מי שחושב שסיפור העינויים של חשודי הרצח בדומא או ריקוד בקבוקי התבערה ונעיצות הסכין בתמונתו של עלי דוואבשה הפעוט יוביל להתעוררות בפוליטיקה הישראלית טועה. זה אולי יביא לקרע בתוך הציונות הדתית, זה אולי יהיה מכה קלה בכנף בשיח הישראלי אבל זה לא באמת ישנה משהו. הזעזוע שזה יצר ידעך תוך פרק זמן קצר ויטמע באירועים. יש להניח שאפילו קרע של תקומה מהבית היהודי לא יהיה בין התוצאות, לא כל עוד הקואליציה הנוכחית קיימת.
הסרטון הציג צד בישראל שרובו המכריע של הציבור לא רוצה לראות מטעמים שונים. אבל את הדברים העמוקים שהסרטון הזה מייצג אף אחד לא ישנה, להפך היסודות הרעים שיצרו את הפרשנות הקיצונית שמתבטאת ברצח משפחת דוואבשה ובריקודי הסכינים ובקבוקי התבערה למינהם כאן להישאר ואנחנו בעיקר לא רוצים לראות אותם.
האם מה שמקעקע את הדמוקרטיה בישראל, לדברי פוליטיקאים, היא קבוצת פורעים יהודים שבחרה בטרור? לתחושתי קל להפוך אותם לשעיר לעזאזל, אפילו מתבקש. לטענתי גם אם תחוסל תשתיתם וימוצה עמם הדין (ולא לכאורה, אלא בפועל בניגוד לאנשי המחתרת היהודית), הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מקורה בקיצון הזה, אלא דווקא בפוליטיקה הישראלית. מטרתם המוצהרת של ה"גבעונים" היא להפיל את המשטר, הם מסוכנים - זה נכון, הם מאסו בכללי המשחק הדמוקרטיים, אך הם אינם הבעיה ב-ה' הידוע.
הבעיה האמיתית היא שהציבור בישראל מוכן לתהליך איטי השומט את הדמוקרטיה מתחת לרגליו, בכל פעם קצת. ההגדרה דמוקרטית עוברת תהליך של הדחקה כי "קודם כל ישראלי!" הוא למעשה קודם כל יהודי לאומי וכללי המשחק הדמוקרטי כבר מזמן באזור דמדומים מסוכן.
הציבור הישראלי אוהב לחשוב על עצמו כשונה בנוף המזרח התיכון, אולם הפער שהיה בין ישראל בשנותיה הראשונות מול מדינות האזור והפער היום בין ישראל למדינות השכנות לא נשמר, הוא דינאמי ממש כמו המציאות האזורית. בוודאי שישראל היתה, עודנה ותהיה שונה, אך האם ישראל רוצה להשוות עצמה למדינות האזור או שמא למדינות המערב? אחד הסודות הידועים בניהול הוא שהשוואה צריך לעשות מול מתחרה חזק ולא מול מתחרים קטנים ממך. היום, ברמת המשטר והפוליטיקה ישראל מעדיפה להשוות עצמה למדינות האזור - אלא שההשוואה הזו בוודאי אינה מיטיבה איתה, אין בה משום אפשרות לייצר מנועי שיפור.
ישראל בתחילת דרכה שאפה להיות חלק ממשפחת העמים, מדינת ישראל היא תוצאה של פעילות ציונית חילונית שמטרתה היתה להקים מדינה דמוקרטית שתהווה בית לאומי ליהודי העולם. בית לאומי שמכיל את כל זרמי היהדות ומאפשר פולחן דתי כמו גם חופש מדת. נכון שזה מעולם לא התממש במלואו, אולם השנים האחרונות הן שנים בהן הפוליטיקה יוצרת פגיעה דה-פקטו בחזון הזה.
הפוליטיקאים של היום מחזירים ביטויים כמו א"י משל לא חל שום שינוי מאז כיבוש ארץ ישראל ע"י השבטים. זה לא נועד לחזק את מדינת ישראל, זה נועד לייצר לגיטימציה למחשבה שכל הארץ היא שלנו עוד מימי התנ"ך. הצידוקים אינם מעצם היותנו דמוקרטיה, אלא מקורם בצידוקים דתיים. הצלחתה של ישראל לכונן מהפכה בזכויות האדם בישראל מתעמעמת נוכח חוקים כמו חוק הלאום שמטרתו לקבע את יהדות המדינה משל היא אינה נטועה עמוק בתוך יסודותיה של ישראל המודרנית, או חוק העמותות שכל מטרתו היא להעמיק את הדה-לגיטימציה של מחנה שיש לו ביקורת.
אחד הדברים המפחידים שקורים בישראל מתחת לרדאר הציבורי או שמא בהסכמתו, הוא לא רק צימצום הפלורליזם וחוסר סבלנות, אלא הבניה לאומנית שהופכת לחזות הכל ומצמצמת את מקומם של החושבים אחרת, את הפלורליזם, את הדמוקרטיה. תקשיבו לטרמינולוגיה שהאוזן הישראלית הסכינה לשמוע עם הזמן - חזרנו לביטויים שכל מהותם הוא הבניה לאומנית משותפת. המדינה ועם הנצח חד הם והאומה הפכה להיות איזשהו גוף אורגני שכדי להביא לשגשוגו כולנו צריכים להית נאמנים אליו באותה צורה וכל צורת מחשבה אחר נתפסית כלא לגיטימית ופוגעת ב"חוסן" הלאומי, משל היתה שפעת חזירים.
בלי שנשים לב הטרמינולוגיה המקובלת הופכת לנורמה, היא עברה את השלב המילולי ויש לה ביטוי בפועל. השינויים הם רבים מספור והם קטנים בפני עצמם אך בכוחם לקבוע שיח פוליטי ונורמות. ההצדקות לפעולות נובעות ממקום לאומני או יהודי ואינן שאובות מיסודות דמוקרטיים. הדמוקרטיה היתה למשנית. זה "עם הנצח" מול כל העולם והעולם נחלק בצורה דיכוטומית ונוחה בין "שונאינו" ו"אויבינו" ובין "ידידינו". הכל ברבים - כולנו רקמה יהודית אחת חיה.
אם נבחן את חוק העמותות שאושר אתמול בועדת השרים לענייני חקיקה, הרי שמעבר לעובדה שהוא חוק מסוכן ומטופש. הוא לא באמת בוחן מימון זר, לטעון שמימון של ממשלות זרות יוצר בעיה וש"לא ניתן לממשלות זרות להשפיע על מדיניות ישראל", גם אומר בהקצנה שצוללות מגרמניה הן משהו שאל לה לישראל לקבל. מצחיק שבשם השקיפות דווקא עמותות במימון ממשלתי מסומנות, הרי זה מימון מפוקח, שקוף והרבה יותר אובייקטיבי ממימון פרטי (נניח כמו זה של שלדון אדלסון), אז נשאלת השאלה מדוע יש בחוק הזה צורך? יש בו צורך כדי לסמן את ה"אויב" וכדי למנוע מצב כמו זה שהיתה נתונה בו שקד כאשר הכניסה ללשכתה נציג של הקרן החדשה וגילתה את זה רק אחרי שהישיבה התחילה.
ישראל של היום אכן מסמנת, היא מסמנת את השמאל כבלתי לגיטימי ומציירת מטרות ברורות לפגוע בארגוני זכויות האדם ולצמצם את פעילותם, אלא שבדמוקרטיה אמיתית ארגוני זכויות אדם חשובים כמו ריאות ירוקות לריכוזי אוכלוסין. אפשר לא להסכים איתם, אבל חשיבותם היא בעצם קיומם. קיומם הוא תעודת הביטוח של ביקורת דמוקרטית ויציבות. העובדה שישראל היום אינה מסוגלת להתעמת עם הביקורת ולכן מצרה את צעדי המבקרים היא סיבה מצויינת להפסיק ולשתוק.
ישראל עוברת מהפכה שקטה שהיתה צריכה להתקבל באקטיביות של חברה אזרחית שנלחמת על דמותה. מסתבר שלהחזיק בשטחים ולשלוח את בנינו אלי קרב נוח יותר מאשר לצאת לקרב האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. עתיד מדינת ישראל טמון אך ורק ביסודות הדמוקרטיים שלה, ברצונה לפתור משברים ולייצר עתיד לתושביה. דווקא מול הפונדמנטליזם שמסביב צריכה לצאת מישראל תשובה דמוקרטית וליברלית. השתקת הביקורת וצמצום הדמוקרטיה אין מקורם בגבעונים, מקורם בממשלה ובבית הנבחרים היושבים בירושלים.
הסרטון הציג צד בישראל שרובו המכריע של הציבור לא רוצה לראות מטעמים שונים. אבל את הדברים העמוקים שהסרטון הזה מייצג אף אחד לא ישנה, להפך היסודות הרעים שיצרו את הפרשנות הקיצונית שמתבטאת ברצח משפחת דוואבשה ובריקודי הסכינים ובקבוקי התבערה למינהם כאן להישאר ואנחנו בעיקר לא רוצים לראות אותם.
האם מה שמקעקע את הדמוקרטיה בישראל, לדברי פוליטיקאים, היא קבוצת פורעים יהודים שבחרה בטרור? לתחושתי קל להפוך אותם לשעיר לעזאזל, אפילו מתבקש. לטענתי גם אם תחוסל תשתיתם וימוצה עמם הדין (ולא לכאורה, אלא בפועל בניגוד לאנשי המחתרת היהודית), הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מקורה בקיצון הזה, אלא דווקא בפוליטיקה הישראלית. מטרתם המוצהרת של ה"גבעונים" היא להפיל את המשטר, הם מסוכנים - זה נכון, הם מאסו בכללי המשחק הדמוקרטיים, אך הם אינם הבעיה ב-ה' הידוע.
הבעיה האמיתית היא שהציבור בישראל מוכן לתהליך איטי השומט את הדמוקרטיה מתחת לרגליו, בכל פעם קצת. ההגדרה דמוקרטית עוברת תהליך של הדחקה כי "קודם כל ישראלי!" הוא למעשה קודם כל יהודי לאומי וכללי המשחק הדמוקרטי כבר מזמן באזור דמדומים מסוכן.
ישראל בתחילת דרכה שאפה להיות חלק ממשפחת העמים, מדינת ישראל היא תוצאה של פעילות ציונית חילונית שמטרתה היתה להקים מדינה דמוקרטית שתהווה בית לאומי ליהודי העולם. בית לאומי שמכיל את כל זרמי היהדות ומאפשר פולחן דתי כמו גם חופש מדת. נכון שזה מעולם לא התממש במלואו, אולם השנים האחרונות הן שנים בהן הפוליטיקה יוצרת פגיעה דה-פקטו בחזון הזה.
הפוליטיקאים של היום מחזירים ביטויים כמו א"י משל לא חל שום שינוי מאז כיבוש ארץ ישראל ע"י השבטים. זה לא נועד לחזק את מדינת ישראל, זה נועד לייצר לגיטימציה למחשבה שכל הארץ היא שלנו עוד מימי התנ"ך. הצידוקים אינם מעצם היותנו דמוקרטיה, אלא מקורם בצידוקים דתיים. הצלחתה של ישראל לכונן מהפכה בזכויות האדם בישראל מתעמעמת נוכח חוקים כמו חוק הלאום שמטרתו לקבע את יהדות המדינה משל היא אינה נטועה עמוק בתוך יסודותיה של ישראל המודרנית, או חוק העמותות שכל מטרתו היא להעמיק את הדה-לגיטימציה של מחנה שיש לו ביקורת.
