זה לא שהמילה חרם לא היתה בלקסיקון, אבל לאחרונה יש עליה במניות הציבוריות של המילה הזו, כולם מדברים על חרם, כולם מחרימים או יוצאים נגד או בעד ופתאום כמעט כל דבר הוא חרם וכרגיל איבדנו פרופורציות. טוב, בדרמה אנחנו ממש טובים.
איזו מילה קשה חרם. משמעותה מאוד ברורה - הרחקה מהציבור, הוקעה, הוצאה מהקהל, נידוי. היא יוצרת רתיעה, אולי מעצם יכולתה ליצור גבולות ובידול. אנחנו מתקוממים כאשר ילדים עושים חרם על
ילד אחר, אנחנו מתקוממים כשאנחנו מושא החרם, אך יש להודות שבתוך תוכנו אנחנו
יודעים שלמרות שכדאי להימנע ממנו, זה כלי לגיטימי וכנראה גם די יעיל, אחרת מן הסתם לא היו משתמשים
בו. אז אולי באמת אנחנו לא מתקוממים נגד החרם ככלי אלא נגד פרספקטיבה מסויימת, נגד שיקול הדעת שהוביל לחרם. כדי שנוכל לצדד בחרם, מתברר שאנחנו צריכים להסכים לסיבות. רוצה לחדד ולומר - אנחנו מתקוממים בדרך כלל נגד
שיקול הדעת שמבחינתנו הוא מוטעה או לגבי מידתיות העונש, בעוד שאם ההסבר האידיאולוגי או הנסיבתי מספק אותנו, חרם ייתפס ככלי לגיטימי. למשל סנקציות כלכליות, שהן חלק מהאסקלציה בדרך
לחרם, נראו לרבים הגיוניות כאשר יושמו על מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, סנקציות
גם נראו נכונות לרבים בישראל בהקשר של איראן, אולם סנקציות נגדנו הן כמובן הכלי הלא נכון, כי בכלל זה לא אנחנו זה הם.
העניין הוא שבעיני העולם כולו זה כן אנחנו וכל עוד אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כמבוגר אחראי אנחנו צריכים לנהוג ככזה. האיום בחרם תלוי על צווארנו כבר זמן רב ואנחנו העדפנו להתעלם ולהתייחס לזה כאל איום סרק. אנחנו כל כך מסלפים את המציאות כדי שהיא תתאים לנו עד שנתניהו, שטייניץ ובנט פורצים במסכת, כמעט מקאברית, של כמה אנחנו חזקים ועד כמה חרם לא ירתיע אותנו ושתדע ארצות הברית, בעוד שזה דווקא קרי האמריקאי שעומד כמו הילד עם האצבע בסכר ומנסה למנוע את החרם שמטפטף עלינו כבר עכשיו. ואתם, אחים ואחיות אל תשכחו את זה לנוכח החרם, היו חזקים, גם פה ישראל תנצח. טוב, לי זה נשמע טוב נוסח "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אפילו בניגון פולני של נשב לנו בחושך כי אנחנו בני האור. אבל זה לא משחק לערב שבת בבני עקיבא לפני שכל אחד פורש לביתו לקידוש, כי כשהיצוא הישראלי ינזק ועוד ישראלים יפוטרו (ואין זה משנה אם זה לפי הסטטיסטיקה שמפרסמת הממשלה או לפי הסטטיסטיקה המדוייקת) הרי שהנזק על המשק הישראלי יהיה כבד מנשוא, בטח בימים שבהם ממילא נשחקים כל המעמדות בערך חוץ מהעשירון העליון. החרם הזה יהיה על גבם של אלה שלא יכולים להרשות לעצמם חרם, אבל בנט (פוסט אקזיט), לפיד (פוסט ערוץ 2 ובנק הפועלים) ונתניהו (פוסט תקופת העשייה לביתו, דירתו וחוילתו - היועץ) יהיו בסדר, מקסימום אם יהיו בעיות חשמל יש נרות ריחניים על חשבון הבוחר בוילה בקיסריה.
החרם הזה, ואני לא רואת השחורות היחידה, הוא לא גזירה שישראל יכולה לעמוד בה (ההערכות מדברות על כ- 10,000 איש שיאבדו את מקום העבודה, אם אינני טועה) וכשהמנהיגים שלנו עושים שוב תרגיל עוקץ כדי להראות את פניו האמיתיים של הממשל הישראלי ועושים עוד תרגיל כמעט מדיטטיבי של גבורה הם לא עובדים על אף אחד. צודקים או לא צודקים מול הפלסטינים זה בכלל לא העניין, החרם הזה יגמור אותנו, כמו שמלחמת לבנון השניה חשפה את "כוחינו", כך החרם הזה יחשוף את "חוזקנו" ובמקסימום מי שעוד לא ישתכנע ישאר עם אמונה ועם זה לא הולכים למכולת ובטח שלא בונים מדינה.
הידיעות מתחילות לזרום על החלת החרם על ידי גופים פיננסיים אירופיים והתגובה לזה אינה יכולה לנוע על הספקטרום ההזוי שבין אימרות השפר של בנטניהו ובין רעיונות של עמותות ימניות קיצוניות המבקשות לשנות שמות של כיכרות ורחובות בישראל כתגובה ישראלית על החרם. לא ברורה לי הנונשאלנטיות האפטית הזו שלרוב מאפיינת כתות הנחושות ללכת בדרכן או להתאבד. הקישור החולני בין תקומת הארץ ללוחמי מצדה הקיצוניים כבר מזמן מיצה את עצמו, אלא אם כן החלטנו שזו נבואה שמגשימה את עצמה ואז כדאי שאפסיק לכתוב ואלך לארוז. לאזרחי ישראל צריכה להיות אמירה הרבה יותר אחראית ומשמעותית מהאמירות הדמגוגיות של אדוני הארץ, זה לא מרוץ לילה תחת הכותרת bring it on, זו לא תחרות מר ישראל - אלה החיים שלנו כאן בארץ, אלה שיושבים בממשלה יושבים שם תחת קוי יסוד מאוד ברורים ולזה ניתן להם מנדט. אין להם מנדט להביא עלינו חרם ולהחריב לא רק את בטחוננו אלא גם קיומנו הכלכלי וזה צריך להיות להם ברור.
בשולי נושא החרם רק רציתי להגיד עד כמה כרגיל כל דבר הופך אצלנו לטרנדי, פתאום כולם מדברים בחרמות. אורלי וגיא לא רוצים להופיע בפסטיבל העצמה עם אל גולן? חרם! אחינועם ניני וגיל דור מוותרים על פרסי אקו"ם בשל ההחלטה להעניק בטקס גם פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר? חרם! אז בואו נבהיר משהו - שני הדברים האלה הם לא חרם, זו הבעת דעה ציבורית ואמיצה שלצערי היא נדירה מאוד במחוזותינו לאחרונה. אני לא יכולה כמובן לדבר בשמם של אף אחד מאלה, אך אני בטח לא יכולה להימנע מלנתח את הדברים בדרך שלי. בשני המקרים אין קריאה לחרם, אבל כן יש ביקורת ומוצדקת.
פרשת איל גולן לא נגמרה, ההתנהגות של איל גולן, בין אם יש בה משום עבירה ובין אם אין, היא התנהגות פסולה שאסור לה שתעבור ללא ביקורת ציבורית כי אחרת בזאת נסללה דרכו של הסלבריטי הבא להתקדם לדבר הפסול הבא. החזרה לסדר היום היא מתן לגיטימציה לעשות הכל כל עוד אי אפשר להפליל אותך.
פרשת אריאל זילבר היא עוד יותר פשוטה מזה, אם זה בכלל אפשרי - אריאל זילבר הוא אכן אמן ויוצר מקורי ומוערך, אבל הפרס שמוענק לו אינו פרס יצירה אלא על מפעל חיים. מפעל החיים של זילבר הוא לא רק סך יצירתו אלא סך תרומתו לחברה הישראלית ובעוד שבתחום היצירה אכן מגיע לו פרס, תרומתו בתחום החברתי (אמירותיו בנוגע להומואים, לציבור החילוני, למצביעי השמאל, שיריו הבלתי נשכחים כמו זה על ברוך גולדשטיין ועוד גיבורי תרבות הימין הקיצוני - רשימה חלקית) מורידה מבחינתי את האפשרות להעניק לו פרס כלשהו. הענקת הפרס הספציפי הזה לאמן הספציפי הזה כמוה כמתן גושפנקא להכנסת המנון כהנא חי לפלייליסט של סופהשבוע. זה אולי יכול להיות הפסקול של "ישראל המודרנית - מצדה השניה", נוכל לזמזם אותו יחד, מובטלים, בחושך, אבל בלי מדינה פלסטינית ליד נתב"ג. וואלה מגניב פה. אז מה אמרנו? חרם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה