שערות לבנות

הילד החולה מאתמול, עדיין עם קצת חום אבל הוא כבר מרגיש קצת יותר טוב כדי לממש את זכותו לזמן מסך. מה שהשאיר לי מעט זמן לעצמי. אני מודה שיכולתי מיד להתחיל לכתוב אך במקום זה הלכתי לאמבטיה לצבוע את שערותיי הלבנות. זה סיפור די חדש הסיפור של צביעת השיער (הסירו דאגה מליבכם חבב הטבע - אני משתמשת בצבע בלי אמוניה וידידותי לסביבה). זה מתחיל בגֵנים הספציפיים האלה שקיבלתי מאמא שלי ללא אפשרות החזרה (גם כן מתנה, וסליחה אמא, עם שיער בלונדיני בהיר כמו שלך זו באמת לא בעיה להלבין מוקדם, אבל ככה גם לא לתת לי את הבלונד, ובשוונג גם לא את העיניים הכחולות, אבל להעניק לי את השערות הלבנות? לא יפה). כבר בגיל 24 הן התחילו לבצבץ, בגיל 26 הן כבר היו כל כך שם כשהתחפשתי למכשפה לא הייתי צריכה ספריי לבן כדי להלבין קווצות של שערות כמו מכשפה שהגיחה מדימיונם הפרוע של האחים גרים. ולמרות שאולי רק בפורים היתה תכונה זו לי לעזר, עמדתי בסירובי לא לצבוע את השיער, גם לא את הפנים דרך אגב. נשאתי בגאווה את שיערי הלבן וטענתי בלהט (שלא מתאים לשערות שיבה מרובות) שצביעת השיער היא התניה חברתית מיותרת ושאסור לנו, הנשים, לכבול את עצמנו אליה. כמובן שייתרתי התניות חברתיות אחרות שאני כמובן מבצעת באדיקות כמו הורדת שיערות מהרגליים, אבל אף אחד לא העלה מולי את הטענה הפשוטה הזו כך שיכולתי להמשיך ללא הפרעה במיני הטיעונים שהבאתי להגנת שיערותיי הלבנות. כולל הטענה שטבעי זה יפה, שזה חוסך זמן וכסף, שאני מרגישה טוב עם עצמי וכן הלאה וכולי.

השנים עברו, 3 ילדים נולדו ועברתי את גיל 35. אין מה לעשות, גם אם דומה לך שאת עדיין נראית כמו תלמידת תיכון כשאת עומדת מול המראה, תמונות מוכיחות לך אחרת וכמובן גם הסביבה שלא חוסכת את שבטה. כך או אחרת עמדתי במריי בגאון. ואז בשבוע אחד חברו להם שלושה סיפורים אקראיים להביאני לצבוע את שערי. דקה ל- 37, יצאתי עם הקטנטן לגינה ואישה שהגיעה עם הנכד שלה ולא מצאה לעצמה עניין, שאלה אותי למה אני לא מדברת יותר עם הנכד שלי באנגלית, זה תפס אותי לא מוכנה. אני, שחשבתי שעורי הרענן הוא "קלף היציאה שלי מהכלא" בנושא השערות הלבנות וטענתי בתוקף "שלמרות שערי הלבן אף אחד לא יחשוב שאני בת 60 במצב מצוין", אז אני נתפסתי בטעות, או שלא, כסבתא. חייבת לומר שלא משנה כמה הסבתא ההיא הייתה חסרת טאקט, והיא הייתה, היא הרעידה את סיפי עולמי. היא קראה לי סבתא ולמרות שסבתא זה תואר נפלא, ויעידו על זה גם הפולניות שבפולניות, בגיל 36 ו- 360 ומשהו ימים זה עדיין קצת מוקדם, לפחות בעדה שלי. כמה ימים אחר כך, אבא שלי ישב מולי באי נחת והתפתל, בסוף זה יצא -  הצעה למתנה יומולדת: מעצב השיער שלו, שאולי יספר ואולי גם יצבע את השיער. כלומר, לא באיזה בלונד, הוא הרגיש שהוא מוכרח לציין, בצבע שלי רק שיסתיר את השערות הלבנות. הוא המשיך להתפתל ואף קשר לי כתרי יופי רבים רק כדי לרכך את הביקורת שלא ישמע חלילה שהוא לא מרוצה. לבד מהעובדה שהמבוכה שלו הצחיקה אותי ושום עכבה לא עצרה אותי מלהתפוצץ, אבל לשמחתו של אבי מצחוק ולא מזעם. אבא שלי גרם לי לחשוב, הרבה יותר מאמי ואחיותיי שכבר צובעות (מקווה שלא הרסתי פה איזה סוד ושלא תבוא מארה על ראשי בעקבות החשיפה וכמובן מתנצלת מראש אם אסור היה לי לספר). רצה הגורל, ובאותו שבוע פירסמה חברה בבלוג שלה פוסט על שערות לבנות. השורה התחתונה הייתה שבעוד שבגיל מסויים נשיאת שיער השיבה בגאון היא יפה ומרשימה, בגילאים צעירים יותר השיער הלבן לא מחמיא נקודה. 

אז באותו שבוע קניתי לי צבע לשיער. בנזוגי הנפלא מיד נתרם למשימה ונשא את תפקידו בצורה מעוררת כבוד והשראה. זה התחיל בתמיכה בבחירה שלי, בהודאה מרחיבת לב ששיערי הלבן לא מפריע לו ונגמר בצביעת השיער שלי במומחיות שלא הייתה מביישת מעצב שיער ניו יורקי שההמתנה אליו היא בת חודשים. צבעתי, ולצערי, בניגוד גמור לכל הדיעות שלי, אני מוכרחה לציין שהתוצאה הוכיחה לי שכנראה הייתי צריכה לעשות את זה קודם. אז נכון שאני משקרת קצת לעצמי כשאני צובעת את השיער, אבל זה משיל ממני כל כך הרבה שנים ובסופר אפילו מישהו קרא לי ילדה (!)