בכלל כל היום התכוונתי לכתוב על האיגרת הזו שהוציא שי פירון, שהיא מעציבה באופן יוצאת מן הכלל בעיקר כיון שבניסיון לא להיות שטוח, שר החינוך החליט בעיקר להיות חלול. אבל אל דאגה, בפראפרזה על סקרלט אוהרה "אכתוב על כך מחר", ואם לא באמת מחר אז מטאפורית מחר כי אין סיכוי שהמועקה הזו תשתחרר בדרך אחרת - מה אני אעשה אוציא את הילדים שלי ממערכת החינוך? אופס
בכל מקרה המדינה רוחשת וגועשת (או שלא) על החלטת אקו"ם לשנות את הפרס שמקבל (בערך עכשיו - למרות שעד שאפרסם זה כבר יהפוך לקודם) אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים לפרס הוקרה על תרומתו ליצירה הישראלית. הנה עוד החלטה נכונה שהגיחה באיחור לא אופנתי, נעשתה מראש בצורה שגויה, מחוסרת סטנדרטים שמוכיחה עד כמה תהליך קבלת ההחלטות הוא אמורפי ואין בו משום טיפת ראציונאליות. וזאת עוד מבלי להתייחס לעובדה שהשרבוב המיותר של דליה רבין לתוך הקלחת הוא מיותר ואף מטריד, שלא לומר מגמתי. הרי יש הסכמה די גורפת באשר לתרומתו של אריאל זילבר לתעשיית המוזיקה המקומית, כמה קל היה מראש להעניק לו פרס על זה ולא על איזה אספירציה הולוודית נחשקת נוסח "מפעל חיים". תסלחו לי, זה בדיוק המקום להפריד בין הפרסונה "אריאל זילבר" ליוצר "אריאל זילבר" - היוצר הזה ראוי שיקבל פרס, בזכות ולא בחסד - פרס על יצירה, לאריאל זילבר האדם והיוצר, על שלל התבטאויותיו אין צורך לתת לגיטימציה בדמות פרס על "מפעל חיים". פרס על מפעל חיים מכניס לא רק את המוזיקה של אריאל זילבר למינסטרים הישראלי, אלא גם את התבטאויותיו. יש פער אדיר בדמוקרטיה בין להילחם על הזכות של כל אחד להביע את דעתו ובין לתת עליה פרס.
מה שעוד מפחיד בסיפור הזה זו זעקת החמס המיידית של אנשי הימין על סתימת פיות וההתייחסויות הכל כך לא לגיטימיות והמכוערות להחריד של אנשים בציבור כלפי אחינועם ניני בעיקר (וסליחה מגיל דור). לאחינועם ניני ולגיל דור היתה אמירה ברורה, רהוטה, אידיאולוגית ולעניין, במסגרת הזכות להביע עמדה במדינה דמוקרטית הרי שאין יפה מזה. הם לא ביקשו מאריאל זילבר שיחדל מדעותיו, הם לא ביקשו להחרים את המוסיקה שלו, הם דיברו על הערכים שלהם וההחלטות שלהם, עד עתה לא ראיתי שום תגובה עניינית באמת שטוענת לגוף הדברים ולא לכל המסביב. וזה מבלי לדבר על דליה רבין - טוב כי בתור שמאלנית יפת נפש היא היתה צריכה לקחת חלק בדירקטוריון של אקו"ם, להעניק את הפרס לזילבר ולשיר יחד איתו המנון לשחרור עמיר ולעילוי נשמתו של ברוך גולדשטיין.
הבעיה כאן היא לא הפרס, אלא כל הדרך החלמאית שבה זה נעשה בתוך מדינה שגבולות השיח הפוליטי בה עוד לא לגמרי ברורים ולכן כל נושא האחריות הציבורית והחברה האזרחית איננו כלל על השולחן. ביננו, אם אקו"ם, לא היו עובדים עקום (כן הייתי מוכרחה) והיו מחליטים מלכתחילה לתת לאריאל זילבר פרס על תרומתו למוסיקה הישראלית הכל היה בסדר. אבל את זה כבר אמרתי.
ובכלל זה לא מה שרציתי לכתוב, סתם היה מין יום כזה שרציתי לשתף. אז קודם בכלל רציתי לכתוב על שי פירון (כבר אמרתי) ואז המרכזית שאלה אם היום אני אכתוב על הקונצרט הראשון שלה ועל היום המטורף שהיה. ומה יכולתי כבר לומר? ברור שכן - אז לבקשת המרכזית.
היום זה היום שפעילות הבוקר שלנו היא ביער. ולכן יומי מתחיל בהכנת מטעמים שונים לכל ילד בהתאם לאהבותיו וזה נע על ספקטרום רחב של אורז, אדממה, סלט, פירות וסנדוויצ'ים - כן כל המבחר ולכל אחד אחר. לדאוג לשים פטיש בתיק של הבכור, "לא זה גדול מדי", מחליפה, "על זה לא כתבת את השם", כותבת. יופי. " אויש אבל עכשיו אין לי בגדי הסוואה". תחפש, "חיפשתי, בואי". באה. יש בגדי הסוואה. אפשר לצאת.
הבוקר כדי להוסיף על האתגר קפצנו בדרך ליער לראות כינור כי את המושאל יש להחזיר וגם כי למה לא לאתגר אם אפשר? רוצה לומר, אם היום עמוס ממילא למה לא להעמיס עוד? נוסח צלחת המזנון בארוחת בוקר קונטיננטלית. המרכזית בחרה בערב את הכינור המועדף מבין המודעות בלוח, עלה קצת יותר - אמרנו נזרום, בכל זאת להתקמצן על האפשרות להפוך את בתך לפגניני?
חזרה לענייננו - בוקר, ילדים, התארגנות, סוף סוף כולם באוטו. תנועה, חישוב זמנים בלי מספיק ובלי מקום לטעויות משאיר אותי טועה (ובגדול) אבל הנה אנחנו מול הכינור. ה"במצב טוב" התגלה ככינור שיצא מהמחסן בתיק מאובק, פרום ואכול (כבר סימן טוב), ליטפתי ברוגע את המרכזית שנראתה מבועתת ומוכנה לבריחה מהירה. יצא כינור חבוט, משופשף, עם גשר שבור, פחות איזה מיתר או שניים ש"המורה הרוסיה הקפדנית" (לא אנחנו לא גזענים, זה סחבקיות מהגולאג) אמרה בזמנו שהוא מצוין. רק שה"בזמנו" הוא לא עכשיו. אבל עכשיו ברחנו.
חזרה באוטו. הwaze החליט להגיע ליער משדות שנראו חשודים. המשכתי דרך הכביש המהיר והצלחתי לצמצם את האיחור לעשר דקות וגם לקבוע עם בעלי הכינור השני, חבל שלא יכולתי לטגן איזה שניצל על הדרך. נסיעה מהירה על שביל עפר, כזו שלא היתה מביישת נהגי שטח מנוסים בג'יפ ולא באיזו טויוטה משפחתית, והבכור מאתר את בני קבוצתו. את המרכזית לוויתי למחנה במעלה ההר עם הקטן על הכתפיים ממריץ אותי לנוע בזריזות של יגואר ביערות הגשם ופה בכלל פברואר והשמש קופחת וממדי האסון האקולוגי רק הולכים ומתבררים עם הנזקים לחגורת הכתפיים שלי. מרכזית מגיעה לקבוצתה ומכאן מחכה לי רק המדרון והוא לא חלקלק כי לא יורד גשם (אנשים - לעקוב). משחקים קצת ביער כדי לחלץ עצמות וגם קרעכצנים עתידיים מהקטן ששוב ייחגר במהרה במכונית. ה- waze מכוון אותי לנסוע ביער בין עצים וכרמים ואני בטוחה שגיליתי את דרך הקיצור האולטימטיבית עד שאני מגיעה לבריכת מיים בלתי עבירה אלא אם כן אתה נוהג ברכב אמפיבי או בצ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג. מקום להסתובב אין ואני פוצחת בנהיגה פראית ברוורס במעלה ההר. לא ברור לי איך, אבל הגענו בזמן למודיעין. הכינור "במצב טוב" אכן היה כזה, אפילו התיק, המחיר היה נמוך יותר והמוכרת מקסימה. העסקה נעשתה. בצר לי פניתי לקניון. בחצי שעה ממוקדת, סיכלתי את כל המטרות ועל הצד הטוב ביותר. חצי שעה להגיע חזרה ליער.
