בלילה הבנזוג טס, אמר לילה טוב לקטנטנים, לקח מזוודה. עמד בפתח לחיבוק אחרון. אני מחזירה מבט נחוש ומחייכת חיוך מרגיע. מעלית נפתחת, מבט אחרון וזהו אני סוגרת את הדלת ונשארת לבד ל-12 יום עם שלושה בנדיטים, לשמחתי הבכור נכנס מיד למיטה ונרדם, הבאים אחריו מסתכלים עלי במבט של "המסיבה רק התחילה". אני מתיישבת על המיטה ומתחילה להקריא, קלי קלות. "אבא תמיד מסכים שנקרא עוד ספר" אומר הקטן כדי לקבל את הספר הרביעי ואז האמצעית מצטרפת "אז גם לי מגיע עוד אחד". אני לא בטוחה אם להאמין להם או לא, אבל אם אבא אז ברור שגם אני, רק נשתה קצת מים ואפשר להמשיך. "זה לא הקול של המפלצת, אמא" מסביר הקטן ואני מסבירה שהמפלצת איבדה את הקול, הקטן מביט בי משועשע, המרכזית עוצרת את עצמה מלהעיר. אני בסדר. ממשיכה. אני לא יודעת איך הערב הזה נגמר, בשתיים לפנות בוקר סנטר רטוב מעיר אותי, עין אחת לא נפתחת ואני נכנסת ללחץ עד שאני מגלה שזו כף הרגל של המרכזית ולא דלקת עיניים אוריינטלית וקטלנית. מחליטה לכבות את האור. הדרך קצרה אבל זרת כף רגל ימין שלי נתקעת בבית לגו שהושאר ליד המיטה, יודעת שאסור לי לצעוק, קופצת בשקט על רגל אחת. מכבה את האור וכושלת חזרה למרגלות המיטה בהעדר מקום על המיטה עצמה.
בוקר, אם אפשר לקרוא לזה כך כי עדיין חושך מוחלט. אני מתעוררת לנגיסות קלות בכף הרגל ושריטות בגב. אה, כן, גורי החתולים. הם מצפים להאכלה, אני רואה במבט שלהם שאבא תמיד מאכיל אותם דבר ראשון, אז כמובן שגם אני. אחרי ההאכלה אני מגלה שבלילה הם חירבנו ליד ארגז הצרכים שלהם. לזה לא הייתי מוכנה. כנראה שאני לא אחזור למיטה לתנומה קלה. לוקחת 5 כפפות חד פעמיות עוטפת את היד בגליל שלם של נייר מגבת. אחרי עשר דקות עבודה אני בבליל של ניירות, ניילונים ומחטא אנטיבקטריאלי, שריחו החריף מעלה בי דמעות ומטשטש את הראייה. הרעש שעולה מן המטבח מוציא אותי משלוות רעלי האקונומיקה שנכנסתי אליה, מסתבר שהילדים התעוררו. חוש הריח מקדים את חוש הראייה ומשהו מזכיר לי מאוד את ריח החירייה אי אז בימי ילדותי, עת טענתי שזה ריחו של הבושם של אחותי. הפח נפל, הקטן תקוע באמצע, לרווחתי רק השליש העליון של תכולת הפח מפוזר על הרצפה השאר עוד בפח. מה עושים קודם? אני מחליטה להתחיל עם הילד. נענוע קל וקליפת המלפפון האחרונה נפלה לערימת הזבל, שהיתה ידועה כרצפת המטבח. שטפתי בקלילות הנחתי אותו בתוך מגבת, מכאן הוא יסתדר לבד. בעודי מנקה את הרצפה ואוספת הכל בא הבכור לבשר שהנורה בספרייה שבקה חיים. אני אוספת את עצמי, יחד עם תלתלי האבק האחרונים וקליפות האגוזים של התוכית זכר לבנזוג המופלא שטאטא ושטף, ניקה את הכלוב והאכיל טרום הנסיעה. השעה שבע בבוקר. אני שוטפת את הידיים, על הרצפה נותרים שיירי רטיבות ולכלוך אפרפרים. אני סוקרת במבט ומחליטה שצבעם קרוב מספיק לצבע האפור של הרצפה ומחליטה לשטוף בהזדמנות אחרת. עכשיו יש לזרוק את הזבל. השקית קרועה וכבדה בטירוף. מילא, אני מנחמת את עצמי, הלא אני לא הייתי מצליחה לזרוק את הפח הכבד בנגלה אחת גם כך ואין שום גבר מסוקס שיעשה זאת בשבילי. עוד כפפות נילון (אקולוגיה זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, אני בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו) והעברת הזבל המתוחכמת ל- 4 שקיות נפרדות מתקדמת. כשאני חוזרת בפעם השניה מחדר האשפה, הבכור מזכיר לי שאין אור בספרייה והוא מוכרח למצוא ספר. אני פותחת את התריס ומציעה את השמש. וחוזרת לרוטינת הפח. כשאני חוזרת ממסע הצלב הרביעי לחדר האשפה, הבכור מגיע עם תהיה קיומית "אבל מה יהיה בערב? אם לא יהיה אור איך נבחר ספרים?" אני מציעה שיעשו עוד ערימה בסלון, ליד זו של הפליימוביל, זו של הלגו וזו של משחקי הקלפים - הפעם אחת של ספרים - כל הספרים שהם עשויים לרצות עד לבוקר למחרת עת שוב תזרח השמש וכך לא נצטרך להזמין חשמלאי שיחליף לי נורה ונחסוך כסף. בכסף שנחסוך אפשר יהיה לקנות פיצה, אני מבטיחה לו. הבכור לא מקבל את הדין "אבא היה פותר את זה את יודעת הוא אומר לי." אני מתיישבת, מושיבה את הבכור בחיקי ומציעה לו שנעשה שימוש בנרות, זה הצליח שנים וזה גם יהיה ממש מגניב - אני מבטיחה, ובכל מקרה יהיה ממש משעשע אם גלאי העשן יתחילו לפעול ונראה איך הספרינקלרים נכנסים לפעולה. הבכור שואל אם אפשר לנסות עכשיו, אני מתחילה להרגיש אי נוחות פיזית, דומני שנסחפתי. הקטן מגיע עם פרצוף מלא בשוקולד "העוגיות טעימות, אמא" הוא מאשר בשמחה, אני לא זוכרת שניתן אישור לעוגיות. "זה בסדר, אבא תמיד מרשה לנו בבוקר, כדי שתהיה לנו אנרגיה", מסבירה המרכזית. סביב שפתיה יש משהו שמזכיר מאוד שוקולד אבל היא שואלת אם עכשיו גם היא יכולה לאכול, יש לי תחושה שהיא כבר אכלה גם לפני כן. הבכור טוען שהוא לא בקטע של עוגיות, אבא מסתבר תמיד נותן לו גלידה. יש לי תחושה שמסבנים אותי, אבל אני מרגישה שאחרי החרא והזבל גלידה עשויה להיות בדיוק המתכון לאפשרות של מקלחת חמה. הגלידה מהווה בקשיש טוב למקלחת. הו, אודה קלילה למים חמים ואני יוצאת רעננה. השקט שבוקע מאזור הסלון-מטבח מפחיד אותי. בצעד מהוסס ותוך שינון המנטרה "הכל בסדר" אני מגלה שלושה בנדיטים ועוד גוויות של מגבות נייר כנראה מגליל נייר שלם. ספל הקפה המלא שהושאר על השולחן מיותם בדימדומי הבוקר נשפך על כל שולחן האוכל ועשה בריכה לדמויות הפליימוביל שהופקרו שם לנפשן. לא נורא, מנקה את השולחן. "אמא", אומר לי הבכור במתק שפתיים, "רוצה הפסקה? לעזור לך להכין עוד קפה?" כמה מתוק אני חושבת וניגשת במרץ להכין לי ספל בעזרתו של הבכור. "וואו, אמא, נראה שעשינו קפה מצוין. רוצה לשתות אותו? אז אולי עכשיו תתני לנו זמן מסך ותשתי קפה? אבא תמיד מרשה. עסק?" עסק? אני שואלת את עצמי בקול שבור. מרגישה את המלכודת, אבל הקפה באמת נראה טוב. "בסדר," אני אומרת, "רק תוכנית אחת". אני יוצאת למרפסת עם הקפה, מזל ששנים כבר לא הסתפרתי. עכשיו כל שנותר זה לשלשל את שערי מהמגדל ולתפוס איזה גבר שיוכל לעזור לי עם מטלות הבית. אני מסתכל על השעון. עברו 12 שעות מאז שהוא טס, למה לעזאזל לא עובר בגינה עכשיו שום גבר???
אז זהו שלא, זה ממש לא ככה. אבל תמיד נורא משעשע לקרוא את חוויותיו של אב נלהב כשזוגתו יוצאת לה לכמה ימי נופש. זה גם תמיד מזכה אותו בכמה נקודות. אבל האמת העגומה היא שהכל מתוקתק, אני מתורגלת בשגרה - פעילות הילדים, ניקיון, בישולים, החלפת נורות, ריקון הפח, קניות, אירגונים, כתיבת פוסטים, הכנות למסיבת יום הולדת ובניית התקציב לשנה הבאה לבניין, וגם לניקוי הקקי של החתולים (טוב בדרך כלל של חתול אחד), טיפול בתוכית, ואין לי בעיה להוסיף ליום גם את האכלת הגורים בבקבוק ואם צריך אז גם עוד דברים. אין לי סיפורי תוהו ובוהו מצחיקים שכאלה. הילדים סבבה, הבית מתוקתק והכל בסדר גמור. אבל לרגע אחד גרמתי לכם לחשוב שאני חסרת אונים... מדהים שנפלתם בפח הזה. אני אישה, bring it on
בוקר, אם אפשר לקרוא לזה כך כי עדיין חושך מוחלט. אני מתעוררת לנגיסות קלות בכף הרגל ושריטות בגב. אה, כן, גורי החתולים. הם מצפים להאכלה, אני רואה במבט שלהם שאבא תמיד מאכיל אותם דבר ראשון, אז כמובן שגם אני. אחרי ההאכלה אני מגלה שבלילה הם חירבנו ליד ארגז הצרכים שלהם. לזה לא הייתי מוכנה. כנראה שאני לא אחזור למיטה לתנומה קלה. לוקחת 5 כפפות חד פעמיות עוטפת את היד בגליל שלם של נייר מגבת. אחרי עשר דקות עבודה אני בבליל של ניירות, ניילונים ומחטא אנטיבקטריאלי, שריחו החריף מעלה בי דמעות ומטשטש את הראייה. הרעש שעולה מן המטבח מוציא אותי משלוות רעלי האקונומיקה שנכנסתי אליה, מסתבר שהילדים התעוררו. חוש הריח מקדים את חוש הראייה ומשהו מזכיר לי מאוד את ריח החירייה אי אז בימי ילדותי, עת טענתי שזה ריחו של הבושם של אחותי. הפח נפל, הקטן תקוע באמצע, לרווחתי רק השליש העליון של תכולת הפח מפוזר על הרצפה השאר עוד בפח. מה עושים קודם? אני מחליטה להתחיל עם הילד. נענוע קל וקליפת המלפפון האחרונה נפלה לערימת הזבל, שהיתה ידועה כרצפת המטבח. שטפתי בקלילות הנחתי אותו בתוך מגבת, מכאן הוא יסתדר לבד. בעודי מנקה את הרצפה ואוספת הכל בא הבכור לבשר שהנורה בספרייה שבקה חיים. אני אוספת את עצמי, יחד עם תלתלי האבק האחרונים וקליפות האגוזים של התוכית זכר לבנזוג המופלא שטאטא ושטף, ניקה את הכלוב והאכיל טרום הנסיעה. השעה שבע בבוקר. אני שוטפת את הידיים, על הרצפה נותרים שיירי רטיבות ולכלוך אפרפרים. אני סוקרת במבט ומחליטה שצבעם קרוב מספיק לצבע האפור של הרצפה ומחליטה לשטוף בהזדמנות אחרת. עכשיו יש לזרוק את הזבל. השקית קרועה וכבדה בטירוף. מילא, אני מנחמת את עצמי, הלא אני לא הייתי מצליחה לזרוק את הפח הכבד בנגלה אחת גם כך ואין שום גבר מסוקס שיעשה זאת בשבילי. עוד כפפות נילון (אקולוגיה זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, אני בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו) והעברת הזבל המתוחכמת ל- 4 שקיות נפרדות מתקדמת. כשאני חוזרת בפעם השניה מחדר האשפה, הבכור מזכיר לי שאין אור בספרייה והוא מוכרח למצוא ספר. אני פותחת את התריס ומציעה את השמש. וחוזרת לרוטינת הפח. כשאני חוזרת ממסע הצלב הרביעי לחדר האשפה, הבכור מגיע עם תהיה קיומית "אבל מה יהיה בערב? אם לא יהיה אור איך נבחר ספרים?" אני מציעה שיעשו עוד ערימה בסלון, ליד זו של הפליימוביל, זו של הלגו וזו של משחקי הקלפים - הפעם אחת של ספרים - כל הספרים שהם עשויים לרצות עד לבוקר למחרת עת שוב תזרח השמש וכך לא נצטרך להזמין חשמלאי שיחליף לי נורה ונחסוך כסף. בכסף שנחסוך אפשר יהיה לקנות פיצה, אני מבטיחה לו. הבכור לא מקבל את הדין "אבא היה פותר את זה את יודעת הוא אומר לי." אני מתיישבת, מושיבה את הבכור בחיקי ומציעה לו שנעשה שימוש בנרות, זה הצליח שנים וזה גם יהיה ממש מגניב - אני מבטיחה, ובכל מקרה יהיה ממש משעשע אם גלאי העשן יתחילו לפעול ונראה איך הספרינקלרים נכנסים לפעולה. הבכור שואל אם אפשר לנסות עכשיו, אני מתחילה להרגיש אי נוחות פיזית, דומני שנסחפתי. הקטן מגיע עם פרצוף מלא בשוקולד "העוגיות טעימות, אמא" הוא מאשר בשמחה, אני לא זוכרת שניתן אישור לעוגיות. "זה בסדר, אבא תמיד מרשה לנו בבוקר, כדי שתהיה לנו אנרגיה", מסבירה המרכזית. סביב שפתיה יש משהו שמזכיר מאוד שוקולד אבל היא שואלת אם עכשיו גם היא יכולה לאכול, יש לי תחושה שהיא כבר אכלה גם לפני כן. הבכור טוען שהוא לא בקטע של עוגיות, אבא מסתבר תמיד נותן לו גלידה. יש לי תחושה שמסבנים אותי, אבל אני מרגישה שאחרי החרא והזבל גלידה עשויה להיות בדיוק המתכון לאפשרות של מקלחת חמה. הגלידה מהווה בקשיש טוב למקלחת. הו, אודה קלילה למים חמים ואני יוצאת רעננה. השקט שבוקע מאזור הסלון-מטבח מפחיד אותי. בצעד מהוסס ותוך שינון המנטרה "הכל בסדר" אני מגלה שלושה בנדיטים ועוד גוויות של מגבות נייר כנראה מגליל נייר שלם. ספל הקפה המלא שהושאר על השולחן מיותם בדימדומי הבוקר נשפך על כל שולחן האוכל ועשה בריכה לדמויות הפליימוביל שהופקרו שם לנפשן. לא נורא, מנקה את השולחן. "אמא", אומר לי הבכור במתק שפתיים, "רוצה הפסקה? לעזור לך להכין עוד קפה?" כמה מתוק אני חושבת וניגשת במרץ להכין לי ספל בעזרתו של הבכור. "וואו, אמא, נראה שעשינו קפה מצוין. רוצה לשתות אותו? אז אולי עכשיו תתני לנו זמן מסך ותשתי קפה? אבא תמיד מרשה. עסק?" עסק? אני שואלת את עצמי בקול שבור. מרגישה את המלכודת, אבל הקפה באמת נראה טוב. "בסדר," אני אומרת, "רק תוכנית אחת". אני יוצאת למרפסת עם הקפה, מזל ששנים כבר לא הסתפרתי. עכשיו כל שנותר זה לשלשל את שערי מהמגדל ולתפוס איזה גבר שיוכל לעזור לי עם מטלות הבית. אני מסתכל על השעון. עברו 12 שעות מאז שהוא טס, למה לעזאזל לא עובר בגינה עכשיו שום גבר???
אז זהו שלא, זה ממש לא ככה. אבל תמיד נורא משעשע לקרוא את חוויותיו של אב נלהב כשזוגתו יוצאת לה לכמה ימי נופש. זה גם תמיד מזכה אותו בכמה נקודות. אבל האמת העגומה היא שהכל מתוקתק, אני מתורגלת בשגרה - פעילות הילדים, ניקיון, בישולים, החלפת נורות, ריקון הפח, קניות, אירגונים, כתיבת פוסטים, הכנות למסיבת יום הולדת ובניית התקציב לשנה הבאה לבניין, וגם לניקוי הקקי של החתולים (טוב בדרך כלל של חתול אחד), טיפול בתוכית, ואין לי בעיה להוסיף ליום גם את האכלת הגורים בבקבוק ואם צריך אז גם עוד דברים. אין לי סיפורי תוהו ובוהו מצחיקים שכאלה. הילדים סבבה, הבית מתוקתק והכל בסדר גמור. אבל לרגע אחד גרמתי לכם לחשוב שאני חסרת אונים... מדהים שנפלתם בפח הזה. אני אישה, bring it on
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה