גיבור שני העולמות - המרקיז דה לאפייט, חלק ב'

בשנים הבאות לאפייט בצרפת, והבלגן שם גדול, אנחנו כבר יודעים שצרפת על סיפה של מהפכה, אבל זו הפריבילגיה שלנו. 

ב-1786, לואי ה-16 מחליט כצעד לייצוב צרפת לכנס את אסיפת הנכבדים, שנועדה לייעץ למלך ולמעשה לא זומנה מ-1627, הוא גם ממנה את לאפייט לאסיפה. לאפייט הופך באופן טבעי למנהיג האצילים הליברליים ומדבר בזכות סובלנות דתית והתנגדות לעבדות. אבל בצרפת לאפייט קרוע - מחד הוא רפובליקני בנשמתו והיה מוכן למות עבור הערכים האלה מעבר לים, מהצד השני הוא בן למשפחת אצולה וקשור בקשרי משפחה, ידידות ואהבה עם החצר בוורסאי וברורה לו מה המשמעות. אבל העולמות האלה מוכרחים מתישהו להתנגש, פרנקלין טען שהוא בטוח בנשמתו הרפובליקאית של לאפייט וגם צדק, חלקית לפחות. 

באסיפה בפברואר 1787 קורא לאפייט לרפורמה וליסודה של אסיפה כללית שתייצג את כל צרפת, את כל המעמדות והוא הראשון שעושה את זה. הוא אמנם מדבר על שוויון, אבל בנשימה אחת הוא גם מגן על זכותו של המונרך, למעשה את הדיסוננס בין הנאמנות למעמד והנאמנות לרפובליקה הוא פתר על ידי האמונה במונרכיה חוקתית. אגב, במידה רבה זה מזכיר את המשטר הרפובליקני סמי-מונרכי שהציע המילטון בארה"ב, בה הנשיא נבחר לכל החיים, הצעה שכזכור נדחתה.  

ב-1789 נבחר לאספת המעמדות כנציג חבל אוברן ובהמשך נבחר כסגן נשיא האספה הלאומית. ב-15 ביולי, ביום שלאחר כיבוש הבסטיליה, יומה הראשון של המהפכה, לאפייט מתמנה למפקד המשמר הלאומי של פריז. באותו יום הוא גם מציע את דגל הרפובליקה הצרפתית, לאפייט שהציע את הצבעים קרוב לוודאי הונחה מהזיקה לארה"ב (אם כי נהוג לייחס לצבעים ערכים שונים -  כחול: חירות, לבן: שוויון, אדום: אחווה ויש שיגידו שזה שילוב צבעיה של פאריז וצבעה של המלוכה [לבן]).

לאפייט תמיד דואלי, תמיד מורכב, וגם כאן הוא גיבור שני העולמות והוא מנסה לשלב בין אמונתו הרפובליקנית ושיוכו למעמד האצולה, בין אמונתו בחוק וסדר ובין היותו מהפכן. גם מבחינת המלך ובני האצולה הוא נחשב להמפכן אך בקרב המהפכנים הוא לנצח יהיה גם בן אצולה. מעבר לאחריותו על החוק והסדר בפאריז, יש לו גם תפקיד באספה המכוננת הלאומית. שם הוא נואם בעד נציגות לכל, שוויון, ביטול מעמדות, התנגדות לעבדות, סובלנות דתית, חופש ביטוי וחופש עיתונות, תיקון מערכת הכליאה, שינוי מערכת המשפט. הוא מנסח פילוסופיה ליברלית ברוח אמריקאית ובניחוח צרפתי, שמגיעה לשיאה עם ניסוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שניסח בעזרתו של ג'פרסון, ושאומצה על ידי האספה ב-27 אוגוסט והוא עדיין נאמן למלך ולשלטונו, ריאקציונר שמרן.

עד להקמת הרפובליקה הראשונה ב-1792, לאפייט מנסה לשמור על המונרכיה החוקתית ועל משפחת המלוכה, ובתוך מהומת האלוהים המדממת בפאריז הוא עושה כמיטב יכולתו ואף מסכן את חייו בניסיון להציל קורבנות מיותרים, גם ממשפחת המלוכה. אבל הוא לא ממש מצליח. פעל נמרצות בניסיון להשליט, ככל יכולתו, סדר בהתפרצויות האספסוף בתקופה סוערת זו. כאשר מתחיל המצעד לוורסאי, אחרי שהמלך דוחה את הצהרת זכויות האדם, לאפייט מבין שהוא לא יוכל לעצור את ההמון. הוא עושה כמיטב יכולתו ומצליח להציל את מארי אנטואנט, לחלץ אותה מחדריה ולהביא אותה אל מרפסת המלך, שם יצא אתה אל הקהל. הוא גם נושק בפומבי לידה, עת הקהל עומד ומריע למלך, בערך שניה אחרי שקרא למותו – צרפתים – לכו תבינו.

אחר כך ילווה את שיירת המלך לפאריז ויאבטח אותם במהלך שהייתם כמעט עד להוצאתם להורג. בפאריז הוא מקים יחד עם ז'אן סילביין ביילי אגודה פוליטית בשם "אגודת 1789" שמטרתו היתה לאזן את הקיצוניות היעקובינית הקיצונית. הוא אמנם עושה כמיטב יכולתו, אבל הוא מתייאש מדי פעם ומנסה להתפטר אך חוזר בו. ב-14.7.1790, שנה למהפכה, בטקס הוא ליווה את נשיא האסיפה כאשר נשבע אמונים "לאומה, לחוקה ולמלך" ואחר כך נשבעו המלך וגם לאפייט (אגב החוקה עוד לא היתה מוכנה, היא תאושר רק בספטמבר 1791). אגב באותו מעמד הונף, בפעם הראשונה באופן רשמי במדינה זרה, הדגל האמריקאי מחוץ לארצות הברית.

לאפייט מנסה לאזן את המצב ומשתדל להביא את המונרכיה החוקתית לאיזון, זה כידוע פחות מצליח. הוא לא מצליח להעביר זכויות רק לבורגנות, כי אין תהליך חלקי, עם זאת ברור לו ששינוי בזכויות הקניין יהפוך את צרפת על פיה, אבל ההליכה באמצע לא באמת מצליחה. הוא מצליח להגן על המלך מספר פעמים, אך באחד מניסיונותיו לרסן את האספסוף המשתולל בעיר, הוא מורה על ירי על מפגינים שקראו לבטל את המלוכה, וזה פוגע משמעותית בפופולריות שלו. לא הרבה אחרי לואי ה-16 בורח לווארן ב-1791 והוא מוציא נגדו צו מעצר, ללאפייט נמאס והוא מחליט להתפטר באוקטובר 1791 ועובר לנוח בכפר.

המנוחה לא מחזיקה אפילו חודשיים ובדצמבר 1791 הוא חוזר לפקד על הצבא ועובר למץ. זו תקופה לא קלה מבחינתו, הוא מבחין בנטייה יעקובינית בצבא והוא מתריע על אבדן הסמכות הפיקודית של בני האצולה, זה גם אכן בא לידי ביטוי בקרב.

לאפייט מגיע ביוני 1792 לאסיפה בפאריז ונואם נאום אמיץ נגד היעקובינים וקורא למי שמאמין בו שיצטרף להפיכת נגד. הוא לא מצליח לסחוף הרבה אנשים, מבין שמצבו חמור ובורח מפריז, רובספייר קורא לו בוגד. הבלאגן בפאריז רק מחריף, עד לשיא בהפיכה ב-10.8.1792 שמבטלת גם את האסיפה. לאפייט מנסה לארגן את הצבא להפיכה נגדית אבל לא מצליח ויומיים אחרי הוא מוכרז כבוגד ומוצא נגדו צו מעצר, לאפייט בורח לכיוון מה שהיום הוא בלגיה, אדריאן נעצרת, אך משוחררת בסופו של דבר ומרבית רכושם מוחרם.

לאפייט נכנס לשטחה של אוסטריה ונלקח בשבי לחמש שנים. המאמצים של ארה"ב להשתמש בעובדה שהוא אזרח אמריקאי לא הצליחו, מה גם שהסיכוי שהפרוסים והאוסטרים יראו בו אזרח אמריקאי ולא קצין צרפתי מוערך היה ממילא קלוש בעיקר לאור העובדה שאפילו לא היו לארה"ב יחסים דיפלומטיים איתן. אבל ג'פרסון מצליח למצוא פרצה ובחתימת וושינגטון לדאוג לקצבה ללאפייט, קצבה שהאוסטרים הסכימו לקבל ובתמורה להיטיב את תנאיו. אגב גיסתו של המילטון, אנג'ליקה מעורבת בניסיון נועז לשחרר אותו, ניסיון שגם הצליח רק שלאפייט איבד את דרכו ונתפס שוב. גם אדריאן, אשתו, מתאמצת לשחררו, אבל בסוף משכנעת את המלך האוסטרי להסכים שהיא ושתי הבנות יצטרפו ללאפייט בשבי, שהוחזק בתנאי בידוד קיצוניים. את הבן היא הצליחה לשלוח לארה"ב, שגם סיפקה לכל המשפחה אזרחות אמריקאית.

בהערת אגב- בתקופת שלטון הטרור, כשלאפייט בכלא הפרוסי והאוסטרי, רבים ממשפחתו, ועוד יותר ממשפחתה של אשתו, מוצאים את עצמם ב-Place du Trône Renversé (היום כיכר דה לה נסיונל) על הגיליוטינה (אגב, זו הסיבה שקברו של לאפייט בבית הקברות picpus בפאריז, בו הורשו להיקבר רק בני משפחה של 1,306 בני אדם הקבורים שם בקבר אחים, שנרצחו בחודשיים הראשונים של תקופת הטרור.

רק ב-1797 הם משתחררים למעצר בית ויהיה זה דווקא נפוליון, שלאפייט לא סבל, שיצליח לשחרר אותם. כאשר ב-19.9.1799 הוא ומשפחתו נמסרים לידי הקונסול האמריקאי בהמבורג, הוא מיד כותב מכתב תודה לנפוליון. הוא לא חוזר לצרפת כי יש עוד עניין אחד להסדיר, הוא נדרש להישבע שוב אמונים לארצו ולשלטון, אך לאפייט מסרב משום שהוא סבור שהשלטון הנוכחי אינו חוקי. לאפייט לא פה ולא שם והוא לא יכול להגיע לארה"ב בגלל הקונפליקט בין צרפת לארה"ב, רק שאז שוב מגיעה אדריאן לעזרה. היא נוסעת לפאריז ומצליחה גם להגיע לנפוליון שבדיוק חוזר עטור ניצחון לפאריז וגם להחזיר חלק מהרכוש.

עם עלייתו שלטון של נאפוליון בהפיכת ה-18 ברומיר, לאפייט מנצל את ההמולה וחוזר לצרפת בשם בדוי, כשנפוליון מגלה הוא זועם, אבל שוב אדריאן מצילה את המצב והיא מציעה שלאפיי טיבע אמונים ויתרחק מהעין הציבורית ונפוליון מסכים, אך מסרב להעניק לו אזרחות, אם כי הוא מתחייב כי אלה יוחזרו בעתיד.

   

כך, לכל אורך הקיסרות הראשונה לאפייט רחוק מעשייה ציבורית, גם כי כך הוסכם וגם כי זה התאים לו – זה היה מבחינתו אקט מחאתי נגד איש בלתי נסבל מבחינתו. הוא עוזב את פאריז ופורש לכפר והוא כל כך נסתר מהעין שנפוליון עורך טקס זיכרון לאחר מותו של וושינגטון, לא רק שהוא לא מזמין את לאפייט, הוא גם לא מזכיר אותו בטקס. במרץ 1800 מוחזרת לו אזרחותו וגם חלק מרכושו וכמה חודשים אחרי כן, בניסיון התקרבות מציע לו נפוליון להיות השגריר בארה"ב ולמרות שזה בוודאי בוער בו, לאפייט מסרב כי הוא לא מוכן לייצג את שלטון נפוליון. שנה אחרי הוא מצביע לא במשאל העם של נפוליון בשאלה האם למנותו לקונסול לכל החיים. נפוליון לא מתייאש ומזמין אותו כמה חודשים אחרי להיות בסנאט ולהימנות על ליגיון הכבוד, תשובת לאפייט: הייתי שמח לענות בחיוב, לא היה זה משטר דמוקרטי.

ב-1803 מציע לו ג'פרסון, נשיא ארה"ב, להיות המושל של לואיזיאנה, שזה עתה נקנתה, אבל לאפייט מסרב בתואנה של בעיות אישיות והצורך לפעול לדמוקרטיזיציה של צרפת. ב-1807, בנסיעה לכפר, אדריאן, שגם כך בריאותה היתה רופפת אחרי המאסרים, נופלת למשכב. בערב חג המולד, היא מכנסת את בני משפחתה לצדה, לבעלה היא לוחשת: " Je suis toute à vous", או בתרגום לעברית "אני כולי שלך", ומילותיה האחרונות בהחלט מתמצתות את חייה, של זו שתמיד אהבה אותו ותמכה בן, אקטיבית, לאורך כל הדרך וזו לא היתה דרך קלה, יום למחרת היא מתה.

את השנים הבאות הוא מבלה בכפר, מבקרים אותו רבים, בעיקר אמריקאים והוא שומר על תכתובת קבועה וחילופי מתנות עם ג'פרסון, ממש כפי שעשה עם וושינגטון. ב-1814 המונרכיה חוזרת לצרפת. המלך החדש, לואי ה-18 קורא לו, לאפייט מתייצב אך הרפובליקאי שבו מסרב להתמנות רשמית לסנאט. ב-1815 נפוליון מציע לו משרה בממשלה, לאפייט מסרב, אך נבחר לאסיפת הנבחרים.  4 ימים אחרי התבוסה בווטרלו, הוא אפילו מארגן לנפוליון מסע לארה"ב, אבל הבריטים מונעים אותו ומגלים את נפוליון בסופו של דבר לסנט הלנה. בתקופה של הכיבוש הפרוסי והאוסטרי, לאפייט היה אמור להיות נציג צרפתי רשמי, אך הם לא ממש התייחסו אליו וב-1815 הוא שוב חוזר לכפר. ביתו הופך למוקד לעליה לרגל של אמריקאים, צרפתים ואינטלקטואלים בכלל.

עם הרסטורציה, לאפייט חזר לפעילות ועד ל-1824 שימש כציר מחוז בבית הנבחרים. ב-1825 הוא יוצא לביקור בן שנה בארצות הברית בהזמנת נשיא ארה"ב ג'יימס מונרו, לכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה, לאפייט בן 77 והוא הגנרל היחיד שנותר בחיים ממלחמת העצמאות. וארה"ב פוצחת בחגיגות לאפייט, ב-10.12.1824 הוא הופך לזר הראשון שנואם בבית הנבחרים ובכל מקום בארה"ב הוא מתקבל כסלבריטי ותכל'ס מרים אולמות משל היה כוכב רוק. הוא גם גורם לעוד תופעה מעניינת – הקמת אנדרטאות והוא מוזמן להניח את אבן הפינה של כמה מהן, למשל זו בגבעת באנקר, עוד עובדה מוזרה היא שעשרות ערים חדשות בארה"ב את השם לאפייט באותה תקופה. הוא גם לוקח חלק בהשבעתו של אדאמס לנשיא ב-1825. ביקורו מסתיים יום אחרי חגיגות יום הולדתו ה-68 בבית הלבן, אז הוא חוזר לפאריז עם ידיים מלאות מתנות וגם מענק נדיב על פועלו למען האומה האמריקאית.  

זה הזמן לאנקדוטה – השפעתו העקיפה של לאפייט על המצאת המורס והטלגרף. סמואל פינלי מורס, צייר דיוקנאות היסטוריים, מקבל הזמנה מעיריית ניו יורק לצייר את לאפייט כשיגיע לעיר. למרות שאשתו בהיריון ולמעשה כבר אמורה ללדת, מורס לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית ומחליט לנסוע. שבוע אחרי והוא בניו יורק בסטודיו שניתן לו, דפיקה בדלת ועל הסף שליח שראה ימים טובים יותר וזה נותן לו פתק ועליו המילים "אשתך מתאוששת". מה מתאוששת? מורס הלחוץ פשוט עוזב הכל וחוזר הביתה. רצוץ אחרי מסע של 6 ימים בהם רכב או לקח עגלות, הוא מגיע לביתו לגלות שאשתו מתה בעקבות סיבוכים אחרי הלידה ואף כבר הובאה לקבורה. ב-1832 הוא חוזר מביקור באירופה שם נחשף להרצאה על אלקרו-מגנטיות, קצת מחשבה והוא מבין שמצא דרך להעברת מסרים, והוא ממציא קוד מבוסס קווים ונקודות שניתן להעביר באמצעות טלגרף ובכך למנוע מאחרים עוגמת נפש כמו שהוא ידע.

בדרכו חזרה, לואי ה-18 מת ושארל ה-10 תופס את השלטון ומנסה להחזיר את צרפת למונרכיה אבסולוטית, אלא שלאפייט לא מתכוון לשתוק, לא ולא. הוא נבחר למועצה, המלך מפזר אותה אך לאפייט נבחר שוב. שארל מתחיל להגביל זכויות כמו חופש הביטוי, אבל זה לא תופס על לאפייט, שנואם נגד ההגבלות ובעד זכויות וממשלת נציגים בסגנון האמריקאי והפופולריות של דעותיו מונעות משארל לעצור אותו, כי גם ככה שלטונו מעורער. כשמתחילה מהפכת יולי הוא ממהר לפאריז ושם הופך למנהיג המהפכה ואחרי הדחת המלך גם מוצע לו השלטון, אך הוא מסרב ובמקום זה פועל להמלכת לואי-פיליפ. הוא מסכים לקבל שוב את הפיקוד על המשמר הלאומי. בהשבעתו של המלך החדש, לואי-פיליפ ה"מלך האזרח", הוא גם מעניק לו את הטריקולור, הדגל המקורי, שהונף לראשונה על ידי המשמר הלאומי תחת פיקודו ב-1789. השלטון בסופו של דבר מלוכני יותר משקיווה והוא פורש אחרי 6 חודשים, בעידוד בית הנבחרים השמרני החדש.

חוסר הנחת של מלואי-פיליפ גובר והוא מנצל את מושבו בית הנבחרים להציע רפורמות, צרפת מוסיפה להיות לא יציבה, לאפייט עושה כמיטב יכולתו וממשיך לנאום בעד רפובליקה. נאומו האחרון בינואר 1934, חודש אחרי הוא יחטוף דלקת ריאות. הוא יתאושש ממנה, אך באביב אחרי שיקלע לסערה, הוא שוב יחלה ויישאר מרותק למיטתו עד למותו ב-20 במאי 1834 בגיל 76.

המלך, שידע עד כמה לאפייט פופולרי הכריז על לוויה צבאית כדי למנוע מהציבור להשתתף וזה גרר הרבה מחאות ציבוריות אך ללא הועיל. לעומת זאת בארה"ב, הכריז הנשיא, אנדרו ג'קסון, על אבל כמו שהיה על וושינגטון בשעתו. הוא נקבר לצדה של אדריאן בבית העלמין פיקפוס שבעיר. אחרי שנטמן, מילא בנו את צוואתו להיקבר באדמת צרפת וארה"ב ושפך על ארונו אדמה מגבעת באנקר בוירג'יניה, אדמה שלאפייט ובנו אספו בביקורם האחרון בארה"ב. קברו הוא הקבר הלאומי היחיד בצרפת בו מונף דרך קבע גם דגל ארה"ב. ב-2002 הוא הפך לזר החמישי שקיבל אזרחות רשמית של כבוד מטעם ארה"ב. אבל אין להתפלא הוא היה החבר הכי טוב של ארה"ב וארה"ב היתה מושא הערצתו.

זהו, כך מסתיים לו סיפור של לוחם חירות, הוא אולי היה רומנטיקן סוער ושוחר הרפתקאות, אבל מה שבער בתוכו היתה תשוקה אמתית לחירות, חירות שאנו שנולדנו לתוכה לא באמת יכולים להבין את משמעותה ולכן לא אחת מקלים בה ראש.