יער. בית. צהריים. מקלחות. למרכזית יש חזרה. נשארת לראות את החלק שלה בחזרה. טסה הביתה. מארגנת בכור וקטן, מכינה בצק של פיצה (רק זה מה שיעודד את כולם כשאמא לא יכולה להתחלק בין כולם במקומות שונים בו זמנית) בזמן שהמערבל מעבד את הבצק אני מתלבשת ומתייסרת שאני לא לשה בעצמי את הבצק באהבה (ע"ע איל שני). אחר כך היה קונצרט ראשון למרכזית ובמקביל (כן ממש באותו זמן) שיעור פתוח להורים בקפואירה של הבכור. האם הצלחתי להיות בשני המקומות? כן, אבל אני עדיין צריכה לעבוד על ממד הזמן. זהו רק רציתי להוציא את זה אחר כך הכל היה רגיל, אתם יודעים. ארוחת ערב, מקלחות ואז הגיע הבנזוג הביתה.
איך היה היום? היה יום טוב. המרכזית ניגנה נפלא ועלתה חסרת פחד לבמה ונתנה הופעה ענקית (לילדה שמנגנת חודש - פרופורציות). הבכור שיחק אותה בשיעור שלו, נתן את הנשמה וגם קיבל בהבנה שאמא באה באיחור, הלכה לפני הזמן וצילמה רק חלק ורק הוכיח שבצדק הוא בכור. והקטן? הקטן בנדיט מדהים. וואלה היה יום מטורף. יאללה יש לי פוסט על פירון על הבוקר.
בכל מקרה המדינה רוחשת וגועשת (או שלא) על החלטת אקו"ם לשנות את הפרס שמקבל (בערך עכשיו - למרות שעד שאפרסם זה כבר יהפוך לקודם) אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים לפרס הוקרה על תרומתו ליצירה הישראלית. הנה עוד החלטה נכונה שהגיחה באיחור לא אופנתי, נעשתה מראש בצורה שגויה, מחוסרת סטנדרטים שמוכיחה עד כמה תהליך קבלת ההחלטות הוא אמורפי ואין בו משום טיפת ראציונאליות. וזאת עוד מבלי להתייחס לעובדה שהשרבוב המיותר של דליה רבין לתוך הקלחת הוא מיותר ואף מטריד, שלא לומר מגמתי. הרי יש הסכמה די גורפת באשר לתרומתו של אריאל זילבר לתעשיית המוזיקה המקומית, כמה קל היה מראש להעניק לו פרס על זה ולא על איזה אספירציה הולוודית נחשקת נוסח "מפעל חיים". תסלחו לי, זה בדיוק המקום להפריד בין הפרסונה "אריאל זילבר" ליוצר "אריאל זילבר" - היוצר הזה ראוי שיקבל פרס, בזכות ולא בחסד - פרס על יצירה, לאריאל זילבר האדם והיוצר, על שלל התבטאויותיו אין צורך לתת לגיטימציה בדמות פרס על "מפעל חיים". פרס על מפעל חיים מכניס לא רק את המוזיקה של אריאל זילבר למינסטרים הישראלי, אלא גם את התבטאויותיו. יש פער אדיר בדמוקרטיה בין להילחם על הזכות של כל אחד להביע את דעתו ובין לתת עליה פרס.
מה שעוד מפחיד בסיפור הזה זו זעקת החמס המיידית של אנשי הימין על סתימת פיות וההתייחסויות הכל כך לא לגיטימיות והמכוערות להחריד של אנשים בציבור כלפי אחינועם ניני בעיקר (וסליחה מגיל דור). לאחינועם ניני ולגיל דור היתה אמירה ברורה, רהוטה, אידיאולוגית ולעניין, במסגרת הזכות להביע עמדה במדינה דמוקרטית הרי שאין יפה מזה. הם לא ביקשו מאריאל זילבר שיחדל מדעותיו, הם לא ביקשו להחרים את המוסיקה שלו, הם דיברו על הערכים שלהם וההחלטות שלהם, עד עתה לא ראיתי שום תגובה עניינית באמת שטוענת לגוף הדברים ולא לכל המסביב. וזה מבלי לדבר על דליה רבין - טוב כי בתור שמאלנית יפת נפש היא היתה צריכה לקחת חלק בדירקטוריון של אקו"ם, להעניק את הפרס לזילבר ולשיר יחד איתו המנון לשחרור עמיר ולעילוי נשמתו של ברוך גולדשטיין.
הבעיה כאן היא לא הפרס, אלא כל הדרך החלמאית שבה זה נעשה בתוך מדינה שגבולות השיח הפוליטי בה עוד לא לגמרי ברורים ולכן כל נושא האחריות הציבורית והחברה האזרחית איננו כלל על השולחן. ביננו, אם אקו"ם, לא היו עובדים עקום (כן הייתי מוכרחה) והיו מחליטים מלכתחילה לתת לאריאל זילבר פרס על תרומתו למוסיקה הישראלית הכל היה בסדר. אבל את זה כבר אמרתי.
ובכלל זה לא מה שרציתי לכתוב, סתם היה מין יום כזה שרציתי לשתף. אז קודם בכלל רציתי לכתוב על שי פירון (כבר אמרתי) ואז המרכזית שאלה אם היום אני אכתוב על הקונצרט הראשון שלה ועל היום המטורף שהיה. ומה יכולתי כבר לומר? ברור שכן - אז לבקשת המרכזית.
היום זה היום שפעילות הבוקר שלנו היא ביער. ולכן יומי מתחיל בהכנת מטעמים שונים לכל ילד בהתאם לאהבותיו וזה נע על ספקטרום רחב של אורז, אדממה, סלט, פירות וסנדוויצ'ים - כן כל המבחר ולכל אחד אחר. לדאוג לשים פטיש בתיק של הבכור, "לא זה גדול מדי", מחליפה, "על זה לא כתבת את השם", כותבת. יופי. " אויש אבל עכשיו אין לי בגדי הסוואה". תחפש, "חיפשתי, בואי". באה. יש בגדי הסוואה. אפשר לצאת.
הבוקר כדי להוסיף על האתגר קפצנו בדרך ליער לראות כינור כי את המושאל יש להחזיר וגם כי למה לא לאתגר אם אפשר? רוצה לומר, אם היום עמוס ממילא למה לא להעמיס עוד? נוסח צלחת המזנון בארוחת בוקר קונטיננטלית. המרכזית בחרה בערב את הכינור המועדף מבין המודעות בלוח, עלה קצת יותר - אמרנו נזרום, בכל זאת להתקמצן על האפשרות להפוך את בתך לפגניני?
חזרה לענייננו - בוקר, ילדים, התארגנות, סוף סוף כולם באוטו. תנועה, חישוב זמנים בלי מספיק ובלי מקום לטעויות משאיר אותי טועה (ובגדול) אבל הנה אנחנו מול הכינור. ה"במצב טוב" התגלה ככינור שיצא מהמחסן בתיק מאובק, פרום ואכול (כבר סימן טוב), ליטפתי ברוגע את המרכזית שנראתה מבועתת ומוכנה לבריחה מהירה. יצא כינור חבוט, משופשף, עם גשר שבור, פחות איזה מיתר או שניים ש"המורה הרוסיה הקפדנית" (לא אנחנו לא גזענים, זה סחבקיות מהגולאג) אמרה בזמנו שהוא מצוין. רק שה"בזמנו" הוא לא עכשיו. אבל עכשיו ברחנו.
חזרה באוטו. הwaze החליט להגיע ליער משדות שנראו חשודים. המשכתי דרך הכביש המהיר והצלחתי לצמצם את האיחור לעשר דקות וגם לקבוע עם בעלי הכינור השני, חבל שלא יכולתי לטגן איזה שניצל על הדרך. נסיעה מהירה על שביל עפר, כזו שלא היתה מביישת נהגי שטח מנוסים בג'יפ ולא באיזו טויוטה משפחתית, והבכור מאתר את בני קבוצתו. את המרכזית לוויתי למחנה במעלה ההר עם הקטן על הכתפיים ממריץ אותי לנוע בזריזות של יגואר ביערות הגשם ופה בכלל פברואר והשמש קופחת וממדי האסון האקולוגי רק הולכים ומתבררים עם הנזקים לחגורת הכתפיים שלי. מרכזית מגיעה לקבוצתה ומכאן מחכה לי רק המדרון והוא לא חלקלק כי לא יורד גשם (אנשים - לעקוב). משחקים קצת ביער כדי לחלץ עצמות וגם קרעכצנים עתידיים מהקטן ששוב ייחגר במהרה במכונית. ה- waze מכוון אותי לנסוע ביער בין עצים וכרמים ואני בטוחה שגיליתי את דרך הקיצור האולטימטיבית עד שאני מגיעה לבריכת מיים בלתי עבירה אלא אם כן אתה נוהג ברכב אמפיבי או בצ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג. מקום להסתובב אין ואני פוצחת בנהיגה פראית ברוורס במעלה ההר. לא ברור לי איך, אבל הגענו בזמן למודיעין. הכינור "במצב טוב" אכן היה כזה, אפילו התיק, המחיר היה נמוך יותר והמוכרת מקסימה. העסקה נעשתה. בצר לי פניתי לקניון. בחצי שעה ממוקדת, סיכלתי את כל המטרות ועל הצד הטוב ביותר. חצי שעה להגיע חזרה ליער.
יער. בית. צהריים. מקלחות. למרכזית יש חזרה. נשארת לראות את החלק שלה בחזרה. טסה הביתה. מארגנת בכור וקטן, מכינה בצק של פיצה (רק זה מה שיעודד את כולם כשאמא לא יכולה להתחלק בין כולם במקומות שונים בו זמנית) בזמן שהמערבל מעבד את הבצק אני מתלבשת ומתייסרת שאני לא לשה בעצמי את הבצק באהבה (ע"ע איל שני). אחר כך היה קונצרט ראשון למרכזית ובמקביל (כן ממש באותו זמן) שיעור פתוח להורים בקפואירה של הבכור. האם הצלחתי להיות בשני המקומות? כן, אבל אני עדיין צריכה לעבוד על ממד הזמן. זהו רק רציתי להוציא את זה אחר כך הכל היה רגיל, אתם יודעים. ארוחת ערב, מקלחות ואז הגיע הבנזוג הביתה.
איך היה היום? היה יום טוב. המרכזית ניגנה נפלא ועלתה חסרת פחד לבמה ונתנה הופעה ענקית (לילדה שמנגנת חודש - פרופורציות). הבכור שיחק אותה בשיעור שלו, נתן את הנשמה וגם קיבל בהבנה שאמא באה באיחור, הלכה לפני הזמן וצילמה רק חלק ורק הוכיח שבצדק הוא בכור. והקטן? הקטן בנדיט מדהים. וואלה היה יום מטורף. יאללה יש לי פוסט על פירון על הבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה