לפעמים אני כל כך מצטערת שאני לא כותבת מאחורי שם עט, שזה כמו להגיד שהיום הוא יום כזה, אם אתם רוצים לדקדק. יש משהו בכתיבת בלוג אישי שמבקש לתת לכל הדברים להיכתב. וזה כל כך מתבקש, רק אני והמקלדת והמון המון מילים. רק שאז אני נזכרת שאני לא כותבת למגירה ולכן אני במידה מסויימת גוזרת על עצמי שתיקה, בעיקר בנושאים שהחשיפה שלהם חושפת אחרים. גם ככה אני יודעת שבעיני מי שקרוב אלי אני חושפת יותר מדי, אבל בחרתי שם מחייב לבלוג הזה ובכל זאת הוא דורש הגדרה עצמית, קראו לזה אוטובלוגיזציה, בעצם עדיף שלא.
יש לי עניין לא פתור עם נושא הגבולות שלי, אני מניחה שזה המקרה היחידי בהקשר שלי וגבולות שלא ניתן לקשר לכיבוש (לוקחת אחריות על ההומור שלי). אני משתדלת לא להגדיר לאף אחד גבולות, מתמקדת רק בגבולות שלי. מנסה להבין מה אני יכולה, כמה לשאוף ואיך להתקדם. אף פעם לא אהבתי להגדיר משהו למישהו אחר, למעט בנושא האינטלקטואלי שם אני קצת כמו פיטבול שתפס משהו בפה (וסליחה אם פגעתי באומת הפיטבולים, כוונתי היתה רק להאדיר, לפאר ולקלס את הלסת החזקה והמפוארת שהיא בגדר סימן הכר). מודה באשמה, אבל גם מכירה בגבולות של עצמי - אני מוגבלת בעניין הזה - תמיד מוכרחה להגיב.
אבל גבולות של אחרים אני לא רוצה ולא יכולה להגדיר, אני משתדלת מאוד עם הילדים אבל עד כאן. בהקשר לאחרים, אני רק יכולה לשרטט את הגבולות של בניסיון לאפשר חדירה (מונחים של גבולות, לא?) רק למי שאני רוצה ולתחם את הפגיעה האפשרית בי. זה אולי נשמע שכלתני בהקשר של רגש, אבל עם כל הרגשנות שיש בי, ואני לא מתכחשת, אני לא יכולה למדר את השיקול הרציונאלי. אגב, לקח לי שנים לשכלל את זה ולהצליח, פעם הייתי כולי רגש ולמען האמת חסר מעצורים וגבולות. ובמבט לאחור, העבודה על זה היתה משתלמת. ההבנה שיש חשיבות למקומם של אחרים בחיי, אבל השורה התחתונה היא אני, יוצרת המון כוח פנימי בלי שום כוחנות מוחצנת.
זה לא משהו שאתה מדבר עליו, זה הלוך חשיבה. שום דבר לא באמת משתנה בקשר על פניו, אבל ככל שאתה מצמצם את גבולות הפגיעה האפשרית של אדם אחר בך, ככה גם קל יותר לסלוח ולהמשיך הלאה במקרה של פגיעה. כמובן שיש אנשים שקשה מאוד למדר אותם ועוצמת הפגיעה שלהם היא בלתי נמדדת, אך בראייה אופטימית, הפגיעה תייצר את המידור ואת הכוח מחדש. יצירת הגבולות של יכולת הפגיעה של אחרים היא מהלך מאוד מחזק בעיניי כיוון שהיא מעבירה את הכוח לעצמי. במידה מסוימת, כמו בתורת המשחקים, מידור ראציונאלי שנועד לצמצמם עד כמה שניתן אי וודאות כמעט מוחלטת. היא לא יוצרת חירות או וודאות, אבל היא יוצרת ידיעה ברורה שהשליטה על מה שקורה בחיים שלי תלויה בראש ובראשונה בי ובבחירות שלי.
זה לא אומר שאין פצעים ללקק לאורך הדרך, יש כל הזמן. אי אפשר שלא להיפגע מאנשים, אבל כמו ברפואה יש דרגות של פגיעה ויכולת השיקום הולכת ומשתכללת. שנים סחבתי על עצמי כאביי ילדות, כאלה שהחלטתי להאמין שהיה בהם גם טוב. לקח לי שנים להרפות מהכאבים האלה, שנים ניסיתי להפוך אותם ליתרון ובסוף הצלחתי להביא אותם למנוחה. השנים הביאו עוד המון הזדמנויות לאנשים שהיה להם תפקיד בחיי להטיל פצצות בעלות נזק הקפי. המידור שיצרתי הפך לסוג של בור ביטחון, כל פצצה שמתפוצצת שם שיבושם לה - ההתעסקות איתה היא מינימלית. הרבה יותר קל לנתח אירוע של פצצה שהתפוצצה בבור ביטחון - תודו.
למדר את האנשים מסביב, לדעת מה הגבולות שלהם ומה הגבולות שלי, זו לא דרך להרחיק אנשים. אני ראשונה להודות שאני לא מאוהדי ההתקהלויות, אבל אני אוהבת אנטרקציות עם אנשים, אני מוצאת את זה מרתק. אבל בד בבד עם זה, אני מוצאת שתלות באחרים ובעיקר רגשית היא עסק שיש לצמצם אם אתה רוצה לחיות את חייך בהתאם. זה תופס בכל מקום, זה גם אומר שחוץ ממספר מאוד מצומצם של אנשים, לאף אחד אין את היכולת לטלטל את חיי או לגרום לי לעשות דברים אחרת על בסיס סחטנות רגשית (אבל כן על בסיס שיקולים רציונאליים). זה גם מוריד ציפיות ממעגל מאוד נרחב של אנשים. למדתי שידיעת הגבולות של עצמי מאפשרת לי לדעת כמה אני יכולה לעשות וידיעת הגבולות שאני מייצרת לאחרים מגבילה את רמת ההשפעה שיש לדברים שהם עושים או לא עושים לשנות את חיי.
זה גוזר עליי לעשות דברים עצמאית ולא לבקש עזרה, זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, זה משתלב נהדר עם אנשים שממילא לא מבקשים עזרה, כמוני למשל. אני אדם יחיד, אני משלמת על ההחלטות שאני עושה בעצמי. אני חיה יחד עם עוד אנשים בעולם, אני סומכת עליה ואוהבת אותם, אני אצפה מעצמי לתת עבורם הכל, אני לא אצפנ מהם לתמורה. הציפייה שמישהו אחר יעשה היא ציפייה מחלישה ועוד ותר היא מייצרת פגיעות כי כשהיא לא מתמלאת קורים שני דברים אתה גם צריך לעשות את זה, אבל הפעם מתוך כאב או כעס או עלבון וזו תמיד נקודת פתיחה הרבה פחות טובה. מתוך כעס ועלבון קשה להיבנות ובדרך כלל זה יוצר מעגל מרושע. המידור מאפשר להמשיך הלאה, גבולות שיוצרים מרחב.
יש לי עניין לא פתור עם נושא הגבולות שלי, אני מניחה שזה המקרה היחידי בהקשר שלי וגבולות שלא ניתן לקשר לכיבוש (לוקחת אחריות על ההומור שלי). אני משתדלת לא להגדיר לאף אחד גבולות, מתמקדת רק בגבולות שלי. מנסה להבין מה אני יכולה, כמה לשאוף ואיך להתקדם. אף פעם לא אהבתי להגדיר משהו למישהו אחר, למעט בנושא האינטלקטואלי שם אני קצת כמו פיטבול שתפס משהו בפה (וסליחה אם פגעתי באומת הפיטבולים, כוונתי היתה רק להאדיר, לפאר ולקלס את הלסת החזקה והמפוארת שהיא בגדר סימן הכר). מודה באשמה, אבל גם מכירה בגבולות של עצמי - אני מוגבלת בעניין הזה - תמיד מוכרחה להגיב.
אבל גבולות של אחרים אני לא רוצה ולא יכולה להגדיר, אני משתדלת מאוד עם הילדים אבל עד כאן. בהקשר לאחרים, אני רק יכולה לשרטט את הגבולות של בניסיון לאפשר חדירה (מונחים של גבולות, לא?) רק למי שאני רוצה ולתחם את הפגיעה האפשרית בי. זה אולי נשמע שכלתני בהקשר של רגש, אבל עם כל הרגשנות שיש בי, ואני לא מתכחשת, אני לא יכולה למדר את השיקול הרציונאלי. אגב, לקח לי שנים לשכלל את זה ולהצליח, פעם הייתי כולי רגש ולמען האמת חסר מעצורים וגבולות. ובמבט לאחור, העבודה על זה היתה משתלמת. ההבנה שיש חשיבות למקומם של אחרים בחיי, אבל השורה התחתונה היא אני, יוצרת המון כוח פנימי בלי שום כוחנות מוחצנת.
זה לא משהו שאתה מדבר עליו, זה הלוך חשיבה. שום דבר לא באמת משתנה בקשר על פניו, אבל ככל שאתה מצמצם את גבולות הפגיעה האפשרית של אדם אחר בך, ככה גם קל יותר לסלוח ולהמשיך הלאה במקרה של פגיעה. כמובן שיש אנשים שקשה מאוד למדר אותם ועוצמת הפגיעה שלהם היא בלתי נמדדת, אך בראייה אופטימית, הפגיעה תייצר את המידור ואת הכוח מחדש. יצירת הגבולות של יכולת הפגיעה של אחרים היא מהלך מאוד מחזק בעיניי כיוון שהיא מעבירה את הכוח לעצמי. במידה מסוימת, כמו בתורת המשחקים, מידור ראציונאלי שנועד לצמצמם עד כמה שניתן אי וודאות כמעט מוחלטת. היא לא יוצרת חירות או וודאות, אבל היא יוצרת ידיעה ברורה שהשליטה על מה שקורה בחיים שלי תלויה בראש ובראשונה בי ובבחירות שלי.
זה לא אומר שאין פצעים ללקק לאורך הדרך, יש כל הזמן. אי אפשר שלא להיפגע מאנשים, אבל כמו ברפואה יש דרגות של פגיעה ויכולת השיקום הולכת ומשתכללת. שנים סחבתי על עצמי כאביי ילדות, כאלה שהחלטתי להאמין שהיה בהם גם טוב. לקח לי שנים להרפות מהכאבים האלה, שנים ניסיתי להפוך אותם ליתרון ובסוף הצלחתי להביא אותם למנוחה. השנים הביאו עוד המון הזדמנויות לאנשים שהיה להם תפקיד בחיי להטיל פצצות בעלות נזק הקפי. המידור שיצרתי הפך לסוג של בור ביטחון, כל פצצה שמתפוצצת שם שיבושם לה - ההתעסקות איתה היא מינימלית. הרבה יותר קל לנתח אירוע של פצצה שהתפוצצה בבור ביטחון - תודו.
למדר את האנשים מסביב, לדעת מה הגבולות שלהם ומה הגבולות שלי, זו לא דרך להרחיק אנשים. אני ראשונה להודות שאני לא מאוהדי ההתקהלויות, אבל אני אוהבת אנטרקציות עם אנשים, אני מוצאת את זה מרתק. אבל בד בבד עם זה, אני מוצאת שתלות באחרים ובעיקר רגשית היא עסק שיש לצמצם אם אתה רוצה לחיות את חייך בהתאם. זה תופס בכל מקום, זה גם אומר שחוץ ממספר מאוד מצומצם של אנשים, לאף אחד אין את היכולת לטלטל את חיי או לגרום לי לעשות דברים אחרת על בסיס סחטנות רגשית (אבל כן על בסיס שיקולים רציונאליים). זה גם מוריד ציפיות ממעגל מאוד נרחב של אנשים. למדתי שידיעת הגבולות של עצמי מאפשרת לי לדעת כמה אני יכולה לעשות וידיעת הגבולות שאני מייצרת לאחרים מגבילה את רמת ההשפעה שיש לדברים שהם עושים או לא עושים לשנות את חיי.
זה גוזר עליי לעשות דברים עצמאית ולא לבקש עזרה, זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, זה משתלב נהדר עם אנשים שממילא לא מבקשים עזרה, כמוני למשל. אני אדם יחיד, אני משלמת על ההחלטות שאני עושה בעצמי. אני חיה יחד עם עוד אנשים בעולם, אני סומכת עליה ואוהבת אותם, אני אצפה מעצמי לתת עבורם הכל, אני לא אצפנ מהם לתמורה. הציפייה שמישהו אחר יעשה היא ציפייה מחלישה ועוד ותר היא מייצרת פגיעות כי כשהיא לא מתמלאת קורים שני דברים אתה גם צריך לעשות את זה, אבל הפעם מתוך כאב או כעס או עלבון וזו תמיד נקודת פתיחה הרבה פחות טובה. מתוך כעס ועלבון קשה להיבנות ובדרך כלל זה יוצר מעגל מרושע. המידור מאפשר להמשיך הלאה, גבולות שיוצרים מרחב.
יש רק פינה אחת ביקום אותה אתה יכול להיות בטוח שביכולתך לשפר והפינה הזו היא אתה
(אלדוס האקסלי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה