אנחנו לא יוצאים הרבה, מיטיבי הקריאה שביננו בוודאי זוכרים שהפעם הראשונה שנסענו לחופש ללא הילדים היתה לפני 4 חודשים ובחישוב מהיר וראיה פסימית - רוצה לומר 10 שנים לא היה לנו סוף שבוע זוגי, לילה זוגי, בקושי היו לנו כמה שעות שהיו זוגיות, אבל על זה אפשר לקרוא פה. השבוע גילה הבנזוג שיש הופעה של שלום חנוך, בתל אביב, ושעדיין יש כרטיסים. כמיטב התקשורת הפונקציונאלית והמוצלחת שיש לנו, נשלח אלי מייל, כתובת מפנה לאתר ההופעה ושאלה אחת wanna go? כן באנגלית, כן רוצה (היתה תשובתי, אבל בטקסט, לא במייל). עם קבלת ההחלטה החל מבצע "הוצאת ההורים לשלום" - שזה משחק מילים כזה - שגם מאחל לשלום הצלחתינו וגם שלום - הוא שלום חנוך - צודקים, ההסבר מיותר. לצערי כבר נאמר "חכם לא נכנס למצבים שפיקח יודע איך להיחלץ מהם ולכן נאלצתי לגייס את מירב כישורי ההתחמקות שלי אחרי שמעדתי. כי, אבוי מרוב התלהבות שכחתי את כל כללי הזהירות המקובלים, כמו טירון הורי ששכח את ספר ההדרכה, בלי לחשוב (טעות, מקווה שאתם לא סופרים, אני רק מציינת...) סיפרתי לילדים על שלום חנוך ועל ההופעה והם נשמעו מאוד נלהבים עד להכרה העצובה שזו לא היתה הזמנה, אלא הצהרה על נטישה הורית חמורה לצורך בידור, גם אם זה רוקנרול מזדקן ונוסטלגי. אופס, נרשמה התנגדות, מונהגת על ידי לא אחר (אבל גם לגמרי לא בלתי צפוי, רוצה לומר שלא יכולה להיות דרך אחרת) על ידי הבכור, נזר הבריאה שברור לו שאמו רוקדת על פי חלילו (טוב טורמבונו) והוא מסלסל בו רבות כדי לבחון את גמישותי, אם לא הפיזית אזי המנטלית.
אחרי שהמחאה שככה ולא היה צריך לבצע מעצרים ברוטאליים או לבדוק אם המוחה הראשי הוריד מוחים נוספים לכביש כמעשה דפני ליף, צוררת המשטרה הגדולה שכנראה צריך לרדוף אותה רק כדי להחזיר לציבור את חדוות הקריאה במשפט לקפקא - בכל זאת מאה שנה פחות או יותר לכתיבתו. החלטתי להשתמש בקלף העורמה. אירגנתי שמרטפית שתשמור עליהם ותגיע רק אחרי שכל הבנדיטים כולם ישנו שנת ישרים. היה לי ברור שלא להגיד להם כלום זו הפרה בוטה של האמון ההדדי, אולם 10 שנות הורות לימדוני שבכורי כנראה צריך להבין שהקושי שהוא רואה ביציאת ההורים היא במוחו בלבד, כי מסתבר שלהסביר ולהתנסות לא מרפה את המחאה שמתעוררת עם כל רצון חד שנתי בזמן זוגי. ההחלטה נעשתה.
יום אחרי. שישי בערב. ילדים ישנים. שמרטפית בבית ואנחנו בדרך לתל אביב. הדלתות נפתחות בחצות וחצי. מכיון שעד עכשיו אין סיכוי שיצרתי בכם את הרושם שאנחנו מאלה שיוצאים, ברור שלא תופתעו שבמקום לנסוע לערב שחברה טובה מברמנת לשבת שם שעה ולהמשיך להופעה כמו שכאלה שמבינים עושים (סליחה שצקית), אנחנו נהגנו כמנהג החנונים ונסענו ישר לבארבי רק כדי לעמוד בכאילו נונשאלנטיות ולחכות להופעה, אבל מסתבר שאנחנו לא לבד ואפילו לא היינו ראשונים, אז זה לא היה מכמיר לב לגמרי. שעה וחצי (כן, שתיים בלילה, זו יציאת הורים מהסוג האקסטרימי) והנה זה מתחיל. בלי שום דבר משיחי (טוב את משיח הוא תמיד שר בסוף - שלום אמר, לא אני), פשוט להיות ככה, בלתי נשכח ולגמרי כאן. היה מעולה. היה מחשמל. היה נוסטלגי. על הבמה עלה איזה פיטר פן מופלא, רק עם שיער לבן ששיחק עם הצל שלו ואהב את כולם בקול צרוד ועם המון אנרגיה הביא אותנו לבוקר חדש. אז שהמשך מתבקש לבוקר הלא מטאפורי שעלה היה לישון עד הצהריים. אני התעוררתי בבוקר. המבצע עבר בשלום ושלום היה שווה כל רגע.
ואם תהיתם לגבי הבכור - ובכן רק ימים יגידו, אבל הפעם הוא חשב שזה דווקא היה ממש לעניין. גם ההופעה של שלום הייתה כזאת - לגמרי לעניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה