו דווקא בזמן צחצוח השיניים. הסתכלתי רגע לתוך עצמי נשמתי ואמרתי לו: תראה, ילד, התגובה הכי קלה שלי עכשיו תהיה לצעוק עליך ולגמור את ההצגה. אינסטינקטיבית זה גם מה שהכי בא לי לעשות. זה גם מה שיהיה הכי לא נכון לעשות. מה שאני עושה עכשיו זה להסביר לך שההצגה שלך מיותרת, להראות לך דרכי התנהגות אחרות שיכולות להיות נכונות יותר, להראות לך את הצד שלי ולקוות שתפנים ותגלה שלמרות שהכי קל להתעצבן התוצאות הכי טובות הן דווקא שלא". לא עשיתי עניין, דיברתי קצרות, הסברתי והייתי מאופקת. אני חושבת שזה עשה את זה. אני יודעת שזה עשה לי את זה. תחושת הסיפוק כהורה בלנצח את המפלצת שההתפרצות שלה מוצדקת היא אדירה. 

אחר כך קראנו ואני נרדמתי עם הילדים כי באמת כבר לא היה לי כוח, היום הזה סחט אותי. אבל בבוקר כשקמתי, קמתי בתחושת ניצחון. כן, היה לי יום לא הכי מוצלח, אבל ניצלתי אותו כדי לא לצעוק ולא לכעוס, אלא לתת דוגמא אישית ולהרגיע. כן, יכולתי לעשות דברים טוב יותר, אבל עם הקלפים שהיום הזה חילק עשיתי את הטוב ביותר שלי. אחרי שנת לילה מלאה זו היתה תחושה טובה. לא שנשארתי במיטה להתענג על הניצחון העצמי הקטן הזה, פשוט כי החתול התחיל לילל - זה אף פעם לא רעיון טוב לתת לו לילל אם התכנון הוא לפחות לצאת לכתוב על זה בלי שהילדים יתעוררו גם.