אחד הדברים המפחידים שקורים בישראל מתחת לרדאר הציבורי או שמא בהסכמתו, הוא לא רק צימצום הפלורליזם וחוסר סבלנות, אלא הבניה לאומנית שהופכת לחזות הכל ומצמצמת את מקומם של החושבים אחרת, את הפלורליזם, את הדמוקרטיה. תקשיבו לטרמינולוגיה שהאוזן הישראלית הסכינה לשמוע עם הזמן - חזרנו לביטויים שכל מהותם הוא הבניה לאומנית משותפת. המדינה ועם הנצח חד הם והאומה הפכה להיות איזשהו גוף אורגני שכדי להביא לשגשוגו כולנו צריכים להית נאמנים אליו באותה צורה וכל צורת מחשבה אחר נתפסית כלא לגיטימית ופוגעת ב"חוסן" הלאומי, משל היתה שפעת חזירים.
בלי שנשים לב הטרמינולוגיה המקובלת הופכת לנורמה, היא עברה את השלב המילולי ויש לה ביטוי בפועל. השינויים הם רבים מספור והם קטנים בפני עצמם אך בכוחם לקבוע שיח פוליטי ונורמות. ההצדקות לפעולות נובעות ממקום לאומני או יהודי ואינן שאובות מיסודות דמוקרטיים. הדמוקרטיה היתה למשנית. זה "עם הנצח" מול כל העולם והעולם נחלק בצורה דיכוטומית ונוחה בין "שונאינו" ו"אויבינו" ובין "ידידינו". הכל ברבים - כולנו רקמה יהודית אחת חיה.
אם נבחן את חוק העמותות שאושר אתמול בועדת השרים לענייני חקיקה, הרי שמעבר לעובדה שהוא חוק מסוכן ומטופש. הוא לא באמת בוחן מימון זר, לטעון שמימון של ממשלות זרות יוצר בעיה וש"לא ניתן לממשלות זרות להשפיע על מדיניות ישראל", גם אומר בהקצנה שצוללות מגרמניה הן משהו שאל לה לישראל לקבל. מצחיק שבשם השקיפות דווקא עמותות במימון ממשלתי מסומנות, הרי זה מימון מפוקח, שקוף והרבה יותר אובייקטיבי ממימון פרטי (נניח כמו זה של שלדון אדלסון), אז נשאלת השאלה מדוע יש בחוק הזה צורך? יש בו צורך כדי לסמן את ה"אויב" וכדי למנוע מצב כמו זה שהיתה נתונה בו שקד כאשר הכניסה ללשכתה נציג של הקרן החדשה וגילתה את זה רק אחרי שהישיבה התחילה.
ישראל של היום אכן מסמנת, היא מסמנת את השמאל כבלתי לגיטימי ומציירת מטרות ברורות לפגוע בארגוני זכויות האדם ולצמצם את פעילותם, אלא שבדמוקרטיה אמיתית ארגוני זכויות אדם חשובים כמו ריאות ירוקות לריכוזי אוכלוסין. אפשר לא להסכים איתם, אבל חשיבותם היא בעצם קיומם. קיומם הוא תעודת הביטוח של ביקורת דמוקרטית ויציבות. העובדה שישראל היום אינה מסוגלת להתעמת עם הביקורת ולכן מצרה את צעדי המבקרים היא סיבה מצויינת להפסיק ולשתוק.
ישראל עוברת מהפכה שקטה שהיתה צריכה להתקבל באקטיביות של חברה אזרחית שנלחמת על דמותה. מסתבר שלהחזיק בשטחים ולשלוח את בנינו אלי קרב נוח יותר מאשר לצאת לקרב האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. עתיד מדינת ישראל טמון אך ורק ביסודות הדמוקרטיים שלה, ברצונה לפתור משברים ולייצר עתיד לתושביה. דווקא מול הפונדמנטליזם שמסביב צריכה לצאת מישראל תשובה דמוקרטית וליברלית. השתקת הביקורת וצמצום הדמוקרטיה אין מקורם בגבעונים, מקורם בממשלה ובבית הנבחרים היושבים בירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה