הזיכרון האנושי הוא נושא מתעתע, גודל התעתוע מקבל ממדים מפלצתיים כאשר מדובר בילדים שלנו והזיכרון הסלקטיבי שלהם. על פניו הגדרת המושג היא מאוד ברורה, למשל בפסיכולוגיה, בצורה פשטנית משהו, המושג זיכרון הוא בעצם היכולת הקוגניטיבית שלנו לאגור מידע, לקודד ולאחסן אותו ולשלוף אותו בזמן המתאים . נהוג להפריד בין שלושה סוגי זיכרון ומי שמרגיש בצורך להרחיב מוזמן לעשות זאת, מיד כמובן עם סיום הקריאה בפוסט זה ולא לפני. זו אינה נקודת יציאה. מנגנון הזיכרון הוא למעשה מנגנון הישרדותי, למידה מטעויות אם תרצו, שאפשר לבני האדם להיזכר בידע קודם על מנת להשיג אוכל, להסתתר, להימנע מסכנות ועוד. לכן, ביישום הנאמר בהקשר לילדינו, הרי שמן הראוי היה שנראה שהם זוכרים וגם לומדים מטעויות. לצערי, ממרום עשר שנותיי כהורה, אני חייבת במלוא הכנות לומר שלא כך היא.
לילדים יש יכולת לזכור כל כך הרבה, הם שולפים זכרונות מדברים נורא קטנים ואתה משתאה לנוכח היכולת שלהם לדקדק בפרטים. יש לי שלל דוגמאות כמו הבכור שלי שזוכר מצוין מי היה אביר הפליימוביל הראשון שקיבל בגיל 3, או המרכזית שמסוגלת לזכור איזה עוגה היתה לה בכל יומולדת ואיזה חלק מבצק הסוכר היא לקחה, או הקטן שמסוגל לזכור איזה שם הוא נתן בהצגה לכל דמות פליימוביל (למען האמת גם כל אחיו בעלי יכולת זו). וכך הם שולפים להם זיכרונות בקלות, ולפעמי, אתה יכול לומר להם משהו כל 5 דקות ואחרי שעה (זה 13 פעמים מאז הפעם הראשונה, אם תרצו לדייק) אם תשאל אותם למה הם עדיין לא עשו התשובה תהיה: "שכחתי". איך לעזאזל שכחת אם כבר 13 פעמים אמרתי לך בשעה האחרונה? - תהיה השאלה המיידית שתעלה בראשכם, גם אם לא תבטאו את זה, אבל כבר עדיף לדפוק את הראש בקיר או לפחות זה יהיה יעיל באותה המידה.
כן, כך פועל זיכרונם המתעתע של הילדים שלנו. אפשר כמובן לבחור בדרך הכי לא יעילה שקרוב לוודאי רק תעורר עוד תסכול ולריב איתם על זה, אבל בחייכם 13 פעמים אמרתם וזה לא הספיק אז הריב יעזור? אתם יודעים שלא ואני לא צריכה לשכנע אתכם. במקרה זה, השכחה שלהם מביאה מיד לשאלה ההכרחית אם זיכרון קשור קשר הדוק להישרדות, איך הילד הזה לא מבין שאם ימשיך ככה הוא יהיה בסכנת הכחדה? וזו שאלה מצויינת, כי אם הוא יודע שחוסר ההתייחסות שלו, הרי ביננו כולנו יודעים שזו לא בעיית זיכרון, מוביל לכעס וריב והוא בטח ובטח לא מעניין בזה (כולנו מבינים כמה כעס פוגע במערכת היחסים), אז איך לעזאזל מנגנון ההישרדות שלו לא מאותת לו שהוא מתקרב קרבה גדולה לפי תהום? ואם הוא כן מאותת לו למה הוא ממשיך לצעוד קדימה למרות איתותי הסכנה? אני לא פסיכולוגית, אבל אני חושבת שהסיבה לכך היא מאוד ברורה או שהנושא כל כך לא מעניין אותו שהוא מוכן לריב רק לא לעשות את זה או שפשוט הוא מעביר את האחריות ממנו ומכיון שהוא מבין שהריב ישאיר את האחריות שהוא לא רוצה לקחת לפתחם של הוריו, הרי שהריב הזה "שווה" לו.
נתחיל עם העובדה ששום ריב לא שווה, ואם בזיכרון עסקינן כנראה שהריב הזה הוא לא מה שיבנה את הזיכרון ואת שליפתו בזמן הצורך. אם זה עניין של אחריות אישית, וברור לכולנו שזה משהו שאנו מעוניינים לפתח בקרבם, הרי שלא נשיג אחריות או הכרה בה על ידי ריב, כל מה שנשיג זה ילד מפוחד שבטח לא למד דבר מהעיקר אותו ניסיתם להעביר. אני מאמינה בדרך של תגמולים והתניה - אם תעשה אז אני אעריך, אם לא תעשה לא תקבל כל עזרה ותישא בתוצאות לבד. היא אולי איטית, אך היא בונה בהדרגה את הכישורים המתאימים ונוטעת את האחריות ומכאן שגם את העשייה. בדרך זו אין גם צורך להזכיר שוב ושוב ולהתבאס מזה. צריך רק לזכור שצריך סבלנות ושברגע אחד של חוסר סבלנות, אתה תחזור מספר צעדים אחורנית, קצת כמו משחק נחשים וסולמות. כי בעצם הניסיון להקנות לילדים את קבלת האחריות, אנחנו צריכים לקחת אחריות אבל לא על מה שהילדים צריכים לעשות אלא על התהליך הנכון שלנו כהורים לעשות את זה. ילד לא יקח אחריות אם יריבו איתו, הוא יקח אחריות אם הוא יבין שהעשייה תתגמל אותו ותביא לו הערכה, בעצם ממש כמונו. גם אנחנו לא אוהבים לעשות מה שמכריחים אותנו, גם אם חייבים לעשות אותו.
אם הבעיה היא חוסר עניין, אז צריך לבחון מחדש את הנושא ולנסות לבנות את העניין. אני יודעת שזו לא תשובה טובה למרבית ההורים, ושבחינוך ביתי זה אולי יותר קל אם כי אינני בטוחה, בעיקר משום שהנושאים שבהם חוסר העניין הוא גדול קשורים בעיקר בבית הספר על כל הקשור בו. אם הבעיה היא חוסר עניין בשיעורים (ואתם חייבים להסכים ששיעורי הבית הם די נוראיים עם כל השאלות שלא מעוררות שום מחשבה אלא שינון) הרי ברור שאינכם יכולים לשנות אלא בהשקעה אדירה של זמן וזו בעיה; ואם יש לכם את הזמן אתם בטח לא רוצים לנצל את זמן האיכות עם הילדים בניסיון העקר להפיח חיים בחומר הלימודים. לכן, אין ברירה במקרים כאלה לעורר בשיטה של תגמולים והערכה את האחריות האישית מתוך הבנה שהשיעורים הם מצב נתון.
בכל מקרה, לילדים שלנו כנראה, אין שום בעיית זיכרון, וגם לא מנגנון שיכחה. יש להם את היכולת לנפנף כל דבר שלא מעורר בהם עניין או רצון. המקום שלנו כהורים, הוא להבין אותם ולבנות ביחד את המנגנונים הנכונים שיביאו אותם לקחת אחריות, לאט ובהרבה סבלנות. אבל הרבה יותר קל לגייס את הסבלנות למען רעיון שבונה את הילדים, כישוריהם והקשר איתם מאשר לגייס את הסבלנות לנידנודים, תזכורות וריבים. ובזמן שאתם מצליחים בדרך הפתלתלה הזו ובונים בעצמכם את המנגנונים שמאפשרים לכם לשמור על שפיות אל תשכחו גם לתת לעצמכם איזו מילת הערכה, זה עדיף על הלקאה עצמית אחרי שכבר התפוצצתם...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה